מעקמת סימני קריאה

בטקס הענקת פרסי הצטיינות בהוראה, באקדמיה לאמנות בצלאל, שנערך ב-23 ביוני, סיפרתי על תרגיל כתיבה אחד שאני אוהבת במיוחד

ברשותכם אתמקד בתרגיל אחד שהסטודנטים מתנסים בו בכל הסדנאות שאני מנחה. זה קורה בדרך כלל במפגש השני או השלישי. התרגיל נקרא: "מטר השאלות". הסטודנטים קוראים בקול, כל אחת ואחד בתורם, קטע של טקסט, טיוטה ראשונית. כשהסטודנטית גומרת לקרוא, ואנחנו גמרנו להקשיב, הקבוצה ואני ממטירים עליה מטר של שאלות. האתגר – שנראה על פניו פשוט – הוא כפול: לאלה שהקשיבו לטקסט מותר להגיב רק בשאלה. אסור להעיר. אסור לבקר. רק לשאול. שאלה כנה של סקרנות. של מאמץ להבין. של מאמץ להבהיר מה שלא היה ברור בטיוטה. בה בעת, מי שכתבה את הטקסט – אסור לה לענות על השאלות. עליה לאסוף אליה את השאלות שקיבלה לטובת המשך עבודה.

אני רוצה להראות לכם איך זה עובד ולמה אני חושבת שזהו תרגיל חיוני, יסודי, לכתיבה בכלל, ולכתיבה בתרבות הישראלית בפרט. אני לא בטוחה שאצליח. אבל לפני כן אכניס את התרגיל להקשר.

בסדנאות הכתיבה בתוכנית למדיניות ותיאוריה של האמנויות, אני מנחה את הסטודנטים לכתוב ביקורת תרבות. בשנה א' זו סדנה בכתיבת ביקורת על יצירות – ספר, סרט, תערוכה, עבודת אמנות – מאמרי ביקורת מהסוג שמופיע במדורי הספרות, התרבות והאמנות בעיתונים. בשנה ב' הם עוברים סדנה בכתיבת ביקורת תרבות במובן הסוציולוגי, הרחב; ביקורת על החברה, על הנחות היסוד שלה, על הנורמות, המנהגים, הטקסים והסמלים שמשותפים לקבוצה של אנשים.

להנחיה בשתי הסדנאות האלה – וגם בסדנאות האחרות שאני מנחה בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי – אני ניגשת כחסידה של האסכולה האנגלוסכסית בכתיבה. זו שמעלה על נס בהירות, פשטות, לשון המעטה ודיוק. הגישה הזאת שונה מהאסכולה הצרפתית, או הקונטיננטילית, נניח, שמאפשרת ולפעמים אפילו מעדיפה כתיבה מסובכת, מעורפלת, כתיבה בז'רגון – במקרה הטוב. גם בצורה הזאת, הצרפתית – ברוח הוצאת רסלינג והרבה כתיבה אקדמית בישראל אני חושבת – נכתבות יצירות מעולות ומשפיעות, יסודיות, אבל אני מאמינה שהסטודנטים מרוויחים מהתנסות בכתיבה מהסוג הראשון. הם לומדים, מניסיון, את התנועה החיה של הטקסט: איך דרך הפרטים אפשר להגיע אל ההכללה, דרך הקונקרטי אל המופשט, דרך הארצי אל הנשגב, דרך המסוים והמקומי אל המייצג והאוניברסלי. הסטודנטים רואים, אני חושבת, באופן מובהק, שאם הולכים בכיוון ההפוך – אם מתחילים במופשט, בהכללה, באוניברסלי, בסופרלטיב – מגיעים לעתים קרובות למבוי סתום.

גם ברובד של התוכן – מה לכתוב, מה צריך להיות במאמר ביקורת ראוי לשמו (אתמקד כאן בסדנה לשנה א', זו שמנחה כתיבה של ביקורת על יצירות) אני הולכת בעקבות מורי ורבותי, מבקרות ומבקרים בריטים ואמריקאים, ובהם המשורר וו' ה' אודן, שכתב בחיבורו the dyer’s hand, מה הן 6 הציפיות שלו ממבקרת ראויה לשמה: 1. הכירי לי את היוצר או היוצרת ואת היצירות שלהם, שאולי עדיין לא הכרתי. 2. שכנעי אותי שלא הערכתי די את היוצרת או את היצירה כי לא הענקתי להן מספיק תשומת לב. 3. הראי לי קשרים בין היצירה הזאת לבין יצירות אחרות בתרבויות אחרות או בזמנים אחרים; קשרים שלא הייתי מבחין בהם בעצמי כי אני לא בקיא בתחום. 4. העניקי לי קריאה – פרשנות – של העבודה, שתעשיר את האופן שבו אני מבין אותה. 5. שפכי אור על תהליך העשייה (המאחורי הקלעים) של היצירה.  6. האירי בזרקור את הקשר בין היצירה הזאת לבין החיים – בהקשרים של מדע, כלכלה, אתיקה, דת וכיוצא באלה.

לפי גישה זו, אנחנו לא מצפים ממאמר ביקורת שיבקר במובן של לשלול. בעצם אנחנו לא מצפים בכלל שיקבע אם היצירה המבוקרת טובה או רעה. יתרה מזאת: אנחנו מצפים שהמבקרת תכבד את היוצרת ואת היצירה –  כנקודת פתיחה הכרחית לשיחה. לפי גישה זו, אנחנו מצפים ממאמר הביקורת שיהיה בעצמו פרוזה שמכילה את עצמה, מבוססת, עשירה במידע, בידע ובחוכמה. במוסף ביקורת הספרים של הניו יורק טיימס, לדוגמה, תמצאו לא מעט יצירות ביקורת כאלה, פוקחות עיניים ולב. הכותרת של המאמר אף פעם לא תגלה לנו אם המבקר קטל את הספר או התפעל ממנו. בגוף היצירה הרוב מוקדש לשיחה עם היצירה המבוקרת; היצירה המבוקרת מעוררת את המבקרת לחשוב, להכניס דברים להקשר, להתפלמס, לספר סיפור.

כשהסטודנטים מקריאים את הקטע הראשון שכתבו – בדרך כלל אנחנו מתחילים במשימה היסודית: תארו את היצירה שאותה אתם מבקרים – הם מקבלים את מטר השאלות מהקבוצה, ואז משהו נפתח. סופרלטיבים מתגלים כריקים ממשמעות. הכללות כמחמיצות את הפרטים. טענות מתגלות כחסרות בסיס. והעבודה מתחילה. הסטודנטים מתבקשים לחזור אל הטקסט ולכתוב בעקבות השאלות. להבהיר, לחשוב מחדש, לחקור, לבסס, לשאול שאלות חדשות משלהם.

בכל שנה מחדש אני מרגישה שזו המשימה המרכזית שלי: לעקם, לכופף, את סימני הקריאה לכדי סימני שאלה. להרגיל את הסטודנטים לשאול שאלות. לא שאלות רטוריות, לא קנטרניות, אלא שאלות של ממש. של רצון להבין. חברה אנושית בריאה זקוקה לאנשים שישאלו שאלות. שלא יקבלו דבר כמובן מאליו. אין לנו די מאלה, אני חושבת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s