כאן יהיה לך נוח – סיפור אחד בשבוע (15)

 

כאן יהיה לָך נוח

סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

כאן יהיה לָך נוח. הוספתי שתי כריות. זו שקניתי בשוק הפשפשים, ירוקה וכבדה, שהכרחת אותי לכבס. היא קצת מכוּוצת, אבל אם תשעיני עליה את הרגל, היא תתאים. והלבנה המפוספסת שקניתי באיקיאה. כרית בנאלית, קראת לה. לא נורא, היא תהיה לראשך, לא תראי אותה. היא רכה.

לפני שתבואי אקרב את השולחן הקטן, ותוכלי להניח עליו כוס מים. כאן גם תשימי את המשקפיים שלך בזמן שאת קוראת או עוצמת עיניים ושומעת מוסיקה שאת אוהבת, את גלן גוֹלד מנגן באך, או את גלן גוֹלד מנגד ברהמס, או סתם תבהי בתקרה, שזה משהו שאת עושה לפעמים ואסור להפריע לך.

מזל שאת מאחרת. אפשר לשבת רגע ולהירגע. את יודעת, מהבוקר אני בתזוזה. קניתי פרחים בחנות באלנבי, ונכנסתי לסופר וקניתי קפה וחלב ונייר טואלט של קלינֶקס, בשביל הפינוק, והלכתי למעדנייה בלווינסקי וקניתי נקניקים וגבינות וזיתים ולחם אגוזים ובקבוק שרדונה אוסטרלי. נו, זה ששתינו לפני שנה בלונדון, שני בקבוקים. אחד לכל אחת.

את זוכרת? סיפרת שם בדיחות ברים אוסטרליות. היו לך המון, אבל אני זוכרת רק את הבדיחה על הבחור שישב ושתה בבר בסידני, והתרברב שהחברה שלו לוסי מחכה לו באוטו, בשקט, לבד. אלא שבעצם היא התמזמזה שם עם חבר שלו דייב. כשיצא לרגע להשתין ליד האוטו וראה את לוסי ודייב מתנשקים בלהט הוא חייך לעצמו, נכנס בחזרה, וסיפר לברמן, מתפקע מצחוק: "דייב כל-כך שיכור שהוא חושב שהוא אני".

צחקנו, הבטן כאבה מרוב צחוק, כי היינו כל-כך שתויות, ואת אמרת שיש לי צחוק מדבק ושזה היין הכי טוב שאי-פעם שתית. הלכתי גם לירקן וקניתי תפוזים למיץ, ועגבניות וחסה ורוקֶט לסלט, וקופסה מפלסטיק מלאה בליצ'י. כשתבואי אקלף לך את הקליפות הוורודות, המסוקסות. את רק תצטרכי למצוץ את הבשר הלבן והקריר מהגלעינים החומים, ולירוק אותם לקערה. כשתתמלא אשפוך הכל לכיור. מחר בבוקר נקום ונרצה לעשות קפה ונוריד מבט מעורפל אל הכיור ונצרח, כי נחשוב שזו עדת תיקנים, ואת תקפצי עלי ותיצמדי אלי ותבקשי שאציל אותך. טוב, בעצם את לא יכולה לקפוץ. אז לא.

קניתי שישיית מי עדן (את תמיד צמאה). ובבית-מרקחת קניתי ואליום ותחבושות וספוגים ירוקים רכים, כדי לרחוץ לך את הירך ואת הפָּנים. שכחתי משהו?

אם שכחתי, אלך לקנות ברגע שתבואי ותישכבי כאן, תמצאי תנוחה טובה, אסדר לך את הכריות, אולי תחזיקי לי לרגע את היד.

זה היה סיבוב ארוך, את מבינה. טוב לנוח מעט. כל הדרך הזעתי. השקיות הלכו וכבדו ומשכו אותי אל פנים כדור-הארץ, עמוק-עמוק כל הדרך אל אוסטרליה. לא הנחתי להן. החזקתי את הגוף מעל לאבן ומעל לאספלט והמשכתי ללכת.

הדירה מוכנה בשבילך. ניקיתי את האמבטיה בחומרים שאת אוהבת. היא מריחה עכשיו כמו לימון פעור. ועשיתי אבק וקרצפתי את הרצפה. ברגל הלא-מגובסת אולי תרצי לדרוך יחפה. את סולדת מהאבק שעולה בדירה שלנו, אני יודעת. קרצפתי ועברתי שלוש פעמים במגב וסמרטוט. היא כמעט מזוקקת, אבל עד שתבואי אולי תתעכר. ואת תיגעי באבק בקצה האצבע המורה ותרטני.

אנחנו בעיר. יש מכוניות ואוטובוסים וחול מהים ונגריות. חותכים עצים ועפים שבבים, ולפעמים תור עומד על אדן החלון, משיר נוצה אפורה וממשיך הלאה. דיברנו על זה. אבל אל תדאגי, יהיה לך נעים. אני אעשה הכל. ממילא בשבועות הראשונים כמעט לא תלכי. זה מה שהרופא המתולתל אמר. הוא אמר שאיחוי שלם דורש מנוחה שלמה. "אל תיתני לה לדרוך על הרגל השבורה. רק תעסי לה את האצבעות שלוש-ארבע פעמים ביום. ותנסי להזיז לה את הרגל הבריאה כשהיא שוכבת". הוא הסתכל עלי קצת עקום. הוא שאל איך בדיוק נפלת. אמרתי לו שהרצועה של הכלב הסתבכה לך ברגליים. אני חושבת שהוא האמין שיש לנו כלב. למה שלא יהיה לנו? הוא הראה לי איך לכווץ ולמתוח את הרגל שלך. על הנפיחות ליד העין והפה הוא לא אמר כלום. בעצם, אולי הוא אמר לך משהו, בסוד, כשביקש שאצא רגע. ואולי את אמרת לו?

לא חשוב. גם אם לא היום או מחר, בסוף נשכח הכל, אני חושבת. אולי אעמעם מעט את האורות, כך את מעדיפה, את לא אוהבת לובן לוהט. עוד כואב לך הראש? אם תיתני לי, אניח אצבעות על הרקות שלך, אלחץ בקלילות ואעסה בעדינות. ואריח את השיער שלך ואנשק אותך על המצח. ותיקחי שני אדוויל. שאלתי את הרופא המתולתל, הוא אמר שעד שניים בבת-אחת אפשר.

זה בסדר שאת מאחרת. את לא חייבת לבוא הביתה מיד כשאת יוצאת. אמרת שאת נוסעת אל הורייך. אמא שלך באה לקחת אותך. אולי זה רעיון טוב. את בטח רוצה להיות אצלם קצת, לפני שתבואי. אולי אפילו תאכלי שם ארוחת-ערב. אמא שלך בוודאי דואגת ואת לא רוצה להעליב. הגבינות והנקניקים והליצ'י יחזיקו מעמד גם מחר, אם תבואי שׂבֵעה ועייפה. מה עם הלחם? להקפיא או להשאיר? אולי בכל-זאת תופיעי היום. אכניס חצי לפריזר, ואת החצי השני אעטוף בנייר חום. הוא קשה בחוץ ורך בפנים. יש לו ריח טוב.

רק קצת חבל על הפרחים. הם בשיאם עכשיו. המוכרת אמרה שהם יחזיקו מעמד אולי עוד יום-יומיים, לא יותר, אבל הם מצוינים אם יש לי אירוע הערב. היא נתנה לי אותם בחצי מחיר. יכולתי לקנות את החמניות הסגורות או את הוורדים בצבע יין, צעירים ורעננים, יש להם עוד שבוע של חיים, אבל הזר הזה, שהיה בשיאו, זר פרחי בר אדמדם מגֶרבֶּרוֹת, ליליות, חרציות, היפֶּרקוּם ואיקליפטוס, בריח קיץ מתוק-חמוץ, הזכיר לי את הפרחים ששלחת לי לפני שנתיים, ביומולדת שלי, וכתבת בפתק, מתוקה שלי, חבל שאני לא יכולה להיות איתך היום, אני חושבת עלייך כאן, בפארק הפורח, מתגעגעת. טוב, לא את כתבת, אלא כתבו בחנות-פרחים – הזמנת בטלפון דרך אינטֶרפְלוֹרָה – ואני זוכרת שחשבתי, איך את אומרת שאת בפארק הפורח ובעצם זה לא יכול להיות, אלא אם היה לך סלולרי, ואני יודעת שלא היה לך, כי לא דיברנו כל השבוע, אבל אולי ישבת שם עם מישהו ונתנו לך להתקשר בסלולרי שלהם לחנות-פרחים והקראת למוכר מפתק או אמרת מה שאמרת באופן ספונטני.

תכף נשכח את מה שקרה. אם לא היום אז בעוד שבוע. נשכח שאמרתי, תצאי מפה ואל תחזרי, ודחפתי אותך החוצה, ואת התגלגלת בגרם-המדרגות עד לקומה התחתונה. נשכח את הצרחה ואת הבכי. את השפה הפצועה ואת הדם במצח. ניקיתי. עשיתי פוליש. כבר אין כתם. סוף-סוף חדר-המדרגות נראה טוב, תשמחי לראות.

עוד יהיו לנו רגעים של עדנה, אני בטוחה. כמו בפעם האחרונה שהלכנו לפארק – בסתיו שעבר – ואת שכבת על הדשא, שלֵווה ובהירה, צל האיקליפטוס עלייך, יפה וארוכה. לא רצית לחלוק אתי את המחצלת, אמרת שלא מפריע לך, הדשא לא מגרד, וביקשת שאקרא לך את השיר של דֶרֶק ווֹלְקוֹט, "אהבה אחרי אהבה". השיר שמבטיח כי יום אחד תפגשי את דמותך במראה, ותחייכי אליה, ותציעי לה להיכנס הביתה, לשבת, לאכול משהו. תיתני יין, תיתני לחם. תחזירי את הלב לזרה הזאת, שמכירה אותך היטב, שהתעלמת ממנה כל השנים לטובת אחרת. תורידי את מכתבי האהבה מהמדף, את התמונות, את הפתקים הנואשים, תקלפי את דמותך מהמראה, תשבי איתה, תסעדי את חייך.

גמרתי לקרוא ואמרת שהקול שלי כל-כך נעים, וההטעמה מרגשת, וכיף לך אתי, אבל את מצטערת, פתאום את קולטת שאת מאחרת ואת חייבת לרוץ, נדבר בערב, טוב, מתוקה?

יהיה בסדר. אל תדאגי. כאן הבית שלנו. תרגישי בנוח. לא תופרעי. הימים יעברו, ולפעמים נשכב זו  לצד זו בשקט, ואני אשכח שאמרת שאת לא יכולה יותר עם הקנאה שלי, כי אני מאבדת שליטה, אני לא נותנת לך לנשום, את לא יכולה עם החשדות האלה. כל הזמן, חשד ואשמה. בכית ואמרת שאת מכורה אלי, אבל נמאס לך, כי אני לא סומכת עלייך, לא חשוב מה את אומרת, לא חשוב מה את עושה, אצלי את כל הזמן במבחן, זה מתיש. את רוצה להשתחרר. זה בסדר, נשכח את כל זה, כי אני יודעת לסלוח, ואני יודעת שעכשיו את לא תברחי ממני כל-כך מהר, לא, את נשארת כאן אתי. וכשתבואי הלילה אולי עוד תחמיצי פנים, אולי גם בבוקר הם לא ייאורו, אבל בצהריים כבר תהיי רעבה. ואני אהיה כאן. אכין לך צלחת ואביא לך DVD ואסחט לך תפוזים ואשמור על שקט כשתרצי לקרוא ואענה בשבילך לטלפון ואגיד שאת לא נמצאת. אשמור אותך לעצמי, אגן עלייך, לא אתן להם להטריד אותך, לא, מצטערת, לא יודעת מתי היא תחזור, אבל אפשר לנסות אותה בסלולרי או להשאיר הודעה.

 

מתוך "פיקניק", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: