מדף הממוארים שלי – פוסט המלצות לכבוד שבוע הספר

שני ממוארים חדשים נוספו באחרונה למדפים המוקדשים אצלי לסוגה הספרותית שאינה בדיונית: "ליאו", מאת יוכי פישר (אפיק, 2023), ו"על השעות השבורות" מאת ריקי כהן (הקיבוץ המאוחד, 2022). האם תאמינו לי אם אספר כאן שכל תוספת כזאת מרגשת ומשמחת אותי באופן עמוק?

איך להסביר את האהבה שלי לממואר? איך לתאר את ההתעלות שאני מרגישה כשאני קוראת יצירות ספרותיות טובות, כלומר, יצירות שנבחרו בהן בקפידה המלים, וסודרו בהן בתשומת לב המשפטים והפסקאות, והיתה בכתיבתן כוונה כנה להפיח חיים בתמונות, בדמויות ובמחשבות, אבל יותר מכך – כי זה העיקר בסוגת הממואר –  ניכר בהן המאמץ לא רק לספר ולתאר ולהעלות בעיני רוחנו את מה שהיה, מה שנזכר, אלא המאמץ להעניק למה שסופר ערך, הקשר, משמעות?

קשה לי להסביר. אוכל רק להדגיש שהניסיון ההירואי, המאמץ האמיץ – להבין דבר מה על פרק של חיים, על מערכת יחסים, על דמות שהשפיעה, על אירוע שנצרב, או על אתגר מתמשך בחייו של הכותב, בחייה של הכותבת – והנכונות להתנסות כך בלי להסתתר מאחורי הבדיון, בין שהניסיון מצליח ובין שנכשל, הוא הוא הלב הפועם של היצירה בסוגת הממואר.

אגב כך, רבקה סולניט כתבה פעם שיצירה ספרותית – אולי בעיקר המסה האישית והממואר? – היא לב שפועם רק בחזה של אדם אחר; לבם של הקוראת והקורא. והספרים האלה, שנשארים על המדפים שלי, ועוברים מדירה לדירה, פועמים כל הזמן בתוכי. בחיי [את רשימת הספרים האלה, שכבר כתבתי עליהם במקומות אחרים, אוסיף בתחתית הפוסט הזה כתזכורת וכתשובה לכל מי שמבקש ממני רשימת ממוארים מומלצים לקריאה; אה, ומי ששאל ממני את "המועדים" של בני מר, ואת "היי, מישהו שומע אותי" של אורית עריף, בבקשה להחזיר! חסרות לי כמה פעימות!]

יוכי פישר, בממואר "ליאו", עושה פלאים במאמץ הזה להיזכר, לספר, לבאר, ולשוחח עם אביה ועם הזכרונות שלו. לפעמים זה נראה כך:

"את זה לנסות לשכוח: הכניסה למחנה הריכוז בשטרסהוף היתה צרה ומוקפת בתיל. אוקראינים עם שוט חיכו לנכנסים, זירזו אותם ישר לתוך צריפים, שם נאלצו האסירים למסור את הרוקסק, לקבל מספר שנתחם על הזרוע, להצטלם עם שלט של המספר, להתפשט ולהיכנס למקלחות".

ולפעמים זה נקרא כך:

"בנזיפה ובפליאה שבכלל צריך להסביר דבר כזה, היה אבי נוהג להסביר לנו, שכשאבא נכנס הביתה, נעמדים. כיבוד הורים, אמר. כשהיו בבית עוד אנשים זרים, הייתי מבליעה את הקימה כדי שלא תעורר שאלות, וממשיכה לעשייה כלשהי. כשהיינו לבד הייתי מתרוממת לעמידה ומוודאת שראה וכוּבד. יחד עם המגבעות, חליפות הבד, השמות שבהם קרא לנו וזמירות השבת, היו גם הקימות מחוות לאב הגדול, שנשאר 'שם'(…)".

"ליאו" כתוב בפרגמנטים, וכל קטע – אני מוצאת שאפשר לקרוא אותם לפי הסדר אבל גם כמו ספר שירה, כל אחד לעצמו, בקפיצה מכאן לשם – הוא נגיעה בזכרונות ובניסיון להבין אותם, לחלץ איזה היגיון מתוכם, לספר איזה סיפור שאפשר לשאת. ההיסטוריונית יוכי פישר משוחחת בעיני רוחה עם אביה, בתפקיד הממואריסטית יוכי פישר, וכותבת:

"בראשית למדתי היסטוריה כללית, כמה שיותר כללית ביקשתי לי. מחוזות ראויים מצאתי באנגליה של לפני מאות רבות. אתה לא הבנת מה לי בין ארמון המפטון קורט לבין כתבי יד נוצריים באוקספורד, אך אני להתעטף במלוכה חיפשתי, לא הסתפקתי באתונות.

בתוך הערפל המיתי והסמיך שסבב את העובדות ההיסטוריות על המלחמה שלך אפילו לא חשבתי מעולם לצעוד. כפרדס (סוד), שהכניסה אליו עלולה להביא לכפירה או לטירוף דעת, הנחתי את הקורות אותך (…) עכשיו אני מנסה לחזור ולשוחח איתך, ובתוך כך להציץ ולהיפגע בתוככי הפרדס, שכבר אינו רק שלך. כך עבודתי: פורמת ומפרידה, מפענחת הקשרים היסטוריים קונקרטיים, כופרת באחרים, מזעזעת זכרונות מתוקים, מחללת את קדושת ייחודך, מבינה פרט קטן ובורחת שוב החוצה לנוח בחיק זכרונות ושכחות מוכרים מזמן. עכשיו, אולי, קמעא קמעא היא גאולתי".

את ההבנה שהגאולה עשויה להיות כרוכה בדיוק בזה – בחילול קדושת הייחוד, אבל גם בהעלאה על נס של הייחודי – אני לוקחת איתי להמשך חיי הקריאה והכתיבה שלי.

בתחילת "על השעות השבורות" מאת ריקי כהן יש זכרון אחד שמהדהד בי גם ימים אחרי הקריאה.

"אנחנו בקדמת הבית. מאחורינו עשבים גבוהים. כבר כילדה ידעתי היטב מה רוחש בהם, כי בוקר אחד, בערך באותה תקופה, הגיח נחש צפע מתחת למיטה שבה ישנתי עם אחותי. כבר היינו ערות וצפינו בו יוצא מתחת למיטה ובאמא שרוצצה את ראשו ברגליה. צפינו במחזה בבעתה וראינו איך הצפע צהוב-המעוינים ובעל הראש המשולש טיפס במעלה רגליה (…) והיו עוד שאלות מסמרות שיער, כי בלילה שקדם לזה הרגשתי אותו זוחל על גופי, מעל השמיכה. כך, בכל אופן, תויקו הדברים במגירת הזכירון. אני זוכרת שבדקות אלה של טרום הירדמות הרגשתי אותו זוחל עלי, וחולף גם על פני גופה של אחותי. אני זוכרת שלא הצלחתי להוציא הגה כדי לקרוא להורים (…) כל זה התרחש בפרוזדור שבין ערות לשינה, התעתוע – האם אני בתוך סיוט או שזה באמת קורה – בא אל סופו רק בבוקר, כשפתאום הגיח הנחש ויצא מתחת למיטה".

אני קוראת ונזכרת בשורה מאת המחנך השווייצי יוהאן היינריך פסטלוצי: "אתה יכול לגרש את השטן מהגינה שלך, אך תשוב ותמצאהו בגינתו של בנך". אני מרגישה בקריאת הממואר של כהן שהשטן מהגינה של אמה שב וחוזר ועולה בחייה של המספרת, וכי מעשה הכתיבה של הממואר – ובכלל זה הקריאה במשורה ביומני אמה – מסייע להרחיקו באופן בטוח דיו לחיים בעלי ערך.

"אני קוראת את המשפט שאמא כתבה בדף התלוש (…) ומבינה שוב מאין נחלתי את שירי".

אני מניחה שכהן מאזכרת כאן את שירו של ביאליק,

הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? –

בְּבֵית אָבִי הִשְׁתַּקַּע מְשׁוֹרֵר עֲרִירִי,

צָנוּעַ, מִסְתַּתֵּר, הַנֶּחְבָּא אֶל-כֵּלִים,

מִתְלוֹנֵן בִּנְקִיקִים, שְׁכַן סְדָקִים אֲפֵלִים.

וַיֵּדַע הַמְשׁוֹרֵר רַק פִּזְמוֹן קָבוּעַ,

שִׁיר תָּמִיד יְחִידִי וּבְנֻסָּח יָדוּעַ.

וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי

מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה,

וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי –

וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה (…)

אבל בלב שלי פועמת השורה הזאת של כהן דווקא ביחד עם השיר של וולט ויטמן:

Sometimes with one I love I fill myself with rage for fear I effuse unreturn’d love,

But now I think there is no unreturn’d love, the pay is certain one way or another

(I loved a certain person ardently and my love was not return’d,

Yet out of that I have written these songs).

הממואר של כהן – עם כל הרגעים שהיא לא מספרת, עם האומץ ועם המאמץ לגעת במה שבלתי אפשרי לגעת בו – הוא עדות ניצחת לאופן שבו הנפש הכותבת את הממואר במיטבו היא נפש שמתעלה אל היכולת להעניק משמעות, חמלה, והבנה למה שהיה, ולקבל בחזרה, כמו אצל יוכי פישר, את מתנת הגאולה.

מבחר ממדפי הממוארים שלי

עד הזריחה – אסופת ממוארים קצרים בעריכת עליזה ציגלר ושי צור

להלל את החול – מאת שרון מולדבי

דבר שמתחפש לאהבה – מאת גליה עוז

אבני ריחיים – מאת דנה אמיר

רוח והקבוצה – מאת מיכל בן נפתלי

קפוצ'ינו ברמאללה (רשימות מן הסגר)  – מאת סועאד עאמירי

I Remember מאת ג'ו ברינארד

Fun Home, Are You My Mother, מאת אליסון בכדל

דיוקן זואלוגי; לכסיקון – מאת עדנה גורני

האיש הזקן – מאת נגה אלבלך

שנת השועל – מאת רות עפרוני

שנות העשרים – מאת יערה שחורי

מוות רך מאוד – מאת סימון דה בובואר

המידות הקטנות ולקסיכון משפחתי – מאת נטליה גינזבורג

The Faraway Nearby – מאת רבקה סולניט

The Art of Leaving – מאת אילת צברי

בית לוריא – מאת שמרית לוסטיג

בית הנתיבות – מאת זהר אלמקייס

האירוע – מאת אנני ארנו

Notes on Grief – מאת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה

יש אנשים שמדברים ככה – מאת יונתן שגיב

היינו העתיד, היה היתה, האופציה (בתוך "כתובת אש") מאת יעל נאמן

דפוק וזרוק בפריז ובלונדון – מאת ג'ורג' אורוול

תישארי – מאת תמי בצלאלי

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית – מאת ג'נט וינטרסטון

המועדים – מאת בני מר

היום שבו היא אהבה אותי – מאת יוסף חרמוני

Where I was From – מאת ג'ואן דידיון

הארגונאוטים – מאת מגי נלסון

Smile – מאת שרה רוהל

בית בפורטוגל, פשוט עור, יד ענוגה – מאת יגאל סרנה

שעת אפס –  מאת טליה אפלבאום פלד

בין העולם וביני – מאת טה נהיסי קואטס

וולדן – מאת הנרי דיוויד ת'ורו

היי, מישהו שומע אותי? – מאת אורית עריף

ונישאים מעל כולם:

The Cost of Living – מאת דבורה לוי

רישום של העבר – מאת וירג'יניה וולף

היקשרויות עזות – מאת ויויאן גורניק

Lost and Found – מאת קתרין שולץ

Sara Berman’s Closet – מאת מיירה קלמן

Can’t We Talk about Something More Pleasant? – מאת רוז צ'אסט