איך לכתוב רשימת ביקורת על יצירה ספרותית – טיוטה ראשונה

 nytbr20110123 (1)

 

מוסף ספרים

 

אני מבקשת להציע כללים מנחים לכתיבת ביקורת ספרותית בעלת ערך. כללים שהגיעה העת לדון בהם – בקרב כותבי הביקורת בעברית וקוראיה  – לנוכח דפוסים לקויים של כתיבת ביקורת, שהתפתחו והתבססו זה כבר אצלנו.  דפוסים שכרוכים היטב ברוח הזמן הישראלית.

 

זה לא כבר קראתי רשימת ביקורת מאת ג'יימס ווד, מבקר הספרים הוותיק של ה"ניו יורקר", על אודות "חורף", ספרה האחרון של הסופרת הבריטית אלי סמית. "אם עייפתם ממשחקי מלים, אפשר שהתעייפתם מהחיים?" פותח כך ווד את רשימתו ("הניו יורקר", 29 בינואר 2018).

הרשימה כולה עוסקת במגוון האופנים שבהם משתמשת סמית במשחקי מלים ביצירתה הענפה. ווד כותב על כוחם של משחקי מלים, puns באנגלית, להיות שטוחים ובעלי עומק בה בעת; על השכלתנות המשועשעת שלהם, ועל המסורת התרבותית שממנה הם צומחים. הרשימה קושרת בין הרומנים השונים של סמית וכתיבתה בכלל לבין ספרות ילדים בריטית ומורשת שייקספיר. בתום הקריאה הרגשתי שווד העניק לי כלים חדשים להעריך את יצירתה של הסופרת שכל ספר חדש שלה אני מקפידה לקרוא, והרגשתי שהעשיר את ידיעותי באשר לתרבות משחקי-המלים הבריטית. גם הסתייגות שהסתייג המבקר בסוף הרשימה – דבריו על כך שמרוב נטייה לקומדיה שייקספרית ומשחק במלים, נתפשים חייהן של הדמויות של סמית כעולצים ולאו דווקא כטראגיים  – היתה זו הסתייגות בעלת ערך בשבילי. ההסתייגות שלו עזרה לי להבין מהו הדבר הזה שתמיד מעט מאכזב אותי בקריאת ספריה של הסופרת האהובה.

הביקורת המצוינת של ווד ב"ניו יורקר" מסמנת אמת מידה מקובלת בכתיבת ביקורת בתרבות הכתיבה האנגלוסכסית. אני קוראת עשרות ביקורות שמתפרסמות ב"ניו יורק טיימס" ומוצאת בכולן מאפיינים דומים:

 

ראשית, וזה חשוב: כל הכותרות של הביקורות הן אינפורמטיביות בלבד. בדיוק כמו הכותרת וכותרת המשנה שהעניקו ב"ניו יורקר" לביקורת של ווד על סמית:

 

נשמע כמו

מלאכת משחקי-המלים ברומנים של אלי סמית

 

כל הכותרות במוסף הספרים של "הניו יורק טיימס" בלי יוצאת מן הכלל מספרות בתמצית כזאת במה עוסק הספר שעל אודותיו הביקורת או במה עוסקת הביקורת. ותו לא. אין לדעת, אף לא מכותרת אחת, מה חושבת המבקרת על הספר שהיא מבקרת – אם אהבה אותו אם לאו.

בקריאת הביקורות עצמן מתגלה דפוס חוזר, שדומה גם הוא למרכיבי הביקורת של ווד מ"הניו יורקר": ביקורת טיפוסית ב"טיימס" מכילה תיאור מפורט של הספר, עשיר בציטוטים מתוכו, והתעמקות בפן מסוים של היצירה המבוקרת. המבקרת דנה בסוגיה מסוימת שמרתקת אותה במיוחד, ומכניסה את הפן הזה להקשר רחב כלשהו – בין שזהו ההקשר הרחב של גוף היצירה המלא של הסופרת, ובין שזהו הקשר רחב אחר, תרבותי, חברתי, פוליטי או ספרותי. בשולי הדברים תמיד נמצא גם דברי שבח לכתיבה עצמה או הסתייגויות ממאפיינים מסוימים שלה – לפעמים הסתייגות מחמירה.

ואולם הלכה למעשה, וזו נקודה חשובה: נדיר למצוא (אני עדיין לא מצאתי) ב"ניו יורק טיימס" ביקורת על ספר שאין דבר מעניין וטוב לומר עליו ובעקבותיו. מי שזוכה לביקורת בעמודי הביקורת של העיתון הוותיק – ממילא ראוי לה.

הנחת היסוד המובלעת היא אפוא זו: אין טעם לכתוב ביקורת על ספר שאינו ראוי לה.

 

הנחת יסוד מובלעת נוספת: הביקורת איננה כלי שיווקי, או הדרכה לצרכנים שכל עניינה להורות: תקנו! או: אל תקנו! הביקורת היא יצירה שעומדת לעצמה. יש לה תפקיד תרבותי חיוני מאין כמותו: להדהד את היצירה הספרותית, להפעיל שיחה בעקבותיה, לתווך אותה, להעניק לה הקשר. כסופרת וכקוראת, זהו העולם שבו אני רוצה לכתוב ולקרוא – עולם שבו יצירות מפעילות שיחה, ומבקרים מעשירים אותה, לוקחים ממנה, מתעוררים לשיחה חדשה.

 

אצלנו הדברים נראים אחרת. אני מסתכלת לדוגמה על גיליון אחד שאני בוחרת במקרה מתוך סל העיתונים בביתי. זהו הגיליון מה-24 בנובמבר 2017, של מוסף הביקורת "ספרים" של "הארץ", שהוא באופן מסורתי העיתון הקרוב ביותר אצלנו לתרבות העיתונאית של "הניו יורק טיימס". הכותרות בגיליון הזה, רובן ככולן, מצהירות בבוטות על הפסול ביצירות המבוקרות: רומן אחד הוא, על פי הכותרת של רשימת הביקרות, "רצף של תיאורים שבלוניים, דמויות ריקות ומטבעות לשון שחוקים". בספר שירים ראשון למשורר "יש שורות נפלאות אבל הן טובעות בתוך מרק עכור של פטפטת". ספר עיון אחד, בכותרת אחרת, "הוא לכאורה ספר תמים על שגשוג הכלכלה המקומית", אבל בעצם "מטרתו אינה רק להתחנף לנתניהו, אלא בעיקר להיאבק בכל החמוצים שמפריעים למחברת לעשות ביזנס". ומנגד, בביקורת חיובית דווקא, לפי הכותרת, יוצרת אחת "כתבה יצירה בעלת ממדים מיתיים".

אף שזו האווירה השלטת בכותרות הגיליון – התלהמות שלילית, ובמקרה יחיד התלהמות חיובית, כלפי הספרים – בולטת בגיליון ביקורת אחת מאת אורן קקון, על אודות ספר מסות מאת עודד וולקשטיין, "משמרת לילה". הכותרות של ביקורת זו מכריזות כי הספר של וולקשטיין הוא "מראית עין אינטלקטואלית" וכי הוא "כולל חיקויים גרוטסקיים של ז'רגון אופנתי ריק". הביקורת עצמה מתלהמת בתוקפנות רבה עוד יותר מהכותרות שלה. ככזו היא מזכירה שורה ארוכה של רשימות ביקורת במוסף זה מהעת האחרונה, ובהם זו של נדב פרץ על ספר של יגאל סרנה, או זו של טינו מושקוביץ על תרגומים של דורי מנור, ביקורות שאינן עומדות בסטנדרט של מוסף הספרים של ה"ניו יורק טיימס", אם לנקוט לשון המעטה.

בביקורת של קקון אין בעצם תיאור של ספרו של וולקשטיין – למעשה, לא הצלחתי להבין מרשימתו מה יש בספר המסות. אין שום תחושה שהמבקר מכבד את היצירה שעליה הוא כותב. הציטוטים מתוך הספר המבוקר מופיעים במשורה לקראת סוף הביקורת אבל הם שבורים וקשה להבין את ההקשר שלהם. כמו בפסקה הזאת:

 

"הקשר בין הפרשנות של וולקשטיין ליצירה הספרותית יוצא גם הוא, כמובן, מתחום הפרודיה. מופרכותה של הפרשנות אינה מותירה ברירה אחרת. ואיני נאחז כאן בחשיבות הגדולה, המדומה, שמעניק וולקשטיין לתקריות שוליות וחסרות ערך כמו המפגש בין הסופר תומס וולף ו"שיערו הפרוע" ובין עורכו המיתולוגי מקסוול פרקינס, שמאז אותו אירוע, במשך שנים של עבודה עם הסופר, לא נפרד מהמספריים (עמוד 91). הליקוטים האלה קלים כנוצה לעומת העיסוק האובססיווי של הפרשנות באסטרטגיות השונות שמציע כל טקסט כמעט לשם חיסולו הסופי של הסובייקט כישות וכמושג".

 

קשה להבין את ההקשר של הציטוטים, או מה כאן הוא ציטוט – טעימה מלשונה של היצירה – ומה הם מרכאות לציון ביטוי אירוני של המבקר, ולמעשה קשה להבין הרבה ממה שכתוב בביקורת הזאת. היא אינה עומדת בתנאי הכרחי ויסודי של כתיבה במיטבה באסכולה האנגלוסכסית – בהירות. תנאי שערכו הרב הוא מוסרי עוד יותר מאשר סגנוני גרידא: מי שכותב בבהירות גם חייב לשאת באחריות למה שהוא כותב. עמימות היא מפלטו של הרשלן, השרלטן, התוקפן.

בביקורות ישראליות רבות, שאולי מושפעות – ולא לטובה, לא באופן העמוק והרציני אלא רק בסגנון – מהכתיבה הפרשנית הצרפתית, אין כבוד רב לבהירות. ולכן אפשר לקרוא בהן שורות כמו אלה אצל קוקון:

 

"באמנות החיקוי של 'משמר לילה' מתגודדים הטקסטים, ברצינות של החיקוי, סביב סמיוטיקה משיחית מורכבת מאוד, המובילה את השפה למצב מיתי-נרקיסי של חיטוטים אלימים ופציעות מזוכיסטיות".

 

אלגוריתם לא יכול היה לכתוב זאת טוב יותר.

 

לעומת כל מה שחסר בביקורת האופיינית הזאת  – בהירות, כבוד, סקרנות, עניין, וכוונה להדהד, לתווך, לייצר שיחה –  בולט מה שיש, מה שהוענק לו מקום רב בגוף המאמר: התייחסות למחבר, ולאופן שבו הוא נתפש לכאורה במילייה שלו. קקון מספר לנו – לפחות מספר לי, הקוראת שאינה מכירה כלל אותו או את המחבר, וולקשטיין – על "יחס אוטומטי מתפעל ומעריץ המוענק לוולקשטיין על ידי אנשי ספרות שונים, מעת לעט (…) שמו של וולקשטיין, כמשכיל מבריק ומחונן, הולך לפניו באשר יפנה". בדיוק כמו הביקורות הנ"ל על סרנה ועל מנור, עיקר הביקורת היא כאן התגוששות עם פרסונה ציבורית של המחבר, המדומיינת על ידי המבקר. דומה שזהו כלל ראשון ויסודי של אל תעשה, בכתיבת ביקורת: אל תשתלח בסופר. או: אל תיתן לקנאת הסופרים לטשטש את בהירות הטיעון הביקורתי שלך. אני מתאמצת כל כך כאן לנקוט את לשון ההמעטה – שהיא באחרונה ממוסף ספרים והלאה.

 

הביקורת המסוימת הזאת של קקון היא רק דוגמה אחת, מקרה פרטי של תופעה רחבה. לו הייתי כותבת את הביקורת הזאת שלי על הביקורת של קקון במוסף ספרים, אולי היה עלי להידרש לאיזה משחק מלים, כמו אלה של אלי סמית: נניח משהו על "קקון שמשחק בקקה". מוסף ספרים נדמה באחרונה כזירה להתגוששות ילדותית, צועקת, שמשתיקה כל אפשרות לשוחח על ספרות, ולשוחח בעקבות הספרות.

אבל לו היה זה רק עניין של מוסף ספרותי אחד, של מוצר עיתונאי שאיבד את כוחו להשתתף בשיחה,  אולי לא היה טעם לכתוב כלל על אודותיו. אולי אפשר היה פשוט להפסיק לקרוא בו. העניין הוא שקשה מאוד לכתוב ספרות ולקרוא אותה בסביבה שבה אין שיחה על אודות היצירה. שבה התלהמות היא הטון השלט. זו רוח הזמן בישראל: אלימות משולחת רסן וויתור על מה שנתפש כ"תרבותיות". רוח הזמן הזאת מייאשת אותי באופן עמוק.

 

אני מבקשת להציע עכשיו כמה כללים לכתיבת ביקורת בעלת ערך. אתקין כאן רשימה ואזמין את קוראי – בתקווה שיש בכם כותבים וקוראים של ביקורות – לשפר אותה:

 

הביקורת היא סוגה בזכות עצמה. לפני שאת כותבת ביקורות, קראי הרבה ממיטב הכתיבה בתחום (לאו דווקא בישראל). עניינה של הביקורת אינו צרכני אלא תרבותי – כלומר תפקידה להעשיר את השיחה המתקיימת בחברה על הערכים, הסמלים, הנורמות והאמונות של חברת הקוראים. העשירי את קוראייך בידע מבוסס וברעיונות מעוררים.

 

אם הספר פסול בעינייך לגמרי, אל תכתבי עליו כלל. מקרה יוצא דופן לכלל זה: רב מכר גדול, שרבים קראו בו, ולכן מעניין לפרש את הצלחתו ולדון בה.

אין לכתוב על ספר ביכורים אלא אם מכבדים אותו (אין הכוונה שצריך רק לשבח, אלא שחובה לכבד).

 

הקפידי לכתוב על היצירה ולא על היוצר. בדקי וחזרי ובדקי מה מניע את הביקורת שלך: קנאה, זעם אישי, הערצה, או שאת כותבת מתוך עניין ספרותי, פוליטי, חברתי שעולה מהמפגש המסוים עם היצירה המסוימת.

 

תארי את היצירה, והביאי מטעמיה על ידי ציטוטים מתוכה.

 

מצאי ביצירה סוגיה שמעניינת אותך במיוחד  – מהו הדבר שהיצירה מוסיפה לתרבות – והתעמקי בה. הכניסי אותה להקשר. זכרי שכל יצירה עומדת לעצמה והיא גם חלק מגוף יצירה גדול יותר – של היוצרת עצמה ושל יוצרים אחרים.

 

לעולם על תניחי דבר על אודות כוונות המחברת, על מה הניע אותה לכתוב כך או אחרת – אלא אם את יכולה להביא דברים בשם אומרם. נסי לדבוק רק בכתיבה על אודות היצירה עצמה ומה שהיא יכולה להעיד על עצמה.

 

הקפידי שעורכייך יעניקו לרשימת הביקורת שלך כותרת עניינית, שאין בה השתלחות אלא תמצית של היצירה המבוקרת.

 

כתבי רשימה שעומדת בזכות עצמה: שיש בה ערך ספרותי, שמכילה את עצמה, שאפשר ללמוד ממנה משהו חדש – מעבר לשאלה אם כדאי לקרוא את היצירה המבוקרת – ואפשר לחזור ולקרוא בה כדי ליהנות מסגולותיה.

 

אל תשתמשי בסופרלטיבים: לא "היצירה הכי חשובה שתקראו" ולא "ערימה של זבל". השתמשי בלשון המעטה.

 

גם את הביקורת המחמירה, המוצאת פגמים ביצירה, כתבי בכבוד ובאהבה לעצם מעשה הכתיבה.

 

כי אחרת, אם התעייפתם מספרים, מיצירה ומכתיבה על אודותיה, אם עייפתם מהמאמץ לנסח בדיוק, בכבוד, בחיבה, את מחשבותיכם בעקבות הקריאה, אפשר שהתעייפתם מהחיים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבה

Orna Coussin View All →

Writer, Writers' mentor

8 תגובות כתיבת תגובה

  1. גם לדעתי ביקורת צריכה לעמוד בפני עצמה אולם רוב מה שמכונה ביקורות אינן ביקורות כלל אלא סקירות שמעל מחציתן מתארות את הספר, בצורה אולי מפורטת יותר ממה שרשום על הכריכה האחורית. אולי בכדי להימנע מספויילרים שכן ביקורת צריכה להתייחס לכל מרכיבי הספר גם לאלו שבסיומו, אולם המוספים מנסים להביא ספרים יחסית חדשים.
    לפעמים, אין ברירה אלא לכתוב אד-הומינום, אולם צריך להצדיק זאת במשפט או שניים ולעתים כל כך ברור שהסופר משליך את עולמו על היצירה, עד כדי כך שגנות היא לא להזכיר (ולרוב גם לבקר זאת).
    ביקורות שליליות הן רבות ערך, אבל לא כאשר הן נעשות בצורה פבלובית. נניח כל ספר של סופר ימני בעיתון הארץ. התגובה ידועה מראש. ביקורת חייבת להיות הוגנת ומנומקת ולא להעביר מסר שחוק של: הוא ימני/דתי/קיצוני/שמאלני/הומו/קומוניסטי/תומך טראמפ/טרוריסט ולכן בהכרח ספרו גרוע.
    שימוש בסופרלטיבים מזמן נהיה שחוק אבל אם לא אשתמש בסופרלטיבים, אך יצטטו אותי על גבי כריכת הספר הבאה?

  2. מצוין ומאיר עיניים, תודה. בעיני זו גם קריאת חובה למורות ומורים באקדמיות לאמנות ולעיצוב שעוסקים בביקורת עבודות של תלמידיהם כעניין שבשגרה, ורבים מהם לא עומדים במרבית הקריטריונים שמופיעים כאן.

  3. תודה ארנה יקרה
    חולקת את הייאוש מההתלהמות – מוסף ספרים היה פעם החלק האהוב עליי ביותר בעיתון ועכשיו אינני מסוגלת לקרוא את הביקורות הקטלניות, אפילו ארסיות לעתים. היטבת לאפיין ביקורת כסוגה בפני עצמה ולמנות את עקרונותיה. גם אני חושבת שחשוב שהרשימה הזאת תתפרסם במוסף ספרים.
    תודה
    עדנה גורני

  4. מאמר יפה, נכון וחשוב. אני מסכימה עם המגיב הראשון: מאוד חשוב לפרסם את הרשימה הזאת, כי יש כאן באמת תיאור מצוין לאיך צריכה להראות ביקורת שגם תעשיר את השיח על אודות ספרות , גם תהיה מעניינת וגם לא תהייה פוגענית. אני מבקשת לחדד עוד יותר ולטעון שביקורת שלילית, לא כל שכן מתלהמת, משרתת אך ורק מניעים לא ברורים של כותב הביקורת עצמו, שכן לי כקוראת מעניין וחשוב לדעת בעיקר איזה ספר כן לקרוא ולא איזה לא. ובעיקר מעניינות אותי ביקורות שנותנות לי פרספקטיבה רחבה של התבוננות ביצירה.
    סיבה נוספת שבגללה חשוב לפרסם את הדברים האלה היא כי אם יש סיכוי ליצור שינוי בשיח המשתלח והבלתי מרוסן זה בדיוק באותם מדורי ספרים וספרות, שכן ספרות מעצם מהותה דורשת התייחסות שקולה ומכבדת.

  5. תודה רבה ארנה על הכתבה הזאת! מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים, משום שלאחרונה (ולא כל כך לאחרונה) אני מתרעם מדי שבוע על הכתיבה הזאת במוסף "ספרים" – מה הקטילה הזאת לכם?
    האם יש סיכוי שמאמר זה שלך ימצא את דרכו למוסף "ספרים" ואף יפורסם בו? לדעתי הדבר נחוץ וחיוני.
    תודה,
    אלי שקדי (עורך לשון וסופר למגירה)

  6. הפוסט הזה הוא מטא-ביקורת ולכן התגובה שלי כאן היא מטא-מטא-ביקורת…
    כתבתי רשומה לאחרונה על מזלי הטוב, שזימן לי רק בחיי ביקורת על מבחנים במתמטיקה ומקצועות דומים ולא על יצירה. ביקורת על יצירה היא אף פעם לא ביקורת רק על היצירה, לפחות לא כפי שהיוצר רואה אותה. אני מסכים ומזהה עם הטיעון שביקורת לא אמורה להיות לגופו של הכותב, אבל זה לא אומר שהכותב לא יראה ביקורת על כתיבתו כפגיעה אישית. כתיבה ראויה לא באמת ניתנת להפרדה מהכותב. ראי למשל את תגובתך לביקורת על "פולשת".
    נקודה נוספת: אני לא בטוח אם התעלמות לא גרועה מביקורת שלילית, אפילו קטלנית. הכותב או היוצר לפחות יודע שמישהו טרח, וקרא, וכתב את הביקורת. שהיה הדהוד מסויים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s