הערה על הכותרות של מוסף ספרים

 

רוח תוקפנית, בלשון המעטה, נושבת בכותרות רבות במוסף ספרים של הארץ, שצוות העריכה שלו הוחלף זה לא כבר.

"…'לא לזוז' מאת דניס ג'ונסון… הוא למעשה ספר משעמם ובזבוז זמן מוחלט" (30 ביוני)

"הרלן קובן איבד את זה" (22 ביוני)

"גודש מילולי, לשון ארכאית והגזמה מלודרמטית גורמים לספרו השני של שמי זרחין…לקרוס…" (16 ביוני)

"…הספר שמרני, מתקתק, וחסר ערך כסוכריית חמאה" (9 במאי).

באותה רוח, מהצד המנוגד, יש גם נטייה לכותרות מתפעלות כמו: "עמוס עוז הוא אדם גדול".

כיצד משפיעה עריכה כזאת – עתירה סופרלטיבים – על מעשה הכתיבה בכלל, ועל מלאכת כתיבת הביקורת בפרט? האם כותרות תוקפניות מחזקות את הטקסט הביקורתי או חותרות תחתיו, ומרוקנות אותו ממהות? האם אנחנו רוצים לקרוא רשימת ביקורת אחרי שהכותרת אמרה לנו שאין טעם לקרוא את הספר? האם אנחנו מתעניינים?

כשקוראים את הכותרות של מוסף הספרים של הניו יורק טיימס מתחוור כי אפשר אחרת. כל הכותרות שם, בלי יוצאת מן הכלל, הן כותרות שמנסות ללכוד משהו מעניינו של הספר המבוקר – והן משאירות לרשימת הביקורת עצמה את מעשה ההערכה והשיחה עם הספר. הנה שלוש כותרות שונות, לספרים שונים, מהמדור האחרון:

Whose Fault Is It Anyway? Three Books on the Shifting Nature of Responsibility in American Politics

Storms Transport a Woman Into a Stranger’s Life and Her Own Past

An Englishwoman’s Journals Cast Light on Belgium’s Plight in World War I

הכותרות של מוסף הספרים של הניו יורק טיימס מכבדות, כך נדמה לי, את מחברת הביקורת, את קוראת הביקורת ואת הסופרת המבוקרת.

כשאני מקבלת את הניוזלטר של מוסף הספרים של הטיימס, אני מחפשת ספרים שמעניין אותי לקרוא על אודותיהם, מעניינת אותי השיחה שהם מעוררים. מקריאת הביקורת עצמה אבין אם ארצה לרכוש אותם ולקרוא אותם ממש בעצמי, וממילא אדע משהו על מה שהם מספרים, על מה שהם שואלים.

לעומת זאת, כשאני מקבלת הביתה את מוסף ספרים של הארץ אני מרגישה מותקפת. גל של צעקות – הוא נפלא! הוא גרוע! – שוטף אותי, ואין הזמנה לשיחה.

קשה מאוד לכתוב ספרים – וביקורת – בתרבות שאינה מעודדת שיחה.

הערה קטנה על טבלת המבקרים: 

מה קיבלנו מהחלפת עמוד רשימת רבי המכר של מוסף הספרים של הארץ ב"טבלת המבקרים"?

אפשר היה לחשוב שזו העדפת האיכות והמהות על פני השיווק והשוק.

ואולם, מה בעצם אפשר ללמוד מטבלת המבקרים החדשה של מוסף הספרים? כל מה שיש בה הוא שם ספר, שם מבקר, וציון. מה נותן לנו הציון 8 שהעניק יוני לבנה ל"ברכת התנינים" מאת בועז יזרעאלי? ומה נותן לנו הציון 7 שהעניק אלי הירש ל"פלא" של איריס אליה כהן? מה אני יכולה ללמוד מהטבלה הזאת על הספרים האלה? מה אני יודעת על מה שיש בספר, על הביקורת, על השיחה שנערכה ביניהם? שום דבר. איזה מפתח ניתן לנו כדי לקרוא את הציונים האלה ולהבין אותם?

למעשה, טבלת המבקרים פוגעת בתרבות הביקורת המקומית בדיוק כמו שפוגעות בה הכותרות האלימות שניתנות לרשימות הביקורת במוסף ספרים.

מטבלת רבי המכר, אגב, שנעלמה ממוסף ספרים, אפשר היה ללמוד משהו על ההצלחה – השיווקית – של הספרים בתרבויות השיווק והקריאה השונות. ההבדלים בין החנויות הפרטיות לבין סטימצקי וצומת, למשל, מאלפים. ויתור על טבלת רבי המכר יחזק, כמדומני, עוד יותר את הרשתות הגדולות, ולא תהיה לסופרים, לקוראים ולמבקרים עדות על השפעתן.

 

 

20170702_112331

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

תגובה אחת כתיבת תגובה

  1. מחלת הסופרלטיבים והקטילות בביקורת יכולה להיות תגובת נגד למגפת הסופרלטיבים הומפיעות על כריכות ספרים שברוב המקרים הינן חסרות כל הצדקה. אלו וגם אלו נועדו לקורא קצר הרוח שרוצה לקבל רק את השורה האחרונה שהיא כמו שאמרת מסתכמת לכדי נפלא, נהדר, שעמום נוראי.
    והרי עיקר הביקורת והסקירה, בין זו המיועדת למי שקררא את הספר לבין זו המיועדת למי שטרם, היא ההנמקה.
    גם טבלת רבי המכר אי אפשר ללמוד ממנה הרבה כי אין מספרים. ואילו מטבלת המבקרים החדשה, כבר עדיף לשים פרסומות למשהו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: