השיחה מתה. יחי האינסרט (המונולוג, הפוסט והסלפי). או: מה קורה לעיתונאי התרבות

תראו, קורה דבר משונה – שלא לומר מעציב עד העצם. אני מתכוונת לתופעה תרבותית, שאולי הכל יודעים זה כבר על קיומה, אבל אני מבחינה בה כעת לראשונה. הדבר מתחוור לי בעיצומו של סבב ראיונות משמח לכבוד צאתו לאור של ספרי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב".

בשבועיים-שלושה האחרונים זכיתי להתראיין בכמה במות עיתונאיות – שלושה ראיונות בתוכניות רדיו, אחד בבלוג ספרותי, אחד במדור ספרותי של עיתון אינטרנט מרכזי ושניים בעיתונים בדפוס. זה אינו עניין של מה בכך. אני מכירה טובה לכל מי שפתח את הדלת לפני.

קשת הראיונות נעה בין שני קצוות טובים: בצד אחד, ראיון עם רונה גרשון בתוכנית הספרותית שלה, שהתקיים באולפן של רשת א'. שיחה נעימה של כרבע שעה, פנים אל פנים, שקדמה לה שיחת היכרות קצרה. המראיינת קראה ואהבה ושאלה שאלות וציטטה והקשתה. לא ברור כמה מאזינים יש לתוכנית הזאת, ברשת הזאת, שאיום של סגירה מרחף עליה כל העת.

בצד השני של הקשת, ראיון עם ירין כץ שכותב בלוג פרטי, בהתנדבות, "קורא בספרים". השאלות שלו ביטאו סקרנות ומחשבה והתלהבות מעצם העניין, וכולו נדיבות. בתווך בין שני הקצוות הטובים, היו עוד ראיונות טובים – בהם שאלות מעניינות, חלקן יותר מאחרות. הרוב עסקו בשאלה אם בכלל אפשר ללמד כתיבה, ולא התקדמו הרבה מעבר לכך – לא נגעו בשאלה איך אנחנו לומדים לכתוב –  אבל זה אינו הדבר שעליו אני מבקשת להצביע ברשימה זו.

ובכן, הדבר המשונה שקרה הוא זה: חוץ מהראיון ברשת א', וחמש דקות עם כתבת של עיתון מרכזי בדפוס, לא נפגשתי פנים אל פנים, ולא דיברתי בטלפון עם אף לא אחד מהמראיינים. ראיון אחד התנהל בחילופי אי-מיילים – בלי שום התכתבות של היכרות ושום שאלות רקע; האימייל הראשון היה בן שורה אחת, ובו השאלה הראשונה, ולא נשלח אימייל אחרון בתודה או בסיכום, פשוט נגמרה ההתכתבות באחת. בשני מקרים אחרים שלחו לי את השאלות מראש בכתב, כשאלון מוכן. ואני הכנסתי תשובות לשאלות במייל חוזר. במקרה אחד פגשה אותי עיתונאית לחמש דקות בדיוק, ושמטה את העט ברגע שהיו לה שלוש השורות שבשבילן באה (זה היה מה שנקרא – בהשאלה מתחום הרדיו – אינסרט לכתבה). התיאור הזה מדויק ואני לא מגזימה. התחקירניות של תוכנית רדיו מרכזית המשודרת בשידור חי לא דיברו איתי בטלפון לפני השידור. הן ביקשו בהודעת טקסט שאשלח להן נקודות לשיחה בכתב בדואר אלקטרוני. שלחתי להן את הראיון שהתפרסם באתר האינטרנט המרכזי, והמראיינת בתוכנית הרדיו המרכזית פתחה את הראיון בשידור חי בקריאת דברי הפתיחה של הראיון האינטרנטי.

אבל השיא המטלטל בשבילי היה כאשר פנו אלי לראיון בתוכנית רדיו מרכזית בתחנה צבאית. הפעם, לא זאת בלבד שלא דיברו איתי בטלפון, ולא פגשו אותי פנים אל פנים, ואפילו לא התכתבו איתי לצורך רקע והיכרות, הפעם הראיון התנהל באופן המנוכר ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי: הכתב שלח לי שלוש שאלות בהודעת טקסט (אס-אם-אס). וביקש שאקליט את עצמי בטלפון החכם ואשלח לו את ההקלטה במייל.

אני חייבת לספר לכם: גוש של דכדוך ירד לתוך לבי באותם רגעים. התרציתי. סגרתי את דלת חדר השינה, שבקצהו פינת העבודה שלי, התיישבתי על הכיסא, והקלטתי בבדידות גמורה תשובה לאחת השאלות שנשלחו באס-אם-אס; דמיינתי את עצמי עונה לאדם שאת קולו כלל לא שמעתי. האפליקציה נענתה עד מהרה ללחיצות המקלדת הקטנה, והקול שלי נשלח לתחנה הצבאית דרך מערכת הדואר האלקטרוני. לא היה שום הקשר לדברים שהקלטתי. לא היה לי – אין לי – מושג מה ייעשה איתם. לא היתה לי אפשרות לדייק, לתקן, להתריס, לצחוק, לכחכח, להשתעל, להתרעם או להקשיב. השאלה נשלחה כהודעת טקסט. התשובה הוחזרה בהודעה מוקלטת. השיחה מתה.

לא קשה להסביר מה קורה לעיתונאי התרבות במוסדות העיתונאיים המסורתיים – עיתוני הדפוס והרדיו. משלמים להם מעט מדי, מעמיסים עליהם יותר מדי משימות, מריצים אותם בתחרות אינסופית על בלעדיות וקדימות ודד ליין ואון ליין. אין פלא שאין להם זמן להיפגש לשיחה על כוס קפה, ואין להם זמן לראיון רקע, ואין זמן לקרוא את הספר שבגללו מקיימים ראיון. הכל נעשה בשירות היחצ"נות, כי היחצ"נות היא המקור הכי זמין לחומרי סיקור, ואין זמן לעשות עבודה עיתונאית. אני נזכרת שלפני כעשר וחמש עשרה שנים, כשכתבתי ב"הארץ", היה זה בבחינת כישלון קטן אם לא השגנו ראיון פנים אל פנים עם מרואיין מבוקש  – גם אם היה באותה עת בחו"ל. ראיון טלפוני נחשב ראיון בדרגה שנייה. ראיון בכתב – מוצא אחרון, וצריך היה לציין בטקסט, במבוכה מסוימת, שמדובר בראיון נחות שכזה. יחד עם זאת, לא אתייהר. אני זוכרת גם שלפני כשמונה שנים, כשכתבתי ב"גלריה" ב"הארץ", לקחה אותי לשיחה העורכת הנהדרת איריס מור והעירה לי: "ארנה, נראה לי שהפסקת להתעניין באנשים. את רוצה לכתוב רק על תופעות. אין תופעות בלי אנשים". היא העירה לי על כך משום שבאמת העדפתי אז להמעיט בראיונות ולעבור לכתיבה של מאמרים. ההתמסרות שנדרשה לקיום ראיונות אישיים עם מרואיינים מעניינים התישה אותי אז. יותר מדי עבודת רקע. יותר מדי זמן למפגש. יותר מדי קשב וקשר. איריס מור עלתה על משהו עקרוני, ולא רק על העצלות שלי.

אני חושבת שהתופעה הזאת –  מותה של השיחה – חורגת מהעניין הכלכלי של העיתונות הגוועת.

מלותיו של תיאודור אדורנו, ב"מינימה מורליה" מ-1951, מהדהדות כעת בראשי: "האמירה הישירה, בלי סטיות מהנושא, היסוסים או הרהורים, שזורקת אל האחר את העובדות ישר בפנים, נראית בדיוק, בצורה ובמהות, כמו פקודה פשיסטית שפוקד האילם על השותק". אדורנו דיבר על תופעה שרווחה בימיו: אנשים הפסיקו להקפיד על נימוסים מופלגים, הליכה בפתח השיחה סחור סחור, החלפת רשמים על מזג האוויר, מלות כבוד ופלפול, לפני שהגיעו לעניין עצמו. הכל נעשו ענייניים וישירים. "כביכול המרחק בין אנשים הפך לקו ישר, כאילו היו רק נקודות", כתב אדורנו.

כן, זה אינו דבר חדש. אבל משהו בחוויית הראיונות הללו – שנפקדו מהם המפגש, השיחה, הבירור, ההיכרות, מחוות הנימוס והעניין והסקרנות – הפיל אצלי את האסימון. פתאום כל סימני הסמיילי והלבבות והלייק ושאר האמוטיקונים (הרגשונים בעברית), הציורים הקטנים שמסמנים רגשות, וכל האס-אם-אסים והווטסאפים ואפשרויות ההקלטה העצמית והסלפי – כל התקשורת הזאת שמתקיימת כל העת וכביכול מוודאת שלא נהיה לרגע לבד – פתאום אני מבחינה במובן מאליו: מאחוריהן נעלמה השיחה.

נעלמו מחוות הקול, והקשב בעיניים, וההפתעות, וחילופי הדעות, והתעוררות הרגשות, וההפלגה לעניינים שאינם העניין עצמו. נעלם כל מה שאינו לתכלית מסוימת מאוד, קבועה מראש, עירומה. תכלית השיווק והמכירה.

 

 

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

9 תגובות כתיבת תגובה

  1. כל כך מבינה אותך, בפרט לאחר צאתו של ספרי "סיפורים במקום שוקולד", קובץ של ארבעים סיפורים קצרים לבני הגיל השלישי והרביעי, למטפלים ולבני המשפחה. הספר זכה לתגובות טובות מאוד, לראיון עם משה דץ בערוץ השני, לראיון ברדיו עם ענת דולב, לכתבות בעיתונות מקצועית של עובדים סוציאליים ומטפלים, לתגובות טובות של קוראים (באתר
    הספר), שלא לדבר על עשרות סדנאות, הרצאות בפני סטודנטים ומפגשים עם קוראים שערכתי באמצעות הספר. למרות מסע יח"צנות ושיווק שיזמתי בכוחות עצמי והקדשתי לו שנתיים, לא הצליחו המכירות להמריא מעבר למהדורה הראשונה.

  2. לכאורה יכולת לומר לכל מי שפנה אלייך אני לא מנהלת "שיחות מסדרון". ואני לא כותב את זה בהתרסה או בקינטור, אלא רק כדי לחדד את הנקודה. כי אם הייתי במקום שלך הייתי נוהג כמוך. זהו המס שמשלמים לתקשורת ההמונים שבה הכל כמו מזון מהיר. התקשורת, על כל תחומיה, לא מספקת מידע רציני, מעמיק בשום נושא ויתכן מאוד שמנהליה, עורכיה של התקשורת, מודעים לכך ואומרים לעצמם: ממילא למרבית האנשים יש בעיית קשב. וכאן אנחנו מגיעים לאמת "המרה": אולי עשרה אחוז מבני האדם צורכים (מילה נוראית בהקשר הזה) יצירות אמנות. איך מגיעים אליהם? באמצעות פיסות מידע בתקשורת. במבט היסטורי, המצב הרבה יותר טוב ממצבו של משורר שחי לפני מאתיים שנה. איך הוא הגיע לקהל? וכמובן שאין בזה שום דבר מנחם.

  3. כיף תמיד לקרוא אותך, תודה. וכן, די עצוב. העולם הופך לכל כך תכליתי ואינסטנטי שכזה, ואין זמן לכל הדברים, ובייחוד ל'להיות', פשוט להיות אחד עם השני..

  4. הנקודות שאת מעלה נוגעות ללב ומעוררות מחשבה.
    אולם מהתיאור של החוויות שלך עלה בדעתי דווקא דבר אחר לחלוטין. השיחה העיתונאית היא ממילא שיחה שתכליתה יחצנות, במיוחד בכל הקשור לראיונות בתחום התרבות. פעם מרואיינים רבים היו חשים שמעוותים את דבריהם, מוציאים אותם מהקשרם או מצמצמים אותם לכדי קלישאה. במצב שאת מתארת יש מצד אחד חוסר שליטה, אבל מן הצד השני הרבה יותר שליטה של המרואיין להכתיב מה יגידו עליו ואיך. תארי לך: ביקשו ממך את דברי הפתיחה שיגידו עליך לפני תחילת הראיון ברדיו. קומוניקט לעיתים קרובות הופך להיות כתבה בעיתון כמעט מילה במילה, ואם את מנסחת אותו, זה נתון לגמרי לידיך. יכולת לחשוב ולנסח את עצמך מחדש בהתכתבויות במייל, וגם, הראיון כולו היה מתועד, למקרה שצריך יהיה להכחיש בדיעבד אמירה מסויימת. בקיצור, אדם שחש בנוח עם המסר שלו, יכול לסובב את כל המערכת הזאת לטובתו, ולו רק, כי לאף אחד שם אין את הכוח והכלים להשקיע בהתנגדות.

    ההקלטה העצמית היא אכן משונה, אפילו קלינית. אכן, במקרה הזה קשה להאמין שההתעסקות עם הקבצים והשידור שלהם לוקחת פחות זמן וטרחה, מלקבוע ראיון ולהקליט אותו באולפן. זה סתם הזוי.

  5. מסכימה עם כל מילה. גם לי מפריע שנעלם הנימוס הבסיסי המינימלי בתקשורת. אין "תודה" או "בברכה" בסיום התכתבות, וגם שיחות בעל-פה לעתים קרובות מעליבות בתכליתיותן ובתמצותן.

  6. אכן כמה עצוב ומתסכל. ובכל זאת רוצה להגיד לך שיש עכשיו, ממש ברגע זה, מספר אולי לא מבוטל של אנשים שמסתגרים בחדרם ומתייחדים עם הטקסט הנפלא שלך, מתענגים על הכתוב בו, ולומדים ממנו. ואליהם, אחרי הכל, אנחנו מכוונים.

  7. בהמשך לנכתב פה נזכרתי במשהו. בסוף הספר הנפלא של ג'ניפר איגן "מפגש עם חוליית הבריונים" יש סצנה מעולה "עתידנית" משהו, שבה שני אנשים יושבים משני צידיו של שולחן ומסמסים זה לזה במקום לשוחח. הצעירה מהשניים התעייפה מהתקשורת המילולית הישירה. אוטוטו אצלנו. אכן, השיחה מתה, או לפחות גוססת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: