מה יש לא.ב יהושע נגד סדנאות כתיבה? ומה היתה אומרת עליו פלאנרי או'קונור

הסופר א.ב יהושע דיבר באחרונה בגנוּת סדנאות הכתיבה. כך מספרים לי באי כנס של אוניברסיטת תל אביב לכבוד חוקר הספרות והמבקר הפרופ' דן מירון, שהתקיים לפני כשבועיים בבית שלום עליכם בתל אביב. יהושע, שעמד בראש אחד המושבים בכנס, העיר משהו על כך שאם הוא או עמוס עוז היו כיום סופרים מתחילים, בטח היו אומרים להם לשנות פה, לעדן שם, באחת מסדנאות הכתיבה הפורחות כיום בכל חלקה טובה (או משהו דומה לזה). א. ב יהושע, שנמנה עם דור סופרי המדינה – במרכאות או לא במרכאות – לעג בדבריו לדור הנוכחי, שהוא, לשיטתו, דור סופרי הסדנאות (לצערי לא הצלחתי להשיג את הציטוט המדויק, אבל אני משוכנעת שזו רוח הדברים, כעדותם של כמה מאזינים שאמינותם בעיני אינה מוטלת בספק).

זו הזדמנות טובה לעשות עניין מדבריו אלה של א.ב יהושוע. הם מסמלים נקודת מפנה בתרבות הכתיבה בישראל. דור הסופרים שנמשחו ככוהנים לכתיבה מתחלף בשנים האחרונות, כך נדמה, בדור של סופרות וסופרים אחרים, שאינם נמלכים כסופרים, אינם מקבלים את הגושפנקא ממבקרים או מחוקרי ספרות כדן מירון, וגם אינם נשענים על עורכים פטרוניים כמנחם פרי. הם צומחים, בני דור הסופרים החדשים, מתוך העבודה של הכתיבה. הם בונים לעצמם – בין שבסיוע המו"לים שלהם ובין שבכוחם שלהם – קהל של קוראים. הם כשרוניים לא פחות מיהושוע ועוז, אבל הם גם לגמרי ענווים ביחס לדרך שעליהם לעשות כדי להתגבש כסופרים בעלי ערך בר-קיימא. הם עובדים. כותבים. מחפשים עורכים טובים או מנחים טובים. עובדים איתם. כותבים איתם וכנגדם. הם לומדים והולכים ומשתפרים. הם לומדים להפיק מכשרונם את המיטב ונעזרים לצורך כך במי ובמה שאפשר.

"עידן סדנאות הכתיבה מסמן את שיאו של קץ עידן האדונים בספרות," כך הטעימה ד"ר אורית מיטל, ראש התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסטית תל אביב, בחיבורה היפה "נדידה עמוקה" (בספר סדנאות הכתיבה "מטפחת כחולה הופכת לעומק באר", שראה אור ב-2007 בעריכת ליאת קפלן). אם נגמר עידן האדונים בספרות, אין הכוונה שבעידן החדש "הכל הולך". להיפך: הכוונה היא שהחניכה של סופרים בישראל כיום אינה מתרחשת במערכת פטרונית כלשהי, אלא בעבודה עם מנחים ומנחות – מנטורים ומנטוריות –  ועם עורכות ועורכים שבמיטבם הם גם מנחים ומנטורים. החניכה הזאת נעשית בה בעת מתוך חיבור לקהילה עולמית של סופרים וסופרות, ולגוף גדול ועשיר של כתיבה על כתיבה. ומה שעושים המנחים, המנטורים, והכותבים על הכתיבה הוא לא עידוד לשמו, ולא פסילה לשמה, אלא הם מעמידים סטנדרטים גבוהים של כתיבה, הם מאתגרים, מקשים, שואלים שאלות, וגם מדגימים, ומעוררים השראה.

רונית מטלון, באותו "ספר סדנאות הכתיבה", עסקה גם היא בשאלה "האם אפשר ללמד כתיבה", והתריסה כי קשה להשיב על השאלה הזאת מבלי "לקוד קידה למפלגת 'הסופר הוא מי שנמשח בשמן הכהונה והכתיבה היא ביקור המסתורין של המיסטי' או למפלגת 'הכתיבה היא מלאכה ככל המלאכות, מקצוע לימוד ככל מקצועות הלימוד'". ואכן, כפי שמטלון מראה בחיבורה, התשובה לשאלה נמצאת בין שני הקטבים האלה. "אי אפשר ללמד 'באמת' את השכל העקום של הכתיבה", כותבת מטלון. אי אפשר ללמד כשרון ותשוקה וסבל והכרח לכתוב שהם מנת חלקם של סופרים רבים. אבל אפשר ללמד איך להפיק מכל אלה יצירות מדויקות, כנות, קרובות יותר לתוכנית הכתיבה, ואיך להיות בתהליך הכתיבה באופן פרואקטיבי, ואיך לשפר את הרפלקסיה (המחשבה על עצמנו) החיונית למעשה הכתיבה, ואיך לחדד את ההתבוננות (המחשבה על זולתנו) החיונית למעשה הכתיבה, ואיך להתקדם בעצם מלאכת הכתיבה. ליתר דיוק: אולי אי אפשר ללמד כתיבה אבל אפשר להנחות, להדריך, לסייע, לאתגר, לדרבן, לתקן.

לצורך ההשוואה, אולי כדאי לומר זאת כך: אמירה כמו זו של יהושוע על סדנאות הכתיבה תישמע תלושה, לכל הפחות, לו היתה נאמרת בהקשר של תרבות הכתיבה האמריקאית. אצל האמריקאים, למשל, אין הבדל הכרחי בין סופרים בעלי שם וערך לבין משתתפים בסדנאות כתיבה. ראו למשל את רשימת הבוגרים של תוכנית הכתיבה היוקרתית, Iowa Writers' Workshop,, שפועלת באוניברסיטת איווה מאז 1936. יש בהם, בבוגרי סדנת הכתיבה של איווה, סופרי מופת כפלאנרי או'קונור וריימונד קארבר, וגם סופרים עכשוויים מעולים כת.ס בויל, אן פאצ'ט, א.מ הומס, נתן אנגלדר, מייקל קאנינגהאם, ג'יין סמיילי ומארק סטראנד, אם להזכיר אחדים. אי אפשר לטעון שסדנת הכתיבה של איווה כיוונה את הסופרים האלה לאיזה מוצר ספרותי אחיד, או לבינוניות, או לשרלטנות של "הכל הולך". בשביל הסופרים האלה סדנת הכתיבה היתה חממה, חדר משלהם ועוד תנאים הכרחיים לעבודה טובה על הכתיבה.

הפרדיגמה שיהושוע מייצג גורסת שיש סופרים מצד אחד, ויש כותבים שהולכים לסדנאות מצד שני. אבד כלח על הגישה הזאת. בתרבות הכתיבה שמתפתחת בימים אלה בישראל, בדומה למסורת האנגלוסכסית, ישנם תמיד גם אלה שמנסים לכתוב, משתתפים בסדנאות ומרוויחים מהתהליך, ולא בהכרח נעשים סופרים. אבל זה נכון לכל תחום של יצירה. המהות היא אחרת: לצדם של סופרים שעמלים כביכול על הכתיבה לבדם ובכוח גאונותם (ובשלב כלשהו נכנסים למערכת יחסים מקצועית עם עורך או עורכת, וממשיכים להתפתח מולם ובסיועם) הולך ומתפתח דפוס בריא, חי, מעודד: יותר ויותר סופרים עובדים על היצירות שלהם עם מנחה טובה או מנחה טוב, נעזרים בתהליכי עבודה בסדנאות קבוצתיות או אחד על אחד, וגם קוראים ספרים על כתיבה, נעזרים במסות שחיברו סופרים על כתיבה, משתמשים בכל כלי אפשרי כדי להתפתח באמנות הכתיבה ובאומנותה.

cover

 

 

 

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

4 תגובות כתיבת תגובה

  1. מרתק! לצד השינוי בתפיסת ה'אדונות' של הסופרים, יש טענה שנשמעת שוב ושוב לגבי הפיחות במעמדם של העורכים והתחלפות העורך הספרותי היסודי והמעמיק בעורך "סדרתי" יותר ומוכוון-שוק. לאור מה שאת כותבת לעיל, אני מתחיל לתהות אם יש ממש בטענות הללו. אולי הן נובעות רק מנוסטלגיה לא מבוססת. דמות העורך השתנתה מן הסתם ברוח התקופה, אבל נראה שחשיבותו ומעמדו לא פחתו, ואולי אפילו תפקידו התרחב להיות גם מורה ומנחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: