אשה לבדה – אבל מיהי זו שמספרת את סיפורה?

 

מדוע כתבה אילנה המרמן את "אשה לבדה" בגוף שלישי? ספרה המהפנט (אחוזת בית, 2016) הוא אוסף חיבורים אישיים על מפגשיה ויחסיה עם חברים וחברות פלסטינים החיים ללא חירות מעבר לחומת ההפרדה. אין ברשימותיה יומרה לתאר את הדברים מנקודת מבטם של הפלסטינים אלא רק את מה שראו עיניה ושמעו אוזניה. אשה לבדה יוצאת לחרוג מגבולות הפחד וההפרדה וכותבת את התרשמותה.

זו כתיבה מסאית אישית במיטבה. התיאורים ניחנים בבהירות, בפשטות, בלשון המעטה. הם מצמררים. אבל מדוע לא כתבה את הדברים בגוף ראשון, הגוף שלה?

השאלה הזאת מרתקת אותי ככותבת וכמנחת כתיבה, שמבקשת להפיץ בישראל בקרב כותבות וכותבים, קוראות וקוראים את סגולותיה של המסה האישית – מהנעלות שבסוגות הספרותיות בעולם. בתוך כך אני מאמינה אדוקה, אפשר לומר, בחיוניותה של הכתיבה בגוף ראשון. יש משהו מאתגר בעמידה מאחורי הדמות הדוברת בספרות הלא-בדיונית. זהו אתגר כפול: מצד אחד הדוברת בגוף ראשון נדרשת לשאת באחריות לכל מלה, לכל משפט, והדבר עשוי לייצר – במקרה הטוב – כתיבה מדויקת וכנה. מצד שני, הכותבת בגוף ראשון צריכה להיזהר שלא יאפיל על הכתיבה צל הנרקיסיזם שלה; זו כתיבה אישית ורפלקטיבית אבל היא מבקשת ליצור קשר עם הזולת. דרוש תמהיל מסוים מאוד של ענווה וגאווה (או צניעות בלי בושה). זו מלאכה בכלל לא פשוטה.

1378484

 

את קריאת "אשה לבדה", דוגמה חריגה בנוף הספרות המקומי, השלמתי אפוא ברגשות מעורבים. אני משוכנעת שהיצירה הזאת יצאה נפסדת מכך שברובה לא נכתבה בגוף ראשון – נקודת המבע הטבעית למסה האישית – אבל אני מתקשה להסביר לעצמי ולאחרים בדיוק מהו ההפסד.

הנה, לדוגמה, כותבת המרמן בגוף שלישי על עצמה:

"כן, גם היא היתה מתוחה, פחדה שבמחסום יעצרו אותם, יורו לה להעמיד את המכונית בצד, יחקרו ויחזירו אותם לאחור. כשיצאו מהכפר עלה על דעתה לרגע להורות לילדים שלא ידברו בערבית עד שיעברו את המחסום, כאילו שהם יודעים לדבר בשפה אחרת. אבל הם ממילא לא הוציאו הגה, ישבו להם כהלומי אלם, והיא התקרבה לאט אל עמדת החיילים, בטנה מתכווצת וברכיה רועדות, הורידה את שמשת החלון…"

 

מה היה שונה לו כתבה את אותם משפטים בגוף ראשון?

"כן, גם אני הייתי מתוחה, פחדתי שבמחסום יעצרו אותנו, יורו לי להעמיד את המכונית בצד, יחקרו ויחזירו אותנו לאחור. כשיצאנו מהכפר עלה על דעתי לרגע להורות לילדים שלא ידברו בערבית עד שיעברו את המחסום, כאילו שהם יודעים לדבר בשפה אחרת. אבל הם ממילא לא הוציאו הגה, ישבו להם כהלומי אלם. התקרבתי לאט אל עמדת החיילים, בטני מתכווצת וברכי רועדות, הורדתי את שמשת החלון…"

 

האם זהו רק עניין של החלפת גוף בגוף – תוך השארת המשפטים כפי שהם? האם זהו רק עניין של נימה – הגוף השלישי שומר על מרחק אסתטי, שנעים לאוזן הספרותית הישראלית? או  שהכתיבה בגוף ראשון מולידה בהכרח תיאור אחר, מחשבות אחרות, חוויה אחרת? הרי המרמן דבקה מאוד בספרה בגוף שלישי מהסוג המכונה "מבע משולב", כלומר, גוף שלישי אבל לא של מספרת כל יודעת אלא של מספרת הצמודה לתודעה, להשקפה, לשדה הראייה של הדמות הראשית. מהו ההבדל המהותי בין הגוף השלישי הזה לבין הגוף הראשון?

"אשה לבדה" הוא מקרה מבחן מצוין לסוגיה הזאת גם משום שהמרמן בעצמה הכניסה בו כמה קטעים שבהם היא דווקא מדברת בגוף ראשון. למשל, כשציטטה ממכתב של עדות אישית בעניין מר עדנאן עבדאללה שכתבה לבית המשפט הצבאי. "אני החתומה מטה, עורכת בכירה בהוצאת הספרים הוותיקה 'עם עובד', מתרגמת וסופרת, מעידה בזה שאני מכירה היטב את עדנאן עבדאללה ומיודדת אתו. בתקופת ידידותנו, ובייחוד בחודשים האחרונים, היו לי אתו שיחות רבות…."

ולמשל, כשהיא מתארת בגוף ראשון דברים שקרו לה ולחברתה,
"שתיים היינו שנמשכנו לרצועת עזה למן הביקור הראשון שלנו בה בסתיו 1987, שתי נשים ירושלמיות: עידית דורון, בלשנית במקצועה, ואני…" זהו קטע קצר, מיעוט חריג באוסף הרשימות שרובו בגוף שלישי, וגם בו המרמן אינה כותבת את המלה "אני", אלא מצטנפת ב"אנחנו", המייצג אותה ואת חברתה.

ומעניין שגם במסה אישית נהדרת אחרת של אילנה המרמן, "מסע לבלי שוב" (במזל סרטן, עם ירגן ניראד, עם עובד 2001), שאותה אני מציעה לכותבים ולכותבות לקרוא כמופת של כתיבה מסאית, גם בזו בחרה המרמן שלא לכתוב בגוף ראשון, אלא בגוף שני, כפנייה אישית אל בן זוגה, שמת זה כבר, ושנפתחת כך: "יום חמישי, העשרים ושלושה במארס 2000. אני חולה, אתה אומר אחרי שנכנסת, בשמונה בערב בערך, לחדר שאני מתארחת בו זה שבועיים בברלין. ומיד אני יודעת שזהו, שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, לעולם לא".

ומעניין שב"אשה לבדה" יש רגע שבו המרמן מדמיינת את בת דמותה מדברת בגוף ראשון, ואומרת, את מה שלא אמרה: "אולי תקשיבו פעם אחת גם לקולי, קולה של אשה שחיה פה כל ימיה, ממלחמה למלחמה, ובימים הרעים שבין המלחמות וקשורה למקום הזה לא פחות מכם…".

ואני שואלת: מדוע באמת היא אינה משמיעה את קולה זה – החשוב, הבהיר, המרעיד – באופן גלוי, ללא כחל וסרק, מדוע אינה כותבת: אני?

יש לי השערה, והיא בגדר ניחוש בלבד, משום שמעולם לא שוחחתי עם אילנה המרמן. אולי זו המסורת הספרותית הישראלית, שהיא מסורת כתיבה גברית, לאומית. ואף שהמרמן היא יוצרת חריגה בנופה, עדיין היא מחזיקה אולי בכמה מערכיה. המסורת הספרותית הישראלית משווה בין ספרותיות לבין כתיבה על רומו של עולם, על הקולקטיב, על המעשה הציוני; בין ספרותיות לבין סוגת הרומן הבדיוני, ובין ספרותיות לבין כתיבה בגוף שלישי. וזו אותה מסורת שמעמידה את האישי, את "האני", את הפרטי, את הקטן, את הקונקרטי את התיעודי כמנוגדים למה שהוא "ספרותי". זו מסורת שונה בתכלית ממסורת הכתיבה האנגלוסכסית, למשל, שבה הכתיבה המסאית בגוף ראשון, לא רק שהיא מוערכת אלא שהיא לסופרים ולסופרות כתעודת כבוד בזכות האתגרים המחמירים שהיא מעמידה להם. בגסות אפשר לתאר כך את הגישה האנגלוסכסית: כל אחד יכול לכתוב רומן סביר. אבל מסה אישית טובה, משכנעת, שעומדת בסטנדרטים של אסתטיקה ושל אתיקה – זה רק ליחידים, שעמלו קשה באמת.

בסוף "אשה לבדה" כותבת המרמן שלמדה זה כבר לומר כן. "כן לחירות לסדוק ולפרוץ ולקעקע מחיצות, מחוץ לה ובתוכה פנימה, לצפצף על חרדות ודעות קדומות, להתמכר לסקרנות ולא לפחד".

אלה דברים מעוררי השראה והזדהות. ואני רוצה לומר שמבחינה תרבותית, המאבק נגד הפחד ובעד הסקרנות עובר בהכרח גם בניסיון לכתוב "אני", לתאר את שרואות העיניים, פנימה והחוצה, בגוף ראשון, גלוי, ובפה מלא.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: