מעט מחשבות בעקבות הקריאה ב"האיש הזקן", מאת נגה אלבלך

 

הנה קטע אחד, פרגמנט לדוגמה, מתוך "האיש הזקן", חיבורה של נגה אלבלך, שרואה אור בימים אלה:

 

לאחר שהוזעקה, הגיעה בתו של האיש הזקן לבית הוריה. היא מצאה את האיש הזקן עומד כעוס ליד הדלת. הוא לבש מעיל שחור, חבש כובע מצחייה שחור ובידיו אחז תיק פלסטיק שחור.

הוא אומר שהוא צריך לנסוע לאשתו, אמרה אשתו של האיש הזקן.

 

חיבורה של אלבלך מורכב מקטעים באורך הזה פחות ויותר.

 

הנה עוד קטע לדוגמה:

 

יום אחד, בעת ויכוח עם בתו, כמו כדי להוכיח אותה על דבריה החצופים ולהראות לה שהוא שולט בפרטים טוב ממנה, אמר האיש הזקן:

אל תחשבי שאני לא יודע. אני הכרתי את אבא שלך, הוא היה איש נחמד, הגון.

 

בחרתי כאן שני קטעים שקל לי להעתיק מתוך ספרה של אלבלך. יש קטעים אחרים שאני אוהבת, אבל אני בוכה בכל פעם שאני קוראת אותם, ומעדיפה לכתוב עכשיו בעיניים יבשות.

 

המחברת כותבת על "האיש הזקן" שהוא אביה, שמת זה לא כבר, ועל "בתו של האש הזקן" שהיא המחברת עצמה.

 

זו מסה אישית, ממואר קצר, 7,300 מלה בסך הכל.

 

על הכריכה כתוב: "האיש הזקן" וגם: "פרידה". אני חושבת ש"פרידה" הוא שם נהדר לסוגה ספרותית שבתוכה נכתב החיבור-האישי הזה, הממואר הקצר הזה. לא "הספד" אלא "פרידה".

 

זהו ממואר בגוף שלישי. פרידה אישית שכתובה בגוף שלישי.

בדרך כלל אני נושאת את דגל הכתיבה בגוף ראשון בסוגות הממואר והמסה האישית. אני חושבת שיש ערך אתי ואסתטי לבחירה של המחברת לעמוד מאחורי המספרת. לתפוס את עמדת העדה, המעידה, זו שמתבוננת ומספרת ככל שהיא יכולה להעיד ולדעת, והיא אינה מתיימרת להיות כל-יודעת. אני חשדנית בדרך כלל כלפי הנטייה של התרבות הספרותית בישראל להעדיף את הכתיבה בגוף שלישי כסממן של ספרותיות. ובכל זאת, הספרון הזה של אלבלך – אף שאינו יצירה בדיונית, אף שהמחברת משתפת אותנו במחשבותיה והתרשמויותיה שלה עצמה – אף על פי כן הוא כתוב בגוף הנכון: גוף שלישי שמדבר על בתו של האיש הזקן, ועל האיש הזקן. נוצר כאן ביצירה של אלבלך ריחוק אינטימי הולם. ריחוק אינטימי שהולם את מצב התודעה של האיש הזקן, לכל הפחות. חוץ מזה, אני מנסה לחשוב מהו הדבר שעובד כאן בשבילי. מהו ההיבט הסגנוני שמאפשר את האינטימיות, את התחושה של עדות כנה ומדויקת, למרות הכתיבה בגוף שלישי.

 

הנה עוד פרגמנט לדוגמה, שקל לי לצטט:

 

לו היה האיש הזקן בצלילותו, בוודאי היה אומר: מה פתאום! בשבילי לעזוב ילדה קטנה ולטוס חצי עולם? בשום אופן לא! האישה הצעירה הזאת צריכה לחזור מיד לביתה בפיליפינים.

אך מכיוון שהאיש הזקן לא נמצא בצלילותו, יכולים בני משפחתו להתפרע מבחינה מוסרית ולעשות ככל העולה על רוחם.

 

קשה לי לתאר במלים כמה נדיבות, ויופי, וכנות-מוסרית יש בקטע הזה, כמו בספר כולו.

 

האיש הזקן של נגה אלבלך הוא אחד מסוים שאין שני לו. הוא רק שלה. יש לו ביוגרפיה פרטית שאין לשכפל. ובכל זאת יש כל כך הרבה מן המשותף בינו ובין האשה הזקנה של אנני ארנו ב"לא קמתי מהלילה שלי" (רסלינג 2016) והאיש הזקן של ג'ונתן פרנזן ב"המוח של אבא" (איך להיות לבד, עם עובד, 2017) והאשה הזקנה של מיכל זמיר ב"מעילי" (עד קצה הזריחה, ליריקה, 2017), וגם בינו ובין האשה בת החמישים ומשהו ב"Still Alice" הבדיוני של ליסה ג'נובה (סיימון אנד שוסטר 2007). יש גם כל כך הרבה מן המשותף בינו ובין האיש הזקן, המסוים והחי והאהוב, אבא שלי.

 

אני מדברת על כך עם בת זוגי, מיכל. אני אומרת לה: מרשים איך שהמחלה הזאת מבטלת את הפרטיקולרי, את החד הפעמי. כל כך הרבה התנהגות זהה, תגובה רגשית זהה, תודעה זהה. מיכל אומרת לי: אולי כל חיינו כבני אדם אנחנו מרכיבים ומגדלים לעצמנו את הייחודי, את האישיות, את מה שמבדיל בינינו ובין אחרים, והאלצהיימר מפרק את מה שהצלחנו להרכיב, מפשיט אותנו אל היסודות האנושיים-מדי שלנו.

 

מה נשאר אחרי ההפשטה? אולי חרדה, תעייה וגאווה? אני לא יודעת. אני בעיצומה של למידה.

 

20180222_115649

 

 

 

 

 

 

כתיבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s