דרושה גבר – מחשבות על גבריות במשפחה של נשים

  חיבור שכתבתי לפני כחמש שנים, ורואה אור כעת באנתולוגיה קפיטליזם ומגדר – סוגיות פמיניסטיות בתרבות השוק בהוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד

דרושה גבר – מחשבות על גבריות במשפחה של נשים

מסה אישית מאת ארנה קזין

 

זה לא כבר קרה לי מקרה: תקר בגלגל. את המכונית, נטויה מעט על צידו של הצמיג השטוח, העמדתי לא רחוק מהבית ולא דאגתי יותר מדי. אמנם מעולם לא החלפתי גלגל, אבל ידעתי שאנחנו, אני ובנות ביתי, לא לבד: נוכל לקרוא לחבר שגר קרוב, להזמין בעל מקצוע, או ללכת מרחק כמה עשרות מטרים לתחנת הדלק הקרובה ולבקש שם עזרה. מציק אבל לא סוף העולם.

אלא שבזכות בת זוגי, מיכל, אשה שאוהבת אתגרים, תקרית התקר הפכה ממטרד סביר לחוויה פוקחת עיניים. אף שכמוני מעולם לא החליפה גלגל, זוגתי החליטה שעלינו לנסות לבד. היא חיפשה בגוגל, מצאה ביו-טיוב סרטון הדרכה קצר, רשמה לעצמה כמה עצות, ויחד יצאנו עם בתנו הקטנה, בת חודש, למבצע.

עד מהרה התברר לנו סוד שהיה שמור עד עתה מפנינו: כמה קל להחליף גלגל. שחררנו מעט את הברגים. הרמנו את המכונית בעזרת הג'ק שנאחז בשלדה. הסרנו את הברגים. הורדנו את הגלגל. הרכבנו גלגל רזרבי. הידקנו את הברגים (Righty-tighty! הזכירו ב"יו טיוב", מחזקים לימין!). בין הפעולות העברנו את התינוקת בינינו, או הנחנו אותה בעגלה ושמרנו עליה. שני גברים שעברו על פנינו הציעו עזרה באבירות משועשעת. אשה אחת שרקה בהתפעלות והסירה את כובעה הדמיוני. שתינו הרגשנו בגאווה מאופקת שהנה, החלפנו גלגל, וזה כמעט עניין פעוט. את ידינו שהשחירו ניקינו בתום המלאכה בעזרת המגבונים שחיכו בעגלת התינוקת  (מאוחר יותר גילינו שאנחנו לא היחידות – כמה מחברתנו הטובות ביותר למדו זה כבר את רזי המלאכה וכמה שהיא פשוטה; אבל הרוב עדיין מדווחות על הקושי להיות אשה המבקרת בשדות המוסך. על החולשה שמודגשת מול הפטרונות המפויחת של המוסכניק).

כך או כך, אירוע התקר התרחש בעיתוי מעניין בשבילי, בעיצומן של מחשבות על היעדרו, אם לא חסרונו, של גבר במשפחתי. מחשבות שעולות בי ביתר שאת מאז שנולדה בתנו השנייה, יעל, אחות לנעמי בת השנתיים וחצי; כלומר, מאז שהתבססה מצבת כוח האדם במשפחתנו: שתי הורות, שתי ילדות, וכלבה אחת.

העובדה שאין גבר בין הבוגרים במשפחתי אינה מקרה או תקלה. אני לסבית. התאהבתי באשה. בחרנו לכונן משפחה והחלטנו שאנחנו לא רוצות לכרוך הורוּת משותפת בגורם שלישי. העובדה שנולדו לנו שתי בנות היא כבר טביעת ידו של הגורל. גם הבחירה בכלבה הייתה גורלית בדרכה – בין שמונה גורים של ספק קוקר ספאנייל ספק פינצ'ר שנמסרו לאימוץ על מדרכה בלב העיר, בתי התאהבה דווקא בגור המסוים הזה, שהתגלה כגורה. זהו זה. אנחנו משפחה של נשים. של בנות. של נקבות. יופי. בסדר גמור. כלומר, על פי רוב התחושה היא של שמחה וגאווה במשפחתנו הקטנה. ובדרך כלל בולטת ההנאה שלנו ממיטב מאפייני המגדר הנשי הארכיטיפי שבידינו, ובהם, נניח: היכולת ליצור חיים ולקיים אותם, להקשיב ולדבר, לבצע כמה מלאכות בעת ובעונה אחת.

אבל פה ושם, ברגעים קטנים וגדולים, אפשר כבר להודות, מורגש במשפחתנו חסרונה של הגבריוּת. ובדיוק על החיסרון הזה – על הגבריות הזאת שאינה מנת חלקנו, על היבטים שלה שאפשר לרכוש או לסגל והיבטים אחרים שנשארים בלתי מושגים – אני מבקשת לחשוב כעת.

דמות האבא, זו  שילדותינו פוגשות כל העת – בספרות הילדים והלכה למעשה אצל רוב הילדים שגדלים סביבן, כמו גם במשפחות של ההורות הפרטיות שלהן – היא רק חלק קטן מהסיפור, וכבר התחלנו להתמודד עם היעדרה: לפעמים על ידי תרגום בגוף הטקסט ("ארנה הלכה לעבודה..תחזור תביא לך מתנה…") ולפעמים על ידי התאמה (אבא של פספס שוטף כלים, ואצלנו זו ארנה ששוטפת כלים; אמא ואבא של הארנבונים שותים תה, ואצלנו אמא וארנה שותות…).

ואולם ההתמודדות בעניין זה היא רק בראשיתה, והיא מאתגרת ממגוון סיבות. אחת מהן היא שעצם ההחלפה של אבא בארנה, כביכול אני – ההורה השנייה – רק ממלאת המקום של האבא הארכיטיפי, היא החלפה בעייתית שדורשת מחשבה. ולו רק משום שהכישלון טבוע בה. לעולם לא אוכל להיות אבא. לכן, נדרש מאיתנו, ממני, המאמץ לייצר דמות של הורה ממין נקבה, שאינה אמא ואינה אבא, אלא עומדת בפני ובזכות עצמה. העניין הזה לא פשוט והוא בעבודה.

עיקר ההתמודדות עם היעדר דמות אבא עוד לפנינו גם בגלל עניין נוסף: כל הסיפור שנכנס תחת הכותרת "בשם האב", כלומר האבהות שמסמנת את החוק, את הסמכות, את הזירה הציבורית, סימן שנעדר בהורות שלנו, שבה יש אמא אחת וארנה אחת, שתי נשים שבעצם המגדר שלהן והמקום ששמור לו בחברה מתקשות לגלם את אותו "החוק", את שם-אב, את אותו חיבור ישיר לחברה וללאום ולדרכו של עולם, שמגלם האבא הארכיטיפי. אבל למחשבות על כך עוד אחזור בהמשך.

===

אגב עיון בהגדרות אקדמיות של גבריות, וניסיון תיאורטי לאפיין את המגדר החסר אצלנו במשפחה – חסר לא כאובייקט להתבוננות ולתשוקה אלא כמערך של תכונות וצורות שאפשר להחזיק בהן כבשלנו –  מצאתי באחרונה דוגמאות לא מעטות בחיי היומיום למרכיבים מוצלחים של גבריות, כאלה שהתרבות הקפיטליסטית מאפשרת לנו לרכוש, לאמץ, או לסגל לעצמנו כמעט בלי קושי.  כוח הזרוע? מחשבה אנליטית? דחף לכבוש ולנצח? את כל אלה אפשר בעצם להשיג בשוק. כפי שגוגל עזר לנו עם המדריך להחלפת גלגל, כך תרבות השוק מאפשרת לנו באינספור מקרים אחרים להפריט את הגבריות לפרטיה ולהרכיבה בעצמנו, כמעשה איקאה שכזה.

את החורים בקיר שצריך לקדוח בדייקנות רבה ובכוח עם מקדחה בגודל 14 בשביל המדף הצף – קדח בשבילנו חבר, גבר, בזכות הניסיון שצבר והמסורת שעודדה אותו מילדות ללמוד לקדוח – בפעם הבאה כבר נדע לעשות זאת בעצמנו, וילדותינו יצפו במלאכה וירכשו את היכולת באופן טבעי להן. את כוח הזרוע שהיה דרוש לנו לסחיבת רהיטים כשעברנו דירה שכרנו במחיר הגון מסבל מקצועי, וגם אימצנו את שרירנו שלנו, שרירי האשה הסוחבת, הנושאת, המרימה, המסדרת, המנקה, שרירים שאין לזלזל בהם, גם אם עוד יש להם מקום להתפתח. את כישרון הספורט והמשחק בכדור, ואת היכולות הטכנולוגיות, ההנאה מפירוק מכשירים והרכבתם, אנחנו כבר ממילא מחלקות בינינו – אני שחקנית כדוריד מדופלמת, מיכל בעלת כישורים טכנולוגיים מפותחים;  כשהכבל של המחשב נקרע לי לפני ימים אחדים וחשבתי שעבודתי מושבתת לשבוע ימים, מיכל סידרה לי את הבעיה תוך דקות ספורות, חתכה, חיברה, הידקה, ליפפה. כשצעצוע של נעמי נשבר, מיכל מרכיבה מחדש. בשביל דברים כאלה גבר אינו חסר.

אבל מה עוד טמון באותה "גבריות" שאת חסרונה אני אומדת ושאת קיומה אני חומדת? ובכן, כן, ישנו העניין של הסקס, ושל הפריון. ביני ובין זוגתי אין שונות פיזית מהותית ואין פין. אבל גם כאן העיקר מסודר. הנה, את הזרע הדרוש לנו לטובת יצירת החיים החדשים יכולנו לרכוש בכסף או לקבל בתרומה מחבר. השגת זרע מחוץ לקשר רומנטי נעשתה זה כבר במקומותינו, כמו שאומרים באנגלית: חתיכת עוגה. עניין של מה בכך, כמעט.

במקום איבר המין הזכרי הטוב לפעמים לעונג החדירה ולמשחקים אחרים העמדנו תחליפים – מגומי, מסיליקון ושאר חומרים, תחת שם האב דילדו. וממילא, במיטב מסורת התרבות המינית הלסבית אני מנסה לפתח כל העת גם את הכישורים של הידיים, האצבעות, האגרופים, לטובת הרחבת מעשי העינוגים. מרכיבים אחרים של המיניות הגברית – או של מה שנהוג לייחס לגבריות במין – קצת קשה לי עצמי לסגל, אבל לא לגמרי בלתי אפשרי, אני חושבת. זהו היחס הגברי לסקס כהמשכה הטבעי של תשוקה קמאית, ביולוגית, לעומת יחס קצת יותר מורכב לסקס, קצת פחות מובן מאליו, הרווח אצל נשים; כאשה קצת קשה לי יותר לתבוע, או להניח את בעלותי על גופה של זוגתי, קצת מתבקש פחות להכריח, או לכבוש. אבל כאן, אני יודעת, עומד האתגר לפתחי, כמי שמבקשת ליהנות מעט מהחירות והעוצמה המינית המיוחסות לגבריות; האחריות להתחבר לתשוקה שלי ולקחת, לחדור, לענג, לרצות – זו האחריות שלי, ואני יודעת שהיא בהישג הליבידו שלי, אם רק אצא מגדרי.

אבל מה עם הפרנסה? מה עם הכוח החברתי? מה עם האחווה של המפקדים ובעלי ההון, שממנה אנחנו, כמשפחה של נשים, מודרות בהכרח? לכאורה, זהו החיסרון הבולט של משפחה על טהרת הנשיות: אין מי שירוויח בשבילנו את הכסף.

ובכן, תקראו לי תמימה ואופטימית עד לזרא, אבל גם כאן זהו דווקא הקפיטליזם, עם העיוורון הניאוליברלי שלו, שבא לעזרתי. בת זוגי יכולה לבחור בין האקדמיה לבין תעשיית ההייטק, ויכולת ההשתכרות שלה טובה מזו של לא מעט גברים סביבנו. ואפילו אני, בשדות הצנועים של הכתיבה, יכולה לאמץ לעצמי הרגלים של יוזמה עסקית, לרכוש כלים של אסרטיביות, ללמוד לדרוש לעצמי את שמגיע, ולשפר את מצבי הכלכלי. אמנם, לכאורה, זוג נשים לעולם ירוויח פחות מזוג גברים. אבל רק לכאורה. למעשה השאלה הקובעת היא שאלת המעמד. ואנחנו נטועות היטב במעמד הביניים. לכן, יש לנו עוד לאן לזוז.

===

"המגדר הגברי הוא (בין השאר) תחושה מסוימת בעור…צורות ומתחים מסוימים, יציבוֹת ודרכי תנועה מסוימות, אפשרויות מסוימות של פעילות מינית", כתבה פרופ' רייווין קונל (Connell) (שהיתה פעם רוברט ויליאם קונל) מחברת הספר "גברויות".

מכל היציבות ודרכי התנועה הגבריות אני חושבת על אחת שמוצאת חן בעיני במיוחד: זו היציבה והתנועה שכרוכות במאפייני הארנק הגברי, ה-wallet, בשונה מהארנק הנשי, ה-Purse. לא פעם מתעוררת בי התשוקה להלך כמו גבר ברחוב, עם הארנק בכיס של המכנסיים או של הז'קט, בלי המשא העודף של התיק, או של הארנק הנשי שכולו הפרזה – זה שיש בו הרבה יותר מדי כרטיסי מועדון, פנקסי צ'קים, פתקים ושאר אלמנטים מתפיחים. הליכה של גבר עם ארנק דק בכיס היא בשבילי סימן נחשף לחירות, לתנועה חופשית ולא מופרעת, לֵהיות אחד עם העולם. אבל אני לא מצליחה – גם בלי צורכי איפור, איכשהו תמיד אני נדרשת לטמפון ולממחטת האף ולכרטיסי קופת חולים, ולשאר כרטיסים וניירות, על כל צרה שלא תבוא. כביכול האשה, אם חפצת חיים היא, חושבת כל העת כמה צעדים קדימה ומצרה כך את צעדיה.

כדי להיטיב להבין את התחושה שלי שחסר לנו מגדר אחד במשפחה החד-מגדרית שלנו, סרקתי לא מעט הגדרות למגדר. כאן איעזר רק בשלוש שאותן אכנה הכלכלית של וולף, הביצועית של באטלר, והלשונית של דה בובואר.

ב"חדר משלך" וירג'יניה וולף (Woolf) מגדירה למעשה את האשה כמי שאין לה חדר משלה ואין לה די הכנסה פרטית כדי לספר את סיפורה. הגבר, לפי וולף, הוא זה שיש לו הון, רכוש ומקום, הוא יכול לדבר, והוא מדבר, ורוצה כל העת יותר: "גם הם, הפטריארכים, הפרופסורים, צריכים להתמודד עם קשיים לאינספור… אמת, בידיהם הכסף והכוח, אבל המחיר שהם משלמים הוא כבד. הם משכנים בחזם עיט, עוד דורס, העוקר בלי הרף את כבדם וריאותיהם – הדחף לצבור, התשוקה לרכוש, כל מה שמניע אותם לחמוד תמיד אדמה ונכסים של אחרים; ליצור גבולות ודגלים, ספינות מלחמה וגז מרעיל; להקריב את חייהם שלהם ואת חיי ילדיהם…" (וולף 2004)

בין שוולף מדייקת בתיאור תאוות הבצע והכוח הגברית ובין שהיא מפריזה, כך או כך, המשמעות לשיטתה היא שאשה יכולה להיות סופרת, או יכולה להיות כמו-גבר, אם רק תשיג לעצמה את החירויות הכרוכות בכסף ורכוש. זה לא בשמים. כביכול, אם נתעלם מסוגיות של מעמד ואפליה מגדרית, עם קצת מאמץ כל אחת יכולה.

גם ג'ודית באטלר (Butler) מעניקה לי זריקת עידוד בהקשר של היכולת לנוע בין מגדרים ובתוכם. היא  מגדירה מגדר כמעשה של עיצוב הגוף בשורה בלתי פוסקת של פעולות חוזרות שמייצרות אפקט של מהות:"Gender is a repeated stylization of the body, a set of repeated acts within a highly rigid regulatory frame that congeal over  time  to produce the appearance of substance, of a natural sort of being" (1990 Butler).

כלומר הגבריות לפי באטלר היא עצם החזרה על הפעולות, ההתנהגויות, צורות התנועה והקיום הגבריות, מה שהופך את המגדר למין ייצור טאטולוגי שכזה, אבל אפשר לדידה להיכנס לתוכו, להשתתף בו ולשנות אותו לאורך זמן, וממילא אפשר לחקות אותו, כדרכו של הטרנסג'נדר. לדידה של באטלר לא צריך פין כדי להשיג פאלוס. צריך רק ללמוד איך להחזיק בו ולהעמיד אותו באופן סמלי.

ואולם ההבטחה למוביליות מגדרית שמשתמעת מההגדרות של וולף ושל באטלר אינה משכנעת אותי עד תום.

כי גם אם אצליח לרכוש מעמד כלכלי איתן של גברים, וגם אם אבקש לשאול מהגבריות את התנועות והיציבות החביבות עלי, ואפילו אם אצליח למצוא תחליף של ממש לפאלוס, לתחושת הכוח הגברית, עדיין משהו ייחסר. והמשהו הזה, אני חושבת, קשור להגדרה הלשונית, מבית מדרשה של סימון דה בובואר:

"הגבר מייצג בו בזמן את החיובי ואת הנייטרלי, עד כדי כך שבצרפתית אומרים Les Hommes כאשר מתכוונים לכל בני-האנוש […] האשה נתפסת כשלילי עד כדי כך שכל הגדרה מיוחסת לה כמגבלה, בלי כל הדדיות[…] האשה נראית לזכר כיצור מיני: לדידו היא מין, ולפיכך זוהי מהותה המוחלטת. היא נקבעת ונבדלת יחסית לגבר, ולא הוא יחסית אליה; היא הלא מהותי לנוכח המהותי. הוא הסובייקט, הוא המוחלט; היא 'האחר'". (דה-בובאר 2001).

הנה הדבר שכנראה אף פעם לא אוכל להביא למשפחתי הכל-נשית: את ביטול האחרוּת. כל כמה שאהיה ההורה, הסובייקט, המכוננת בביתי פנימה, לא אוכל לבטל את האופן שבו אני האובייקט, המושא, האחר בעולם שבחוץ – ברחוב, בתרבות, בלשון. לא אוכל לכבות את המבט של הסובייקט הגברי המתבונן בי, והמאיים עלי, או למחוק את המקום המוחלט – זה שאינו יחסי, אלא הוא הדבר עצמו – של הגבריות הארכיטיפית בשפה ובתרבות. לא אוכל להשיג בשוק בשבילי ובשביל בנותי את מה שסוזן פאלודי מכנה "הפרדיגמה של הגבריות": זו התחושה שאתה אדון העולם, שאתה אחד איתו, שאתה שולט בו ומעצב אותו, שאתה המחבר שלו. ולא אצליח לרכוש את שם האב. את אותה פונקציה אבהית המסמנת פעולה בשמו של הסדר הסמלי.

אבל אין זה אומר שלא אנסה.

אני חושבת על כל הדברים האלה, והילדה שלי משחקת במשחק דמיון חדש. היום היא שלגיה ואני אבא של שלגיה. היא אומרת לי, "אבא, איפה הגמדים? הם לא חזרו מהמכרה!" ואני, בלשון זכר, בא לעזרתה.  אנחנו יוצאים ליער לחפש את הגמדים, ושלגיה מחזיקה לי את היד. זו הפעם הראשונה שהיא קוראת לי "אבא". זו הפעם הראשונה בחיי שאני מדמה עצמי לגבר. אני מרגישה תחושה מוזרה בגוף. נדמה לי שאני מזדקפת. נדמה לי שאני מתייצבת על הקרקע. נדמה לי שהמבט שלה נישא אלי אל-על, כפי שלא נישא עד היום.

אני חושבת על כל אלה אגב שיחות עם זוגתי באחרונה על הרצון המשותף לצאת באביב לקמפינג משפחתי. האם נצליח אי פעם לעשות זאת, בעצמנו, בלי להיעזר בחברינו הגברים? זה לא עניין טכני. באופן מעשי אין שום בעיה. אם יהיה תקר בגלגל, נחליף אותו בלי קושי. את האוהל נעמיד בקלות. את הענפים למדורה נקושש ונקצור בשמחה. את הטופו על האש נצלה בתשוקה. ויחד עם הילדות נזהה פרחים ופרפרים ונקטוף עשבים לתה ונקשיב לצרצרים. הכלבה תנבח על עוברי אורח מטרידים. הבעיה אינה מעשית אלא נפשית. אני קוראת לזה פחד. והפחד הזה כרוך בקושי שלי כאשה – אפילו כאשה במשפחה של נשים –  להיות האדם, המוחלט, המתבונן, המכונן, המכנה, זה שאינו האובייקט, ואינו היחסי. זה שהעולם נתון לו, לחשקיו ורצונותיו, לכישוריו ולדחפיו. לא זה שנתון לעולם, לגחמותיו.

או במלים אחרות שבאות מזירה אחרת: הייתי שמחה – בשבילי, בשביל בנותי – להחליף את הפחד הנשי הקמאי והקונקרטי מאונס בפחד הגברי המיתי והמדומיין מפני סירוס. אבל לזה, כך נראה לי, כבר לא יהיה לי כוח.

ביבליוגרפיה:

וולף, וירג'יניה, 2004. חדר משלך, בתרגום יעל רנן. תל אביב: ידיעות אחרונות.

דה-בובאר, סימון, 2001. המין השני, בתרגום שרון פרמינגר, תל אביב: בבל.

Judith Butler, 1990. Gender Trouble: Feminism and the Subversion of Identity, New-York: Routledge.

20171001_142026

כמה מלים על הבדידות שבהוצאה לאור

"אני שונאת הוצאה לאור", כתבה הסופרת האמריקאית אן למוט ["למה אנחנו כותבים על עצמנו" הוצאת Plume, 2016]. "אני נכנסת לחרדה. אני במצב השביר ביותר שלי במשך  זמן רב, כאשר אני מחכה ומחכה ומחכה לראות איך הולך לספר שלי. זה חלק מכאיב ביותר בתהליך".

למוט כותבת את הדברים האלה אחרי שפרסמה 16 ספרים, שהמצליח בהם, "ציפור ציפור" – מדריך כתיבה, נדפס ביותר ממיליון עותקים ותורגם לשפות רבות.

אחרי שבעה ספרים משלי, שנדפסו באלפים בודדים של עותקים, אני לא בטוחה שאני שונאת באופן מוחלט את שלב ההוצאה לאור.

לכל הפחות אני אוהבת את הרגע שבו הספר נדפס ונכרך. הרגע שבו מתגשם הסיפור שבראש ובלב ועל מסך המחשב לכדי חפץ, ואפשר להחזיק בו ואפשר להריח אותו, ריח של נייר ודיו. והוא נשלח לקוראים ראשונים. ומתקבלות תגובות ראשונות. ומתפרסמות ביקורות ראשונות.

הנה, "פולשת", השני בסדרת הנובלות הבלשיות שלי בכיכובה של אליאנה דוידוב, ראה אור בתחילת אוגוסט, וכבר התפרסמו כמה המלצות. מיטל שרון כתבה בבלוג הביקורת הספרותית "החיים עצמם", ש"פולשת" הוא "ספר כיפי, מותח לפרקים, סקסי לפרקים, ומומלץ לקריאה קלילה". מאיה לוין כתבה ב"לאשה" ש"פולשת" הוא ספר "מרענן, קליל, סקסי ומצוין לטיסה". ואברהם לפידות כתב ב"ישראל היום"  ש"פולשת" הוא "רומן אינטילגנטי עכשווי" ושהוא "מענג". ועוד כמה מחמאות.

כך שלכאורה המצב טוב, בסך הכל. זו רק ההתחלה.

אבל אני רוצה לכתוב כאן כמה מלים על תחושה חזקה של בדידות, שמלווה את השלב הזה, של ההוצאה לאור.

IMG_20150319_204016

צולם בערב השקה לספרי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב"

באנגלית קל להבחין בין שני סוגים של בדידות. Solitude לעומת Loneliness.  בשלב הכתיבה, אני נהנית מבדידות במובן  Solitude. בדידות כמו זו שכתבה עליה מרגריט דירס בחיבורה על הכתיבה.

"הפרסונה שכותבת ספרים חייבת לעטוף את עצמה בשכבה שמפרידה בינה לבין אחרים" כתבה דירס. "זו צורה אחת של solitude. זו הבדידות של הסופרת, של הכתיבה. לשם התחלה, עלינו לשאול את עצמו מהי הדממה שסובבת אותנו, כמעט בכל צעד שאנחנו צועדים בבית, בכל רגע של היום, בכל סוג של אור, בין שזהו אור שבא מבחוץ ובין שהוא בא ממנורה שנדלקת במשך היום. הבדידות האמיתית, הגשמית הזאת, נעשית הדממה ההכרחית של הכתיבה". אי אפשר בלי ה-solitude של הכתיבה. זו בדידות טובה, שורשיה עמוקים והיא מצמיחה את הכתיבה.

הבדידות של ההוצאה לאור היא בדידות אחרת. “Loneliness is solitude with a problem.” – כתבה באחרונה המסאית האמריקאית מאגי נלסון. הבדידות של ההוצאה לאור היא בדידות מסוג Lonliness. זו בדידות שאין לה עומק, אלא היא כמים רדודים.

אולי זו בדידות שאני מרגישה במיוחד עכשיו, בספר השביעי, כשהרבה כבר נעשה לבד, ואין עורכת שעומדת מאחורייך מתחילת התהליך ומלווה אותך בכל ספרייך, ואת עדיין לא מספיק גדולה, או לא כותבת בשפה הנכונה, כדי שתהיה איזו סוכנת ספרותית שתעמוד לצדך ולפנייך, אין כל כך עם מי לעשות את העבודה הזאת, עבודת האכפתיות של ההוצאה לאור, ואת לא ממש יודעת אם הספר מגיע לקוראות, ולקוראים, ואת במידה רבה היחידה בעולם שמתרגשת מכל מייל, או הודעת ווטסאפ, או פוסט שמישהו מעלה בפייסבוק עם תמונה של הספר שלך וכמה מלים של מחשבה. זו אינה תלונה. זו הכרה במהות.

כך כתבה המשוררת הבריטית הלן אייבורי:

 

הערה לקורא: זה אינו שיר

התמונות נופלות מהקירות שלי

כי הצבע כבד מדי.

אשליה של נוף היא עכשיו נוף של ממש.

אין צורך בדרגות של גוון או חמימות של צבע.

עכשיו אני כותבת עוד שיר שאף אחד לא יקרא.

יש בדידות במלים האלה.

אני אומרת לך, הקורא המדומיין, במלים פשוטות.

אין צורך להסתתר מאחורי השירה.

לא אנסה להתחכם איתך.

"כשאתם כותבים ספר אתם לבד", כתבה נטלי גולדברג, מחברת המדריך הבודהיסטי "לכתוב עד העצם". והיא הוסיפה: "הפרסום של הספר, אפילו ההצלחה של הספר – כרוכים גם הם בבדידות (גם אם השיווק של הספר לא ייכשל, גם אם לא תהיה זו דממה דקה שתצלצל באוזניכם אחרי שהספר יופץ). אף אחד אחר בעולם לא יתרגש או ישמח או יתאכזב כמוכם. מוטב שתקבלו את העובדה הזאת באהבה".

אני מנסה.

img_20170826_114954_036.jpg

Screenshot_20170823-164133

 

הערה על הכותרות של מוסף ספרים

 

רוח תוקפנית, בלשון המעטה, נושבת בכותרות רבות במוסף ספרים של הארץ, שצוות העריכה שלו הוחלף זה לא כבר.

"…'לא לזוז' מאת דניס ג'ונסון… הוא למעשה ספר משעמם ובזבוז זמן מוחלט" (30 ביוני)

"הרלן קובן איבד את זה" (22 ביוני)

"גודש מילולי, לשון ארכאית והגזמה מלודרמטית גורמים לספרו השני של שמי זרחין…לקרוס…" (16 ביוני)

"…הספר שמרני, מתקתק, וחסר ערך כסוכריית חמאה" (9 במאי).

באותה רוח, מהצד המנוגד, יש גם נטייה לכותרות מתפעלות כמו: "עמוס עוז הוא אדם גדול".

כיצד משפיעה עריכה כזאת – עתירה סופרלטיבים – על מעשה הכתיבה בכלל, ועל מלאכת כתיבת הביקורת בפרט? האם כותרות תוקפניות מחזקות את הטקסט הביקורתי או חותרות תחתיו, ומרוקנות אותו ממהות? האם אנחנו רוצים לקרוא רשימת ביקורת אחרי שהכותרת אמרה לנו שאין טעם לקרוא את הספר? האם אנחנו מתעניינים?

כשקוראים את הכותרות של מוסף הספרים של הניו יורק טיימס מתחוור כי אפשר אחרת. כל הכותרות שם, בלי יוצאת מן הכלל, הן כותרות שמנסות ללכוד משהו מעניינו של הספר המבוקר – והן משאירות לרשימת הביקורת עצמה את מעשה ההערכה והשיחה עם הספר. הנה שלוש כותרות שונות, לספרים שונים, מהמדור האחרון:

Whose Fault Is It Anyway? Three Books on the Shifting Nature of Responsibility in American Politics

Storms Transport a Woman Into a Stranger’s Life and Her Own Past

An Englishwoman’s Journals Cast Light on Belgium’s Plight in World War I

הכותרות של מוסף הספרים של הניו יורק טיימס מכבדות, כך נדמה לי, את מחברת הביקורת, את קוראת הביקורת ואת הסופרת המבוקרת.

כשאני מקבלת את הניוזלטר של מוסף הספרים של הטיימס, אני מחפשת ספרים שמעניין אותי לקרוא על אודותיהם, מעניינת אותי השיחה שהם מעוררים. מקריאת הביקורת עצמה אבין אם ארצה לרכוש אותם ולקרוא אותם ממש בעצמי, וממילא אדע משהו על מה שהם מספרים, על מה שהם שואלים.

לעומת זאת, כשאני מקבלת הביתה את מוסף ספרים של הארץ אני מרגישה מותקפת. גל של צעקות – הוא נפלא! הוא גרוע! – שוטף אותי, ואין הזמנה לשיחה.

קשה מאוד לכתוב ספרים – וביקורת – בתרבות שאינה מעודדת שיחה.

הערה קטנה על טבלת המבקרים: 

מה קיבלנו מהחלפת עמוד רשימת רבי המכר של מוסף הספרים של הארץ ב"טבלת המבקרים"?

אפשר היה לחשוב שזו העדפת האיכות והמהות על פני השיווק והשוק.

ואולם, מה בעצם אפשר ללמוד מטבלת המבקרים החדשה של מוסף הספרים? כל מה שיש בה הוא שם ספר, שם מבקר, וציון. מה נותן לנו הציון 8 שהעניק יוני לבנה ל"ברכת התנינים" מאת בועז יזרעאלי? ומה נותן לנו הציון 7 שהעניק אלי הירש ל"פלא" של איריס אליה כהן? מה אני יכולה ללמוד מהטבלה הזאת על הספרים האלה? מה אני יודעת על מה שיש בספר, על הביקורת, על השיחה שנערכה ביניהם? שום דבר. איזה מפתח ניתן לנו כדי לקרוא את הציונים האלה ולהבין אותם?

למעשה, טבלת המבקרים פוגעת בתרבות הביקורת המקומית בדיוק כמו שפוגעות בה הכותרות האלימות שניתנות לרשימות הביקורת במוסף ספרים.

מטבלת רבי המכר, אגב, שנעלמה ממוסף ספרים, אפשר היה ללמוד משהו על ההצלחה – השיווקית – של הספרים בתרבויות השיווק והקריאה השונות. ההבדלים בין החנויות הפרטיות לבין סטימצקי וצומת, למשל, מאלפים. ויתור על טבלת רבי המכר יחזק, כמדומני, עוד יותר את הרשתות הגדולות, ולא תהיה לסופרים, לקוראים ולמבקרים עדות על השפעתן.

 

 

20170702_112331

היא ואני

מחווה לאהובה ולנטליה גינזבורג.
מתוך הבלוג הזה לפני שנתיים

"לו תמיד חם. לי תמיד קר. בקיץ, כשבאמת חם, הוא רק מתלונן כל הזמן כמה שחם לו. הוא מתעצבן אם הוא רואה אותי לובשת אפודה בערב.  הוא מדבר היטב כמה שפות. אני לא מדברת היטב אף לא שפה אחת. הוא מצליח – בדרכו – לדבר גם בשפות שהוא לא יודע לדבר בהן.  יש לו חוש כיוון מעולה. לי אין שום חוש כיוון…"

הוא ואני, מסה אישית מאת נטליה גינזבורג

 למיכל

 היא ואני

מאת ארנה קזין

השינה שלה קלה; היא מתעוררת מכל רחש, מכל מחשבה. השינה שלי כבדה. מכה שורשים. היא אוהבת לעבוד בלילות. על המחשב עד השעות הקטנות. אני אוהבת לעבוד השכם בבוקר. שש עד אחת עשרה בבוקר – אלה השעות הפוריות שלי. היא קוראת קצת לפני השינה. אני מצליחה לקרוא רק באמצע היום, כשאני לגמרי ערה, ומוטב בכיסא, בישיבה.

היא אוהבת חדרים מוארים בחוזקה. אני אוהבת חדרים אפלים, ואור שנוטה הצידה אל הקיר – אף פעם לא אלומת אור שמכה בראשי היישר מהתקרה. היא אומרת שהחדר תמיד חשוך מדי בשבילה ומדכדך.

היא יודעת לתקן מכשירים. היא מבינה קצת באלקטרוניקה. היא מעזה לנסות דברים שהיא לא מכירה. היא נהנית ללמוד דברים שהיא לא יודעת. אני לא מצליחה אפילו לרצות לתקן מכשירים ולהבין באלקטרוניקה. היא מציירת ומשחקת עם הילדות ומגשימה להן משאלות מעשיות. אני מציירת איתן רק לעתים רחוקות ושולחת אותן אליה כשיש להן בקשה מעשית (אני רוצה שהיד של הבובה תהיה קשורה לעפיפון, ושהעפיפון יעמוד באופן קבוע בשמים בלי ליפול, ושהבובה תמחא כפיים כל שתי דקות, את יכולה לעזור לי?).

היא יודעת לאפות עם הילדות. אני לא יודעת לאפות עם הילדות. היא מבשלת בכישרון ובעונג. במיוחד בישול מהיר. פסטה, מוקפצים, אבל גם דברים אחרים. הטעם מעודן, איטלקי בדרך כלל, אסייתי לפעמים, טוב מכל מה שמוגש במסעדות יוקרה. אני לא מבשלת כמעט בכלל. היא שונאת לשטוף כלים. היא לא אוהבת לנקות אבק. אני שוטפת כלים ולפעמים גם מנקה אבק. ואני מסדרת. זה חשוב לי. סדר חשוב לי. קשה לי לחיות באי-סדר. אולי זה בגלל איזה אי-סדר פנימי. אני לא יודעת. לה לא קשה. היא אוהבת סדר, אבל גם חושבת שבלגן – בגד נשמט כאן, צעצוע נזרק שם – הוא סימן לחיים. אני יודעת שהיא צודקת.

היא אוהבת שוקולד מנטה מעודן ומסטיקים עגולים בשקל. שוקולד עושה לי כאב ראש. אני אוהבת עוגות פיסטוק ופירות יער. היא אוהבת סלט פירות. ולזניה. ותבשילים ביתיים, שאף אחד לא מבשל לה, כמו במיה או ממולאים. אני הכי אוהבת את הפסטות שהיא מכינה – פטריות בלימון, אנשובי – וגם פיש אנד צ'יפס. עם בירה אייל. היא לא לגמרי צמחונית. אני לא לגמרי צמחונית. אני אוהבת לשתות – סיידר יבש, יין לבן יבש, בירה אייל, ויסקי, מרגריטה, טקילה. היא אוהבת לשתות. היא תמיד מצטרפת אלי כשאני מציעה. והיא גם שותה יין אדום. אבל היא שותה פחות ממני. בשתייה אני בולמית שיש לה בלמים. אצלה הכל במשורה.

היא כמעט אף פעם לא בוכה. אני בוכה לעתים קרובות. גם כשאני נפעמת.

כשאנחנו מטיילות בעיר זרה, היא אוהבת להיוועץ במפה. היא לא אוהבת לשאול עוברים ושבים. היא יודעת לקרוא מפה. מהר מאוד היא מבינה בדיוק לאן צריך ללכת, בדרך הכי יפה, או הכי קצרה, והיא מובילה. לפעמים נמאס לה להוביל והיא מגישה לי את המפה ואני מתקשה. אני צריכה לשאול עוברים ושבים. לתעות. היא מהירת מחשבה. אני חושבת לאט. אני חושבת פחות או יותר בקצב הכתיבה. היא מדברת איטלקית שוטף. ואנגלית אמריקאית מעולה. אני מדברת אנגלית בריטית סדוקה, וכמה מלים בצרפתית.

היא יודעת להתווכח. אי אפשר לנצח אותה בוויכוח. קשה לתפוס אותה בסתירות פנימיות. היא לא אוהבת להודות בטעויות. היא לא אוהבת את המלה "סליחה". אני לפעמים נשברת, ומודה בטעויות, אני אומרת "סליחה", ולו רק כדי שייגמר הוויכוח.

היא אוהבת ים וחול וגלים וארמונות בחול ואתגרים ספורטיביים שמאמצים את הגוף ודורשים אומץ. אני אוהבת צל ונחל ודשא וסנאים מתרוצצים ועורבים ושלדגים ואדומי חזה ושחפים ותחושה יסודית של ביטחון. את הים אני אוהבת רק בסתיו ובחורף ועדיף על ספסל. היא אוהבת לטייל, טיולים רציניים, בנופים מבהילים – מזמן, מאז שאנחנו ביחד, לא טיילה כך, היא מתגעגעת לעצם האפשרות – אני אוהבת ללכת ביער, בשבילים טובים, שעות ארוכות, בצל, בנחת, הליכה איטית כזאת, לא ממהרת, ובלי לשאת משאות כבדים על הגב.

אני אוהבת לחזור למקומות שאני מכירה.

היא אוהבת לחפש מקומות חדשים. ורק לעתים לחזור למקומות שהיא מכירה.

אני אוהבת את לונדון ואת ניו יורק. גם היא אוהבת את לונדון ואת ניו יורק.

כשהיא בלונדון או בניו יורק היא אוהבת ללכת לתערוכות, לפגוש אנשים, ליצור קשרים לעבודה, לבקר מקומות של עשייה – בעיצוב, בטכנולוגיה, באדריכלות, באמנות, במוסיקה, בסאונד; היא אוהבת מוסיקה, הופעות. אני אוהבת תיאטרון וספסלים בפארק ולשוטט ברחוב, ופאבים וחנויות ספרים ובתי קפה. בלונדון יש בית קפה אחד, בחנות ספרים אחת – פוילס הוותיקה – שאותו כל אחת מאיתנו מצאה ואהבה עוד לפני שהכרנו. היא אוהבת אוכל אסייתי. לפעמים היא קורנת אחרי ארוחה יפנית טובה. אני אוהבת משקה ג'ינגר עם ג'ינג'ר אמיתי, חריף.

כשאחת הבנות שלנו צורחת במצוקה, היא קופצת אליה מיד, רצה אליה בכל המהירות של הרוח של הנפש של המצילה. וגם יודעת מה לעשות כדי לתקן.

אני קופאת לרגע במקומי לפני שאני זזה.

לפעמים היא מתעוררת באמצע הלילה, רדופה.

היא נאמנה לחבריה. יש לה חברוּיות בנות עשרים וחמש שנים ויותר. וגם חברויות אמיצות בנות 12 שנים ויותר. ואפילו חברים חדשים שרכשה מאז שנפגשנו. אני רוצה לחשוב שאני נאמנה לחברי אבל בעצם לא נשארו לי חברים מהילדות, ואני לא רואה בכלל את החברים משנות העשרה, או את אלה שהיו איתי בשנות העשרים שלי.

אני יודעת שאפשר יותר. יותר חברוּת, לא יותר חברים. במהות. לא במספרים.

היא היתה הרבה שנים עם בן זוג. היא יכולה גם מחר, גם היום, לולא היתה איתי, להיות עם גבר. לפחות בגוף, אם לא בנשמה. אני לא.

היא אחת עם הנשיות שלה. אני בדין ודברים, במחלוקת, עם שלי.

היא נוהגת בדרך כלל בכספה בתבונה. מחושבת. דואגת. אני, רק לעתים רחוקות אני שואלת את הירקן כמה עולות העגבניות. או התאנים. אני פשוט קונה. גם אני דואגת בגלל כסף, אבל אני לא מצליחה למצוא מוצא מהסבך, ומנסה כל העת שיטות חדשות להגדיל הכנסות, או לכל הפחות לשמור עליהן. היא מעדיפה להקטין הוצאות, ושומרת בדרך כלל על שיטה אחת: עבודה בשכר – מאז שאנחנו ביחד זו בעיקר עבודה באקדמיה, עם ותק וקידום. אני עצמאית. יזמית. רצה במקום. רוקעת ברגלי. מנסה לחסוך. מנסה להתקדם. אני סופרת, שאין לה זמן (וכסף) כדי לכתוב.

יש דברים שאני לא  יודעת עליה. אני אומרת זאת בתקווה יותר מאשר בחשש. לפעמים היא אומרת שאני בעצם לא מבינה אותה. האם יש דברים שהיא לא יודעת עלי? האם נשאר משהו משלי שעוד יכול להתגלות, או להתהוות, מחוץ לשתיים שהן אנחנו?

את רגשותי כלפיה אני מבטאת לפעמים ברגשנות. מרעיפה עליה מלים של אהבה. כמה שהיא יפה. כמה שהיא נחשקת וכמה שהיא מעוררת בי השראה. היא לא מרבה לדבר מלים של אהבה. בעיניה, מספיק לי לדעת שהיא בחרה בי. שהיא בוחרת בי בכל יום מחדש. לא, היא לא אומרת את זה. זהו דבר-מה שעלי להבין בסיוע ההגיון הצרוף מתוך היומיום.

לפעמים היא מצחיקה אותי מאוד. יש לה תשומת לב דקת אבחנה לאבסורד.

לפעמים אני אוהבת פשוט להביט בה.

תמיד אני גאה לצאת איתה בחברה. לפעמים היא זוהרת בנוכחות אחרים.

לפעמים היא מקצרת חיבוקים.

כשאני כועסת, אני לפעמים צועקת, בזעם. ואומרת מלים קשות, בהפלגה, גוזמאות גסות לב. זה נראה די מסוכן. היא כמעט אף פעם לא מרימה את קולה. ובכעסה היא נוקטת לשון המעטה. את הכעס שלה אני רואה בעיניה. כשאני כועסת, זה בדרך כלל בגלל עלבון. גם היא כועסת בגלל עלבון. אבל היא לא צועקת. היא שותקת ומתנתקת. מתרחקת.

אני לא יודעת אם היא היתה רוצה שהחיבור הזה יראה אור. היא דיסקרטית. פרטית. יש דברים שהיא לא נוהגת לספר בפומבי. או ברבים. או לאחרים. זו אינה דרכה. אבל אני כותבת. ואני כותבת כדי שיקראו. וזה הסיפור שלי.

כשאני מזכירה לה שלפני עשר שנים, כשהתחלנו להיות ביחד, היו לנו ימים קשים, של ויכוחים מרים, וכעס, ומרחק, ועלבון; את זוכרת שעמדנו באלנבי ואת פנית ללכת ואני צעקתי עלייך, לעיני כל, בקול גדול, צעקה שהתגברה על שאון האוטובוסים והרוכלים? היא אומרת שהיא לא לגמרי זוכרת את זה כך. היא יודעת רק שחששה, לא ידעה אם אני האדם שמתאים לה, התלבטה. אבל היא זוכרת איך הפסיקה לחשוד בי, והפסיקה להתלבט, באותו לילה, לפני שש שנים וחצי, שבו הצלחתי להרדים בחיקי ברוגע את בתנו הבכורה, התינוקת בת הימים הספורים, בהליכה הלוך ושוב לאורך חדר השינה, בשירה בקול נמוך של שירי ערש סקוטיים, שירי ילדותי, באחד מאותם לילות ארוכים שבהם היא – האם היולדת והמניקה, מותשת ונרגשת, שהתערער לרגע בטחונה – לא הצליחה לעצום את עיניה. היא זוכרת שאמרתי לה שאין לה מה לדאוג. כי ברור שהיא יכולה. שאנחנו יכולות.

גוזל – נובלה בלשית

חלקי במדף הספרים הלסבי, קטע שישי בסדרה של פרסומי-עבר לכבוד חודש הגאווה והספר.

פרק ראשון מתוך "גוזל", החקירה הראשונה של אליאנה דוידוב, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.

איך להרוג ציפור פצועה:

 

ציפור פצועה יש לתפוס ולהרוג כמה שיותר מהר, הן מסיבות הומניות והן כדי למנוע נזק נוסף לנוצות. בשום מקרה אין לחבוט בראשה, משום ששטף הדם הפנימי, תוצאה בלתי נמנעת של חבטה בראש, פוגע באיכות האֶדר.

הדרך הטובה ביותר להרוג ציפור פצועה היא למחוץ את גופה בדיוק מתחת לפרקי הכתפיים. לחץ שמופעל באופן הזה מעכב מיד את פעולת הלב והריאות וגורם למוות בתוך שניות אחדות. ציפורים קטנות אפשר להרוג בשיטה הזאת בקלות ביד אחת. אבל כשמדובר בזנים גדולים יותר יש להרים את הכנפיים מעל הגב ולכרוע ברך על גוף הציפור לפני הפעלת הלחץ…

"צעדים ראשונים בהתקנת אדרים (פיחלוץ)"

אמט ר' בלייק. הוצאת המוזיאון לטבע של שיקגו, 1949

Gozal_single

1

ציפורים. זה כל מה שהיה לי בראש באותם ימים. ובמיוחד: ציפור אחת מסוימת בשם מאינה, חסונה, חומסת, שכבשה את תל אביב וחוללה בה חורבן אטי ויסודי.

זה היה בסוף חודש יולי של שנת 2009. חזרתי ממסע-מחקר בן שלושה חודשים בבנגל המערבית שבמזרח הודו, מכורתה של המאינה. התכוונתי לנוח מעט ולהעלות את הממצאים על הכתב. חום כבד ולח חיבק אותי ביציאה מהטרמינל. אחזה בי עייפות כבדה, ומחשבותי היו טרודות בזוטות. חשבתי לגמור לכתוב את המאמר ל"IBIS", כתב העת הבינלאומי של אגודת האורניתולוגים הבריטית, ולהכין גרסה מקוצרת לסמינר מחלקתי על המאינה, שארגנתי באוניברסיטת תל אביב. התכוונתי להזדרז להעלות לבלוג הצפרות שלי את התצלומים שצילמתי; בעיקר תצלום התקריב שבו מאינה מנקרת בעינו של דרור עייף ומופתע; המקור עמוק בתוך העין, גופו של הדרור קפוא פרקדן על הקרקע – וגם לערוך עוד כמה תצפיות על המאינה התל-אביבית כדי להשלים תמונה מטרידה ביותר, שהלכה והתבררה במחשבותי.

לא יכולתי להעלות בדעתי מה יקרה מיד לאחר הנחיתה בבן-גוריון. איך אפשר היה לשער שאמצא את חברתי הטובה רות שבורה, שאישאב כולי לתוך האסון שלה, שאיקלע למרדף, שאשים נפשי בכפי, שאראה מקרוב את המוות. לא העליתי בדעתי שאני עומדת ללמוד שיעור מטלטל בהישרדות – ואני לא מתכוונת להישרדות של בעלי כנף, הניחנים בתבונת ינשופה של מינרווה ונישאים בכוחה של רוח אדירה; אני מתכוונת להישרדות אנושית, של הולכים על שתיים, שמכינים לעצמם ביצה טובענית וצועדים הישר לתוכה.

וכמובן, לא יכולתי לחזות שכל זה יוביל אותי לשקול ברצינות הסבה מקצועית.

טוב, אין להקדים את המאוחר: עדיף ציפור אחת על העץ משתיים ביד, כמו שאומרים אצלנו הצפרים.

כשחיכיתי למזוודה התקשרתי לרות. היא לא ענתה. השעה היתה שמונה בערב, והנחתי שהיא מרדימה את הבת שלה, עלמה – שבדיוק מלאו לה שבעה חודשים. החלטתי שבכל זאת אסע אליה הביתה כהרגלנו: אני תמיד מביאה גלנמורנג'י ובנסון אנד הדג'ס מהדיוטי פרי, היא תמיד מכינה תקרובת, ואנחנו שותות ומעשנות ומחליפות סיפורים על הזמן שעבר. רות היא החברה הוותיקה ביותר שלי – כבר יותר מעשרים שנה, מאז השירות הצבאי. יש לה חנות ספרים קטנה ברחוב שינקין בתל אביב, והיא מבלה בה את רוב זמנה, כמוכרת וכקוראת. היא כריזמטית ויפה, מצחיקה וכובשת, אבל שומרת תמיד על שכבה דקה של מרחק. היתה לנו פעם אפיזודה רומנטית קצרה ולא מאוד מוצלחת, אבל היא לא קלקלה את הקרבה בינינו, ונשארנו כרוכות זו בזו במשך כל השנים שחלפו.

את המזוודה ואת הציוד – המצלמות, החצובה, הסולם המתקפל, המשקפות – העמסתי לתוך תא המטען של המונית, והוריתי לנהג לנסוע אל רות. בדרך חשבתי על כך שהתרחקנו מעט, רות ואני, מאז שהיא נכנסה להיריון. חשבתי על כך שקצת נעלמתי לה, אף שידעתי שבכלל לא קל לה לגדל ילדה לבד. אני לא יודעת למה – כל הסיפור של ההיריון הזה, והלידה, היה לגמרי לא פשוט בשבילי, לא הצלחתי להתחבר.

התקשרתי אליה שוב מהדרך, ולא היתה תשובה. רות ידעה שאני באה הערב – החלפנו כמה אימיילים ענייניים בשבוע האחרון והחלטתי לא לדאוג. שקעתי לאחור במושב, רוח חמימה ודביקה נכנסה בחלון. עצמתי עיניים ושקעתי במחשבות על המאינה. נזכרתי לרגע בתצלום שעברתי על פניו ביעף במחשב, בזמן הטיסה, וכעת נראה לי ראוי למחשבה שנייה. זה תמיד כך: מסעות הצפרות דחוסים כל כך בהמתנה, חיפוש, תצפית, סבלנות מתוחה, מעקב ממושך עד צאת הנשמה; דרמת-חיים ציפורית עולצת או מחרידה, ובסוף המסע הכול מתערבל בראשי כמו הקקופוניה המסעירה של קולות היער בבוקר. אני חייבת תמיד לחזור הביתה, לדירה הקטנה והשקטה שלי בתל אביב – להתרחק אלפי מילין מהיער – כדי להתחיל להבחין בקולות ובמראות, לשזור חוטים, לספר סיפור.

בתצלום שקפץ לעיני רוחי נראו רגליים של גוזל מאינה שהציצו מתוך מרבד של עלים אדמדמים, למרגלות עץ הסאל הנושר. זהו היה גוזל מאינה שקפץ מתוך גומחה בגזע עץ – קן של דרורים, שנחמס על ידי הוריו. הוא קפץ זמן לא רב אחרי שבקע מביצתו, ונחת בראשו על המצע הרך. אני זוכרת היטב איך עצרתי נשימה לרגע: הגוזל קפא כך, רגליו באוויר, למשך שניות אחדות, ולא זע. חשבתי שמת מעוצמת הנפילה. נשפתי בהקלה כאשר שבה תנועה לאבריו המרחפים. הוא הצליח להיעמד על הרגליים אחרי שורה של גלגולים שובי לב.

חשבתי שמעניין להתעכב רגע על הגוזל הזה: הוא קטן. הוא נופל מגובה עצום. הוא עומד על ראשו. הוא מתגלגל. נעמד על רגליו. הולך לדרכו.

המאינה, כבר ידעתי הרבה לפני המפגש הזה עם הגוזל, היא אחד המינים הפולשניים המסוכנים בעולם. היא דוחקת מינים שלמים של ציפורים ממקומות המחייה שלהם – במיוחד מקנני חורים וגומחות כמו הדרור והנקר, הדוכיפת והירגזי – וגורמת לקרע במרקם החיים על פני כדור הארץ. המאינה התל-אביבית – שהובאה מהודו באמצע שנות התשעים של המאה העשרים למתחם הצפארי בפארק הירקון, כדי להציגה לפני מבקרים ולחקור אותה, וכמה מבניה ובנותיה שוחררו או ברחו אל המרחב הפתוח – כבר עשתה כאן כברת דרך של הרס והרג. מטרת המסע שלי הייתה לתעד את הכוחנות שלה, לנסות להתחקות אחר תוצאותיה וללמוד את מנגנוניה. אבל גוזל המאינה הפעוט, שרגליו באוויר וראשו קבור במצע העלים, הזכיר לי שהמאינה היא לא רק מין מסוכן. היא גם ציפור קטנה, נאה, קופצנית, ברוכת כישרונות, וגם לה יש סיפור של הישרדות והתגברות, שאינו נופל בהכרח מזה של הדרור המצוי, הירגזי והדוכיפת, קורבנותיה. חשבתי שיהיה נכון לתת מקום גם לסיפור שלה, כשאתיישב לכתוב. רשמתי לעצמי פתק מנטלי: לא לשכוח את הגוזל שנחת על ראשו.

כשנכנסנו לרחוב יוחנן הסנדלר, הנהג האט, בלי לומר מילה. ביקשתי ממנו לעצור בפינת שינקין-אחד העם, לפני "בית ספר", חנות הספרים של רות. בחלון הראווה, כהרגלה של רות, עמד רק ספר אחד. בכל יום היא מעמידה בו רק עותק אחד של ספר חדש. הפעם היה זה "בדם קר" מאת טרומן קפוטה. החנות דממה באפלה. נכנסתי עם המזוודה ועם הציוד לחצר הפנימית שמאחורי החנות, חצר עמוסה בסבך של קקטוסים ופסלי חימר של דמויות כורעות, ועליתי לדירה של רות. הקשתי בדלת. שום דבר. נדמה היה לי שאני שומעת קולות מתוך הדירה. הקשתי שוב. אין מענה ואין תזוזה. הוצאתי מהמזוודה את צרור המפתחות שלי; היה בו מפתח לדירה של רות – גם לרות יש מפתח לדירה שלי, זה ההסדר בינינו – והדלת נפתחה כמעט מאליה.

הרושם הראשון שהיכה בי בתוך הדירה היה זה של הריח: עבה, סמיך ומריר. הרושם השני היה המראה: אי-סדר ולכלוך. מאפרה ענקית עלתה על גדותיה על שולחן הקפה. בכל מקום נחו באי סדר צעצועים של תינוקת, מגזינים, צלחות לא נקיות, שאריות מזון, אריזות של חטיפים. הרושם השלישי היה הקול: מעין יבבה – של כלב? של תן? – שעלתה מאחד החדרים. רות? קראתי והלכתי בעקבות הקולות שלא פסקו. רות? והיבבה התחזקה.

מצאתי אותה בחדר של עלמה, יושבת על שטיח קטן ליד עריסה מעץ, כפופה ומחבקת את ברכיה, מתנדנדת כמו האמפטי-דמפטי, ומגרונה יוצאת מין נהמה. כששאלתי אותה מה קרה, היא אמרה בקול ריק: "אלי, לקחו לי את עלמה. לקחו לי אותה. לקחו לי את עלמה." וייבבה.

 

אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה

012

חלקי במדף הספרים הלסבי, קטע חמישי בסדרת פרסומי עבר לכבוד חודש הגאווה והספר.

מתוך "אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011

אפס: חבלים

23 בפברואר 2009

יממה תמימה של צירים ועדיין סגור. "הם לא עושים את העבודה", אומר הרופא. הוא מעיף מבט סמכותי בגרף שמוצג על המוניטור ועושה רושם מסויג. הצירים לא עושים את העבודה. הם לוחצים, דוחפים, קורעים – מיכל אומרת שהכאב הוא כיווץ ומתיחה, משיכה וכיווץ, מין כאב מחזור עז בריבוע; דקה של כאב, והפוגה של שלוש דקות, דקה של כאב, והפוגה; והכאב נשלח גם לרגל, מתחת למפשעה, צורב-שורף, היא אומרת – כך כבר במשך יותר מ-24 שעות – אבל הם לא עושים את העבודה. הרופא מעדיף לעשות את העבודה במקומם. הוא קצר רוח. הוא מבקש להאיץ, לזרז. יממה של צירים, הוא רוטן, זה עובר כל גבול. "הקצב של הלידה הזאת לא עומד בשום סטנדרט", הוא פוסק.

שרון, מדריכת הלידה, אמרה לנו בקורס ההכנה שציר הוא כאב מעניק חיים ולכן אפשר לסבול אותו. מיכל שותקת ברגעי הכיווץ או נאנחת, בשקט, ונרדמת ברגעי ההפוגה. היא עדיין יכולה לסבול. אני משתאה לנוכח השקט והנועם שניסכו במיכל למרות – אולי בגלל – הצירים. היא נשענת עלי ואנחנו נאנחות – מוציאות אוויר בקול בס נמוך מים המלח – ביחד.

אני חושבת שלמלה העברית ציר – שהופיעה לראשונה במקרא – יש באמת צליל של כאב. ציר. אונומטופיאה. אבל המלה המקראית "חֵבֶל", שיש לה שורשים גם בארמית ובערבית, ואומרת גם היא "מכאוב", יפה עוד יותר. "צירים וחבלים יאחזון כיולדה" (ישעיהו י"ג). חבלי יצירה. חבלי אהבה. אני חושבת שחבל על החֵבֶל של מיכל. ושאני לא הייתי מסוגלת לסבול את החבל שלה. אין לי אומץ. אין לי כוח עמידה. ואני חושבת, זה מעניין: באנגלית אלה הכיווצים (contractions), הפעולה הפיזית של הרחם,  או מלאכת הלידה (labor), הפעולה הפיזית של היולדת – שמביאים את התינוק אל העולם. בעברית נדמה שהיולדת אינה נוטלת חלק פעיל במעשה הלידה. זה לא משהו שהיא עושה. זהו הכאב – הציר, החבל, הסבל עצמו – שמביא חיים.

——את רואה את זה? שרה, המיילדת מחייכת אלי, ומצביעה על קווצת שיער שחור, שמבצבצת בין רגליה של מיכל. היא כבר כאן. תכף היא יוצאת. מיכל נחה בין צירי הלחץ. היא חיוורת, צועקת בכל גרונה ברגעי הלחיצה, ונחה. הפיטוצין שזורם בדמה מזרז את ההתכווצויות. האפידורל שנזרק בגבה – כדי לעזור בשחרור השרירים, כדי שהלידה הזאת תתקדם בקצב משביע רצון-רופאים – אינו משכך עוד את כאב הלחיצה.

שרה המיילדת נכנסה לחדר הלידה בצהריים. מיד השרתה ביטחון. דיברה בשקט. הבטיחה שזה יקרה במשמרת שלה. הביטה בעיני כשדיברה, הביטה בעיניה של מיכל כשדיברה, הכירה בה ובכוחותיה. הבחינה ברוח הנעימה והשקטה, ובעייפות הגמורה, ששרו על החדר הזה במשך יומיים תמימים, והשתלבה בקרבנו כחברה ותיקה.

עכשיו תשע בלילה, ושרה מכינה את עגלת הלידה. נוזלים, מספריים, כפפות. מיכל שוכבת, לא לוחצת, אף שצירי הלחץ לוחצים ללחוץ. זמן פיטוצין הוא זמן דחוס. עיקש. קצר רוח. הצירים תכופים יותר. דוחקים. עכשיו הם עושים את העבודה. תשעה וחצי סנטימנטרים של פתיחה.

"בואו, נוציא אותה", אומרת שרה, ואני מרגישה שהיא מתכוונת לשלושתינו: מיכל, שרה ואני נוציא ביחד את התינוקת שכלואה בתעלת הלידה. מיכל לוחצת עם כל ציר, מוציאה אוויר, צועקת. אבטיח בפי הטבעת. כך היא מתארת את הכאב. כמו אבטיח המבקש לצאת מפי הטבעת. אני בקושי נושמת. אני פוחדת שקווצת השיער תישאר בפתח עד עולם. שמיכל תיקרע לגזרים. שהתינוקת תיחנק. שצעקת החֶבֶל תיקָבּע בנפשי. המיילדת מבקשת ממני להחזיק את בקבוק השמן. אני נוסכת אותו על הפתח, והיא, בתנועה מיומנת של קוסם, מוציאה את הראש ומסובבת ומעלה ושולפת את הגוף והנה היא, חיה קטנה: שיער שחור, גוף אפור; עיניים מלוכסנות ונפוחות. צינור משוך מטבורה אל תוך הרחם של מיכל.

כן, זהו בעל חיים, אין ספק. רק לא ברור מאיזה מין.

שרה מניחה אותה על הבטן של אמה.

קשה לתאר את תחושת ההקלה והפליאה על כך שהיא כאן בחוץ. קשה לתאר את הפליאה וקשה להישאר איתה. הווה חדש. בכי ראשון. יבבה קטנה. אני גוזרת במספריים את חבל הטבור. היצור הקטן מגששת דרכה אל השד הקרוב. העיניים של מיכל קורנות.

——–עכשיו היא עלי. שרה, מיילדת נוספת ורופאה עוזרות למיכל ללדת את השליה שנותרה ברחם מאחור. עכשיו היא עלי. בזרועותי. אני מביטה בה. היא זרה גמורה. המולה בחלק השני של החדר, ואני מתכנסת אליה: נועצת מבט בעיני החיה שבחיקי. העיניים נפוחות, בולטות, כמו של יצור מכוכב אחר. הצבע אפור. הגוף פצפון. השיער שחור. העיניים נפוחות. נעוצות. חייזר בחיק. הלב שלי שוקע ואני מנסה לרומם אותו: טוב, אין מה לעשות. זאת היא. זהו הייצור שהתחייבתי לאהוב. זה לא יהיה קל. היא ממין אחר. היא זרה גמורה. אבל התחייבתי.

———-עשר ועשרה בלילה. הנני, הורה. אני מלווה את הבת שלי לחדר התינוקות, נצמדת אליה, דואגת להיות איתה, לוודא שלא יעשו בה מעשים. אני יודעת דבר אחד: לא אמוש ממנה. האחות מבקשת לקחת את עגלת הפלסטיק השקופה ובה החייזרית הקטנה, ואני מתעקשת להוביל אותה בעצמי. אמה של התינוקת נשארת בחדר הלידה, מחכה שרגליה יתעוררו מתרדמת הזריקות. באגף התינוקות, האחות מורה לי להעמיד את עגלת הפלסטיק מתחת למנורה משונה, כמו עציץ בחממה. אני עומדת ליד העגלה. יש בה חיה קטנטנה. ספק ערה ספק ישנה. עטופה בשמיכה. אורות ניאון קרים ממעל. שאון צווחות של תינוקות. אני דרוכה. עומדת. רוכנת. לא לגמרי יודעת מה עושים עכשיו.

דרושה גבר – מחשבות על גבריות במשפחה של נשים

חלקי במדף הספרים הלסבי – קטע רביעי בסדרה של פרסומי-עבר לכבוד חודש הגאווה והספר [גרסה מלאה של הטקסט שקראתי כאן באירוע 12 דקות ב-2012, ביוזמתה ובהובלתה של מיטל  שרון, יתפרסם בקרוב באנתולוגיה על מגדר וקפיטליזם בהוצאת מכון ון ליר]

 

אמא טקילה

חלקי במדף הספרים הלסבי בעברית – קטע שלישי בסדרה של פרסומי-עבר לכבוד חודש הגאווה והספר

אמא טקילה

מתוך "פיקניק", אסופת סיפורים קצרים, בעריכת דנה אולמרט, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2006
ארנה קזין

0606-tequila_at

אני נכנסת לחצר של הגן, עוברת על פני הברוש, על פני ערוגת התבלינים והבוגנוויליה הסגלגלה, יורדת במדרגות, פותחת את הדלת בזהירות. אין אף-אחד בכניסה. התיקים הקטנים, ורודים, כחולים, אדומים, ֶּבֶּטמן, בַּרְבי, ספיידרמן ופו הדב, תלויים על המתלה.

מעילים צפופים על הקיר. עגלות דחוקות בפינה.

אני מציצה לחדר הגדול. ילדים יושבים על השטיח סביב הגננת. הם מקשיבים לסיפור קצר על קטר כחול, שיכול. הילד שלי מסתובב אלי ומבחין בי, אבל הוא לא קם, הוא לא רץ, הוא לא קופץ  עלי והוא לא מחבק אותי. הוא רק יושב במעגל ומסתכל עלי. העיניים שלו פקוחות אבל המבט שלו כלוא. הוא נראה עצוב. אני מתקרבת אל הילדים ואל הגננת ואני מרימה את הילד שלי ומוציאה אותו מהמעגל, והוא משעין את הראש שלו על הכתף שלי. הוא קטן והוא קל והוא לוחץ עלי בחום והריח שלו מתוק, כמו ילד בן שלוש וחצי. הוא לא מדבר.

מה קרה, אני שואלת אותו, והוא שותק. איפה הנעליים שלך? הוא לא עונה. הוא לא קופץ להביא לי אותן מערמת הנעליים, הוא לא מוציא מהערמה נעליים גדולות מדי או ורודות מדי או סתם נעליים שהן לא שלו, כדי לתעתע, להשתעשע, הוא לא צוחק וקופץ ולא מראה לי צעצוע חדש, הוא לא מחביא את הנעליים מאחורי הלול של התרנגולת. הוא לא זז. אני מושיבה אותו על הספסל והולכת להביא את הנעליים ואנחנו נועלים אותן ואני מרימה אותו שוב והוא מרכין את הראש על הכתף שלי. אני מחכה שהגננת תגמור לקרוא את הסיפור.

הילדים האחרים מתפזרים לאמהות שלהם, למטפלות ולאבות, ואני שואלת את הגננת מה קרה, והיא אומרת שום דבר, למה? היא מוסיפה שהוא היה שמח ושיחק יפה כל הבוקר, כרגיל. היא מחייכת. היא מלטפת את השיער של הילד שלי. אולי הוא היה קצת שקט היום, היא נזכרת, אבל לפעמים הוא שקט, את יודעת, היא אומרת.

אני לא מבינה. היא לא נראית מודאגת.

אנחנו הולכים ברגל הביתה. הילד שלי מחזיק לי את היד ופוסע לידי. אני מנסה להאט את קצב ההליכה, כדי שלא ייגרר אחרי, אבל זה קשה, זה לא טבעי, אני שוכחת. מדי פעם אני נזכרת ומצמצמת את הצעדים, מקטינה אותם לגודל שלו, אגודל בצד עקב, זה מעייף אותי, אבל אני מתאמצת, הולכת כמעט בעמידה, מתכופפת, מצטופפת, השרירים בגב שלי נמתחים אליו, אני מתאמצת, כי פניו של הילד שלי נפלו. אני מנסה לדובב אותו, איך היה בגן, עם מי שיחקת, האכלתם את התרנגולת היום, איזה סיפורים קראתם, אתה אוהב את הקטר הכחול שיכול? אבל ראשו מורכן, עיניו אל המדרכה. אנחנו ממשיכים בשתיקה, פונים לרחוב שלנו, עולים במדרגות.

במקום לגשת למקרר, להוציא שקית שוקו, ולשבת מול הטלוויזיה, הילד שלי הולך לחדר שלו, ונשכב על המיטה. הוא שוכב על הבטן. הוא מכסה בכף ידו הקטנה את הלחי החשופה.

אני רוכנת מעליו ושואלת אותו מה קרה, אם הוא רוצה שוקו, או משקה קוקוס, או תה בחלב, אולי הוא רוצה חתיכת חלבה, אני אומרת לו שתכף מתחילה התוכנית על באלמוֹרי, שהוא אוהב, אני מדגדגת אותו ומנשקת אותו על הראש. אבל הוא רק מתנער ואומר, די.

אני מכסה את הילד שלי בשמיכה, ואומרת לו, טוב, כשתרצה לדבר אתי, תבוא אלי, או תקרא לי, אני בחדר-העבודה. אני מתיישבת ליד המחשב וקוראת שוב את הדואר שקראתי כבר עשר פעמים. או עשרים. אני רוצה לענות, אני רוצה להחזיר, אני רוצה לשלוח את המלה האחרונה, אבל אני לא יודעת איך להתחיל. אני רוצה לשלוח דואר ריק. אני רוצה לשלוח את הקול שלי, כולו, צווּח וצרוּח, שיישלח, כך, כולו, בלי עותקים. אבל אני חושבת שאולי עדיף לא לענות, כי מה זה חשוב, זה תמיד אותו דבר. אני חושבת שלא אכפת לי, זה לא אכפת לי, אני לא רוצה לשחק עוד במשחק. למצוא חן ולאבד. למשוך ולחתוך. להתחמם ולהתקרר. אני חושבת שהילד שלי צדק. הוא בעט בה ואמר לה ללכת ואמר שזה הבית שלו והוא מחליט.

הוא ידע. הוא לא אוהב שאני צועקת והוא לא אוהב שצועקים עלי בחזרה.

אני חושבת שהכל משחק, הכל, המבט שתופס, הרגש שמתלהט, הצחוק שמתגלגל אחרי שנופלים מהמיטה באמצע זיון סוער, הסערה עצמה, הקפה בבוקר, המבט שמצטעף באדים ובאהבה, ובהבטחות, בעיקר ההבטחות, אנחנו כאן ביחד וטוב לנו, בואי נבנה משהו ביחד, הכל משחק, ואני אפילו לא נהנית מהמשחק, אז מה הטעם בכלל לשחק. אני חושבת שאני עייפה, החוליות בעמוד-השדרה נרפות והשרירים מאבדים את אחיזתם. אני לא זוכרת מה רציתי לעשות היום בבוקר. כשקמתי בצהריים הכאב ריחף מעל לגבות, היתה לי בחילה, והגרון עוד היה צרוב בעשן. לקחתי כדור. אחר-כך התקלחתי ושתיתי קפה, והערפל בראש התחיל להתפזר, אולי רציתי לעשות משהו כדי לתקן, כדי להשיב, אבל רק התעוררתי וכבר הגיע הזמן ללכת לגן, וידעתי שהייתי צריכה לעשות משהו בבוקר, והצטערתי על מה שהחמצתי, אבל אני לא זוכרת מה זה היה, רק הערפל הזה, והבחילה, הרעל של השתייה שעוד זורם בדם, הבטן שלי היתה מכוּוצת והלכתי לקחת את הילד שלי מהגן. אני חושבת שטוב שהיא הלכה, טוב שזה נגמר, טוב שהיא כתבה מה שכתבה, אין צורך להעמיד פנים.

יש לי ילד, אני לא צריכה עוד ילדה. מפונקת. טיָרָנית. אני נזכרת שהילד שלי במיטה שלו בחדר. אני נכנסת לחדר שלו לראות אם הוא בסדר. הוא נרדם. אני מניחה כף יד על המצח שלו, אולי יש לו חום. אולי, קצת. אני מהדקת את השמיכה ומנשקת אותו על המצח ויוצאת לעשות לי תה.

אני מנסה לחשוב מה קרה, למה הילד שלי נכבה. אולי הגננת לא ראתה, ובדיוק לפני שבאתי אחד הילדים פגע בו. ואולי הוא עצוב, אולי הוא כועס עלי, כי לא אני לקחתי אותו הבוקר לגן.

הוא לא אוהב שהשכנה לוקחת אותו. אף-על-פי שהיא נחמדה בעיניו, השכנה, היא יותר חברה משכנה, ולפעמים הם עושים פאזלים גדולים ביחד, עם חמישים חלקים, והוא אוהב את העוגיות מתמרים, שתמיד יש לה בקופסת פח גדולה. והוא ידע שהיא תבוא, זו לא היתה הפתעה, אין לו מה לכעוס. בלילה אמרתי לו שהשכנה תבוא מוקדם להלביש אותו ותיקח אותו אליה הביתה ותכין לו ארוחת-בוקר, הוא רגיל אליה. היא לא רק שכנה, היא חברה, הם מבלים לא מעט ביחד, זו לא היתה הפתעה, אין לו מה להתאכזב. אמרתי לו שאמא חולה, ובגלל זה היא הולכת לישון מוקדם והיא לא תצליח לקום כדי לקחת אותו לגן, הוא צריך לדעת שזה לא אישי, זה לא בגללו. אמא לוקחת כדור ונכנסת למיטה והשכנה שומרת, יש לה מפתח, היא תיכנס לקחת אותו מוקדם-מוקדם. אבל הוא אמר שהוא לא רוצה שהשכנה תבוא בבוקר, הוא רוצה שאמא תעיר אותו בבוקר. הוא בכה. הוא זרק את הספר על הקיר. הוא בכה. הוא הסתובב ולא רצה לדבר עד שנרדם.

אני חושבת ששום דבר הוא לא אישי. זאת האמת, אין טעם להכחיש. אני חושבת שאין טעם לענות על האימייל הזה, כי הוא לא אישי, הוא ההמשך הישיר של הדברים, הוא מה שבסופו של דבר קורה, הוא הנבילה. כי הכל קמֵל, אפילו קוצים, לא צריך להיות נרקיס או אירוס כדי לקמול, הכל קמֵל. אני חושבת שאני לא צריכה כלום. אני רק צריכה לזכור למה קמתי בבוקר.

מה רציתי לעשות.

הילד שלי מופיע בפתח החדר. הוא ניגש אלי ומטפס עלי. הוא שואל מה אני עושה. אני אומרת לו, התעוררת, מתוק? אני בודקת שאין לו חום. אין לו. אולי קצת. אני מנשקת אותו על המצח. הוא שואל מה אני עושה. אני אומרת לו  שאני רק קוראת מכתב ששלחו לי במחשב.

הוא אומר, גם אתמול קראת מכתב ששלחו לך במחשב. אני אומרת, כן, גם אתמול. הוא שואל מה כתבו לי במחשב, ואני אומרת לו, שום דבר מעניין. רק הודיעו לי שמשהו נגמר. הוא שואל אם היא תחזור, ואני אומרת שלא. היא לא תחזור. הילד שלי אומר שהוא צמא. אנחנו הולכים למטבח ואני מוזגת לו לכוס גבוהה משקה קוקוס לבן ומתוק. אני חושבת שאולי כדאי שנצא מהבית ונלך קצת. אנחנו נועלים נעליים ויוצאים.

הילד שלי מבקש שאשא אותו, ואני סוחבת אותו עד לקפה-בר הקטן שבקצה הרחוב. הוא כבד לי, והוא מתוק והוא חם, אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל לסחוב. אנחנו יושבים על כיסאות-בר גבוהים. כמעט אין כאן אנשים. המלצרים של משמרת הצהריים אוכלים בשולחן בפינה, והמלצרים של הערב עוברים על התפריט בפתח המטבח. הילד שלי קטן מאוד. הוא מתופף עם הקש על הכוס שלו, מלאה במיץ תפוזים, ומניע את הרגליים שלו ובועט באוויר.

אני שותה טקילה ומוצצת פלח לימון. הילד שלי אוהב מוזיקה. הוא רוקד בכיסא. הוא מניע את הישבן הקטן שלו ומתופף בקש על הבר ועל הכוס, והוא מזמזם עם מַּרְווין גֵיי, ששר מְֶּרְסי מֶּרְסי מִי, והוא נראה שמח. אני שואלת אותו איך היה בגן, והוא מספר לי שחבר שלו הבהיל את התרנגולת והיא עפה, אבל לא עפה מאוד רחוק, כי תרנגולות, הוא אומר, לא יודעות באמת לעוף. הן קשורות לאדמה, והן מצליחות להתרחק רק עד קצה החוט. אני שואלת אם הם מנסים למשוך בחוט שקושר את התרנגולת לאדמה. הוא צוחק, לא, זה לא באמת חוט, זה בכאילו. אני שואלת אם הוא אוהב את התרנגולת, והוא חוזר לתופף ולא עונה.

אני מזמינה מהמלצרית עוד טקילה. היא שואלת אם אנחנו רוצים לאכול משהו. אני נזכרת שלא הכנתי לילד שלי ארוחת-ערב, ואני  אומרת, כן, טחינה וצ'יפס וסלט, אבל בלי בצל, כי הילד שלי לא אוהב בצל. המלצרית אומרת שהיא יודעת. היא מזכירה לי שגם גזר הוא לא אוהב. נכון, בלי גזר. ההתכווצות בבטן מתחילה להתרפות, אני מבקשת ממנה גם שליש גינֶּסֶּ, אני חושבת שבסדר. שהמקום נעים והילד שלי רוקד בכיסא. הילד שלי שואל אותי למה צעקתי כל-כך הרבה בלילה, ולמה בכיתי, ואני לא זוכרת שצעקתי. אני שואלת אותו אם הוא רוצה חיה בבית, והוא אומר, אני לא יודע. אנחנו מנסים לדמיין איך יהיה לנו בבית עם כלב או חתול או תרנגולת או תוכי, והילד שלי אומר, אולי פיל. אני אומרת לו שפיל זה רעיון טוב. כן, נביא הביתה פיל. המלצרית שואלת את הילד שלי אם יש מקום בבית שלנו לפיל, והוא אומר, כן, יש לנו בית גדול מאוד, יש בו המון מקום, הפיל יכול להיות בחדר משלו, ואם הוא רוצה הוא יכול לעשות אמבטיה, והוא שואל אותה אם גם היא רוצה לגור איתנו, ולחכות בתור לאמבטיה, כי היא יכולה, יש הרבה מקום.

מתוך "פיקניק", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

המבוכה הנוראה של יו"ר מועצת התלמידים (זאת אני)

חלקי במדף הספרים הלסבי בעברית – קטע שני בסדרה של פרסומי-עבר לכבוד חודש הגאווה והספר

המבוכה הנוראה של יו"ר מועצת התלמידים (זאת אני)

ממואר קצר מתוך "עשרים סיפורים קצרים" בעריכת עלמה כהן-ורדי, כנרת זמורה ביתן, 2015

ארנה קזין

זיכרון אחד עולה מעת לעת כסומק בלחיים. כרעד בגוף. באופן משונה, זהו אחד הזיכרונות היחידים מימי הנעורים שלי שנותרו חיים.

אני בכיתה ח'. טקס סוף השנה מתקיים במרתף של בית הספר, באולם ההופעות. אני זוכרת אולם קטן ואפל, כיסאות מסודרים בחצי עיגול מול במה קטנה. פסנתר ורמקולים. האולם מלא בתלמידים ובמורים. על הבמה מדבר ילד אחד, אולי קוראים לו יוסי? הוא ג'ינג'י. הוא בעל גוף. הוא המנחה של האירוע.

לפני שיוסי מדבר אני מתחמקת אל חדר השירותים שנמצא בירכתי המרתף. אני לא זוכרת מדוע ברחתי לחדר השירותים. אבל אני שם. לבד. מאחורי דלת סגורה, בתא צר ומצחין. ואני שומעת את הדברים שנישאים ברמקול, קבל עם ושכבה.

"תודה", הוא אומר, ואני שומעת, ומתקצרת נשימתי, "תודה רבה ליושב ראש מועצת התלמידים, ארנה קזין, התלמידה הכי גברית, או התלמיד הכי נשית, על תרומתם ל…"

אני לא זוכרת איך ידעתי להתחמק בזמן אל השירותים. אני לא זוכרת מדוע ידעתי שהמבוכה עומדת להכות. אני זוכרת את עצמי עומדת בתא השירותים הסגור. מתקשה לנשום. דמעות חונקות את הגרון. כל כולי התפרקות. כל כולי חרדה. וניסיון להתאושש. וניסיון להזדקף. אני חושבת שזהו אחד הרגעים החשובים בחיי.

על מה בדיוק הוא הודה לי? מה עשיתי כיושב ראש מועצת התלמידים? אין לי שמץ של מושג. האם אי פעם כינסתי ישיבה? הובלתי פעילות? מחאה, תביעה, אירוע? לא זוכרת כלום. עולה רק זיכרון הדברים האלה, שנאמרים לעיני כול ולאוזניהם: התלמידה הכי גברית. התלמיד הכי נשית. וזיכרון הבושה. הצמרמורת. הדם שזורם בדחיפות אל קצות השערות.

מדוע הטביע דווקא הרגע הזה חותם בנפש שלי? מדוע דווקא הרגע הזה חוזר ועולה מדי פעם, כסומק בלחיים, כרעד בגוף, גם כעבור כשלושים שנה?

הפעם האחרונה שבה נתקלתי בזיכרון מבוכת היו"ר שלי היתה בשדה התעופה בן גוריון בדרך לסוף שבוע קצר בלונדון. זה היה ממש לא מזמן. בנובמבר 2013. אני אמא לשתי בנות. בת זוגי – אם בנותי, זו שילדה אותן ומגדלת אותן ביחד איתי –  קנתה לי כרטיס טיסה ללונדון כמתנת יומולדת. זו הפעם הראשונה שאני נוסעת לבד לעיר האהובה שלי – בעצם זו הפעם הראשונה שאני ישנה מחוץ לבית במשך שתי יממות תמימות – מאז שנולדה בתנו הבכורה לפני כמעט חמש שנים. התכוננתי לקור האנגלי, ולבשתי מעיל פוך שחור מעל חולצת כפתורים וגופייה חמה, מכנסי ג'ינס ומגפי בוקרים. לראשי תספורת קצרה. תספורת נעורים של נשים שמתקרבות לגיל חמישים. תספורת של לסביות שבגרו בשנות השבעים. תספורת קצרה ונוחה שמבליטה את עצמות הלחיים ואת החוטם הגדול ועז המבע.

אני מחכה לקפה בדוכן של ארקפה במרכז אולם ההמתנה. מישהי נוגעת בכתפי ואומרת – סלח לי, אתה בתור? אני משועשעת. מתחשק לי לעדכן מיד את בת זוגי. מאז כיתה ח', אני חושבת, לא פנו אלי בלשון זכר. באופן מוזר הדבר חוזר על עצמו חמש פעמים בנסיעה הזאת. אולי זה בגלל התספורת. אולי בגלל בגדי החורף שמצליחים להסתיר את השדיים. אולי משום שאני משתדלת, בשנים האחרונות, להתחבר לבוץ' שבי. לאישה הגברית שבי. לגבר הנשי שבי. אני נזכרת במבוכת יו"ר מועצת התלמידים. אני מחייכת לעצמי; מניחה יד על כתפה של הילדה המבוהלת, הנבוכה, שהייתי, ואומרת לה – הכול בסדר. זה די נחמד.

אבל לילדה ההיא, בסוף כיתה ח', באולם ההופעות, זה לא היה בסדר. זה לא היה נחמד. מה קרה שם? מדוע נרעדו אמות הסיפים? הרי הבלבול – בת או בן, קשה לזהות במבט ראשון – היה קרוב אלי, קרוב ומוכר וידוע עד מאוד. וממילא אף פעם לא אהבתי לחשוב על עצמי כילדה – חלושה, עדינה, מתוקה. שנאתי בובות וקלאס וקפיצה בחבל ושיחות על בנים ועל איפור. אבל גם לא יכולתי לסבול שיחשבו שאני בן. זו לא חוכמה להיות בן. כל העניין הוא להיות בת אבל עם איכויות של בן – לכל הפחות. אני זוכרת שהרגשתי, שחשבתי כך בכיתה ח'. בכיתה ז'. בכיתה ו'. אני זוכרת את הגאווה שלי: לא בן, לא בת שרוצה להיות בן, אלא בת בעלת איכויות נוספות. אולי לא חשבתי במונחים האלה בדיוק אבל ללא ספק הרגשתי כך. אני זוכרת.

עכשיו אני מנסה להבין, אם כך, מדוע הדברים האלה, ברמקול, מאת יוסי המנחה הג'ינג'י של האירוע, מדוע הם נצרבו כך בנשמה שלי כאות קלון שחוזר ועולה מעת לעת, ואיתו הסומק בלחיים, הרעד בגוף?

הייתי רוצה לחשוב שיש שם סיפור נסתר, סיפור שעלי לדלות עוד מנבכי השכחה. נניח, משהו כזה: רצתי לשירותים בעיצומו של טקס הסיום כי יוסי לקח אותי הצידה לפני שעלה לבמה ואמר לי שהוא עומד לספר לכולם, ברמקול, לכל השכבה, שהוא מצא אותי ואת המורה להתעמלות, תמר גולדמן, מזדיינות בחדר הציוד של אולם ההתעמלות, תמר השרירית, אלופת ישראל בזריקת כידון, עם המבט החודר, והפה הרך, מופשלת מכנסיים, מזיעה בהתרגשות, וראשי בין ירכיה, והיא לוחשת, ארנה, ארנה, והוא אמר לי, יוסי הג'ינג'י, שזה מגעיל, ושהוא ידע שבחרו בי להיות יו"ר מועצת התלמידים רק בגלל ששכבתי עם המורה להתעמלות, והוא אמר לי שהוא יגיד אותנו למנהל, כי אני רק ילדה קטנה, בקושי בת ארבע-עשרה, וזה אסור, זה אסור, צריך לסלק את תמר גולדמן, המורה להתעמלות, וצריך לספר לכולם.

הייתי רוצה לחשוב שיש שם סיפור נסתר כזה. או אחר. נניח: רצתי לשירותים בעיצומו של טקס הזיכרון, כי נעמה צורף, מכיתה ח' 3, החזיקה ידיים עם רמי כהן, מהכיתה שלה, וזה היה למחרת הלילה שאותו בילינו יחד – נעמה ואני – הסתובבנו כל הלילה ברחובות השכונה, ודיברנו על התוכניות לחופש הגדול, שלפני התיכון, ונעמה סיפרה לי, כממתיקת סוד, שאמא שלה נוסעת לחו"ל לבד, והיא, נעמה, תישאר בחופש הגדול כמה שבועות בבית לבד, ואני יכולה לבוא לישון אצלה אם אני רוצה, כי גם אבא שלה לא יהיה, ואחר כך, כשהתיישבנו על ספסל בכיכר בלב השכונה, וחלצנו סנדלים, וחיבקנו את הברכיים, ועישנו סיגריה, והשתעלנו קצת, והשתעלנו הרבה, נעמה סיפרה שבעצם אמא שלה לא סתם נוסעת לחו"ל לבד, אלא היא עומדת להתגרש מאבא שלה, והיא עצובה, נעמה, עצובה מאוד, היא מרגישה שהכול מתפרק לה, ואני חיבקתי אותה, ונעמה הרחיקה אותי לרגע מעליה, ואחר כך נטלה את ראשי בכפות ידיה, ונישקה אותי בכל העוצמה של הצער, ואמרה לי שכבר המון זמן היא רוצה לעשות את זה, כי היא מרגישה משהו מיוחד איתי, משהו שהיא לא מרגישה עם אף אחד בכל העולם, וזה בכלל לא חשוב שאני בת, היא רוצה לנשק אותי עד מחרתיים, ולא רק לנשק. ולמחרת, בטקס הסיום של כיתה ח', נעמה החזיקה ידיים עם רמי כהן, ואני ידעתי, הרי ידעתי, שהיא תתחרט, ולקחתי את שברי הלב שלי לשירותים, לא יכולתי לעמוד באותו רגע מול המראה הזה, של ההבטחה שנגנזה.

ואולי רצתי להתחבא בשירותים כי בדיוק נכנס שוטר לאולם, ופחדתי שתפסו אותי, שמישהו ראה אותי גונבת כסף מהקופה של המזכירה; או מישהו הלשין שפרצתי לחדר האחיות ולקחתי כדורים ומזרקים, או כתבתי כתובת גרפיטי מזעזעת על הקיר של המנהל, או מישהו תפס אותי מעשנת גראס בחדר המדרגות, ואני רק בת ארבע-עשרה, ופחדתי שהשוטר בא בשבילי.

הייתי רוצה לחשוב שיש שם סיפור נסתר, שאני משכיחה, מדחיקה, מרחיקה מעלי. אבל זה בדיוק מה שכל כך חשוב באותו רגע, של מבוכת היו"ר, הרגע הזה ששב וחוזר בזיכרוני, עם הצריבה שלו בגוף: אין שום סיפור. אין שום דרמה, חוץ מזו שהתחוללה בנפשי.

בכיתה ח', וגם בכיתה ט', ובכיתה י' ובכיתה י"א, ובכיתה י"ב לא הרשיתי לעצמי – למען האמת עד גיל עשרים ותשע  לא הרשיתי לעצמי –  להיות באיזשהו קשר רומנטי או מיני עם אף לא אחד בעולם. ובטח לא הרשיתי לעצמי לחצות את הקווים אל האסור והמוקע. הייתי כל כולי בדידות גאה והגונה – נבוכה, חרדה, מבלה שעות רבות של שיחה (בקול רם) עם עצמי, וגם יוצאת אל העולם כיו"ר מועצת התלמידים, וכרכזת מעולה של נבחרת הכדור-יד, ספורטאית ותלמידה מצטיינת, ילדה טובה ומצחיקה ואהודה בבית הספר, אבל  בלי חברים, בלי אהובים ואוהבים, כל כולי אי-נוחות, ספק מכרסם, כל כולי כסוסת ציפורניים, קצרת נשימה.

רגע, עכשיו, עולה פתאום זיכרון או רעיון. באמת עכשיו, בעיצומה של הכתיבה – עולה בדעתי לראשונה: אולי התחמקתי לשירותים לא משום שידעתי מה יוסי יגיד, אלא משום שגמרתי לדבר בעצמי על הבמה.

כן, נדמה לי שאני מבינה – לא זוכרת, אולי, אבל מבינה – שהמבוכה כבר התיישבה בגוף שלי, משום שהוא נחשף שם, הגוף שלי, על הבמה. עמדתי על הבמה כי התבקשתי לומר כמה מילים כיושב ראש מועצת התלמידים. נתקפתי פחד קהל ולשוני כבדה עליי והייתי כולי סומק וזיעה ותעוקת נשימה. התופעה הזאת חזרה מאז, חוזרת מאז, עשרות רבות של פעמים עד עצם היום הזה. אני חושבת שהייתי כל כולי שם, לעיני כול, התלמידה הכי גברית, התלמיד הכי נשי, וגמרתי לדבר, לסכם שנה של פעילות, שנה של נשיאה בתפקיד היו"ר.

רצתי לשירותים מיד אחרי שירדתי מהבמה מרוב מבוכה על עצם החשיפה, על עצם הנוכחות המופגנת של הגוף שלי, עצם ההצבעה על קיומו, קבל עם ושכבה. ואז בא יוסי ונתן למבוכה הזאת מילים, והטביע אותה בי כמו קעקוע, לכל החיים.

משני עברי שדרות רוטשילד

  חלקי  במדף הספרים הלסבי בעברית – קטע ראשון בסדרה של פרסומי-עבר לכבוד חודש הגאווה והספר

אהבה אחת, שתי כתובות

משני עברי שדרות רוטשילד

מסה אישית מתוך "פשוט זה לא – 19 ישראלים מנסים לשרוד בג'ונגל המשפחתי של המאה ה-21" בעריכת בעז גאון ואפרת מיכאלי, עם עובד, 2009

בדרך כלל, זה המרחק בינינו: עשרים ושש דקות בהליכה ממוקדת, נינוחה. אני יורדת ביבנה, פונה ברוטשילד, שמאלה בהרצל, ימינה בפרנקל, ועוד פעם ימינה ברחוב הקישון. זהו זה. אני בבית.

לפעמים הדרך מתמשכת: ארבעים ושתיים דקות. אני עוצרת לאספרסו ארוך בקפה בשדרה (לוגמת בעמידה ארבע לגימות מספל קטן, מדפדפת בעיתון), ממשיכה, עוצרת בהרצל למיץ תפוזים, ועוברת רגע דרך תאי הדואר לראות אם הגיע המגזין (או אם הגיע הצ'ק, או אם הגיע מכתב מפתיע, שכמעט אף פעם לא מגיע).

וכן, לפעמים הדרך מתקצרת, מזדרזת: תשע-עשרה דקות. אני ממהרת, אין לי זמן, התעוררתי מאוחר, המון עבודה, אני קמה ויוצאת במהירות מהמיטה שלה, מהלהט של גופה, מיקיצתה האיטית, החיוך הרדום, דעתה המוסחת – מקצה של חלום, מראשיתה של דריכות; ואני רצה מהמגבת שלה ומהנשיקה שלה ומהקפה במקינטה, ומהמחשב הקטן שעל השולחן, ואצה, ממהרת, כל עוד נפשי בי, בקוצר רוח, בדרך ממנה אלי, הביתה.

*

וכך זה נראה בהתחלה: אנחנו יושבות, כמעט צמודות זו לזו, בבר ברחוב נחלת בנימין. זו הפגישה הראשונה. היא יפה מאוד וסקסית. היא סרקסטית. היא שנונה וסקרנית. היא משוחחת בעליזות. עיניה הירוקות בורקות. החיוך שלה נוסך אמון. אולי מוקדם מדי לשיחה כזאת אבל אנחנו כבר בתוכה: אנחנו מספרות זו לזו בקצרה על אהבות קודמות, ועל אהבות שרירות וקיימות. על מי שיקר לנו ועל מה שחשוב. היא אומרת שהיא לא בטוחה בקשר לעתיד שלה. הספק מנקר בה כל העת: איך לאזן בין היצירה ובין ההוראה ובין העבודה האחרת, במה להתעמק ובמה להתקדם. איך להגדיר את עצמה ואיפה לחיות. שום דבר לא ברור לה על עצמה, חוץ מדבר אחד שהתבהר להפתעתה פתאום באחרונה: היא רוצה להיות אמא. ובשביל הילד שלה או הילדה, היא רוצה בן או בת זוג, ובית אחד – כלומר, קן, היא רוצה; משפחה.

אני אומרת לה שאני יודעת שני דברים בביטחון: אני לא רוצה להיות אמא. ואני לא רוצה לחיות עם בת זוג בבית אחד (לא רוצה קן, לא רוצה משפחה). האידיאל שלי הוא חיי זוגיות כמו אלה של וודי אלן ומיה פארו. כלומר, כמובן, כמו החלק שבו הם חיים ביחד בדירות נפרדות משני צדי הסנטרל פארק (ובלי התביעות והגירושים והיחסים המופרזים עם כל כך הרבה ילדים מאומצים).

אנחנו מחייכות זו לזו. ברור לשתינו מיד: אנחנו לגמרי לא מתאימות. מצוין. אפשר להירגע. זה לא רציני. אפשר ליהנות מהמשיכה לשמה. היא שואלת מה דעתי, אולי נשתה עוד דרינק אחד ונצא לטייל קצת ברגל. אנחנו שותות. אנחנו הולכות. אנחנו נוגעות. בשלוש לפנות בוקר היא קמה מהמיטה שלי והולכת הביתה. אני לא בטוחה שהיא תחזור, אבל נראה לי, אולי, שכן.

*

אני צריכה לחיות לבד. כך חשבתי, בשכנוע עמוק, שנים רבות – רבות מדי אולי, עד סוף שנות העשרים שלי. ובעיני רוחי היתה לזה סיבה עניינית, לצורך הזה: פשוט לא קורצתי מהחומר השכיח של אנשים המסתדרים בזוגות. אני אדם מסוג מיוחד, חשבתי. "הומו סולו", אפשר לומר – ממש טיפוס, ואין רבים כמותי. אנחנו פורחים על קרקע הבדידות, משגשגים בהתבוננות מהצד, צומחים מרוב אהבה שאינה מתממשת.

"אני אי, אני סלע", הדהדה באוזני השורה משירו של פול סיימון בשנות נעורי, מנחמת ומחזקת. "וסלע לא מרגיש כאב. ואי אף פעם לא בוכה". אני לא בטוחה ששמעתי את האירוניה המובהקת בשורות האלה; אהבתי אותן כפשוטן. אני אי. אני סלע. החיים לבד נראו לי פשוטים ובטוחים יותר, מסוכנים פחות. החיים בזוג, לעומת זאת, נראו לי דלים (אם רציתי להתגונן) או מבהילים (אם הייתי כנה עם עצמי): איך לאהוב בלי להתמזג ובלי להתפוגג לתוך האהובה? איך לשמור על עצמך מולה ומול הבינוניות של השגרה? איך לעמוד בעינוי שכרוך בפרידה? איך לאסוף את עצמך אחרי המפולת של העזיבה? לא קיבלתי, לא מצאתי, שום תשובה מתקבלת על הדעת לשאלות האלה. התחפרתי עוד ועוד בעצמי, חיזקתי יותר ויותר את החומה שסביבי. ברגעם הטובים, חשבתי שאני לא צריכה אף אחד. שתקתי. התבוננתי. פנטזתי. ברגעים הרעים, שקעתי בבדידות.

אבל אחרי שנים רבות של טיפול ושל יחסים – ואחרי פרידה אחת עצובה עד העצם מחברה אהובה – וגם כעבור שנים של התבוננות ושל שיחות עם חברות וחברים נבונים למדתי משהו אחר: הזוגיות, גיליתי, היא אמנם סכנת נפשות, לנפש המבקשת לשמור על קווי המתאר שלה, ולצמוח ולהשתנות. אבל הזוגיות היא גם זירה מרתקת ומסעירה שמאפשרת בדיוק את זה: הגדרה עצמית מתמידה, צמיחה, שינוי. ודווקא החיים לבד, השמירה הקפדנית על המרחב האישי והפרטי – הבנתי כך רק באחרונה, בסוף שנות השלושים לחיי –  יש בהם סכנה של צמצום ושל דעיכה. ובכל מקרה, אין מה להפסיד. כי הבדידות אף פעם לא מתפוגגת. את הבדידות הוותיקה והטובה אקח אתי ממילא, באשר אלך, לכל יחסים, לכל אהבה. אין בעצם צורך להילחם עליה ובשבילה.

*

ועכשיו אני בדירה שלי בפלורנטין, רוכנת על המקלדת, והיא בדירה שלה בלב העיר, עושה מה שהיא עושה (עובדת? נפגשת עם חברים? משחקת? בטח עובדת). ואני מתגעגעת. כי זהו הרגש הקבוע: געגוע.

מאחורינו שנה וחצי של אהבה במרחק עשרים-ושש דקות הליכה, ממוקדת ונינוחה. שנה וחצי של עימות ושל אימוץ, של מאבק ושל ניסיון להכיר (זו את זו, זו בזו). לפעמים שוררים בינינו שקט ושלווה. לפעמים התנפצויות של חשק ותשוקה. ולפעמים מורגש העונג והכאב שבתנועה – הדרך הזאת בינינו, קצרה וארוכה, שמצטמצמת באחת או נמשכת עד לאין סוף. החופש הזה, שמשתחרר בפתח הדלת, בדרך החוצה, בכל פרידה, הידיעה שעוד נחזור ונתאחד – כן, בטח, נחזור, נצטרף, אנחנו ביחד – אבל עכשיו לבד, ולחוד ורחוק.

וכמובן, כמה לא מפתיע: בדרך כלל, דווקא היא זו שמעדיפה לשמור על המרחק. על שני בתים בשני צדי שדרות רוטשילד. דווקא היא זו שחרדה לקווי המתאר שלה, למרחב הפרטי, נרתעת ממיזוג. ודווקא אני זו שמבקשת לבטל את המרחק; זו שכמהה לצמצם את האחרוּת, למחוק את הזרוּת. לעשות מהשתיים אחת.

כי, כן, לפעמים, דווקא אצלי, בתוכי, הזעם גועש, ולרגעים קשה – אי אפשר – לשכך אותו. זהו הזעם על הנטישה שהיא נוטשת, בכל פעם שהיא יוצאת מהדירה שלי בדרך חזרה לשלה. וזה הזעם על הרצון שלי שנחשף. על החולשה שלי שהתגלתה. ולפעמים אני נדרכת באי שקט בגלל הבגידות שלה הקטנות: עם העבודה שמפיחה בה חיים, עם החבר הכי טוב שממלא את לבה, עם החברות הכי טובות שמחזקות את רוחה. אבל גם, לא פעם, אני מוצפת בנחמה ובכוח, בזכות הנאמנויות שלה הגדולות: לעבודה שמפיחה בה חיים, לחבר שממלא את לבה, לחברות הכי טובות.

וכך, ברגשות מעורבים, פעמים אחדות בכל שבוע, אנחנו חוצות את שדרות רוטשילד – אני באה מהדרום, היא מהצפון – ונפגשות בשמחה (אם לא בכעס, או בתוגה) ותמיד יש לנו מה לספר. על מה לגשר. ואיכשהו תמיד אני – בפגישה ובפרידה – מתגעגעת. גם בנוכחותה. אנחנו שתיים ולא אחת.

*

אז אני חושבת: החיים הטובים – חיים שהאדם מרגיש ששווה לחיות אותם – הם חיים יצירתיים. חיים יצירתיים, כלומר, חיים שבהם היחס שלנו למציאות הוא יצירתי. אם יש לנו תחושה שאנחנו יכולים לעצב את חיינו, להשפיע על המציאות  – החיצונית כמו הפנימית – אנחנו  מרגישים ששווה לנו לחיות את החיים שלנו. וזאת, בניגוד לחיים שלא שווה לחיות אותם: חיים של הכנעה. חיים שבהם אנחנו מרגישים שהמציאות החיצונית היא קבועה, ואנחנו יכולים רק להתאים את עצמנו אליה, או לחיות בתוכה בחוסר התאמה.

גם את זאת אני יודעת: כמו שדונלד ויניקוט אומר, חיים יצירתיים דורשים את יכולת המשחק. והיכולת לשחק דורשת מרחב. היצירתיות או המשחק מתאפשרים במרחב מיוחד – מרחב פוטנציאלי. זהו לא המרחב של המציאות הפנימית, שנמצאת אולי בראש או בבטן או בלב (באזור של הפנטזיה, של האגו, או של הלא מודע). וזה גם אינו המרחב של המציאות החיצונית, שנמצא אי שם מחוץ לגוף שלנו, במנותק מאתנו (זה בטח לא המרחק בין הדירות שלנו; אלה בוודאי לא שדרות רוטשילד שזורמות בינינו כמו נהר שוצף). זהו מרחב ביניים. מרחב פוטנציאלי. היכולת של הילד להיות לבד במרחק-מה מאמו – בלי לחשוש שהוא מאבד אותה; היכולת של האמא להניח לו להתרחק בלי לנטוש אותו. זה המרחב שנוצר, ושמאפשר לתינוק לשחק; לעצב את עולמו, בנפרד מאמו ובתוך הקשר אתה. ומאוחר יותר – כשהוא גדל – לעצב את חייו בנפרד ממושא אהבתו ובקשר אתה. זהו השדה של ההתפתחות. השטח של החיוּת. זהו תחומה של היצירה, שהוא, בהכרח, גם תחומו של הגעגוע.

*

מדי פעם אנחנו רבות. הנה ריב לדוגמה: אני רוצה ללכת אתה לאיזה אירוע ספרותי. אני מעדיפה, מכל מיני סיבות, לא ללכת לאירוע הזה לבד. אני יודעת שאין לה זמן, היא נורא עסוקה. בילינו יחד כבר שלושה לילות ברציפות, זה הלילה שבו היא אמורה להיות בעניינים שלה. אולי המרחק בינינו הצטמצם יותר מדי? אולי היא צריכה זמן לעצמה? זהו אזור סכנה.

אני רוצה שהיא תבוא אבל מעדיפה לא לשמוע את הסירוב שלה. אז אני אומרת לה: חשבתי ללכת מחר לאירוע הזה. אבל אני לא בטוחה. בכל מקרה, את לא חייבת לבוא. אני בעצמי  לא בטוחה שאלך. אבל אם בא לך, אשמח. היא אומרת: טוב. איך שאת רוצה. יש לי פגישה אבל אם את רוצה – אבטל אותה בשמחה. אחר כך מתברר שחברה טובה שלי מתכוונת ללכת לאירוע. אז לא צריך להכביד עליה. אני מתקשרת, ואומרת: את לא צריכה לבוא. יש לי עם מי ללכת. היא נעלבת ומעליבה. אני נעלבת ותוקפת. היא מתנכרת. אני מתרחקת.

מתברר שלא הבנתי אותה. היא דווקא רצתה לצמצם את המרחק. רק הייתי צריכה לבקש ממנה. לא היתה לי סיבה להיזהר.

ומדי פעם אנחנו משחקות. ממש משחקות. אנחנו נפגשות בגן מאיר ליד השולחנות הירוקים מאבן. היא מביאה את המטקות ואת הכדורים. אני מביאה בקבוק מים קרים. אנחנו משחקות פינג פונג שעות. חבטות – מדויקות והולמות או חלושות או מתסכלות – בערב החם והלח, באור הבוהק, כנגד הזמן והזבובים והעצב והעצבים העצורים. לפחות חמישה משחקים. ואם אני מנצחת (אני תמיד מנצחת!) אנחנו הולכות הביתה – או לדירה שלה – ועוברות על פני בריכת שושני המים, ומנסות לראות בתוך המים והסבך צבים או צפרדעים או דגים כתומים גדולים ועצלים, וקונות פסטה בדרך, והיא מבשלת לי ארוחה מהירה וטעימה, ואנחנו מקנחות בגראפה צלולה, מרירה.

*

ובזמן האחרון אנחנו חושבות, לא מעט, על העתיד. מה הלאה? נגדל ביחד ילד? אפשר להיות הורים וגם להמשיך לשחק משחקים, להמציא המצאות? או שהכול נגמר במפגש בין הזרע לבין הביצית? ואיך נגדל את הילדה? בשתי דירות? באחת? ומי יהיה האבא? חבר הומו? פלוני-אלמוני שתרם לבנק הזרע? חבר סטרייט? נגור שלושתנו ביחד? איפה נעבוד? איך נשלב בין עבודה לבין הורות? נהיה שתי אימהות? לא מספיק אחת? אולי היא תהיה אימא ואני סנדקית? ואולי בכל זאת נמשיך כך, שתי נשים ביחד בלי ילדים? לא ברור. ברגעים האלה ממש, הכול עוד נראה פתוח. והכול נראה אפשרי. ושום דבר לא מובן מאליו. וכביכול רק הגוף שלה מבקש הכרעה. רק הגוף הזה – המושך, החם, החודר, המנער – לא יכול לחכות.

אבל האמת אחרת: הגוף דווקא יכול לחכות. זה אנחנו – שתינו, ביחד ולחוד – שרוצות כבר להשתנות. ביחד ולחוד. נראה לי שהגוף יצטרף אלינו בקרוב.

*

ועכשיו אני יושבת בביתי במרחק עשרים ואחת קרנות רחוב ממנה וחושבת עליה. וחושבת על המשחק הזה, שאנחנו משחקות. על החוקים שאנחנו מחוקקות.

זה מזלנו הגדול: אנחנו לא מחויבות לכלום. משהו בעידן הזה משחרר אותנו כמעט לגמרי מהליכה כפויה בתלם. אנחנו לא חייבות לחיות בזוגיות עם גבר – זה ברור. אנחנו אפילו לא חייבות לבחור לעצמנו זהות אחת מחייבת (אני, נכון לעכשיו, "פוסט-לסבית"! והיא "בי-סקסואלית"; וההגדרות האלה מטופשות, ומחמיצות עולם ומלואו, כמו כל הגדרה אחרת). אנחנו לא חייבות לנעול נעלי דוק מרטנס ולא חייבות לנעול נעלי עקב. אנחנו לא חייבות להיות אימהות. אנחנו לא חייבות לגור בבית אחד. אנחנו לא חייבות להישאר בישראל. אנחנו לא חייבות להתחייב לחיות יחד כל החיים. זה נהדר. הכול מותר. הכול אפשר. ואז השאלה היא רק – מה אנחנו רוצות? וזו כבר שאלת השאלות. זו עבודת החיים.

את התשובה שלה לשאלה הזאת לא אוכל לדעת. אבל זו שלי הולכת ומתבהרת. אני אוהבת אותה יותר ככל שהזמן עובר. משהו נבנה בינינו לאט, בחודשים של הליכה, ממוקדת ונינוחה, ביני לבינה. משהו מתאפשר, משהו מתגבר. זה לא עוצר. זה זז. וזה בדיוק מה שאני רוצה: להמשיך אתה בתנועה. לחצות את שדירות רוטשילד לקראתה ומאתה ולצדה, לקנן, לשחק, כנגדה ואתה. להתרחק ממנה, במרחק מטר באותו חדר, להתקרב אליה במרחק עשרים ושש דקות הליכה. לנוע כל הזמן – לשוח וגם לנוח – אליה וממנה וביחד אתה.