סיפור קצר אמיתי

 

20160404_155217

הסיפור הקצר והסיפור האמיתי הם שתי אהבות גדולות שלי, והן נפגשות בסדנת כתיבה חדשה, שנפתחת הערב בקומה השנייה של חנות הספרים "המגדלור". זו הזדמנות גדולה בשבילי ללוות כותבים של סיפורים קצרים, ולהכיר להם,  ויחד איתם, כמה מהסיפורים הקצרים האהובים עלי.

יש לי הרבה מה לכתוב – לשאול, לספר, לחשוב – על הסיפור הקצר, על סגולותיה של הצורה הספרותית הזאת, שקשה להגדירה. ויש לי הרבה מה לומר על הסיפור האמיתי – הממואר, המסה האישית, הדיוקן. אבל הרבה ממה שיש לי לומר על שני אלה כבר כתבה אלי סמית, סופרת סקוטית אהובה עלי, בסיפור קצר שנקרא "סיפור קצר אמיתי", והוא עוסק בסיפור הקצר, והכל בו אמיתי. קבלו נא המלצת קריאה:

סיפור קצר אמיתי מאת אלי סמית

שני גברים ישבו בבית הקפה בשולחן הסמוך לשלי. אחד היה צעיר יותר, אחד מבוגר. אפשר שהם היו אב ובנו, אבל לא היה ביניהם שמץ מהאי-נוחות, מעננת הכעס, שכמעט תמיד שוררים בין אבות ובנים. הם בטח היו תולדה של גירושים. האבא נלהב להיות אבא, עכשיו כשבנו התמקם היטב בבגרותו; הבן נחוש להיות גבר מול אביו, עכשיו כשאבא שלו יושב מולו למשך כוס קפה אחת לפחות.

לא. בעצם סביר יותר שהמבוגר היה מעין חבר משפחה שמעניק אבהוּת בסופי שבוע קיציים לבן הקטן של המשפחה המפורקת; גבר שנושא באחריות שלו, ועכשיו תראו, הילד התבגר, הגבר הזדקן, ויש ביניהם  הבנה ללא מילים, וכולי.

הפסקתי להמציא להם סיפור. הרגשתי שזה קצת לא בסדר. במקום להמציא, הקשבתי לדברים שאמרו. הם שוחחו על ספרות, דבר שבמקרה מעניין אותי, אף שזה בטח לא היה מעניין רבים אחרים. הצעיר דיבר על ההבדל בין הרומן לבין הסיפור הקצר. הרומן, הוא אמר, הוא זונה זקנה בָּלה.

זונה זקנה בלה! אמר המבוגר, בהנאה גלויה.

הרומן הוא זונה שנותנת, חמה, מרווחת, מוּכּרת, אמר הצעיר, אבל באמת קצת משומשת, באמת קצת יותר מדי רפויה, מדולדלת.

רפויה ומדולדלת! אמר המבוגר וצחק.

ואילו הסיפור הקצר, לשם השוואה, הוא אלה קלילה, נימפה דקת גו. היות שמעטים כל כך הצליחו למשול בסיפור הקצר, היא עדיין במצב טוב.

מצב טוב מאוד! האיש המבוגר יותר חייך מאוזן לאוזן. אפשר להניח שהוא היה מבוגר מספיק כדי לזכור ימים בחייו, ולא כל כך מזמן, שבהם היה זה מעט מפוקפק, לכל הפחות, לדבר כך. בעצלתיים תהיתי כמה מהספרים בבית שלי שווים זיון, ואיך הם במיטה. ואז נאנחתי, והוצאתי את הנייד שלי והתקשרתי לחברתי, שאיתה אני בדרך כלל יושבת בבית הקפה הזה בימי שישי.

היא יודעת לא מעט על הסיפור הקצר.

רוב חייה קראה סיפורים קצרים, כתבה על אודותיהם, לימדה אותם, ואפילו, לפעמים כתבה אותם. היא קראה יותר סיפורים קצרים משרוב האנשים בכלל יודעים (או רוצים לדעת) שיש. אני מניחה שאפשר לכנות זאת חיים שלמים של מחוות אהבה, אף שהיא לא כל כך מבוגרת. באותו בוקר עדיין היתה בסוף שנות השלושים שלה. חיים שלמים-עד-עכשיו של מחוות אהבה. אבל כבר אז היא ידעה יותר על הסיפור הקצר ועל האנשים בכל העולם שכותבים וכתבו סיפורים קצרים מכל אדם אחר שאי פעם פגשתי.

היא היתה בבית חולים, באותו שישי מסוים, לפני כשנתיים, כי מחזור של כימותרפיה חיסל כל אחד מהתאים הלבנים הקטנים שלה ואחר כך היא תפסה זיהום בשן בינה.

חיכיתי שקול האוטומט של מערכת הטלפון בבית החולים יספר לי על עצמו, ואז יצטט רטורית בחזרה אלי את המספר שכרגע חייגתי, ואז יאיית בשגיאה את שם חברתי, קאסיה, ויגיד לי כמה בדיוק יגבה ממני על שהקשבתי לכל זה ואז כמה תעלה לי כל דקה של שיחה עם חברתי. ואז הוא חיבר אותי.

הי, אמרתי, זאת אני.

את בנייד? היא אמרה. לא כדאי, אֶלִי. זה יקר במערכת הזאת. אני אתקשר אלייך.

אל דאגה, אמרתי. זה רק לחפוז. תקשיבי. האם הסיפור הקצר הוא אלה ונימפה והאם הרומן הוא זונה זקנה?

האם מה מה?

זונה זקנה, מין זונה דיקנסית כזאת, אולי, אמרתי. כמו היצאנית שמלמדת את דייויד ניבן לעשות סקס בספר ההוא.

דייויד ניבן? היא אמרה.

את יודעת, אמרתי. היצאנית שהוא הולך אליה ב"הירח הוא בלון" כשהוא בערך בן ארבע עשרה, והיא ממש מתוקה והיא חונכת אותו והוא מאבד את הבתולין שלו, והוא עדיין בגרביים, או שהזונה היא זו שעדיין לבושה בגרביים, אני לא זוכרת, לא חשוב, היא ממש מתוקה אליו ואז הוא חוזר לבקר אותה מאוחר יותר בחיים כשהיא זונה זקנה והוא כבר כוכב קולנוע מפורסם בכל העולם, והוא מביא לה המון מתנות כי הוא כזה איש נחמד ואף פעם לא שוכח גילויים של טוּב לב. והאם הסיפור הקצר הוא יותר כמו האלה דיאנה?

הסיפור הקצר כמו הוא דיאנה, היא אמרה.

כן.

הרגשתי ששני הגברים, שעמדו לעזוב את בית הקפה, מביטים בי בסקרנות. הרחקתי לרגע את הטלפון שלי מאוזני.

אני רק שואלת חברה שלי מה היא חושבת על תזת הנימפה שלכם, אמרתי.

שני הגברים נראו קצת הלומים. ואז שניהם עזבו את בית הקפה בלי להביט לאחור.

סיפרתי לה על השיחה שזה עתה שמעתי.

חשבתי על דיאנה כי היא קצת נימפה כזאת, אני מניחה, אמרתי. אני לא יכולה לחשוב על אלה שדומה לנימפה. כל האלות שעולות בדעתי הן, נניח, קאלי, או שילה נא-גיג. או אפרודיטה, היא היתה די קשוחה. כל קטילת הצבאים ההיא. היא קטלה צבאים, לא?

מדוע הסיפור הקצר הוא כמו נימפה, אמרה קאסיה. נשמע כמו בדיחה גסה, הא.

אוקיי, אמרתי, קדימה, אמרתי. מדוע הסיפור הקצר הוא כמו נימפה?

אחשוב על זה, היא אמרה. זה ייתן לי משהו לעשות כאן.

קאסיה ואני חברות כבר יותר מעשרים שנה. זה לא מרגיש כל כך ארוך, אף שזה נשמע די ארוך. קצר וארוך הם עניין יחסי. מה שהיה ארוך באמת הוא כל יום שהיא עשתה בבית החולים; היום היה היום הארוך העשירי שלה באחת ממחלקות הסרטן, שם הזריקו לה קוקטייל של אנטיביוטיקות וחיכו שיירד לה החום ושתעלה לה ספירת כדוריות הדם הלבנות. כששני התיקונים הקטנים האלה יקרו בעולם, ירשו לה ללכת הביתה. וגם היה הרבה עצב סביבה במחלקה. אחרי עשרה ימים ארוכים הכובד של העצב הזה –  שיכול להישמע די קטן אם את לא אדם שצריך לחשוב על זה, או שנאלץ בגלל הנסיבות להתייחס לזה, אבל הוא קרוב לעצוּם אם את כן אדם כזה –  היה די רציני.

היא התקשרה אלי מאוחר יותר באותו אחר צהריים והשאירה הודעה על המשיבון. יכולתי לשמוע את רעשי בית החולים וקולות של אנשים אחרים במחלקה באוויר המוקלט מסביב לקולה:

 

טוב, תקשיבי. תלוי מה את מתכוונת כשאת אומרת נימפה. אז, תלוי. סיפור קצר הוא כמו נימפה כי סאטירים רוצים לשכב איתה כל הזמן. סיפור קצר הוא כמו נימפה, כי שניהם אוהבים לחיות על פסגות הרים ובחורשות וליד מעיינות ובנהרות ובעמקים ובמערות קרירות. סיפור קצר הוא כמו נימפה כי הוא אוהב ללוות את ארטמיס במסעות הציד שלה. לא מצחיק מאוד עדיין, אני יודעת, אבל אני עובדת על זה.

 

שמעתי את הטלפון מתנתק. הודעה התקבלה בשלוש ארבעים ושלוש, אמר קול הרובוט של המשיבון שלי. התקשרתי אליה בחזרה ועברתי בדיוק את הד שיחת הטלפון עם המערכת מהבוקר. היא ענתה ולפני שאפילו הספקתי להגיד הלו, היא אמרה:

תקשיבי! תקשיבי!

סיפור קצר הוא כמו נימפומנית כי שניהם אוהבים לשכב עם רבים – או להיכנס להמון אנתולוגיות – אבל אף אחד מהם לא מקבל כסף תמורת העונג הזה.

צחקתי בקול רם.

וזה בשונה מהזונה הזקנה הבלה, הרומן, הא הא, היא אמרה. וכשדיברתי עם אבא שלי בארוחת הצהריים הוא אמר לי שאפשר לדוג דגי פורל בעזרת נימפות. הן מין קרס-זבוב דייגים כזה. הוא אומר שיש אנשים שסוחבים איתם זכוכית מגדלת לכל מקום למקרה שיוכלו לראות נימפה אמיתית, כדי שיוכלו להעתיק אותה בדיוק רב יותר לטובת זבובי הדיג שהם מכינים.

אני אומרת לך, אמרתי. העולם מלא בדברים מעוררי השתאות.

אני יודעת, היא אמרה. מה דעתך על בדיחת האנתולוגיות?

שש מתוך עשר, אמרתי.

גרוע, אם כך. אוקיי. אנסה לחשוב על משהו טוב יותר.

אולי יש פוטנציאל בערוץ הנימפות-כזבובי-דיג, אמרתי.

הא הא, היא אמרה. אבל אני צריכה לעזוב את עניין הנימפות היום אחר הצהריים ולחזור למסע ההרצפטין.

אלוהים, אמרתי.

אני מותשת, היא אמרה. אנחנו מחברים מכתבים.

מתי תרופה נגד-סרטן היא לא תרופה נגד-סרטן? אמרתי.

כשאנשים לא יכולים לעמוד במחיר שלה, היא אמרה. הא הא.

נשיקות ואהבה, אמרתי.

גם לך, היא אמרה. כוס תה?

אכין לנו, אמרתי. נדבר בקרוב.

שמעתי את הטלפון מת. הנחתי את הטלפון שלי והלכתי להדליק את הקומקום. הסתכלתי איך הוא מתרתח ואדים יוצאים מהזרבובית. מילאתי שני ספלים במים רותחים והשלכתי פנימה את שקיות התה. שתיתי את התה שלי והבטתי באדים עולים מהספל השני.

הנה מה שקאסיה התכוונה כשאמרה מסע ההרצפטין.

הרצפטין הוא תרופה שמשתמשים בה מזה זמן מה בטיפול בחולות סרטן השד. רופאים מצאו – בנקודת הזמן שבו קאסיה ואני שוחחנו בסיפור הזה – שהתרופה עוזרת באמת לנשים מסוימות, אלה שסובלות מייצור עודף של החלבון HER2, בשלבים מוקדמים של המחלה. כשנותנים את התרופה במקרה של התאמה, היא יכולה להוריד בחמישים אחוזים את הסכנה שהסרטן יחזור. רופאים בכל העולם התרגשו, כי זה היה בבחינת שינוי פרדיגמטי בטיפול בסרטן השד.

לא שמעתי על דבר מכל זה לפני שקאסיה סיפרה לי, והיא לא שמעה על דבר מכל זה לפני שאמת קטנה, שמידתה פחותה משני סנטימטרים, שרופאים מצאו באפריל של אותה שנה באחד משדיה, היתה בבחינת שינוי פרדיגמטי בחיי היום יום שלה. עכשיו היה זה אוגוסט. במאי רופאיה סיפרו לה כמה טוב ההרצפטין, ואיך היא בטוח תוכל לקבל את התרופה בסוף הכימותרפיה שלה, בחסות ביטוח הבריאות הלאומי. ואז בסוף יולי, ביקר את הרופאה שלה נציג של הפי-סי-טי, שזה ראשי תיבות באנגלית של טיפול ואמון וראשוני, וזה הגוף שאחראי על מימון שירות הבריאות הלאומי. נציג הפי-סי-טי הורה לרופאה של חברתי שלא תספר לנשים שנמצאות בשטח השיפוט של בית החולים על נפלאות ההרצפטין עד שארגון בשם נייס יאשר את העלות-תועלת של התרופה. באותם ימים חשבו שהליך האישור ייקח כתשעה חודשים עד שנה (ועד אז יהיה מאוחר מדי לחברה שלי ולנשים אחרות). אף שקאסיה ידעה שאם היא רצתה לקנות הרצפטין בשירותי הבריאות הפרטיים, באותו רגע, תמורת כ-27 אלף פאונד, היא יכולה. זה מסוג הדברים שקורים עכשיו לתרופות שזקוקים להן בדחיפות, איפשהו בסביבתכם.

"טיפול", "אמון", "ראשוני", "נייס".

הנה סיפור קצר שרוב האנשים חושבים שהם מכירים על נימפה (מתברר שזהו גם אחד המופעים הראשונים בספרות של מה שמכונה בימינו אנורקסיה).

אקו היתה אוריד, שזה סוג של נימפת הרים. היא היתה ידועה בקרב הנימפות והרועים לא רק בגלל דברנותה הנפלאה, אלא גם בזכות יכולתה להציל את חברותיה הנימפות מזעמה של האלה ג'ונו. למשל, חברותיה היו שוכבות להן על מדרון ההר בשמש וג'ונו היתה באה מעבר לפינה, ועומדת לתפוס אותן בבטלנותן, ואקו, שהיה לה הכישרון לדעת מתי ג'ונו עומדת להופע, היתה קופצת על רגליה ופונה לעבר האלה ומסיחה את דעתה בסיפורים ובדיבורים, דיבורים וסיפורים, עד שהנימפות הבטלניות נעמדו על רגליהן והתחילו לעבוד, כביכול מעולם לא נחו לרגע.

כשג'ונו הבינה לבסוף מה שאקו נהגה לעשות, היא כעסה. היא הצביעה עליה באצבע הקללה שלה, וזרקה לעברה את הקללה הראשונה שעלתה בדעתה.

מעתה והלאה, היא אמרה, תוכלי רק לחזור בקול רם על מלים שאחרים אמרו רגע אחד קודם לכן. לא כך?

לא כך, אקו אמרה.

עיניה התעגלו. פיה נפער.

את יכולה ללכת, אמרה ג'ונו.

מלוכלכת, אמרה אקו.

טוב, אני חוזרת לסוס, אמרה ג'ונו.

לכּוּס, אמרה אקו.

למעשה, אני ממציאה את המרד הקטן. אין בעצם שום מרד בשביל אקו בגרסה המקורית של אוביד לסיפור. עושה רושם שאחרי שלקחו ממנה את היכולת לדבר בשם עצמה, ואת היכולת להגן על חברותיה, לא נשאר דבר בשבילה – במונחים של הסיפור – אלא להתאהב בנער שכל כך מאוהב בעצמו עד שהוא מבלה את כל ימיו רכון מעל בריכת תשוקתו,  ואז הוא הולך וקמל עד כדי מוות-כמעט (ואז במקום למות, משתנה מנער לפרח לבן קטן).

גם אקו קמלה. משקלה נשר ממנה. היא נעשתה רזונת באופן אופנתי, ואז נעשתה עור ועצמות, ואז כל מה שנשאר ממנה היה קול יבבני, קמל, שצף ללא גוף אנה ואנה, ואומר בדיוק את אותם הדברים שכל האחרים אומרים.

הנה, לעומת זאת, סיפורו של הרגע שבו פגשתי את חברתי קאסיה, לפני יותר מעשרים שנים.

הייתי תלמידת תואר שני בקמברידג' ואיבדתי את קולי. אני לא מתכוונת שאיבדתי את הקול כי הצטננתי או היתה לי דלקת גרון, אני מתכוונת ששנתיים במערכת, שההיררכיה שלה כל כך מושרשת עד כדי כך שנערות ונשים היו עדיין סוג של חידוש בשבילה, הצליחו איכשהו לחסל כל קול שהיה לי.

וכך ישבתי בירכתי הכיתה, וכבר לא ממש הקשבתי כמו שצריך, ושמעתי קול. זה היה מאחד המושבים לפני. זה היה קול של צעירה, והוא שאל שאלה ישירה את האדם שהנחה את הסמינר ואת יו"ר המושב, שאלה על אודות הסופרת האמריקאית קרסון מק'קאלרס.

כי נראה לי שמק'קאלרס ללא ספק רלוונטית מאוד לכל הרמות של הדיון הזה, אמר הקול.

המרצה והמנחה של המפגש נראו קצת הלומים, מכך שבכלל מישהו אמר משהו בקול רם. היו"ר כחכח בגרונו.

מצאתי את עצמי רוכנת לפנים. מזה כשנתיים לא שמעתי אף לא אחד מדבר כך, עם כזאת הפגנה פתוחה וחסרת דאגות של ידע ישר ולעניין. ועוד: מוקדם יותר באותו יום דיברתי עם סטודנטית לתואר ראשון שלא מצאה אף לא אחד בכל המחלקה לאנגלית באוניברסיטת קיימברידג' שיסכים להנחות את התזה שלה על מק'קאלרס. עשה רושם שאף אחד לא כשיר ללמד ולקרוא אותה.

בכל מקרה, אני מעז לומר שתמצאי שמק'קאלרס היא לגמרי לא באותה ליגה, אמר האיש שהרצה על 'הספרות אחרי הנרי ג'יימס'.

ובכן, העניין הוא שאני לא מסכימה, אמר הקול.

צחקתי בקול רם. זה היה קול שלא נשמע כמותו בכיתה מהסוג הזה. ראשים הסתובבו כדי לראות מי הפיק קול בלתי סביר שכזה. הצעירה החדשה המשיכה לשאול שאלות שאף אחד לא ענה עליהן.

מק'קאלרס אהבה אמרות כנף: שום דבר אנושי אינו זר לי.

בסוף הסמינר רצתי אחרי הצעירה הזאת. עצרתי אותה ברחוב. זה היה חורף. היא לבשה מעיל אדום.

היא אמרה לי מה שמה. שמעתי את עצמי אומרת לה את שמי.

פראנץ קפקא אומר שסיפור קצר הוא כלוב שמחפש ציפור (קפקא מת כבר יותר משמונים שנה, אבל אני עדיין יכולה לומר, קפקא אומר. זו רק אחת הדרכים שבהן אמנות מתמודדת עם עובדת היותנו בני תמותה).

צווטאן טודרוב אומר שהעניין עם הסיפור הקצר הוא שהוא קצר כל כך עד שהוא לא משאיר לנו די זמן לשכוח שזו רק ספרות ולא החיים האמיתיים.

נאדין גורדימר אומרת שסיפורים קצרים הם לחלוטין על אודות הרגע, בהווה, כמו נצנוץ חולף של גחלילות כאן ושם בחשיכה.

אליזבת בואן אומרת שלסיפור הקצר יש יתרון ביחס לרומן בשל סוג מסוים של ריכוז, ושהוא מייצר נרטיב בכל פעם מחדש בתנאיו שלו עצמו.

יודורה ולטי אומרת שסיפורים קצרים לעתים קרובות חותרים תחת האינטרסים של עצמם וזה מה שעושה אותם מעניינים.

הנרי ג'יימס אומר שהסיפור הקצר, בהיותו  דחוס כל כך, עשוי להעניק פרספקטיבה מדויקת על מורכבות והמשכיות כאחד.

חורחה לואיס בורחס אומר שסיפורים קצרים יכולים להיות צורה מצוינת בשביל סופרים שמתעצלים לכתוב יותר מחמישה עשר עמודים.

ארנסט המינגווי אומר שסיפורים קצרים עשויים מהשינוי ומהתנועה שלהם עצמם, ואפילו כשסיפור נראה עומד במקום, ואתם לא מצליחים לזהות בו תנועה כלשהי, הוא בטח משתנה וזז למרות הכל, ורק אתם לא רואים.

ויליאם קרלוס ויליאמס אומר שהסיפור הקצר, שפועל כלהבה של גפרור שהוצת בחשיכה, הוא הצורה הספרותית היחידה שמתאימה לתאר את חייהם של בני אדם כבני חלוף, שבורים, ובה בעת שלמים.

וולטר בנג'מין אומר שסיפורים קצרים הם חזקים מהרגע החי האמיתי, משום שהם יכולים לשוב ולשחרר את הרגע החי האמיתי אחרי שהרגע החי האמיתי מת.

סינתיזה אוזיק אומרת שההבדל בין סיפור קצר לרומן הוא שהרומן הוא ספר שממש משנה את הקוראת, אם זהו רומן שעובד היטב, ואילו סיפור קצר הוא יותר כמו מתנת קמע שמוענקת לגיבורה של אגדה – משהו שלם, מלא עוצמה, שעוצמתו עדיין איננה מובנת, שאפשר להחזיק ביד או לטמון בכיס ולקחת איתך ליער במסע האפל.

גרייס פיילי אומרת שהיא בחרה לכתוב רק סיפורים קצרים בחייה כי האמנות ארוכה מדי והחיים קצרים מדי ושסיפורים קצרים הם, מטבעם, על אודות החיים, ושהחיים בעצמם תמיד נמצאים בדיאלוג ובוויכוח.

אליס מונרו אומרת שכל סיפור קצר הוא לפחות שני סיפורים קצרים.

היו שני גברים בבית הקפה בשולחן הסמוך לשלי. אחד היה צעיר יותר, השני מבוגר יותר. ישבנו באותו בית קפה למשך זמן קצר אבל חלקנו זה על זה די זמן כדי שאני אדע שיש כאן סיפור.

הסיפור הזה נכתב בשיחה עם חברתי קאסיה, ולכבוד הרהיטות הבלתי נלאית שלה (ובכלל), שהיא אחת הסיבות לכך שבמקרה הזה, אנשים רבים אחרים זכו לקבל את התרופה המסוימת הזאת כשנזקקו לה.

אז מתי סיפור קצר הוא כמו נימפה?

כשאקו שלו עונה לו כהד.

 

מתוך: בגוף ראשון וסיפורים אחרים

מאנגלית: ארנה קזין

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

תגובה אחת כתיבת תגובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: