הכל ולא כלום – הערות על כתיבה של אוצרים בישראל

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
"מוזיאונים אוהבים את יצירת האמנות כמו שמפחלצים אוהבים את הצבי". רבקה סולניט

הפוסט הקצר הזה יעסוק בטקסטים שאוצרים כותבים לתערוכותיהם. אני מתכוונת לדברים האלה שתלויים על הקיר בפתח חלל התערוכה. או מתנוססים בעמודים הראשונים של הקטלוג.

אני כותבת את הפוסט כמבקרת בתערוכות – כעם הארץ בכל הקשור לאמנות ולתולדותיה – שמרגישה פעמים רבות מרומה.

אני גם כותבת את הדברים כמנחת כתיבה שעובדת עם סטודנטים לאמנות –  בתוכנית לתואר שני למדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל, ובמוסדות אקדמים אחרים. אני מנחה סטודנטים לאוצרוּת ולביקורת אמנות שעמלים על הכתיבה האוצרותית והביקורתית, וגם, מעת לעת, סטודנטים לאמנות שמבקשים לכתוב טקסט קצר על האמנות שלהם-עצמם. אני רואה שוב ושוב כיצד הסטודנטים באים אל הכתיבה דרך תרבות הכתיבה שרווחת אצלנו. והתרבות הזאת – שמושפעת מאוד כמדומני מהכתיבה בצרפת – מקשה עליהם, בלשון המעטה, לכתוב דבר מה בעל ערך.

אנסה לאפיין את מה שאני רואה אצלנו שוב ושוב בכתיבה של אוצרים על תערוכותיהם. יש בה, בכתיבה הזאת, ניסיון, מאמץ ניכר, לפרש את היצירות, להעניק להן הקשר פילוסופי, ופעמים רבות, בתערוכות שונות לגמרי זו מזו, של אמנים הנבדלים מאוד אלה מאלה, הטקסטים נראים זהים עד לזרא. הדפוס שניכר בכתיבה הזאת מכיל שני מרכיבים. באחד, מעשה האמנות מתואר בעת ובעונה אחת כדבר וכהיפוכו, כגם וגם, כתנועה בין ניגודים. ובשני, המהלך של האמן מתואר כמהלך של בחינת גבולות וערעור עליהם. אם קוראים את הטקסטים בנפרד מהתערוכות עושה רושם שכולם מתארים אמן אחד ויצירה אחת.

אלקט מבחר אקראי של התנסחויות כאלה בטקסטים של אוצרים מהעת האחרונה. הנה,  אורי גרשט, שמציג במוזיאון תל אביב, "בוחן את גבולות הצילום ומאתגר את  מגבלותיו הטכנולוגיות (…)". התוצאה, לפי האוצר ד"ר דורון לוריא, "כורכת זה בזה יופי וחורבן ועוסקת בשאלות כמו טבעי ומלאכותי, שבריריות ומוות, מניפולציה ומה שהעין אינה מספיקה לתפוס".

יצירתו של אורי קצנשטיין, שמציג בימים אלה באותו מוזיאון, "מייצרת מרחב פנימי; חלל הנראה כתפאורה מזדמנת לדמויות החוקרות את גבולות סביבתן (…)" ועבודותיו, לפי האוצרת ורדה שטיינלאוף, "משלבות בין פנטזיה, טכנולוגיה, אסתטיקות עכשוויות וביקורת חברתית, מערערות על הנחות בסיסיות לגבי אופן התפקוד שלנו בעולם ודרכי ההבנה שלנו את העולם סביבנו". דלית שרון, לפי הטקסט של רויטל בן-אשר פרץ, בתערוכה "סביבות עבודה" בביתן הלנה רובינשטיין, מנסה "לשכפל את הכיעור… עד שנכפה עליו היפה". אצל רועי מרדכי, באותה תערוכה, "הפך גיבור העל לאנטי גיבור והנגריייה – ממגרש משחקים למגרש גרוטאות ואימה".  שובה של האוצבע החסרה בעבודתו "מאפשר השלמה ופרידה מהילדות, מהשלמות, מהטבע הגולמי, מתבונת הכפיים, מהעסקים המשפחתיים, מהגילדות וממעמד הביניים".

בתערוכת "לכו לאיבוד" שאצר שלו מורן בפסטיבל פרינטסקרין, הוצגו משחקים ש"עוסקים בשבירת חוקים של זמן ומרחב, תעתועי חושים ואתגרי זיכרון, שבירת נרטיב ושבירת חוקים". בתערוכה ביו-דיזיין בגלריה המחקרית של המכון הטכנולוגי חולון, הפרויקט המושגי ביו-טיפוגרפיה של עודד עזר "מציב את המעצב הגרפי כמדען מטפורי, החוקר במעבדה את גבולות העשייה העיצובית במציאות טכנולוגית משתנה". העבודה של אתל גוטמן בגן נתה במוזיאון תל אביב, לפי ורדה שטיינלאוף, יוצרת "אווירה שקטה אבל גם חריפה שנונה" וזו "פעולה המעמעמת את הפער שבין הדבר 'האמיתי', המכשיר, לבין ייצוגו כאובייקט אמנותי חסר שימוש". והדס מאור, בקטלוג של "ארכיאולוגיה של הווה", הביתן של ציבי גבע בביאנלה ה-56 לאמנות בוונציה, כותבת שהפרויקט מערער "הבחנות מוכרות בין פנים וחוץ, פונקציונלי וייצוגי, גבוה ונמוך, מצוי, נטוש ומטופל. הוא מעלה שאלות אפיסטמולוגיות פנים אמנותיות, כמו גם שאלות פוליטיות ותרבותיות הנוגעות למקומיות ולהגירה, לזהות היברידית ולחרדה קיומית, להוויה של ארעיות ולהתקיימות בעידן של חוסר יציבות".

במידה רבה, וברוח הזאת, אפשר לסכם ולומר שטקסטים אוצרותיים כאלה מדברים על הכל ועל לא כלום. הם באים לפרש ולפענח ויוצאים מעמעמים ומצפינים.

איך אפשר להסביר כתיבה מעורפלת ומרוקנת שכזאת? את מי ואת מה משרתים העמעום וההכללה? מה הם המקורות של תרבות הכתיבה הזאת? אלה שאלות שאני מבקשת לפתוח לדיון. המסאית האמריקאית רבקה סולניט כתבה ש"מוזיאונים אוהבים את יצירת האמנות כמו שמפחלצים אוהבים צבי". הם רוצים למסמר אותה. לתלות אותה. להגדיר אותה. הפעולה הזאת מוציאה מהיצירה את החיוּת שלה. האם זהו הסבר ממצה לתופעה?

לא יודעת. רק דבר אחד ברור לי, והוא שאפשר גם אחרת. גישה אחרת, שאפשר לכנות "האסכולה האנגלוסכסית" בכתיבה, מעלה על נס את הבהירות ואת הפשטות. היא קוראת לכותבים לכתוב סיפור. ברור. הנה, למשל, המשפטים הראשונים בטקסט של ריצ'רד ריילי לתערוכה של דיוויד הוקני שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב:

"בתעודת בית הספר שלו מדצמבר 1950, כשהיה בן 13, כתב המורה לאנגלית של דיוויד הוקני: 'הוא לא מבין עדיין שגם אמן צריך מדי פעם לכתוב'. עם כל הביקורת המובלעת בהערה הזאת, ניכר שהמורה מזהה בבירור את תחומי העניין של הוקני הצעיר, ואפשר לקרוא בה גם הכרה מוקדמת בכשרונו האמנותי ובשאיפותיו. כפי שאכן התחוור לימים, הוקני השתמש במלים אולי יותר מכל אמן חזותי אחר בדורו ואף עטה אותן בסגנון משלו: צלול, חד הבחנה, ענייני ומתובל בהומור יבש (…)".

הטקסט של ריילי עומד בפני עצמו. כתוב בבהירות, חף מז'רגון, מתפתח ומתגולל כסיפור. זו ההצעה שלי לכותבים של טקסטים אוצרותיים. כתבו טקסט שמחזיק את עצמו. ספרו סיפור. תנו ליצירה שלכם – בשדה אמנות הכתיבה – לעמוד לצד היצירה שאצרתם בשדה האמנות הפלסטית. כתבו את הדבר שלכם. נסו ליצור יצירה ספרותית שמבטאת אתכם ברגע הזה. אל תהיו סוכנים עיוורים של הז'רגון והמילייה והקירות המוזיאלים.

בהקשר הזה, אני אוהבת להזכיר, בפראפרזה על מה שמיוחס בין השאר ללורי אנדרסון ביחס לכתיבה ומוזיקה, שלכתוב על אמנות זה כמו לרקוד על אדריכלות. כלומר: כתיבה היא אמנות לעצמה. טקסטים אוצרותיים נדרשים לעמוד בסטנדרטים של אמנות הכתיבה.

התכתבתי מעט עם ידידתי האמנית אורלי הדרי. היא פרשה לפני מעט מההיסטוריה של הזרמים השונים של כתיבה על אמנות. לא אביא מהדברים האלה כאן, כי אני רק מתחילה ללמוד את התחום ודווקא בער בי הצורך להעלות את העמדה הביקורתית שלי כאן בשלב תמים של מחשבה על התופעה.

אורלי כותבת לי על הגישה הפרשנית בכתיבה, זו שמנסה להסביר את האמנות ולמקם אותה פוליטית, חברתית, לסמן תקדימים, להיעזר בפסיכונלאיזה, בסוציולוגיה, בחוקרי תרבות. כביכול "אי-אפשר לעמוד לבד מול היצירה, צריך את הסוציולוג כדי להבין אותה". זה מסייע לדבריה למוזיאונים לקטלג, לסמן, להגדיר. "אך האמנות", כותבת לי הדרי,  " מתקיימת בתבונת הסדנה, ובמחשבתם של יחידים ויחידות שלאורך ההיסטוריה חצו שוב ושוב את סף התודעה שלהם, העיזו, התייבשו, נחגגו או הוגלו, נרקבו בסטודיו – רצונם מאז ומתמיד היה לעבוד ולעבוד כדי לשים כתם וקו בעולם הזה, מיושבי המערות עד היום. הכתיבה לצד האמנות הזאת, לצד החתירה הזאת לחופש, צריכה להיות כתיבה מרצון דומה להתעלות. זה דבר שכמעט אי אפשר לבקש".

אחתום בדברים האלה את הפוסט הזה.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

31 תגובות כתיבת תגובה

  1. לעניות דעתי, הכתיבה שתיארת נובעת בעיקרה מרגש נחיתות של הכותב ביחס למדע. ואגב, האמן בן זמננו סובל לעתים קרובות מאותה בעיה. מה לעשות, לצייר מרפק יכול להיות מתסכל מאוד אחרי שכל כך הרבה מרפקים צוירו ולצייר באופן שאף אחד עוד לא צייר – קשה.
    הכוח שמניע את הכותבים התאורטיקנים שונה, ואפילו מנוגד, לזה של האמן. פה אינטלקט ושם כאב בטן. אבל את המשפט האחרון הייתי צריך לכתוב בלשון עבר, כי היום גם על מרבית האמנים לא מקובל להביע רגש. עדיף להישאר קול, כך לא ניחשד בפתטיות ובקיטש. בגדי המלך עדיפים.

  2. שלום ארנה
    רשימה מעניינת מאד, ומתחברת לשאלות שמעסיקות אותי בהקשר לקריאה ופרשנות ספרותיות. האם אפשר לקרוא ספרות ללא כל תאוריה (בלי סוצילוגיה או פסיכואנליזה, למשל) לכאורה- "כפי שהיא"? והאם זו לא בהכרח תהיה פשוט תאוריה שעיוורת לעצמה ולקיומה?
    ישנן כמה תהיות שרציתי להוסיף (באיחור ניכר) לדיון שהתפתח פה- הפתיע אותי לראות באיזו מהירות התקבלה ההנחה שסגנון הכתיבה האוצרותי הנוכחי הוא בעצם פסול ושקיימת אי שם אופציה טובה יותר, מדויקת יותר, נכונה. למשל בתגובתך שלו (Shalev), בה, אמנם בהומור, אתה כבר מכה על חטא. רגע, אולי אפשר להתעכב על להסביר מה בכל זאת משרתת הכתיבה הנוכחית, מעבר להרחקה ולהתנשאות ולערפול שצוינו פה. אמנות פלסטית על כל שלוחותיה, מייצרת הקשרים ורעיונות שלא קיימים בשפה- וזו הרי חשיבותה. מין הסתם כדי לנסות לדבר עליה תוך שימוש בשפה ובסימנים הקיימים, יהיה צורך להשתמש כפי שציינת ארנה, בצורות ה"גם וגם", המתייחסות לשילוב בין ניגודים, ול"מתיחת/פריצת הגבולות", שמתייחסת למקומות שמצויים נכון לעכשיו מחוץ למערכת השפתית-תרבותית המוכרת לנו. הרי אין בנמצא את המילים המוכנות מראש איתן אפשר להתנסח בבהירות המתבקשת, לטעמך. כמו כן, ישנו גם עניין של טעם ושל העדפת הקורא/ת או צרכנ/ית האמנות בנוגע לניסוח, ולמידת הפשטה. נכון, מעין סיפור בהיר העומד בפני עצמו, כמו זה שאת מייחסת למסורת האנגלו-סכסית הוא אפשרות אחת. גם כך תיאור חווית הצפייה הסובייקטיבית, במקום לנסות להגדיר את המתרחש בעבודה עצמה (לדוגמה בטקסט קצר זה של טל ניב
    http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2645450)
    וישנן עוד אופציות רבות. עדיין לא הייתי ממהרת כל כך להוקיע את זו הקיימת שבכל זאת, לפחות עבורי, עוזרת למקם את יצירת האמנות בשדה מסוים, אם אמנותי או מחשבתי, ובעיקר מסייעת להבין את חשיבות היצירה, בכך שמתוארת פעולת הערבול שהעבודה מבקשת לעשות בהגדרות המוכרות לי.
    ובנוגע למיאוס של צורת הכתיבה הזו, שאכן נשמעת מגוחכת כשמביאים אותה כך באסופת ציטוטים- הרי גם לטקסטים הכתובים על גב ספרים יש שבלונה די קבועה, מאוסה לעיתים, אך בעלת פונקציה וערך מסוימים. ויש לא מעט אנשים שמוצאים שירה (או אמנות פרפורמנס, או צורות ביטוי רבות) כאיזו צורת ביטוי מעורפלת במכוון, שטנץ נלעג שאינו אומר דבר. אולי יש לדבר על הקריאה בטקסטים האלה, ולא על כתיבתם.
    בהקשר רציתי לומר ליעקב היקר מאד, שמצא חן בעיני הניסוי שהוא ערך, ובו בזמן, נדמה לי שניתן היה להחליף גם חלק מהאוביקטים בתערוכה והמבקרים לא היו שמים לב ומייחסים להם תכנים והקשרים חדשים, אחרים. אז מהי המסקנה, בעצם? מחשבה אחרונה לסיום, אכן, ישנה שפה מסוימת שהפכה נפוצה בתחום ביקורת התרבות על כל היבטיו שבאמת מושפעת ממסורת של כתיבה צרפתית, אך גם מזו הגרמנית, ואני דווקא מוצאת שהיא מקובלת מאד גם באזורים מסוימים של כתיבה אמריקאית, בשונה מאד מהדוגמה היפה שהובאה פה שמתייחסת להוקני. אני מוצאת שיש לה מקום וערך, אך מסכימה שיש אולי צורך לרענן אותה, ובמיוחד אם היא הופכת עבור הקוראים למעין "מטפורה מתה".

  3. חוסר ידע אינו פוטר ואינו ערובה לטענות מסוג זה. אין "מלייה" והטקסטים אינם איזוטריים למי שמבין את השפה, ועוסק בה. אולי יש להתעניין קצת יותר ולקרוא מעבר לטקסט האוצר. אוצרים כותבים, כי זאת מלאכתם. לכל אוצר יש את סגנון הכתיבה שלו. יש שנתלים בכל מיני תאוריות פילוסופיות, יש סוציולוגיות, יש שהולכים על תיאור חוויתי וכו וכו והכול מותר (!), למה להשיאר שטחי? מדוע להגביל מחשבה ? האינטר–דיסציפלינאריות ואיגוד היבטים רבים ושונים של מחקר, בינהם גם תחום האמנות, אינו אמור להיות מאיים כ"כ, ויש לקבל זאת שגם אמנות (מה לעשות) הוא תחום שנחקר (האם זה רע ?). אני מסכימה שיש המון טקסטים "מוגזמים" בתיאורים ושטחיים, כדוגמת זה המובא כאן, אבל לא צריך לעשות הכללה, כמו בכל תחום בחיים (קלישאה , אבל נכון) יש – ויש, יש כותבים טובים ויש פחות

  4. ראוי לציין את רותי דירקטור שהטקסטים שלה הם בבחינת פלא למבקר – היא מאפשרת גם למבקרים שלא מגיעים מהתחום להנות מהתערוכה ומהרבדים השונים בה ויחד עם זאת לא משטיחה את העניין, או את הדמיון של המבקר וזאת אומנות בפני עצמה. יש המון מה ללמוד ממנה.

    • ויותר מזה, אני חושבת שהעמימות נובעת מפחד שאם נסביר זה לא יהיה מספיק חזק, ובדיוק שם רותי דירקטור נותנת מענה בלי פחד , של מישהי שמאמינה מספיק בחוזק של האמנות, ובעצמה כנראה, כדי להצליח משהו על האמנות ורק לחזק אותה!

  5. תודה על הפוסט המעניין. אני חושבת שאני יכולה לספק את התשובה לשאלתך, כמי שבחרה לכתוב ספר נוגד עמימות…. http://www.sternart.com/heb/מדוע-הפסיקה-המונה-ליזה-לחייך/
    העמימות נועדה לשרת את השולטים בעמדות הכוח על ידי שימור מעמדם כמי שבקיאים בשפה שאינה נהירה לכל. זה במקרה הטוב. במקרה הרע, מדובר בטקסטים שנבנים על תבנית מוכרת וממוחזרת עד כדי כך שכולם באמת נראים אותו הדבר. להרבה אוצרים אין יכולת וגם לא אומץ לכתוב אחרת. בואו נודה על האמת: לא כל האוצרים יודעים לכתוב וגם אם כן, הם חוששים שכתיבתם תראה פשוטה מדי ועל כן פשטנית. חלק מהפוזה האוצרותית היא הפומפוזיות. ככה זה התפתח כאן. הטקסטים העמומים אינם פונים אל הקהל המבקש קב כדי להתהלך בתערוכה ביתר נוחות. הם גם לא באמת מבקשים לסייע לצופים לפצח את הקוד שנמצא בתוך ראשו הקודח של האוצר. כל מטרתו היא להאדיר את האוצר בעיני חבריו בעמדות הכוח.
    כל זאת בהכללה גסה, כמובן, כי יש גם טקסטים מעניינים ומאירים, אך הם במיעוט.

  6. מביקור בתערוכות וקריאת הטקסטים הלא-קריאים האלה דווקא קיבלתי תמיד את התחושה שהם מנוגדים לגמרי לרצון להסביר, לסמן ולקטלג. זה לא רק שהטקסטים הם הכל ולא כלום, אלא שזו למעשה הגישה גם לאומנות עצמה. כל אמן, וכל יצירה, מוצגים כפתוחים לחלוטין לכל פרשנות, חסרי קונטקסט אמיתי או כוונה.
    הכסות האינטלקטואלית הז'רגוניסטית מעקרת את המימד האישי של היצירה. כלומר, שכתיבה מהסוג הזה לעולם לא תוכל לתת פרשנות מתחייבת, אם נניח אומן הציג עבודה שמבטאת דכאון או אהבה, מלחמה או בגידה, כאב או אקסטזה, הנושאים האלה לא מכילים מספיק מילות בזזז כדי להופיע בטקסט של האוצר.
    כצופה מעציב אותי שלא פעם תחושה ה"רימו איתי" מתרגמת מהטקסט גם אל היצירה עצמה.

    • נכון, מדוייק ותמציתי
      בדיוק מה שעולם האומנות שונא…
      שנאה מקורה בפחד.
      פחד על שום מה?
      על שום חשיפת מערומיו של המלך, המגבב מילים לחפות על חוסר במחקר של דרכו של האומן, הבנת העבודה וניתוח השלכותיה
      כדי להיות נכון מדוייק ותמציתי יש להשקיע עבודה. להרחיב את היריעה ואז לצמצמה למילים קולעות ומבטאות.
      כך שעיקר הבעיה כאן היא בעצלנותם של אוצרים, ובנו כקהל המאפשר עצלנות זו מבלי לצעוק "המלך הוא ערום".

  7. צודק הח' י. מישורי במה שאמר, שאף אחד לא קורא את הטקסטים האלה, במיוחד כשמדובר בטקסטים בתערוכות (קטלוגים עוד אולי איכשהו). מבקרים בתערוכה? אפילו אני, כאבא לשני "חזותיסטים", איש קריאייטיב ומישהו שכן למד קצת תולדות האמנות, לא מצליח אף פעם לצלוח את הטקסטים האלה.
    הסיבות בעיני הן לפחות שתיים:
    1. השפה הגבוהה מאוד, המעייפת, הז'רגוניסטית, שבה משתמשים מי שכותבים את הטקסטים
    2. עיצוב הלוחות האלה, עליהם מודפסים הדברים
    כמו שנאמר: אין כותרת וסיפור מעניינים, שיכולים להכניס אותך לתוך הכתיבה ולתוך הטקסט והמשפטים ארוכים-ארוכים, ולא מתאימים לקריאה on the fly. בנוסף, בהרבה מקרים הטיפוגרפיה נוראית, גם היא לא מיועדת לקריאה תוך תנועה וכזאת שלא תצליח לעולם לתפוס את העין ואת תשומת הלב של המבקר בתערוכה.
    אתם רוצים שיקראו? לכו ולימדו כתיבה עיתונאית וישמו אותה במעין "תקצירים" בראשי דפי העמדה. כיתבו אותם בשפה ברורה, פשוטה ובמשפטים קצרים. ספרו סיפור – אפילו אישי – ומשם צאו לאן שאתם רוצים.

  8. למרבה הצער הגענו למצב שבו אם אתה כותב משהו שאף אחד לא מבין, אנשים מניחים שאתה מאוד אינטליגנטי. אני חושב שזה בשורש העניין.

  9. דיון חשוב ביותר, ומסכימה כמעט עם כל מילה. קשה לי לעמוד מאחורי המסורת האנגלוסקסית כי בפילוסופיה אני לגמרי מעדיפה את המסורת השנייה, אבל אין ספק שאת צודקת והטקסטים שמתלווים לתערוכות נשמעים כמו ערימה של כלום ומעין פארודיה פוסטמודרנית. אולי אפשר לחשוב על מסורת שקשורה יותר לשפה העברית, הרי חלק מהסיבה שזה לא עובד עם הצרפתית זה כי לצרפתית יש מסורת שהולכת כמה מאות שנים אחורה של כתיבת משפטים ארוכים ולא מפוסקים, לצרפתים זה פחות קשה להבנה מאשר לנו (בקריאה בתרגום, מן הסתם). כן אתעקש שאוצרים/ות לא אומרים/ות שום דבר מעניין על היצירה ולכן גם אם זה היה כתוב נהיר וברור, זה עדיין היה כלום, אולי זה היה פחות מביך לקריאה כי הכלום היה קצת יותר ברור (יש לי גם 2 דוגמאות בראש לטקטסים של אקדמאיים שכתבו לתערוכות או יצירות אמנות בשתי המסורות – כל אחד במסורת אחרת, שתיהן כמה רמות מעל טקטסים של אוצרים/ות, אבל בשני הטקסטים היו בעיות של כפיית תיאוריה על היצירה וזה מראה שמסורת הכתיבה היא לא בהכרח מה שמכריע, כי גם בטקסט שכתוב בצורה פשוטה יותר או ברורה יותר הייתה את אותה הבעיה, והטקסט השני היה לדעתי ברור לגמרי למרות מסורת הכתיבה, ההבדל הוא שעמד הרבה מאחורי הטקסט כך שזה לא היה ערימה של כלום). לרוב, כשהטקטסים נכתבים ע"י אנשים/ות שהם לא האוצרים אין את הבעיה הזו (למשל השניים שעלו לי בראש, למרות שחשבתי דווקא על טקטסים בעיתיים שלהם), אולי צריך לתת לאנשים שמתעסקים בכתיבה באופן יומיומי לעשות זאת ולא לאוצרים/ות, הם/ן לא כותבים במסגרת הסטנדרט הנוראי שהצבעת עליו, גם אם יש לטקסטים בעיות אחרות לפעמים. אני לא בטוחה, כי יש צורך בכתיבה על אמנות שהיא לא אקדמית, אבל יש טעם לתת זאת לא/נשים שמתעסקים/ות בכתיבה על אמנות באופן קבוע, כך שאנשי רוח/נשות רוח הם/ן אפשרות די טובה לדעתי. אני עדיין לא בטוחה מה האוצרים/ות צריכים/ות לכתוב ואם, אין אפשרות הרי שכל תערוכה תלווה בטקסט של מישהו/י חיצוני, ולאוצר/ת צריך להיות רעיון ברור של הנושא שהתערוכה עוסקת בו.
    בכל מקרה – אני מאד מזדהה, דיון חשוב ומסקנות יפות.

    • תודה, מעניינים דברייך על הצורך במחשבה על מסורת עברית. ועל מי הוא הכותב ההולם לטקסטים שלצד תערוכות. נראה לי שיהיה טוב לארח כותבים שכתיבה היא אמנותם. אבל גם נראה לי שאין צורך לקחת מהאוצרים את המלאכה הזאת, כל עוד הם תופשים אותה כחלק מהאמנות והעניין שלהם, ואפשר רק להציע גישות אחרות, אתגרים נוספים.

  10. הבעיה הטקסטואלית היא ברגע שהאוצר מנסה "למכור" את היצירה. הערפול נועד לבלבל, ושמות התואר והניים-דרופינג נתכים סביב סביב בזריזות כמו צמר גפן מתוק סביב המבקר התמים, כפיס עץ הדיוט. שורש הבעיה, אבל, היא לא טקסטואלית אלא התרבות של אמנות חזותית עכשיווית. הצורך שלה בקביים טקסטואלים אומר הכל. זה שצריך לעטוף גרוטאות במילים יפות בשביל להתפרנס, זה כבר תוצר לוואי של יחסי הייצור.

    משאמרתי זאת, אני עדיין מוצא עצמי מהרהר פעם בפעם בטקסט שכתב אוצר שאת שמו אינני זוכר לתערוכה של מאשה זוסמן בגלריה ברבור אי שם ב2006-8.

    ובפינת הקפדן: צ"ל לורי אנדרסון, אבל בכל מקרה המימרה היא לא יציר כפיה: http://quoteinvestigator.com/2010/11/08/writing-about-music/

    • כן, הייתי צריכה לציין שיש המיחסים זאת ללורי אנדרסון ויש לאחרים. קראתי כמה טקסטים על מקור הביטוי ואין אחדות דעים בעניין

  11. נכון ויפה. הלואי שהיו כותבי סיפורים . כמה כבר יש כאלה? התופעה שווה 'כיסוח' הרבה יותר חריף בתוספת בוז ארוך לכותבים העלגים ולאמנים עמוסי רגשי הנחיתות האינטלקטואלים. הדבר נכון גם לרוב הכותבים האחרים, לא רק לכותבי דפי ההסבר.
    לפני שנתיים החלפתי את דפי ההסבר בין שתי גלריות חשובות בתל אביב (בידיעת האמנים ובעלי הגלריות) לאורך שישה שבועות איש (!!!) מתוך העדר התרבותי העולה בהמוניו על הגלריות (בעיקר בסופי השבוע) לא שם לב.
    כולם כותבים אף אחד,לא באמת קורא. טקס עקר
    .

  12. קיויתי להצליח להישמר מכתיבה אוצרותית ריקנית, והנה תפסת אותי, לכאורה, בקלקלתי. אני מסכים עם אבחנותיך הראשוניות, ובעצמי תמיד מתאמץ שכתיבתי תהיה בהירה ומבארת. אנסה בזהירות להגן בכל זאת על המשפט ההוא שכתבתי:
    תערוכות המשחקים שאני אוצר עבור פסטיבל פרינט סקרין הן תערוכות נושאיות – יצירות של אמנים שונים הנאספות תחת נושא מסוים. כל אחת מהפעולות שמניתי (״תעתועי חושים ואתגרי זיכרון, שבירת נרטיב ושבירת חוקים״) באמת עומדת במרכזה של אחת מהעבודות שהוצגו. כריכתן יחדיו לא נעשתה כדי להרכיב משפט אוצרותי מפואר, אלא כדי למקם אותן כביטוי לנושא הכללי של התערוכה ההיא – שהוא דיסאוריינטציה במשחקים דיגיטליים. חשוב מאד להזכיר גם שהטקסט הזה היה הטקסט המבואי לתערוכה כולה, אך הוא לא עומד לבדו – לכל עבודה הוצמד טקסט קצר משלה. אני חושב שכחלק ממערכת של טקסטים, הכוללת את המבוא ואת כל תיאורי העבודות, המשפט הזה מוצדק למדי:
    http://www.printscreenfestival.com/#!copy-of-art-games/ciyz
    כל זאת לא אומר שאני חף מפשע. הביקורת שלך העירה את תשומת ליבי לחיפוש האולי-מוגזם אחר ההיבטים המתריסים והלעומתיים של האמנות, שאני ואוצרים אחרים חוטאים בו (גם התערוכה שאצרתי השנה עבור פרינט סקרין כוללת כמה יצירות ״שוברות מוסכמות״. כלומר, הן באמת שוברות מוסכמות, אבל מדוע חיפשתי כאלה?).
    בעיני זה מוקד חשוב לדיון. מדוע כה חשוב לנו שאמנות תהיה ״מערערת גבולות״, כלשונך? האם היא תמיד צריכה להיות קריאת תיגר? אני לא בטוח מה עמדתי בעניין. אני כן בטוח שיש טקסטים שמתמקדים בקריאת התיגר גם כשהיא אינה מהותית לתערוכה, אולי כתבלין, אולי מתוך הרגל. כנ״ל לגבי מוטיב ״הדבר והיפוכו״. אני מקווה מאד שלא חטאתי בזה או בזה, אבל אפילו אם הטקסט שלי רק נראה כאילו הוא חלק מהמגמה הזו – זו כבר בעיה.
    עם זאת, אני לא מסכים עם הקריאה החותמת את הפוסט שלך, או לכל הפחות מהדרך בה ניסחת אותה. במקום האחידות הסגנונית הקיימת, את מבקשת אחידות סגנונית חדשה: כתיבה יוצרת ומביעה במקום כתיבה פרשנית, אם הבנתי אותך נכון. אולי חסרה כתיבה מסוג זה בשדה האמנות המקומי, אבל בואי לא נוותר על הגיוון. לא כל התערוכות אותו דבר, וכל תערוכה קוראת לטקסט הנכון לה. אני, אישית, אוהב לכתוב טקסטים כמפתחות: כל טקסט הוא כלי פרשני קטן לפתוח איתו מרחב משמעויות ביצירה המוצגת. כשאני טוב, הפרשנות הזו היא פרשנות יצירתית. אחרים ירצו לכתוב טקסט שהוא יצירה בפני עצמה המשלימה את היצירה המוצגת, כמו שאת מציעה. אחרים ירצו לכתוב טקסטים המתמקדים במחקר היסטורי. וכן הלאה. הקסם הוא למצוא מה מתאים לתערוכה המסוימת, ולא ליפול לקלישאות או להרגלים.

    • תודה על התשובה הזאת שלו. אני חייבת להודות שליקטתי משפטים במידה מסוימת של מגמתיות, כדי לנסות להעביר נקודה שאני בטוחה בה. כלומר, שיש כאן תופעה. מצטערת אם נוצר הרושם שטענתי משהו על הכתיבה שלך בכלל. תודה על שהצטרפת כך לדיון. וכן, מצד אחד אתה צודק. אין לקרוא לאחידות סגנונית מסוג אחר. רק אטען שמי שכותב באסכולה האנגלוסכסית – שמעדיפה בהירות, כנות, דיוק, סיפור – לא יכול בעצם ליפול לאחידות, כי לכל אחד יש סיפור משלו, כנות משלו, ודיוק משלו. או שלה.

  13. איזוהי הגיבורה המשקיעה שליש(!) טקסט בציטוטים חלקיים והטחת עלבונות בנושא אותו היא מודה בהמשך שאינה מבינה לאשורו.

    האוצר מת, יחי קזין המבקרת!

  14. מצד אחד כמבקרת בתערוכות אומנות ועיצוב הזדהתי עם התחושה הראשונית כפי שנסחת אותה "מרומה". מצד שני, כמעצבת, אני קוראת וחושבת על הטקסטים שכתבתי על פרוייקטים שלי ומוצאת את עצמי באותה משבצת שהגדרת. כמה מביך. באופן מפתיע, דווקא ההסבר מהפרספקטיבה שלי מאוד ברור לי ודי פשוט, אני מכירה אותו באופן אנטימי כמעט, כי התסכול שמעלה מלאכת הכתיבה עוטף כל פרוייקט קיים וכמעט חונק את אלו העתידיים כמו למשל אלו שאני מתבקשת להגיש כמענה לקול קורא כזה או אחר. מנקודת המבט שלי הניגודים שאת מתארת נובעים מחוסר רצון להתחייב, חוסר רצון להגדיר את העשייה. משהו בהגדרה מאיים בתחושה על הפרוייקט עצמו( כי לרוב הפרוייקט לא גמור ובעצם ימשך לעולם. הוא חסר, לא מושלם או שלם ולכן להשאיר לו קצוות "פרומים" מייצר אצלי אשליה חיונית ואיכשהו גם מעורר אצלי השראה להמשך). סיבה נוספת טמונה בכך שהניגוד באופן טבעי מעורר עשייה, לפחות אצלי. המתח הקיים בין דברים מעורר שאלות שמאז ומתמיד העסיקו את האומנות, או האומנים/יוצרים וכו כמו טבעי- מלאכותי, חיים-מוות, זיכרון-שיכחה, נוכח-נעדר, מקומי-גלובאלי וכל הטחונים הנוספים. מסכימה מאוד ומודה בכשלוני האישי, הדיון על המתחים האלו מתבצע בצורה מאוד כוללנית ופשטנית שלרוב אינה מוסיפה עניין רב מעבר לברור מאליו. בעד הסיפוריות והלשון האישית נטולת הז'רגון אך גם כאן נדרשת מיומנות. לצערי תרבות הפוסט-בלוג יצרה זן של מהגגים לייט, כותבי כותרות וסיפורי מכולת שכתיבתם הסיפורית מסתירה בורות עמוקה, ולעיתים אפילו חוסר עניין בנושא המדובר. כמבקרת בתערוכה הייתי שמחה לקבל דיון ברור ומעמיק בנושא בו עוסקת התערוכה, הייתי שמחה להבין את ההקשר הרחב של הדברים ולצאת עם שאלות ומחשבות חדשות ומרעננות שהן תולדה של טקסט לצד עשייה.

    • תודה מאיה. וגעגועים לשניכם. והדברים שאת כותבת מרתקים. אני מסכימה. גם אני רוצה מהאוצרים פרספקטיבה על היצירה והקשר רחב ולצאת עם שאלות ומחשבות חדשות. אני חושבת שכל זה צריך לקרות ביצירה ספרותית-עיונית שמחזיקה את עצמה.

      • אורנה יקרה- נראה שהפוסט שלך הגיע בזמן. מזה חצי שנה אני רחוקה מהזירה, נמצאת בפריז בשהות אוצר ב'סיטה' ומתנסחת כאן. כאוצרת הגלריה העירונית לאמנות בראשון לציון ( יודעת שעדיין לא היית.. כדאי לך לשים אותה על מפת השוטטות שלך) אני מתחבטת זה עשור כמעט בעניני ניסוח. יש הרבה מה לומר על הכתיבה על האמנות. רוב הכותבים הצליחו 'להתיישר' וללהג באופנים אינטלקטואליים ( כן.. צדקת, ההגות הצרפתית נמצאת שם בבסיס, אבל גם דברים אחרים ופחות מחמיאים). לאחרונה באמצעות התערוכה שאצרתי בפריז לליהי תורג'מן והכתיבה עליה, הבנתי שאני רוצה דווקא להאריך בכתיבתי ולהפוך אותה ממנהירה ומתווכת (לגמרי לא מהסוג אותו ביקרת במאמרך) לכתיבה שתעניק לי בחזרה את תחושת היצירה.כה רבים הם האוצרים היום. כה מעטה הכתיבה על הכתיבה. כה מעט הם המשוטטים באמת, הצוברים מיילים על מעשה צופיות אמיתי בו יכירו באמת את השטח.
        מרבית הכתיבה נשענת על מצאי תל אביבי בלבד ובכך חוטאת הן למה שמתרחש קצת הלאה והן לעובדות. יש כתיבה נפלאה ( גדעון עפרת- אישית, סיפורית ומדייקת, רחבה עם הקשרים למדניים) ויש עוד כתיבה אחרת במקומות אחרים.. בעיקר אעיר על הנכתב על ידך שלא כל הכותבים שסקרת חוטאים באותה המחלה המכלילה..
        לפחות לא הכותב שאני מכירה היטב שכן הוא בני (-: ( שלו מורן) .
        מזמינה אותך לקרוא למשל את פרופ' חיים מאור אוצר הגלריה האוניברסיטאית בבאר שבע- שכותב אחרת. יש עוד נהדרים רבים ומודרים.. ברור. אולי צריך להעלות בצד השיח שחייב להיות אודות כתיבה אוצרותית, בלבול, ועמימות גם על הדרה, על פריפריה ומרכז.
        (-:
        טוב שהעילת נושא כל כך עקרוני.

      • תודה. אני מודה שליקטתי משפטים במגמתיות, כדי להעביר את התחושה הכנה שלי שטקסטים אוצרותיים רבים נראים דומים נורא אלה לאלה. לא הקדשתי די מקום בפוסט ליוצאים מכלל זה, והם לא מעטים בהכרח. ובאמת הוצאתי דברים מהקשרם בהקשר של שלו.

    • י.מ
      מאיה (ואורי) זה רק עבורכם

      בעלי בקונטקסט מתכתב עם כריסטופר ווקן

      כבר שנתיים שאני לא מחסירה את סיורי הגלריות בימי רביעי ובשבתות. זה לא זול, אבל זה בהחלט כדאי. הידע של מדריכי הסיורים הוא עצום, ממש בלתי יאומן. השתנתי. המבט על אמנות דרך מושגים כמו פוסט, ניאו, אירוניה, קונספט והחשוב מכול הקונטקסט, חידד לי דברים, לימד אותי המון.
      אומרים על הקונטקסט שבאמצעותו ניתן להפוך ישן לחדש, טיפש לחכם, דל לעשיר ומכוער ליפה. ייתכן אפילו מצב שבו שתי עבודות זהות לגמרי יכולות להיות גם שונות לחלוטין. אומרים שהאמנות של היום היא למעשה אמנות קונטקסט. אני לא יודעת, לא משנה. בכל אופן, המושגים הללו ונוספים אחרים, העשירו אותי ושינו את האופן שבו אני מתבוננת בחפצים, מבינה אותם וחווה דרכם את העולם שסביבי. קשה לי להאמין שעד לא מזמן התבוננתי בתערוכות סתם כך, ללא לווי סימולטני של הסבר. היום, אפילו בעלי, כשהוא שותה קפה עם סיגריה של בוקר, הופך בעיני לנסיך מקסים ברגע שאני מכניסה אותו לקונטקסט ומוסיפה פוסט או ניאו לפני שמו. ובכלל, רק המחשבה עליו בתור מושג-קונספט, מחוללת בו ובי פלאות ואף יותר מזה. אגב בעלי: בסיור האחרון בתערוכת וידאו ארט מדהימה, המדריכה החמודה דיברה על רצח אב באמנות והרחיבה מעט גם לעבר שדות תרבות אחרים כמו שדה האוכל הביתי, שדה המזון המתועש והמרחבים המדומיינים של הפנטזיה הקולינרית על קיבה ריקה, עם נגיעה אגבית ברצח אב בשירה ובפזמונאות המזרחית. עשה לי רושם שעיניה ברקו כשהחלה לדבר על תרבות המזרח. היא סיפרה לנו שעבודת המאסטר שלה עוסקת בסוגיית 'הכפיים והמזרח' ויתכן שאף תאצור תערוכה בנושא.
      נשמע מרתק.
      לא אכחיש, היו גם מפגשים אחרים. מדי פעם נפגשנו עם מדריך, מאצ'ו גנדרן ויהיר. גם בימי סערה תסרוקתו עמדה איתן על פדחתו כמו גוש ג'ל קפוא. הוא היה מאד לא נחמד. אדם קשה ומרוחק, שהטיף לסיגוף והיבדלות ודיבר בשבח ההקרבה. הוא טען שכל קירבה והתגודדות חברתית ממסמסים את חיי הרוח ואת היכולת להתנגד. הוא דיבר אלינו בגסות ועם לא מעט בוז. הוא הטיח בנו שוב ושוב "תסתכלו על עצמכם: אתם קורבנות עלובים של מגפת הפלורליזם של שעות הפנאי, עבדים נרצעים לפופולאריות הגואה של האמנות. ניצבים דוממים בשיח גלריה". עולם האמנות הפך לדבריו, "לזונה, למופע אילוסטרטיבי קולוסאלי, למשרתם של דודים ודודות מצד אחד ואנשי הון ואקדמיה מצד שני. את הקשר המופלא ביניהם יוצרים מדריכים, מבקרים, מרצים ואוצרים. אנשי רנסנס רב תחומיים, המוליכים את המראה והקול באמצעות נהרות של חומרי סיכה אידיוטיים בסגנון אקדמי, מיני סוציולוגים ילדותיים ודילטנטים, מבית היוצר של האקדמיות והמכללות העממיות – המתנ"סים לגדולים". הוא חזר וטען שאין לאמנות תקומה. "חיפושים אחרים, נוסחאות ודרכים להצילה", פסק "דינם שיטבעו בים המלל ויהפכו בסופו של דבר לזבל אקדמי מאוס". בכדי לעצור לאלתר את ייצור האובייקטים והמופעים הפוסט סתמיים חייבים לדעתו, "קודם כל וראשית לכל, מיד ועכשיו, מבלי להשתהות, להעלות באש את כל המוסדות להוראת האמנות – פסי ייצור לתרכיזים ממותקים ולשרלטנות – בתי מטבחיים ליופי".
      עוד הוסיף כי יש "להחריב אותם עד היסוד, כך שלא יישאר מהם שריד, ואחר כך להעלות את המרצים ושאר המלהגים על משאיות, ולשלוח אותם לתקופת צינון ותיקון למחנות כפייה שיבנו עבורם בנגב".
      לאוצרות/ים ולאמני הפרפורמנס, יש כך לדבריו, לבנות מחנות עונשין קשים במיוחד, עם שמירה צמודה, תאורה לכל אורכה של היממה ומצלמות אבטחה, הכול בכדי למנוע מהם להעלות מופע רדיקאלי מחתרתי בתוך שטח המחנה עצמו. "לכשיגיע היום הגדול", הוא אמר, "אעלה על המשאית הראשונה בתקווה לעבור מסע סיגופים והתייסרות ארוך, בדרך לטיהור עצמי כן ומלא". תמיד הקפיד להוסיף, שעל הפעולה הזאת חובה לחזור שוב ושוב באופן שיטתי, בסבלנות ובהקפדה יתרה עד שדור האמנים, התלמידים, הפרשנים, ושאר סוכני האמנות העכשווית, הנושאים גנים של טמטום ותאוות ממון, יותש, יוכרע וייכנע. כתוצאה מכך, הוא קבע, קהילת האמנים תקטן, ייעצר מסע השקר הגרנדיוזי, תיפסק הפסאדה האינטלקטואלית, יידום הג'יבריש האקדמי, יתפוגג הסטאטוס המזויף ויקרוס השוק. ואז (אולי) יכסה אלם מוחלט על עדר הישבנים המכווצים ותנץ ברכה גדולה לרוח. לא היה טעם להתווכח אתו. תמיד אחרי מפגש עמו חזרתי הביתה מבואסת רצח. היה לוקח לי שעות להירגע ולחזור לעצמי. מזל גדול ששאר המדריכים היו חיוביים ומקסימים, ומלאי כוונות טובות, אנשים שקל היה להרגיש ולראות שהתרבות היא נשמת אפם.

  15. ארנה, זה דיון חשוב מאוד (!) וראוי לו שיתפתח. הוא יוביל מהר מאוד לדיון במעמדם של אוצרים כמתווכים שאי אפשר בלעדיהם, ולא פחות מהר לדיון בקווים לאופיה של האמנות העכשווית בכלל. אבל עד אז, גם דיון בג'יבריש האינטלקטואלי-אמנותי ככתב חידה הוא תרומה של ממש. הוא אגב בא לידי ביטוי לא רק באמנות, והשווי למשל המבואות של א. שבתאי לתרגומי המחזות הראשונים שלו (עמומים, דה קונסטרוקטיביסטיים, פוסט מודרניים) לאלה המאוחרים יותר (האסכולה האנגלו-סקסית, תודה לאל).

    • אפרופו האסכולה האנגלו- סקסית: תמיד תענוג לטייל בתערוכות ולקרוא את טקסט הקיר בטייט מודרן. עברי זו דוגמה נהדרת . איני מרגישה הדיוטה מולו. לאחרונה ושוב, מול תערוכת היחיד של מרלן דומא- עמדתי משתאה, מקנאה.
      לפחות 2 עשורים של כתיבה עמומה ורווחת בארץ ונוצר נהר מרכזי..סוג של תנועה..כך כותבים כולם..
      אתה כל כך צודק..

  16. האותיות שעשו את המילים יצרו מוסיקה מוכרת שנוגנה בהרמוניה. הטכסט הזה קורא לכתיבה אחרת . כתיבה שתמנע מלהביא את כל האפשרויות [בהפכים], את הניגודים, וגם את חציית גבולות הקיים. את מעלה כיוון, כמו תאור פשוט של האומן. משהו יחודי לו, שאינו חייב להיות קשור במיידי ליצירה שלו. שהאחר כל אחר, כצופה, יתן לעבודה הפנימית האידיוסינקרטית להתרחש, מבלי שקונים את דעתו, ודוחפים אותו לאזור הלייקים.
    אם רצון היוצר הוא לשים כתם וקו ונקודה ביקום, בהיסטוריה שלו ושל תקופתו ,זה עומד בסתירה לחופש.

    אם אני רוצה להשפיע, עצם זה שאני כותב עכשיו, אינו קשור לחופש. החופש מתבטא בזה שאין בי צורך לא מסופק, שבשלו אני עושה את מעשי הכתיבה והיצירה. החופש, כאשר הוא נחווה, אין בו כתמים וקוים ורווחים. כאשר הוא מגיע,[בא והולך חופשי להתנהג כרצונו]. הוא אינו צריך אישור ולא כל תחליף אחר לאהבה.
    הוא, רגע החופש, כופה על האדם הנמצא בו להיות בשקט של תנועה ללא חיכוך.
    אלו רגעים נדירים, ולמעשה האדם השרוי בהם אין בו צורך ליצור. כתיבתי, תגובתי, באו, משום שהמילים שלך, אורנה פגשו משהו בתוכי שזז תוך כדי הקריאה. משום שהן נגעו בצורך שלי לעצור את תנועת היום, לבטא איזו פיסת אמת הטמונה בי. אם במודע ואם בלא מודע.
    הטכסט לצד היצירה, אינו חייב להיות ברמה של היצירה. אחרת הוא גונב את דעתו של הצופה. אין ביניהם תחרות. הוא אמור לאפשר לי הצופה להתבונן ממקום פתוח ללא הנחות מוקדמות.
    תודה אורנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: