איך לקרוא ביקורת על ספרך (שאין בה רק התפעלות!)

 אחרי שקראתי ביום שישי האחרון את הביקורת שהתפרסמה ב"הארץ ספרים", מאת עמרי הרצוג, על הנובלה הבלשית שלי, "גוזל", עלה בדעתי ששכחתי פרק אחד בספרי הקודם, "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" [אחוזת בית, 2015], שהוא מדריך כתיבה ומסה על כתיבה.

שכחתי את הפרק שעוסק בשלב ההתמודדות עם הביקורת הספרותית.

הנה לפניכם, ראשי פרקים לטיוטה של פרק כזה.

מבוא: למה אנחנו, הסופרים, זקוקים לביקורת ספרות?

אני מנסה לחשוב עכשיו ברצינות: מה בעצם אנחנו רוצים, כשאנחנו כותבים ומפרסמים? הצלחה במכירות? הכרה? מה ייחשב בעינינו כהצלחה, או כתוצר בעל ערך של הכתיבה ופרסומה?

אעיד על עצמי: נדמה לי שמה שאני רוצה הוא לכתוב – אני מנחשת שזהו רצון משותף לסופרות ולסופרים רבים. אני רוצה לכתוב ואני רוצה שיקראו את אשר אני כותבת. כלומר, אני רוצה שתתקיים שיחה על מה שכתבתי. לכתוב בלי השיחה הפומבית הזאת – זה טוב אבל הרבה פחות טוב.

אני רוצה לכתוב – ולהתפתח בכתיבה. והכתיבה וההתפתחות בה דורשות תנאים כלכליים ותרבותיים מסוימים. הצלחה במכירות יכולה לתרום לתנאים הכלכליים, הדרושים לכל הפחות כדי לפנות זמן לכתיבה – אבל אינה ערך לעצמה. ביקורת ספרותית יכולה לתרום לתנאים התרבותיים – של שיחה, של הענקת ערך לכתיבה. כשאין ביקורת ספרותית שעשויה היטב, כתובה באכפתיות ובמקצועיות, מידלדל מאוד ההקשר התרבותי של הכתיבה.

לכתוב בחלל ריק, בלי שיחה, בדממה, זו חוויה לא קלה.

  1. כבדו את המבקרים שלכם

"הארץ ספרים" הוא במה נדירה במקומותינו של ביקורת ספרות באיכות טובה. בבמה הזאת עמרי הרצוג הוא אחד מארבעה מבקרי ומבקרות ספרות שחשוב לי לקרוא את דעתם, את יצירות הביקורת שלהם. אם זכיתי שהרצוג מפנה את עמדותיו וקריאתו ליצירה שלי, יש בזה ערך בשבילי.

   2.  האמינו לדברי השבח

כשאני קוראת ביקורת ספרות (שאין בה רק התפעלות!) אני מחפשת קודם כל את דברי השבח והעידוד. זה עוזר לי לעכל את גם את ההערות האחרות.  שמחתי לקרוא אצל הרצוג שספרי המסה שלי היו "מצוינים וחריפים" לדעתו, ושהוא ניגש "בציפייה גדולה ל'גוזל'". במשפט: "הסיפור של קזין מעורר עניין אך לא מתח" – נתפסתי ל"מעורר עניין". ושמחתי לקרוא בסוף הביקורת: "אני ממתין לספר הבא בסדרה, מפני שאני סקרן לראות כיצד קזין תחלץ מקנה את הגיבורה שלה". אם הוא סקרן, ורוצה לקרוא את הספר הבא בסדרה – זה דבר טוב מאוד בשבילי.

3. קחו משהו מהותי מהביקורת להמשך העבודה

אני אוהבת לחשוב על ספר שמתפרסם – לא כעל "היצירה", בהא הידיעה, שנידונה לשבט או לחסד, אלא כחוליה ביצירה גדולה יותר, תמיד-בהתהוות, שקדמו לה ספרים קודמים, ולפניה ספרים נוספים. ולכן, ההערות שבביקורת חיוניות מאין כמותן, וערכן עולה לפעמים על המחמאות. הן יוצאות מההנחה שהיצירה עוד לפנינו. שיהיו עוד ספרים בסדרה הזאת, וספרים בכלל, ושיש עוד עבודה.

לכן, כשהרצוג כותב שאליאנה דוידוב, האורניתולוגית ב"גוזל", לא השלימה עדיין את הסבתה לבלשית, אני חושבת שהוא צודק. הנובלה הזאת היא באמת רק סנונית ראשונה [אני חייבת להפסיק עם הדימויים האלה מעולם הצפרות!]. כלומר, היא מעין פתח דבר. האתגר הגדול הוא הספר השני, שבו יהיה עליה להיפרד לאט לאט מהצפרית שבה ולהעמיק יותר ויותר לתוך עולמה של החוקרת הפרטית. אולי באמת משהו בטון שלה עוד ישתנה. וממילא חייב להתפתח העניין שלה בכשלים המוסריים והרגשיים האנושיים, שמובילים לאלימות ולאכזריות, לאסונות קטנים וגדולים. זהו עצם העניין: דוידוב היא אורניתולוגית שבהמשך הסדרה, ובהדרגה, תעבור הסבה למקצוע הבלשית.

4.  זכרו שגם למבקר המקצועי מותר לטעות  

אני מנסה לתפוש את הביקורת כצד בשיחה. ואני משוחחת עם המחבר שלה בראשי. כשהרצוג כותב: "את טבילת האש שלה כסופרת – כלומר  פרסום רומן – דחתה קזין לשלב מתקדם בקריירה היצירתית שלה", אני רוצה לומר לו שאת טבילת האש שלי כסופרת דווקא עשיתי לפני כעשר שנים עם קובץ הסיפורים הקצרים "פיקניק", שבו אני גאה מאוד (ניסים קלדרון כתב שזהו "אחד הספרים העבריים הטובים ביותר שהרוב לא קראו"), ושבשבילי הרומן הוא לא פסגת הסוגות – וזאת בלשון המעטה. ואני רוצה להדגיש שהבלשית שלי היא נובלה ולא רומן. אבל, מה שכן, הרצוג צודק: דחיתי לשלב מתקדם את הכתיבה והפרסום של יצירה בז'אנר הבלשי, שיש בו היבט בידורי, שעשוי לפנות לקהל הרחב.

כשהרצוג תוהה על הבחירה לכתוב את הנובלה בגוף ראשון, וקובע ש"רוב סיפורי הבלשים אינם משתמשים בגוף ראשון", אני מספרת לו בראשי שרוב ספרי הבלשיות – לא הבלשים, אלא הבלשיות – דווקא כן כתובות בגוף ראשון, ובהן סדרות רבי המכר של וי-איי ורשבסקי, הבלשית של שרה פרצקי, קינסי מלון, הבלשית של סו גרפטון, ומיקי נייט, הבלשית הלסבית של ג' מ' רדמן.

כשפטרישה קורנוול הסבה את נקודת המבע בספר התשיעי של סדרת הפתולוגית קיי סקרפטה מגוף ראשון לגוף שלישי – זה היה הרגע שבו היא איבדה אותי. הבחירה הזאת בגוף ראשון אמנם מכוונת את היחסים בין הקוראת לבין הבלשית לכיוון אחר מזה שנהוג בקריאת חלק מסוים מהבלשים הגבריים. הקוראת והקורא אינם מבינים יותר מהבלשית, אינם רואים דברים מעל הראש שלה, המתח לא נבנה מהפער הזה בידיעה שמאפיין רבים מהבלשים הקלאסיים, אלא דווקא מהאינטימיות, מהאכפתיות שנבנית כלפי הבלשית, מהרצון שהיא לא תיפול, ולא תפיל אותנו איתה.

5. זכרו שגם למבקר המקצועי יש טעם אישי

כשהרצוג מסתייג מהטון הענייני שבה מוסרת הבלשית-האורניתולוגית ב"גוזל" את הדברים, ואומר שהסיפור מעורר עניין ולא מתח, אני נאחזת בביקורות אחרות שהתפרסמו, ובתגובות של קוראות וקוראים שהגיעו אלי, שחזרו וציינו שהספר מתח אותם בקריאה מאוד. אבל אני גם מסמנת לעצמי לחשוב על ההיבט הזה. לבדוק איזה מקום ואילו מופעים יש למימד המתח ביצירה הבלשית בכלל, בבלשיות כסוגה, ובבלשית הפרטית שלי.

אני אוהבת את אליאנה דוידוב, האורניתולוגית שעוד תהיה חוקרת פרטית. ואני לגמרי במתח, לגמרי דרוכה לראות כיצד היא תשתנה, תגדל, תתמודד, וגם תשמור על מה שעושה אותה לאהובה בעיני. ובכלל זה, בין השאר: הטון הקורקטי, ההעדפה המהותית לבעלי הכנף, החשדנות והפכחות, והקושי שלה לשמור על קשרי אהבה, ועל עצמה.

2015-12-11 09.55.22.jpg

 

reviewhalperin.jpgלאשה.jpg

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

תגובה אחת כתיבת תגובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: