איך להפיץ את הבשורה? שלא לומר: איך ליחצ"ן ספר חדש?

פרק 1: צילום היח"צ – איך לחייך בלי לכווץ את הפה?

הנה הבשורה: בקרוב, בעוד כחודש ימים, יראה אור ספרי: "לטפס על ההר, או: איך לכתוב", שהוא מדריך כתיבה וחיבור על כתיבה. בהמשך הפוסט אתאר בכמה מלים את מה שיש בו, בספר החדש. אבל קודם כל אעלה כאן תמונה של העטיפה שעיצב ליאור גל להוצאת אחוזת בית, בהזמנתה של המו"ל והעורכת הראשית שרי גוטמן.

 

cover

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני אוהבת את החגיגיות, הענייניות, והישירות של העטיפה הזאת. אני שמחה בה מאוד. והצבע האדום! מתחשק לשאת את אגרופי אלעל. אני מרגישה שהמערכת המצוינת ב"אחוזת בית" עומדת מאחורי עם העטיפה הזאת, ומעניקה לי רוח גבית.

טוב. עכשיו, אציג את הבעיה. או מוטב: האתגר. נניח שאני מאמינה בספר שלי וחושבת שהוא טוב – שיש לו ערך ספרותי ואסתטי כחיבור על כתיבה, וגם יש בו תועלת ממשית כמדריך כתיבה (נראה לי רצוי וראוי לסופרת להאמין ביצירה שלה, משום כך אני מתחייבת להרשות זאת כאן לעצמי). כן, נניח שאני רוצה שהספר ישרת כותבים וכותבות, סופרים וסופרות, רבים ככל האפשר. שרבים מאוד יקראו אותו, ידברו איתו, יתווכחו איתו – שיהיה חלק מתרבות הכתיבה בעברית והשיחה על אודותיה; תרבות שעיקר התפתחותה, אני חושבת בתקווה, עוד לפניה.

איך עושים את זה? איך מפיצים את הבשורה? איך מיחצ"נים –  איך עושים יחסי ציבור, יחסים עם הציבור? ובעצם, אם לשאוב השראה מ"הציבור ובעיותיו" של הפילוסוף ג'ון דיואי – איך בכלל מעמידים ציבור לספר, לשיחה על כתיבה, לתרבות שמעלה על נס את ערך הכתיבה? (הציבור בעצם אינו ישות שקיימת מחוץ להקשר העיתונאי. התפקיד של העיתונות, לשיטתו של דיואי, הוא להפוך המון אנשים שאין ביניהם קשר הכרחי לכדי קבוצה בעלת תודעה משותפת, צרכים ועניין משותפים – כלומר, להפוך אותם מפרטים לציבור. רק כשיש ציבור אפשר לקיים איתו יחסים; למכור לו משהו).

טוב, זה בהחלט עניין מורכב ומאתגר, הסיפור של יחסי הציבור לספר חדש. אני מתכוונת לעסוק באתגר הזה בסדרה של פוסטים כאן בבלוג, לקראת צאתו לאור של הספר שלי וגם אחר כך. אתייחס כאן למגוון של סוגיות, ובהן – איך לשכנע עיתונאים, איך להגיע לקוראים ההולמים, איך לייצר באזז, איך להשתמש בפייסבוק, איך להעביר את הידיעה על אודות הספר מפה לאוזן, מפה לאוזן, אם בכלל אפשר, וכן – איך להתמודד עם הצייטגייסט, רוח הזמן, שמוליד בעת ובעונה אחת כמה מדריכי כתיבה מסוגים שונים. ובמלים אחרות: איך להתמודד עם תחרות.

אספר על ההתנסות שלי. ועל התנסויות של סופרים ידועים בעולם. אערוך תחקיר. אנסה לברר.

אבל קודם אספר כאן, בפוסט הראשון, על מפגש צילומים שערכתי עם הצלם האהוב עלי, ינאי יחיאל. היחצ"נית של ההוצאה, ציפי לוין, רבת הניסיון והתושיה, הודיעה בשלב מוקדם שהיא צריכה צילום מעודכן שלי. זה עניין בסיסי של יחסי ציבור. כשמעבירים הודעה לעיתונות גם מעבירים תמונה של המחברת.

את ההרגל הזה אני מכירה מהצד השני של המתרס, מעשרים שנות עבודתי כעיתונאית. תמיד העדפנו לדחות את התמונה של היח"צ לטובת תצלום עיתונאי, של צלם מטעמנו. חשבנו שזה יהיה ביטוי לעיתונות רצינית יותר. אני חושבת שההנחה היתה תמיד שתצלום היח"צ הוא שקרי, או מגמתי, או אינטרסנטי בהגדרה. והוא בהכרח שונה מהתוצר של התצלום העיתונאי. כשצלם של העיתון מצלם תצלום דיוקן לכתבה על סופרת, הוא אמור לנסות לשרת לא רק את הסופרת, אלא גם את הכתב או הכתבת. או את הסיפור שהוא מספר בעצמו.

כך או כך, אף שלא ברור מי ישתמש בצילום, החלטתי בפעם הראשונה בחיי המקצועיים להשקיע בעניין זה ולרכוש את שירותיו של צלם. את העבודה של ינאי יחיאל אני מוקירה ומעריכה, כאמן וכעיתונאי, והוא גם חבר – כך שלא הססתי לפנות אליו.

אומר רק זאת: החוויה היתה טובה ונעימה באופן מפתיע לגמרי. לא קל לי להצטלם, בלשון המעטה. אני משוכנעת שאני לא פוטוגנית באופן כרוני. ינאי עמד מיד על הבעיה המרכזית שלי בתצלומי דיוקן: המתח שניכר בפנים. הלסת התחתונה נתפסת, השפה התחתונה מתכווצת. זה לא עובר טוב בצילום. אני צריכה ללמוד לשחרר. אני מנסה לחייך – מתברר שעדיף שאפסיק. החיוכים לא עוזרים. הם יוצאים קצת עקומים, מעושים. ינאי הדריך אותי לחייך – אבל לא עם השפתיים אלא עם העיניים. וגם דיבר איתי בנינוחות על עניייני היום יום, על חברים משותפים, על הילדוֹת שלי והילדות שלו, שהן חברות זו לזו.

איכשהו, אני חושבת, זה קרה: לא בלי מאמץ מצדו ומצדי אבל קרה. נדרשו כמה עשרות ניסיונות, אבל בסוף מצאתי תצלום שאני אוהבת, ושישרת אותי בהמשך. עלתה לרגע האפשרות לתקן כמה בעיות בעזרת הפוטושופ – להעלים איזה כיווץ של העור, לטשטש שומה על הסנטר, אבל הוחלט ללכת על הגרסה הטבעית (במרכאות).

הנה שלושה ניסיונות שצלחו יחסית לטעמי, לדוגמה, מתוך רבות אחרות:

הגרסה הפרועה-הנינוחה כמעט.

3M5A6553

 

הנה הגרסה הדייקית, או הבוצ'ית, והמעט קפוצה – אני חושבת. איכשהו זאת לא לגמרי אני.

3M5A6621

 

 

והנה הגרסה הרצינית, הישירה, המהורהרת? בחרתי בה. אני חושבת שהיא דומה לי.

pr.pic.yanay

 

 

עכשיו זה הדימוי שלי, שיילך לפני. שאמור לייצג אותי, להעמיד פרסונה מאחורי הספר שלי. נדמה לי שאין שום דרך להעריך את הצלחתו או כישלונו. ובכל זאת, הנה טיפ שאני נותנת לעצמי בהקשר הזה: העיקר ליהנות מאירוע התצלום, ולבחור אחד שאני אוהבת. שנראה לי דומה לי, במיטבי. השאר לא בשליטתי.

ומלים אחרונות לפוסט זה: "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" מצטרף למסורת עשירה של מדריכי כתיבה ומסות על כתיבה שקראתי במשך השנים בתשוקה, בעיקר בשפה האנגלית, מאת סופרים אהובים עלי ובהם וירג'יניה וולף, ג'ורג' אורוול, אי-בי וייט, ג'ואן דידיון, אן למוט, נטלי גולדברג, מרגרט אטווד, אנני דילארד, ג'ון אפדייק ועוד רבים וטובים. אני שואבת מהם רעיונות, ציטוטים והשראה, וגם מתכתבת איתם על יסוד נסיוני ככותבת וכמנחת כתיבה. המדריך שלי נמנה אפוא עם קבוצת המדריכים והמסות על כתיבה שעניינם הוא השראה. הם נבדלים ממדריכי כתיבה מסוג אחר, שאותם אכנה מדריכי הנוסחה. אבל עוד על כך בהזדמנות אחרת, קרובה.

 

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

11 תגובות כתיבת תגובה

  1. תודה כולכם. ותודה אורי. הספקתי להתרשם מרוחב היריעה ועושר הידיעה של המדריך שלך. ותשובתי החפוזה, לפני שאכתוב על כך בהרחבה בבלוג, היא שכן: מדריכי הנוסחה כוללים גם את אלה שאתה מציין, ויש בהם יצירות נהדרות, הם פשוט סוג אחר של מדריך כתיבה מאלה ששלי נמנה עמהם. שמתי לב, למשל, שרשימת המקורות בספרי ובספרך כמעט בכלל לא חופפים, אף שכמעט כולם שייכים לתרבות הכתיבה האנגלוסכסית. אני ממש שמחה בהופעה של שני סוגי המדריכים בעברית, ומרגישה שמתפתחת כאן תרבות של כתיבה – שיחה ומחשבה על כתיבה ולימודי כתיבה – בדומה לתרבויות כתיבה מפותחות בשפות אחרות. ושהמדריכים שלנו משלימים זה את זה במידה רבה.

    • היי אורנה, תודה על המילים החמות 🙂 המיקוד ביצירתיות ובהשראה אכן נשמע שונה משל רשימת הספרים המכובדת לעיל. אני לא בטוח לגבי החלוקה לשני סוגי מדריכי כתיבה. את רשימת הביבליוגרפיה הפרטית שלי, שרחבה בהרבה מהמקורות לספר, אני מחלק ליותר קטגוריות. אני גם לא בטוח לגבי השימוש במונח נוסחה. אני מכיר את סוג מדריכי הנוסחה שאת מתכוונת אליהם, שמגיעים להקצנה במדריכים של הוצאות ז'אנר אמריקניות מסוימות. אני סבור שאריסטו ופורסטר אינם נמנים עליהם. הם מציגים טכניקות נפוצות, מיפויים, מבנים שחוזרים על עצמם בספרות, אבל לא נוסחאות מהסוג של: כך עליך לכתוב, או: אם תכתבי כך הספר שלך יהיה טוב.

  2. סקרן וממתין, גם לספר וגם לרשומות נוספות בבלוג על תהליך ההוצאה לאור. מה שקראתי בינתיים מעניין ומחכים. המחויבות לכתיבה, גיוס ההשראה והתעוררות היצירתיות תמיד זקוקות למקורות חדשים. אשמח להמליץ על הספר בסדנאות הכתיבה שלנו.

    אני סקרן מה תכתבי על מה שכינית פה 'מדריכי נוסחה'. אני מניח שנמנים עליהם בין היתר הפואטיקה של אריסטו, הגיבור בעל אלף הפנים של ג'וזף קמפבל והיבטים של הרומן של א. מ. פורסטר, מאחר שאלו (ומאות ספרים נוספים מסוגם) באופן מובהק אינם מתמקדים בהשראה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: