אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה

012

חלקי במדף הספרים הלסבי, קטע חמישי בסדרת פרסומי עבר לכבוד חודש הגאווה והספר.

מתוך "אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011

אפס: חבלים

23 בפברואר 2009

יממה תמימה של צירים ועדיין סגור. "הם לא עושים את העבודה", אומר הרופא. הוא מעיף מבט סמכותי בגרף שמוצג על המוניטור ועושה רושם מסויג. הצירים לא עושים את העבודה. הם לוחצים, דוחפים, קורעים – מיכל אומרת שהכאב הוא כיווץ ומתיחה, משיכה וכיווץ, מין כאב מחזור עז בריבוע; דקה של כאב, והפוגה של שלוש דקות, דקה של כאב, והפוגה; והכאב נשלח גם לרגל, מתחת למפשעה, צורב-שורף, היא אומרת – כך כבר במשך יותר מ-24 שעות – אבל הם לא עושים את העבודה. הרופא מעדיף לעשות את העבודה במקומם. הוא קצר רוח. הוא מבקש להאיץ, לזרז. יממה של צירים, הוא רוטן, זה עובר כל גבול. "הקצב של הלידה הזאת לא עומד בשום סטנדרט", הוא פוסק.

שרון, מדריכת הלידה, אמרה לנו בקורס ההכנה שציר הוא כאב מעניק חיים ולכן אפשר לסבול אותו. מיכל שותקת ברגעי הכיווץ או נאנחת, בשקט, ונרדמת ברגעי ההפוגה. היא עדיין יכולה לסבול. אני משתאה לנוכח השקט והנועם שניסכו במיכל למרות – אולי בגלל – הצירים. היא נשענת עלי ואנחנו נאנחות – מוציאות אוויר בקול בס נמוך מים המלח – ביחד.

אני חושבת שלמלה העברית ציר – שהופיעה לראשונה במקרא – יש באמת צליל של כאב. ציר. אונומטופיאה. אבל המלה המקראית "חֵבֶל", שיש לה שורשים גם בארמית ובערבית, ואומרת גם היא "מכאוב", יפה עוד יותר. "צירים וחבלים יאחזון כיולדה" (ישעיהו י"ג). חבלי יצירה. חבלי אהבה. אני חושבת שחבל על החֵבֶל של מיכל. ושאני לא הייתי מסוגלת לסבול את החבל שלה. אין לי אומץ. אין לי כוח עמידה. ואני חושבת, זה מעניין: באנגלית אלה הכיווצים (contractions), הפעולה הפיזית של הרחם,  או מלאכת הלידה (labor), הפעולה הפיזית של היולדת – שמביאים את התינוק אל העולם. בעברית נדמה שהיולדת אינה נוטלת חלק פעיל במעשה הלידה. זה לא משהו שהיא עושה. זהו הכאב – הציר, החבל, הסבל עצמו – שמביא חיים.

——את רואה את זה? שרה, המיילדת מחייכת אלי, ומצביעה על קווצת שיער שחור, שמבצבצת בין רגליה של מיכל. היא כבר כאן. תכף היא יוצאת. מיכל נחה בין צירי הלחץ. היא חיוורת, צועקת בכל גרונה ברגעי הלחיצה, ונחה. הפיטוצין שזורם בדמה מזרז את ההתכווצויות. האפידורל שנזרק בגבה – כדי לעזור בשחרור השרירים, כדי שהלידה הזאת תתקדם בקצב משביע רצון-רופאים – אינו משכך עוד את כאב הלחיצה.

שרה המיילדת נכנסה לחדר הלידה בצהריים. מיד השרתה ביטחון. דיברה בשקט. הבטיחה שזה יקרה במשמרת שלה. הביטה בעיני כשדיברה, הביטה בעיניה של מיכל כשדיברה, הכירה בה ובכוחותיה. הבחינה ברוח הנעימה והשקטה, ובעייפות הגמורה, ששרו על החדר הזה במשך יומיים תמימים, והשתלבה בקרבנו כחברה ותיקה.

עכשיו תשע בלילה, ושרה מכינה את עגלת הלידה. נוזלים, מספריים, כפפות. מיכל שוכבת, לא לוחצת, אף שצירי הלחץ לוחצים ללחוץ. זמן פיטוצין הוא זמן דחוס. עיקש. קצר רוח. הצירים תכופים יותר. דוחקים. עכשיו הם עושים את העבודה. תשעה וחצי סנטימנטרים של פתיחה.

"בואו, נוציא אותה", אומרת שרה, ואני מרגישה שהיא מתכוונת לשלושתינו: מיכל, שרה ואני נוציא ביחד את התינוקת שכלואה בתעלת הלידה. מיכל לוחצת עם כל ציר, מוציאה אוויר, צועקת. אבטיח בפי הטבעת. כך היא מתארת את הכאב. כמו אבטיח המבקש לצאת מפי הטבעת. אני בקושי נושמת. אני פוחדת שקווצת השיער תישאר בפתח עד עולם. שמיכל תיקרע לגזרים. שהתינוקת תיחנק. שצעקת החֶבֶל תיקָבּע בנפשי. המיילדת מבקשת ממני להחזיק את בקבוק השמן. אני נוסכת אותו על הפתח, והיא, בתנועה מיומנת של קוסם, מוציאה את הראש ומסובבת ומעלה ושולפת את הגוף והנה היא, חיה קטנה: שיער שחור, גוף אפור; עיניים מלוכסנות ונפוחות. צינור משוך מטבורה אל תוך הרחם של מיכל.

כן, זהו בעל חיים, אין ספק. רק לא ברור מאיזה מין.

שרה מניחה אותה על הבטן של אמה.

קשה לתאר את תחושת ההקלה והפליאה על כך שהיא כאן בחוץ. קשה לתאר את הפליאה וקשה להישאר איתה. הווה חדש. בכי ראשון. יבבה קטנה. אני גוזרת במספריים את חבל הטבור. היצור הקטן מגששת דרכה אל השד הקרוב. העיניים של מיכל קורנות.

——–עכשיו היא עלי. שרה, מיילדת נוספת ורופאה עוזרות למיכל ללדת את השליה שנותרה ברחם מאחור. עכשיו היא עלי. בזרועותי. אני מביטה בה. היא זרה גמורה. המולה בחלק השני של החדר, ואני מתכנסת אליה: נועצת מבט בעיני החיה שבחיקי. העיניים נפוחות, בולטות, כמו של יצור מכוכב אחר. הצבע אפור. הגוף פצפון. השיער שחור. העיניים נפוחות. נעוצות. חייזר בחיק. הלב שלי שוקע ואני מנסה לרומם אותו: טוב, אין מה לעשות. זאת היא. זהו הייצור שהתחייבתי לאהוב. זה לא יהיה קל. היא ממין אחר. היא זרה גמורה. אבל התחייבתי.

———-עשר ועשרה בלילה. הנני, הורה. אני מלווה את הבת שלי לחדר התינוקות, נצמדת אליה, דואגת להיות איתה, לוודא שלא יעשו בה מעשים. אני יודעת דבר אחד: לא אמוש ממנה. האחות מבקשת לקחת את עגלת הפלסטיק השקופה ובה החייזרית הקטנה, ואני מתעקשת להוביל אותה בעצמי. אמה של התינוקת נשארת בחדר הלידה, מחכה שרגליה יתעוררו מתרדמת הזריקות. באגף התינוקות, האחות מורה לי להעמיד את עגלת הפלסטיק מתחת למנורה משונה, כמו עציץ בחממה. אני עומדת ליד העגלה. יש בה חיה קטנטנה. ספק ערה ספק ישנה. עטופה בשמיכה. אורות ניאון קרים ממעל. שאון צווחות של תינוקות. אני דרוכה. עומדת. רוכנת. לא לגמרי יודעת מה עושים עכשיו.

דרושה גבר – מחשבות על גבריות במשפחה של נשים

חלקי במדף הספרים הלסבי – קטע רביעי בסדרה של פרסומי-עבר לכבוד חודש הגאווה והספר [גרסה מלאה של הטקסט שקראתי כאן באירוע 12 דקות ב-2012, ביוזמתה ובהובלתה של מיטל  שרון, יתפרסם בקרוב באנתולוגיה על מגדר וקפיטליזם בהוצאת מכון ון ליר]

 

אמא טקילה

חלקי במדף הספרים הלסבי בעברית – קטע שלישי בסדרה של פרסומי-עבר לכבוד חודש הגאווה והספר

אמא טקילה

מתוך "פיקניק", אסופת סיפורים קצרים, בעריכת דנה אולמרט, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2006
ארנה קזין

0606-tequila_at

אני נכנסת לחצר של הגן, עוברת על פני הברוש, על פני ערוגת התבלינים והבוגנוויליה הסגלגלה, יורדת במדרגות, פותחת את הדלת בזהירות. אין אף-אחד בכניסה. התיקים הקטנים, ורודים, כחולים, אדומים, ֶּבֶּטמן, בַּרְבי, ספיידרמן ופו הדב, תלויים על המתלה.

מעילים צפופים על הקיר. עגלות דחוקות בפינה.

אני מציצה לחדר הגדול. ילדים יושבים על השטיח סביב הגננת. הם מקשיבים לסיפור קצר על קטר כחול, שיכול. הילד שלי מסתובב אלי ומבחין בי, אבל הוא לא קם, הוא לא רץ, הוא לא קופץ  עלי והוא לא מחבק אותי. הוא רק יושב במעגל ומסתכל עלי. העיניים שלו פקוחות אבל המבט שלו כלוא. הוא נראה עצוב. אני מתקרבת אל הילדים ואל הגננת ואני מרימה את הילד שלי ומוציאה אותו מהמעגל, והוא משעין את הראש שלו על הכתף שלי. הוא קטן והוא קל והוא לוחץ עלי בחום והריח שלו מתוק, כמו ילד בן שלוש וחצי. הוא לא מדבר.

מה קרה, אני שואלת אותו, והוא שותק. איפה הנעליים שלך? הוא לא עונה. הוא לא קופץ להביא לי אותן מערמת הנעליים, הוא לא מוציא מהערמה נעליים גדולות מדי או ורודות מדי או סתם נעליים שהן לא שלו, כדי לתעתע, להשתעשע, הוא לא צוחק וקופץ ולא מראה לי צעצוע חדש, הוא לא מחביא את הנעליים מאחורי הלול של התרנגולת. הוא לא זז. אני מושיבה אותו על הספסל והולכת להביא את הנעליים ואנחנו נועלים אותן ואני מרימה אותו שוב והוא מרכין את הראש על הכתף שלי. אני מחכה שהגננת תגמור לקרוא את הסיפור.

הילדים האחרים מתפזרים לאמהות שלהם, למטפלות ולאבות, ואני שואלת את הגננת מה קרה, והיא אומרת שום דבר, למה? היא מוסיפה שהוא היה שמח ושיחק יפה כל הבוקר, כרגיל. היא מחייכת. היא מלטפת את השיער של הילד שלי. אולי הוא היה קצת שקט היום, היא נזכרת, אבל לפעמים הוא שקט, את יודעת, היא אומרת.

אני לא מבינה. היא לא נראית מודאגת.

אנחנו הולכים ברגל הביתה. הילד שלי מחזיק לי את היד ופוסע לידי. אני מנסה להאט את קצב ההליכה, כדי שלא ייגרר אחרי, אבל זה קשה, זה לא טבעי, אני שוכחת. מדי פעם אני נזכרת ומצמצמת את הצעדים, מקטינה אותם לגודל שלו, אגודל בצד עקב, זה מעייף אותי, אבל אני מתאמצת, הולכת כמעט בעמידה, מתכופפת, מצטופפת, השרירים בגב שלי נמתחים אליו, אני מתאמצת, כי פניו של הילד שלי נפלו. אני מנסה לדובב אותו, איך היה בגן, עם מי שיחקת, האכלתם את התרנגולת היום, איזה סיפורים קראתם, אתה אוהב את הקטר הכחול שיכול? אבל ראשו מורכן, עיניו אל המדרכה. אנחנו ממשיכים בשתיקה, פונים לרחוב שלנו, עולים במדרגות.

במקום לגשת למקרר, להוציא שקית שוקו, ולשבת מול הטלוויזיה, הילד שלי הולך לחדר שלו, ונשכב על המיטה. הוא שוכב על הבטן. הוא מכסה בכף ידו הקטנה את הלחי החשופה.

אני רוכנת מעליו ושואלת אותו מה קרה, אם הוא רוצה שוקו, או משקה קוקוס, או תה בחלב, אולי הוא רוצה חתיכת חלבה, אני אומרת לו שתכף מתחילה התוכנית על באלמוֹרי, שהוא אוהב, אני מדגדגת אותו ומנשקת אותו על הראש. אבל הוא רק מתנער ואומר, די.

אני מכסה את הילד שלי בשמיכה, ואומרת לו, טוב, כשתרצה לדבר אתי, תבוא אלי, או תקרא לי, אני בחדר-העבודה. אני מתיישבת ליד המחשב וקוראת שוב את הדואר שקראתי כבר עשר פעמים. או עשרים. אני רוצה לענות, אני רוצה להחזיר, אני רוצה לשלוח את המלה האחרונה, אבל אני לא יודעת איך להתחיל. אני רוצה לשלוח דואר ריק. אני רוצה לשלוח את הקול שלי, כולו, צווּח וצרוּח, שיישלח, כך, כולו, בלי עותקים. אבל אני חושבת שאולי עדיף לא לענות, כי מה זה חשוב, זה תמיד אותו דבר. אני חושבת שלא אכפת לי, זה לא אכפת לי, אני לא רוצה לשחק עוד במשחק. למצוא חן ולאבד. למשוך ולחתוך. להתחמם ולהתקרר. אני חושבת שהילד שלי צדק. הוא בעט בה ואמר לה ללכת ואמר שזה הבית שלו והוא מחליט.

הוא ידע. הוא לא אוהב שאני צועקת והוא לא אוהב שצועקים עלי בחזרה.

אני חושבת שהכל משחק, הכל, המבט שתופס, הרגש שמתלהט, הצחוק שמתגלגל אחרי שנופלים מהמיטה באמצע זיון סוער, הסערה עצמה, הקפה בבוקר, המבט שמצטעף באדים ובאהבה, ובהבטחות, בעיקר ההבטחות, אנחנו כאן ביחד וטוב לנו, בואי נבנה משהו ביחד, הכל משחק, ואני אפילו לא נהנית מהמשחק, אז מה הטעם בכלל לשחק. אני חושבת שאני עייפה, החוליות בעמוד-השדרה נרפות והשרירים מאבדים את אחיזתם. אני לא זוכרת מה רציתי לעשות היום בבוקר. כשקמתי בצהריים הכאב ריחף מעל לגבות, היתה לי בחילה, והגרון עוד היה צרוב בעשן. לקחתי כדור. אחר-כך התקלחתי ושתיתי קפה, והערפל בראש התחיל להתפזר, אולי רציתי לעשות משהו כדי לתקן, כדי להשיב, אבל רק התעוררתי וכבר הגיע הזמן ללכת לגן, וידעתי שהייתי צריכה לעשות משהו בבוקר, והצטערתי על מה שהחמצתי, אבל אני לא זוכרת מה זה היה, רק הערפל הזה, והבחילה, הרעל של השתייה שעוד זורם בדם, הבטן שלי היתה מכוּוצת והלכתי לקחת את הילד שלי מהגן. אני חושבת שטוב שהיא הלכה, טוב שזה נגמר, טוב שהיא כתבה מה שכתבה, אין צורך להעמיד פנים.

יש לי ילד, אני לא צריכה עוד ילדה. מפונקת. טיָרָנית. אני נזכרת שהילד שלי במיטה שלו בחדר. אני נכנסת לחדר שלו לראות אם הוא בסדר. הוא נרדם. אני מניחה כף יד על המצח שלו, אולי יש לו חום. אולי, קצת. אני מהדקת את השמיכה ומנשקת אותו על המצח ויוצאת לעשות לי תה.

אני מנסה לחשוב מה קרה, למה הילד שלי נכבה. אולי הגננת לא ראתה, ובדיוק לפני שבאתי אחד הילדים פגע בו. ואולי הוא עצוב, אולי הוא כועס עלי, כי לא אני לקחתי אותו הבוקר לגן.

הוא לא אוהב שהשכנה לוקחת אותו. אף-על-פי שהיא נחמדה בעיניו, השכנה, היא יותר חברה משכנה, ולפעמים הם עושים פאזלים גדולים ביחד, עם חמישים חלקים, והוא אוהב את העוגיות מתמרים, שתמיד יש לה בקופסת פח גדולה. והוא ידע שהיא תבוא, זו לא היתה הפתעה, אין לו מה לכעוס. בלילה אמרתי לו שהשכנה תבוא מוקדם להלביש אותו ותיקח אותו אליה הביתה ותכין לו ארוחת-בוקר, הוא רגיל אליה. היא לא רק שכנה, היא חברה, הם מבלים לא מעט ביחד, זו לא היתה הפתעה, אין לו מה להתאכזב. אמרתי לו שאמא חולה, ובגלל זה היא הולכת לישון מוקדם והיא לא תצליח לקום כדי לקחת אותו לגן, הוא צריך לדעת שזה לא אישי, זה לא בגללו. אמא לוקחת כדור ונכנסת למיטה והשכנה שומרת, יש לה מפתח, היא תיכנס לקחת אותו מוקדם-מוקדם. אבל הוא אמר שהוא לא רוצה שהשכנה תבוא בבוקר, הוא רוצה שאמא תעיר אותו בבוקר. הוא בכה. הוא זרק את הספר על הקיר. הוא בכה. הוא הסתובב ולא רצה לדבר עד שנרדם.

אני חושבת ששום דבר הוא לא אישי. זאת האמת, אין טעם להכחיש. אני חושבת שאין טעם לענות על האימייל הזה, כי הוא לא אישי, הוא ההמשך הישיר של הדברים, הוא מה שבסופו של דבר קורה, הוא הנבילה. כי הכל קמֵל, אפילו קוצים, לא צריך להיות נרקיס או אירוס כדי לקמול, הכל קמֵל. אני חושבת שאני לא צריכה כלום. אני רק צריכה לזכור למה קמתי בבוקר.

מה רציתי לעשות.

הילד שלי מופיע בפתח החדר. הוא ניגש אלי ומטפס עלי. הוא שואל מה אני עושה. אני אומרת לו, התעוררת, מתוק? אני בודקת שאין לו חום. אין לו. אולי קצת. אני מנשקת אותו על המצח. הוא שואל מה אני עושה. אני אומרת לו  שאני רק קוראת מכתב ששלחו לי במחשב.

הוא אומר, גם אתמול קראת מכתב ששלחו לך במחשב. אני אומרת, כן, גם אתמול. הוא שואל מה כתבו לי במחשב, ואני אומרת לו, שום דבר מעניין. רק הודיעו לי שמשהו נגמר. הוא שואל אם היא תחזור, ואני אומרת שלא. היא לא תחזור. הילד שלי אומר שהוא צמא. אנחנו הולכים למטבח ואני מוזגת לו לכוס גבוהה משקה קוקוס לבן ומתוק. אני חושבת שאולי כדאי שנצא מהבית ונלך קצת. אנחנו נועלים נעליים ויוצאים.

הילד שלי מבקש שאשא אותו, ואני סוחבת אותו עד לקפה-בר הקטן שבקצה הרחוב. הוא כבד לי, והוא מתוק והוא חם, אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל לסחוב. אנחנו יושבים על כיסאות-בר גבוהים. כמעט אין כאן אנשים. המלצרים של משמרת הצהריים אוכלים בשולחן בפינה, והמלצרים של הערב עוברים על התפריט בפתח המטבח. הילד שלי קטן מאוד. הוא מתופף עם הקש על הכוס שלו, מלאה במיץ תפוזים, ומניע את הרגליים שלו ובועט באוויר.

אני שותה טקילה ומוצצת פלח לימון. הילד שלי אוהב מוזיקה. הוא רוקד בכיסא. הוא מניע את הישבן הקטן שלו ומתופף בקש על הבר ועל הכוס, והוא מזמזם עם מַּרְווין גֵיי, ששר מְֶּרְסי מֶּרְסי מִי, והוא נראה שמח. אני שואלת אותו איך היה בגן, והוא מספר לי שחבר שלו הבהיל את התרנגולת והיא עפה, אבל לא עפה מאוד רחוק, כי תרנגולות, הוא אומר, לא יודעות באמת לעוף. הן קשורות לאדמה, והן מצליחות להתרחק רק עד קצה החוט. אני שואלת אם הם מנסים למשוך בחוט שקושר את התרנגולת לאדמה. הוא צוחק, לא, זה לא באמת חוט, זה בכאילו. אני שואלת אם הוא אוהב את התרנגולת, והוא חוזר לתופף ולא עונה.

אני מזמינה מהמלצרית עוד טקילה. היא שואלת אם אנחנו רוצים לאכול משהו. אני נזכרת שלא הכנתי לילד שלי ארוחת-ערב, ואני  אומרת, כן, טחינה וצ'יפס וסלט, אבל בלי בצל, כי הילד שלי לא אוהב בצל. המלצרית אומרת שהיא יודעת. היא מזכירה לי שגם גזר הוא לא אוהב. נכון, בלי גזר. ההתכווצות בבטן מתחילה להתרפות, אני מבקשת ממנה גם שליש גינֶּסֶּ, אני חושבת שבסדר. שהמקום נעים והילד שלי רוקד בכיסא. הילד שלי שואל אותי למה צעקתי כל-כך הרבה בלילה, ולמה בכיתי, ואני לא זוכרת שצעקתי. אני שואלת אותו אם הוא רוצה חיה בבית, והוא אומר, אני לא יודע. אנחנו מנסים לדמיין איך יהיה לנו בבית עם כלב או חתול או תרנגולת או תוכי, והילד שלי אומר, אולי פיל. אני אומרת לו שפיל זה רעיון טוב. כן, נביא הביתה פיל. המלצרית שואלת את הילד שלי אם יש מקום בבית שלנו לפיל, והוא אומר, כן, יש לנו בית גדול מאוד, יש בו המון מקום, הפיל יכול להיות בחדר משלו, ואם הוא רוצה הוא יכול לעשות אמבטיה, והוא שואל אותה אם גם היא רוצה לגור איתנו, ולחכות בתור לאמבטיה, כי היא יכולה, יש הרבה מקום.

מתוך "פיקניק", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

המבוכה הנוראה של יו"ר מועצת התלמידים (זאת אני)

חלקי במדף הספרים הלסבי בעברית – קטע שני בסדרה של פרסומי-עבר לכבוד חודש הגאווה והספר

המבוכה הנוראה של יו"ר מועצת התלמידים (זאת אני)

ממואר קצר מתוך "עשרים סיפורים קצרים" בעריכת עלמה כהן-ורדי, כנרת זמורה ביתן, 2015

ארנה קזין

זיכרון אחד עולה מעת לעת כסומק בלחיים. כרעד בגוף. באופן משונה, זהו אחד הזיכרונות היחידים מימי הנעורים שלי שנותרו חיים.

אני בכיתה ח'. טקס סוף השנה מתקיים במרתף של בית הספר, באולם ההופעות. אני זוכרת אולם קטן ואפל, כיסאות מסודרים בחצי עיגול מול במה קטנה. פסנתר ורמקולים. האולם מלא בתלמידים ובמורים. על הבמה מדבר ילד אחד, אולי קוראים לו יוסי? הוא ג'ינג'י. הוא בעל גוף. הוא המנחה של האירוע.

לפני שיוסי מדבר אני מתחמקת אל חדר השירותים שנמצא בירכתי המרתף. אני לא זוכרת מדוע ברחתי לחדר השירותים. אבל אני שם. לבד. מאחורי דלת סגורה, בתא צר ומצחין. ואני שומעת את הדברים שנישאים ברמקול, קבל עם ושכבה.

"תודה", הוא אומר, ואני שומעת, ומתקצרת נשימתי, "תודה רבה ליושב ראש מועצת התלמידים, ארנה קזין, התלמידה הכי גברית, או התלמיד הכי נשית, על תרומתם ל…"

אני לא זוכרת איך ידעתי להתחמק בזמן אל השירותים. אני לא זוכרת מדוע ידעתי שהמבוכה עומדת להכות. אני זוכרת את עצמי עומדת בתא השירותים הסגור. מתקשה לנשום. דמעות חונקות את הגרון. כל כולי התפרקות. כל כולי חרדה. וניסיון להתאושש. וניסיון להזדקף. אני חושבת שזהו אחד הרגעים החשובים בחיי.

על מה בדיוק הוא הודה לי? מה עשיתי כיושב ראש מועצת התלמידים? אין לי שמץ של מושג. האם אי פעם כינסתי ישיבה? הובלתי פעילות? מחאה, תביעה, אירוע? לא זוכרת כלום. עולה רק זיכרון הדברים האלה, שנאמרים לעיני כול ולאוזניהם: התלמידה הכי גברית. התלמיד הכי נשית. וזיכרון הבושה. הצמרמורת. הדם שזורם בדחיפות אל קצות השערות.

מדוע הטביע דווקא הרגע הזה חותם בנפש שלי? מדוע דווקא הרגע הזה חוזר ועולה מדי פעם, כסומק בלחיים, כרעד בגוף, גם כעבור כשלושים שנה?

הפעם האחרונה שבה נתקלתי בזיכרון מבוכת היו"ר שלי היתה בשדה התעופה בן גוריון בדרך לסוף שבוע קצר בלונדון. זה היה ממש לא מזמן. בנובמבר 2013. אני אמא לשתי בנות. בת זוגי – אם בנותי, זו שילדה אותן ומגדלת אותן ביחד איתי –  קנתה לי כרטיס טיסה ללונדון כמתנת יומולדת. זו הפעם הראשונה שאני נוסעת לבד לעיר האהובה שלי – בעצם זו הפעם הראשונה שאני ישנה מחוץ לבית במשך שתי יממות תמימות – מאז שנולדה בתנו הבכורה לפני כמעט חמש שנים. התכוננתי לקור האנגלי, ולבשתי מעיל פוך שחור מעל חולצת כפתורים וגופייה חמה, מכנסי ג'ינס ומגפי בוקרים. לראשי תספורת קצרה. תספורת נעורים של נשים שמתקרבות לגיל חמישים. תספורת של לסביות שבגרו בשנות השבעים. תספורת קצרה ונוחה שמבליטה את עצמות הלחיים ואת החוטם הגדול ועז המבע.

אני מחכה לקפה בדוכן של ארקפה במרכז אולם ההמתנה. מישהי נוגעת בכתפי ואומרת – סלח לי, אתה בתור? אני משועשעת. מתחשק לי לעדכן מיד את בת זוגי. מאז כיתה ח', אני חושבת, לא פנו אלי בלשון זכר. באופן מוזר הדבר חוזר על עצמו חמש פעמים בנסיעה הזאת. אולי זה בגלל התספורת. אולי בגלל בגדי החורף שמצליחים להסתיר את השדיים. אולי משום שאני משתדלת, בשנים האחרונות, להתחבר לבוץ' שבי. לאישה הגברית שבי. לגבר הנשי שבי. אני נזכרת במבוכת יו"ר מועצת התלמידים. אני מחייכת לעצמי; מניחה יד על כתפה של הילדה המבוהלת, הנבוכה, שהייתי, ואומרת לה – הכול בסדר. זה די נחמד.

אבל לילדה ההיא, בסוף כיתה ח', באולם ההופעות, זה לא היה בסדר. זה לא היה נחמד. מה קרה שם? מדוע נרעדו אמות הסיפים? הרי הבלבול – בת או בן, קשה לזהות במבט ראשון – היה קרוב אלי, קרוב ומוכר וידוע עד מאוד. וממילא אף פעם לא אהבתי לחשוב על עצמי כילדה – חלושה, עדינה, מתוקה. שנאתי בובות וקלאס וקפיצה בחבל ושיחות על בנים ועל איפור. אבל גם לא יכולתי לסבול שיחשבו שאני בן. זו לא חוכמה להיות בן. כל העניין הוא להיות בת אבל עם איכויות של בן – לכל הפחות. אני זוכרת שהרגשתי, שחשבתי כך בכיתה ח'. בכיתה ז'. בכיתה ו'. אני זוכרת את הגאווה שלי: לא בן, לא בת שרוצה להיות בן, אלא בת בעלת איכויות נוספות. אולי לא חשבתי במונחים האלה בדיוק אבל ללא ספק הרגשתי כך. אני זוכרת.

עכשיו אני מנסה להבין, אם כך, מדוע הדברים האלה, ברמקול, מאת יוסי המנחה הג'ינג'י של האירוע, מדוע הם נצרבו כך בנשמה שלי כאות קלון שחוזר ועולה מעת לעת, ואיתו הסומק בלחיים, הרעד בגוף?

הייתי רוצה לחשוב שיש שם סיפור נסתר, סיפור שעלי לדלות עוד מנבכי השכחה. נניח, משהו כזה: רצתי לשירותים בעיצומו של טקס הסיום כי יוסי לקח אותי הצידה לפני שעלה לבמה ואמר לי שהוא עומד לספר לכולם, ברמקול, לכל השכבה, שהוא מצא אותי ואת המורה להתעמלות, תמר גולדמן, מזדיינות בחדר הציוד של אולם ההתעמלות, תמר השרירית, אלופת ישראל בזריקת כידון, עם המבט החודר, והפה הרך, מופשלת מכנסיים, מזיעה בהתרגשות, וראשי בין ירכיה, והיא לוחשת, ארנה, ארנה, והוא אמר לי, יוסי הג'ינג'י, שזה מגעיל, ושהוא ידע שבחרו בי להיות יו"ר מועצת התלמידים רק בגלל ששכבתי עם המורה להתעמלות, והוא אמר לי שהוא יגיד אותנו למנהל, כי אני רק ילדה קטנה, בקושי בת ארבע-עשרה, וזה אסור, זה אסור, צריך לסלק את תמר גולדמן, המורה להתעמלות, וצריך לספר לכולם.

הייתי רוצה לחשוב שיש שם סיפור נסתר כזה. או אחר. נניח: רצתי לשירותים בעיצומו של טקס הזיכרון, כי נעמה צורף, מכיתה ח' 3, החזיקה ידיים עם רמי כהן, מהכיתה שלה, וזה היה למחרת הלילה שאותו בילינו יחד – נעמה ואני – הסתובבנו כל הלילה ברחובות השכונה, ודיברנו על התוכניות לחופש הגדול, שלפני התיכון, ונעמה סיפרה לי, כממתיקת סוד, שאמא שלה נוסעת לחו"ל לבד, והיא, נעמה, תישאר בחופש הגדול כמה שבועות בבית לבד, ואני יכולה לבוא לישון אצלה אם אני רוצה, כי גם אבא שלה לא יהיה, ואחר כך, כשהתיישבנו על ספסל בכיכר בלב השכונה, וחלצנו סנדלים, וחיבקנו את הברכיים, ועישנו סיגריה, והשתעלנו קצת, והשתעלנו הרבה, נעמה סיפרה שבעצם אמא שלה לא סתם נוסעת לחו"ל לבד, אלא היא עומדת להתגרש מאבא שלה, והיא עצובה, נעמה, עצובה מאוד, היא מרגישה שהכול מתפרק לה, ואני חיבקתי אותה, ונעמה הרחיקה אותי לרגע מעליה, ואחר כך נטלה את ראשי בכפות ידיה, ונישקה אותי בכל העוצמה של הצער, ואמרה לי שכבר המון זמן היא רוצה לעשות את זה, כי היא מרגישה משהו מיוחד איתי, משהו שהיא לא מרגישה עם אף אחד בכל העולם, וזה בכלל לא חשוב שאני בת, היא רוצה לנשק אותי עד מחרתיים, ולא רק לנשק. ולמחרת, בטקס הסיום של כיתה ח', נעמה החזיקה ידיים עם רמי כהן, ואני ידעתי, הרי ידעתי, שהיא תתחרט, ולקחתי את שברי הלב שלי לשירותים, לא יכולתי לעמוד באותו רגע מול המראה הזה, של ההבטחה שנגנזה.

ואולי רצתי להתחבא בשירותים כי בדיוק נכנס שוטר לאולם, ופחדתי שתפסו אותי, שמישהו ראה אותי גונבת כסף מהקופה של המזכירה; או מישהו הלשין שפרצתי לחדר האחיות ולקחתי כדורים ומזרקים, או כתבתי כתובת גרפיטי מזעזעת על הקיר של המנהל, או מישהו תפס אותי מעשנת גראס בחדר המדרגות, ואני רק בת ארבע-עשרה, ופחדתי שהשוטר בא בשבילי.

הייתי רוצה לחשוב שיש שם סיפור נסתר, שאני משכיחה, מדחיקה, מרחיקה מעלי. אבל זה בדיוק מה שכל כך חשוב באותו רגע, של מבוכת היו"ר, הרגע הזה ששב וחוזר בזיכרוני, עם הצריבה שלו בגוף: אין שום סיפור. אין שום דרמה, חוץ מזו שהתחוללה בנפשי.

בכיתה ח', וגם בכיתה ט', ובכיתה י' ובכיתה י"א, ובכיתה י"ב לא הרשיתי לעצמי – למען האמת עד גיל עשרים ותשע  לא הרשיתי לעצמי –  להיות באיזשהו קשר רומנטי או מיני עם אף לא אחד בעולם. ובטח לא הרשיתי לעצמי לחצות את הקווים אל האסור והמוקע. הייתי כל כולי בדידות גאה והגונה – נבוכה, חרדה, מבלה שעות רבות של שיחה (בקול רם) עם עצמי, וגם יוצאת אל העולם כיו"ר מועצת התלמידים, וכרכזת מעולה של נבחרת הכדור-יד, ספורטאית ותלמידה מצטיינת, ילדה טובה ומצחיקה ואהודה בבית הספר, אבל  בלי חברים, בלי אהובים ואוהבים, כל כולי אי-נוחות, ספק מכרסם, כל כולי כסוסת ציפורניים, קצרת נשימה.

רגע, עכשיו, עולה פתאום זיכרון או רעיון. באמת עכשיו, בעיצומה של הכתיבה – עולה בדעתי לראשונה: אולי התחמקתי לשירותים לא משום שידעתי מה יוסי יגיד, אלא משום שגמרתי לדבר בעצמי על הבמה.

כן, נדמה לי שאני מבינה – לא זוכרת, אולי, אבל מבינה – שהמבוכה כבר התיישבה בגוף שלי, משום שהוא נחשף שם, הגוף שלי, על הבמה. עמדתי על הבמה כי התבקשתי לומר כמה מילים כיושב ראש מועצת התלמידים. נתקפתי פחד קהל ולשוני כבדה עליי והייתי כולי סומק וזיעה ותעוקת נשימה. התופעה הזאת חזרה מאז, חוזרת מאז, עשרות רבות של פעמים עד עצם היום הזה. אני חושבת שהייתי כל כולי שם, לעיני כול, התלמידה הכי גברית, התלמיד הכי נשי, וגמרתי לדבר, לסכם שנה של פעילות, שנה של נשיאה בתפקיד היו"ר.

רצתי לשירותים מיד אחרי שירדתי מהבמה מרוב מבוכה על עצם החשיפה, על עצם הנוכחות המופגנת של הגוף שלי, עצם ההצבעה על קיומו, קבל עם ושכבה. ואז בא יוסי ונתן למבוכה הזאת מילים, והטביע אותה בי כמו קעקוע, לכל החיים.

משני עברי שדרות רוטשילד

  חלקי  במדף הספרים הלסבי בעברית – קטע ראשון בסדרה של פרסומי-עבר לכבוד חודש הגאווה והספר

אהבה אחת, שתי כתובות

משני עברי שדרות רוטשילד

מסה אישית מתוך "פשוט זה לא – 19 ישראלים מנסים לשרוד בג'ונגל המשפחתי של המאה ה-21" בעריכת בעז גאון ואפרת מיכאלי, עם עובד, 2009

בדרך כלל, זה המרחק בינינו: עשרים ושש דקות בהליכה ממוקדת, נינוחה. אני יורדת ביבנה, פונה ברוטשילד, שמאלה בהרצל, ימינה בפרנקל, ועוד פעם ימינה ברחוב הקישון. זהו זה. אני בבית.

לפעמים הדרך מתמשכת: ארבעים ושתיים דקות. אני עוצרת לאספרסו ארוך בקפה בשדרה (לוגמת בעמידה ארבע לגימות מספל קטן, מדפדפת בעיתון), ממשיכה, עוצרת בהרצל למיץ תפוזים, ועוברת רגע דרך תאי הדואר לראות אם הגיע המגזין (או אם הגיע הצ'ק, או אם הגיע מכתב מפתיע, שכמעט אף פעם לא מגיע).

וכן, לפעמים הדרך מתקצרת, מזדרזת: תשע-עשרה דקות. אני ממהרת, אין לי זמן, התעוררתי מאוחר, המון עבודה, אני קמה ויוצאת במהירות מהמיטה שלה, מהלהט של גופה, מיקיצתה האיטית, החיוך הרדום, דעתה המוסחת – מקצה של חלום, מראשיתה של דריכות; ואני רצה מהמגבת שלה ומהנשיקה שלה ומהקפה במקינטה, ומהמחשב הקטן שעל השולחן, ואצה, ממהרת, כל עוד נפשי בי, בקוצר רוח, בדרך ממנה אלי, הביתה.

*

וכך זה נראה בהתחלה: אנחנו יושבות, כמעט צמודות זו לזו, בבר ברחוב נחלת בנימין. זו הפגישה הראשונה. היא יפה מאוד וסקסית. היא סרקסטית. היא שנונה וסקרנית. היא משוחחת בעליזות. עיניה הירוקות בורקות. החיוך שלה נוסך אמון. אולי מוקדם מדי לשיחה כזאת אבל אנחנו כבר בתוכה: אנחנו מספרות זו לזו בקצרה על אהבות קודמות, ועל אהבות שרירות וקיימות. על מי שיקר לנו ועל מה שחשוב. היא אומרת שהיא לא בטוחה בקשר לעתיד שלה. הספק מנקר בה כל העת: איך לאזן בין היצירה ובין ההוראה ובין העבודה האחרת, במה להתעמק ובמה להתקדם. איך להגדיר את עצמה ואיפה לחיות. שום דבר לא ברור לה על עצמה, חוץ מדבר אחד שהתבהר להפתעתה פתאום באחרונה: היא רוצה להיות אמא. ובשביל הילד שלה או הילדה, היא רוצה בן או בת זוג, ובית אחד – כלומר, קן, היא רוצה; משפחה.

אני אומרת לה שאני יודעת שני דברים בביטחון: אני לא רוצה להיות אמא. ואני לא רוצה לחיות עם בת זוג בבית אחד (לא רוצה קן, לא רוצה משפחה). האידיאל שלי הוא חיי זוגיות כמו אלה של וודי אלן ומיה פארו. כלומר, כמובן, כמו החלק שבו הם חיים ביחד בדירות נפרדות משני צדי הסנטרל פארק (ובלי התביעות והגירושים והיחסים המופרזים עם כל כך הרבה ילדים מאומצים).

אנחנו מחייכות זו לזו. ברור לשתינו מיד: אנחנו לגמרי לא מתאימות. מצוין. אפשר להירגע. זה לא רציני. אפשר ליהנות מהמשיכה לשמה. היא שואלת מה דעתי, אולי נשתה עוד דרינק אחד ונצא לטייל קצת ברגל. אנחנו שותות. אנחנו הולכות. אנחנו נוגעות. בשלוש לפנות בוקר היא קמה מהמיטה שלי והולכת הביתה. אני לא בטוחה שהיא תחזור, אבל נראה לי, אולי, שכן.

*

אני צריכה לחיות לבד. כך חשבתי, בשכנוע עמוק, שנים רבות – רבות מדי אולי, עד סוף שנות העשרים שלי. ובעיני רוחי היתה לזה סיבה עניינית, לצורך הזה: פשוט לא קורצתי מהחומר השכיח של אנשים המסתדרים בזוגות. אני אדם מסוג מיוחד, חשבתי. "הומו סולו", אפשר לומר – ממש טיפוס, ואין רבים כמותי. אנחנו פורחים על קרקע הבדידות, משגשגים בהתבוננות מהצד, צומחים מרוב אהבה שאינה מתממשת.

"אני אי, אני סלע", הדהדה באוזני השורה משירו של פול סיימון בשנות נעורי, מנחמת ומחזקת. "וסלע לא מרגיש כאב. ואי אף פעם לא בוכה". אני לא בטוחה ששמעתי את האירוניה המובהקת בשורות האלה; אהבתי אותן כפשוטן. אני אי. אני סלע. החיים לבד נראו לי פשוטים ובטוחים יותר, מסוכנים פחות. החיים בזוג, לעומת זאת, נראו לי דלים (אם רציתי להתגונן) או מבהילים (אם הייתי כנה עם עצמי): איך לאהוב בלי להתמזג ובלי להתפוגג לתוך האהובה? איך לשמור על עצמך מולה ומול הבינוניות של השגרה? איך לעמוד בעינוי שכרוך בפרידה? איך לאסוף את עצמך אחרי המפולת של העזיבה? לא קיבלתי, לא מצאתי, שום תשובה מתקבלת על הדעת לשאלות האלה. התחפרתי עוד ועוד בעצמי, חיזקתי יותר ויותר את החומה שסביבי. ברגעם הטובים, חשבתי שאני לא צריכה אף אחד. שתקתי. התבוננתי. פנטזתי. ברגעים הרעים, שקעתי בבדידות.

אבל אחרי שנים רבות של טיפול ושל יחסים – ואחרי פרידה אחת עצובה עד העצם מחברה אהובה – וגם כעבור שנים של התבוננות ושל שיחות עם חברות וחברים נבונים למדתי משהו אחר: הזוגיות, גיליתי, היא אמנם סכנת נפשות, לנפש המבקשת לשמור על קווי המתאר שלה, ולצמוח ולהשתנות. אבל הזוגיות היא גם זירה מרתקת ומסעירה שמאפשרת בדיוק את זה: הגדרה עצמית מתמידה, צמיחה, שינוי. ודווקא החיים לבד, השמירה הקפדנית על המרחב האישי והפרטי – הבנתי כך רק באחרונה, בסוף שנות השלושים לחיי –  יש בהם סכנה של צמצום ושל דעיכה. ובכל מקרה, אין מה להפסיד. כי הבדידות אף פעם לא מתפוגגת. את הבדידות הוותיקה והטובה אקח אתי ממילא, באשר אלך, לכל יחסים, לכל אהבה. אין בעצם צורך להילחם עליה ובשבילה.

*

ועכשיו אני בדירה שלי בפלורנטין, רוכנת על המקלדת, והיא בדירה שלה בלב העיר, עושה מה שהיא עושה (עובדת? נפגשת עם חברים? משחקת? בטח עובדת). ואני מתגעגעת. כי זהו הרגש הקבוע: געגוע.

מאחורינו שנה וחצי של אהבה במרחק עשרים-ושש דקות הליכה, ממוקדת ונינוחה. שנה וחצי של עימות ושל אימוץ, של מאבק ושל ניסיון להכיר (זו את זו, זו בזו). לפעמים שוררים בינינו שקט ושלווה. לפעמים התנפצויות של חשק ותשוקה. ולפעמים מורגש העונג והכאב שבתנועה – הדרך הזאת בינינו, קצרה וארוכה, שמצטמצמת באחת או נמשכת עד לאין סוף. החופש הזה, שמשתחרר בפתח הדלת, בדרך החוצה, בכל פרידה, הידיעה שעוד נחזור ונתאחד – כן, בטח, נחזור, נצטרף, אנחנו ביחד – אבל עכשיו לבד, ולחוד ורחוק.

וכמובן, כמה לא מפתיע: בדרך כלל, דווקא היא זו שמעדיפה לשמור על המרחק. על שני בתים בשני צדי שדרות רוטשילד. דווקא היא זו שחרדה לקווי המתאר שלה, למרחב הפרטי, נרתעת ממיזוג. ודווקא אני זו שמבקשת לבטל את המרחק; זו שכמהה לצמצם את האחרוּת, למחוק את הזרוּת. לעשות מהשתיים אחת.

כי, כן, לפעמים, דווקא אצלי, בתוכי, הזעם גועש, ולרגעים קשה – אי אפשר – לשכך אותו. זהו הזעם על הנטישה שהיא נוטשת, בכל פעם שהיא יוצאת מהדירה שלי בדרך חזרה לשלה. וזה הזעם על הרצון שלי שנחשף. על החולשה שלי שהתגלתה. ולפעמים אני נדרכת באי שקט בגלל הבגידות שלה הקטנות: עם העבודה שמפיחה בה חיים, עם החבר הכי טוב שממלא את לבה, עם החברות הכי טובות שמחזקות את רוחה. אבל גם, לא פעם, אני מוצפת בנחמה ובכוח, בזכות הנאמנויות שלה הגדולות: לעבודה שמפיחה בה חיים, לחבר שממלא את לבה, לחברות הכי טובות.

וכך, ברגשות מעורבים, פעמים אחדות בכל שבוע, אנחנו חוצות את שדרות רוטשילד – אני באה מהדרום, היא מהצפון – ונפגשות בשמחה (אם לא בכעס, או בתוגה) ותמיד יש לנו מה לספר. על מה לגשר. ואיכשהו תמיד אני – בפגישה ובפרידה – מתגעגעת. גם בנוכחותה. אנחנו שתיים ולא אחת.

*

אז אני חושבת: החיים הטובים – חיים שהאדם מרגיש ששווה לחיות אותם – הם חיים יצירתיים. חיים יצירתיים, כלומר, חיים שבהם היחס שלנו למציאות הוא יצירתי. אם יש לנו תחושה שאנחנו יכולים לעצב את חיינו, להשפיע על המציאות  – החיצונית כמו הפנימית – אנחנו  מרגישים ששווה לנו לחיות את החיים שלנו. וזאת, בניגוד לחיים שלא שווה לחיות אותם: חיים של הכנעה. חיים שבהם אנחנו מרגישים שהמציאות החיצונית היא קבועה, ואנחנו יכולים רק להתאים את עצמנו אליה, או לחיות בתוכה בחוסר התאמה.

גם את זאת אני יודעת: כמו שדונלד ויניקוט אומר, חיים יצירתיים דורשים את יכולת המשחק. והיכולת לשחק דורשת מרחב. היצירתיות או המשחק מתאפשרים במרחב מיוחד – מרחב פוטנציאלי. זהו לא המרחב של המציאות הפנימית, שנמצאת אולי בראש או בבטן או בלב (באזור של הפנטזיה, של האגו, או של הלא מודע). וזה גם אינו המרחב של המציאות החיצונית, שנמצא אי שם מחוץ לגוף שלנו, במנותק מאתנו (זה בטח לא המרחק בין הדירות שלנו; אלה בוודאי לא שדרות רוטשילד שזורמות בינינו כמו נהר שוצף). זהו מרחב ביניים. מרחב פוטנציאלי. היכולת של הילד להיות לבד במרחק-מה מאמו – בלי לחשוש שהוא מאבד אותה; היכולת של האמא להניח לו להתרחק בלי לנטוש אותו. זה המרחב שנוצר, ושמאפשר לתינוק לשחק; לעצב את עולמו, בנפרד מאמו ובתוך הקשר אתה. ומאוחר יותר – כשהוא גדל – לעצב את חייו בנפרד ממושא אהבתו ובקשר אתה. זהו השדה של ההתפתחות. השטח של החיוּת. זהו תחומה של היצירה, שהוא, בהכרח, גם תחומו של הגעגוע.

*

מדי פעם אנחנו רבות. הנה ריב לדוגמה: אני רוצה ללכת אתה לאיזה אירוע ספרותי. אני מעדיפה, מכל מיני סיבות, לא ללכת לאירוע הזה לבד. אני יודעת שאין לה זמן, היא נורא עסוקה. בילינו יחד כבר שלושה לילות ברציפות, זה הלילה שבו היא אמורה להיות בעניינים שלה. אולי המרחק בינינו הצטמצם יותר מדי? אולי היא צריכה זמן לעצמה? זהו אזור סכנה.

אני רוצה שהיא תבוא אבל מעדיפה לא לשמוע את הסירוב שלה. אז אני אומרת לה: חשבתי ללכת מחר לאירוע הזה. אבל אני לא בטוחה. בכל מקרה, את לא חייבת לבוא. אני בעצמי  לא בטוחה שאלך. אבל אם בא לך, אשמח. היא אומרת: טוב. איך שאת רוצה. יש לי פגישה אבל אם את רוצה – אבטל אותה בשמחה. אחר כך מתברר שחברה טובה שלי מתכוונת ללכת לאירוע. אז לא צריך להכביד עליה. אני מתקשרת, ואומרת: את לא צריכה לבוא. יש לי עם מי ללכת. היא נעלבת ומעליבה. אני נעלבת ותוקפת. היא מתנכרת. אני מתרחקת.

מתברר שלא הבנתי אותה. היא דווקא רצתה לצמצם את המרחק. רק הייתי צריכה לבקש ממנה. לא היתה לי סיבה להיזהר.

ומדי פעם אנחנו משחקות. ממש משחקות. אנחנו נפגשות בגן מאיר ליד השולחנות הירוקים מאבן. היא מביאה את המטקות ואת הכדורים. אני מביאה בקבוק מים קרים. אנחנו משחקות פינג פונג שעות. חבטות – מדויקות והולמות או חלושות או מתסכלות – בערב החם והלח, באור הבוהק, כנגד הזמן והזבובים והעצב והעצבים העצורים. לפחות חמישה משחקים. ואם אני מנצחת (אני תמיד מנצחת!) אנחנו הולכות הביתה – או לדירה שלה – ועוברות על פני בריכת שושני המים, ומנסות לראות בתוך המים והסבך צבים או צפרדעים או דגים כתומים גדולים ועצלים, וקונות פסטה בדרך, והיא מבשלת לי ארוחה מהירה וטעימה, ואנחנו מקנחות בגראפה צלולה, מרירה.

*

ובזמן האחרון אנחנו חושבות, לא מעט, על העתיד. מה הלאה? נגדל ביחד ילד? אפשר להיות הורים וגם להמשיך לשחק משחקים, להמציא המצאות? או שהכול נגמר במפגש בין הזרע לבין הביצית? ואיך נגדל את הילדה? בשתי דירות? באחת? ומי יהיה האבא? חבר הומו? פלוני-אלמוני שתרם לבנק הזרע? חבר סטרייט? נגור שלושתנו ביחד? איפה נעבוד? איך נשלב בין עבודה לבין הורות? נהיה שתי אימהות? לא מספיק אחת? אולי היא תהיה אימא ואני סנדקית? ואולי בכל זאת נמשיך כך, שתי נשים ביחד בלי ילדים? לא ברור. ברגעים האלה ממש, הכול עוד נראה פתוח. והכול נראה אפשרי. ושום דבר לא מובן מאליו. וכביכול רק הגוף שלה מבקש הכרעה. רק הגוף הזה – המושך, החם, החודר, המנער – לא יכול לחכות.

אבל האמת אחרת: הגוף דווקא יכול לחכות. זה אנחנו – שתינו, ביחד ולחוד – שרוצות כבר להשתנות. ביחד ולחוד. נראה לי שהגוף יצטרף אלינו בקרוב.

*

ועכשיו אני יושבת בביתי במרחק עשרים ואחת קרנות רחוב ממנה וחושבת עליה. וחושבת על המשחק הזה, שאנחנו משחקות. על החוקים שאנחנו מחוקקות.

זה מזלנו הגדול: אנחנו לא מחויבות לכלום. משהו בעידן הזה משחרר אותנו כמעט לגמרי מהליכה כפויה בתלם. אנחנו לא חייבות לחיות בזוגיות עם גבר – זה ברור. אנחנו אפילו לא חייבות לבחור לעצמנו זהות אחת מחייבת (אני, נכון לעכשיו, "פוסט-לסבית"! והיא "בי-סקסואלית"; וההגדרות האלה מטופשות, ומחמיצות עולם ומלואו, כמו כל הגדרה אחרת). אנחנו לא חייבות לנעול נעלי דוק מרטנס ולא חייבות לנעול נעלי עקב. אנחנו לא חייבות להיות אימהות. אנחנו לא חייבות לגור בבית אחד. אנחנו לא חייבות להישאר בישראל. אנחנו לא חייבות להתחייב לחיות יחד כל החיים. זה נהדר. הכול מותר. הכול אפשר. ואז השאלה היא רק – מה אנחנו רוצות? וזו כבר שאלת השאלות. זו עבודת החיים.

את התשובה שלה לשאלה הזאת לא אוכל לדעת. אבל זו שלי הולכת ומתבהרת. אני אוהבת אותה יותר ככל שהזמן עובר. משהו נבנה בינינו לאט, בחודשים של הליכה, ממוקדת ונינוחה, ביני לבינה. משהו מתאפשר, משהו מתגבר. זה לא עוצר. זה זז. וזה בדיוק מה שאני רוצה: להמשיך אתה בתנועה. לחצות את שדירות רוטשילד לקראתה ומאתה ולצדה, לקנן, לשחק, כנגדה ואתה. להתרחק ממנה, במרחק מטר באותו חדר, להתקרב אליה במרחק עשרים ושש דקות הליכה. לנוע כל הזמן – לשוח וגם לנוח – אליה וממנה וביחד אתה.

אשה לבדה – אבל מיהי זו שמספרת את סיפורה?

 

מדוע כתבה אילנה המרמן את "אשה לבדה" בגוף שלישי? ספרה המהפנט (אחוזת בית, 2016) הוא אוסף חיבורים אישיים על מפגשיה ויחסיה עם חברים וחברות פלסטינים החיים ללא חירות מעבר לחומת ההפרדה. אין ברשימותיה יומרה לתאר את הדברים מנקודת מבטם של הפלסטינים אלא רק את מה שראו עיניה ושמעו אוזניה. אשה לבדה יוצאת לחרוג מגבולות הפחד וההפרדה וכותבת את התרשמותה.

זו כתיבה מסאית אישית במיטבה. התיאורים ניחנים בבהירות, בפשטות, בלשון המעטה. הם מצמררים. אבל מדוע לא כתבה את הדברים בגוף ראשון, הגוף שלה?

השאלה הזאת מרתקת אותי ככותבת וכמנחת כתיבה, שמבקשת להפיץ בישראל בקרב כותבות וכותבים, קוראות וקוראים את סגולותיה של המסה האישית – מהנעלות שבסוגות הספרותיות בעולם. בתוך כך אני מאמינה אדוקה, אפשר לומר, בחיוניותה של הכתיבה בגוף ראשון. יש משהו מאתגר בעמידה מאחורי הדמות הדוברת בספרות הלא-בדיונית. זהו אתגר כפול: מצד אחד הדוברת בגוף ראשון נדרשת לשאת באחריות לכל מלה, לכל משפט, והדבר עשוי לייצר – במקרה הטוב – כתיבה מדויקת וכנה. מצד שני, הכותבת בגוף ראשון צריכה להיזהר שלא יאפיל על הכתיבה צל הנרקיסיזם שלה; זו כתיבה אישית ורפלקטיבית אבל היא מבקשת ליצור קשר עם הזולת. דרוש תמהיל מסוים מאוד של ענווה וגאווה (או צניעות בלי בושה). זו מלאכה בכלל לא פשוטה.

1378484

 

את קריאת "אשה לבדה", דוגמה חריגה בנוף הספרות המקומי, השלמתי אפוא ברגשות מעורבים. אני משוכנעת שהיצירה הזאת יצאה נפסדת מכך שברובה לא נכתבה בגוף ראשון – נקודת המבע הטבעית למסה האישית – אבל אני מתקשה להסביר לעצמי ולאחרים בדיוק מהו ההפסד.

הנה, לדוגמה, כותבת המרמן בגוף שלישי על עצמה:

"כן, גם היא היתה מתוחה, פחדה שבמחסום יעצרו אותם, יורו לה להעמיד את המכונית בצד, יחקרו ויחזירו אותם לאחור. כשיצאו מהכפר עלה על דעתה לרגע להורות לילדים שלא ידברו בערבית עד שיעברו את המחסום, כאילו שהם יודעים לדבר בשפה אחרת. אבל הם ממילא לא הוציאו הגה, ישבו להם כהלומי אלם, והיא התקרבה לאט אל עמדת החיילים, בטנה מתכווצת וברכיה רועדות, הורידה את שמשת החלון…"

 

מה היה שונה לו כתבה את אותם משפטים בגוף ראשון?

"כן, גם אני הייתי מתוחה, פחדתי שבמחסום יעצרו אותנו, יורו לי להעמיד את המכונית בצד, יחקרו ויחזירו אותנו לאחור. כשיצאנו מהכפר עלה על דעתי לרגע להורות לילדים שלא ידברו בערבית עד שיעברו את המחסום, כאילו שהם יודעים לדבר בשפה אחרת. אבל הם ממילא לא הוציאו הגה, ישבו להם כהלומי אלם. התקרבתי לאט אל עמדת החיילים, בטני מתכווצת וברכי רועדות, הורדתי את שמשת החלון…"

 

האם זהו רק עניין של החלפת גוף בגוף – תוך השארת המשפטים כפי שהם? האם זהו רק עניין של נימה – הגוף השלישי שומר על מרחק אסתטי, שנעים לאוזן הספרותית הישראלית? או  שהכתיבה בגוף ראשון מולידה בהכרח תיאור אחר, מחשבות אחרות, חוויה אחרת? הרי המרמן דבקה מאוד בספרה בגוף שלישי מהסוג המכונה "מבע משולב", כלומר, גוף שלישי אבל לא של מספרת כל יודעת אלא של מספרת הצמודה לתודעה, להשקפה, לשדה הראייה של הדמות הראשית. מהו ההבדל המהותי בין הגוף השלישי הזה לבין הגוף הראשון?

"אשה לבדה" הוא מקרה מבחן מצוין לסוגיה הזאת גם משום שהמרמן בעצמה הכניסה בו כמה קטעים שבהם היא דווקא מדברת בגוף ראשון. למשל, כשציטטה ממכתב של עדות אישית בעניין מר עדנאן עבדאללה שכתבה לבית המשפט הצבאי. "אני החתומה מטה, עורכת בכירה בהוצאת הספרים הוותיקה 'עם עובד', מתרגמת וסופרת, מעידה בזה שאני מכירה היטב את עדנאן עבדאללה ומיודדת אתו. בתקופת ידידותנו, ובייחוד בחודשים האחרונים, היו לי אתו שיחות רבות…."

ולמשל, כשהיא מתארת בגוף ראשון דברים שקרו לה ולחברתה,
"שתיים היינו שנמשכנו לרצועת עזה למן הביקור הראשון שלנו בה בסתיו 1987, שתי נשים ירושלמיות: עידית דורון, בלשנית במקצועה, ואני…" זהו קטע קצר, מיעוט חריג באוסף הרשימות שרובו בגוף שלישי, וגם בו המרמן אינה כותבת את המלה "אני", אלא מצטנפת ב"אנחנו", המייצג אותה ואת חברתה.

ומעניין שגם במסה אישית נהדרת אחרת של אילנה המרמן, "מסע לבלי שוב" (במזל סרטן, עם ירגן ניראד, עם עובד 2001), שאותה אני מציעה לכותבים ולכותבות לקרוא כמופת של כתיבה מסאית, גם בזו בחרה המרמן שלא לכתוב בגוף ראשון, אלא בגוף שני, כפנייה אישית אל בן זוגה, שמת זה כבר, ושנפתחת כך: "יום חמישי, העשרים ושלושה במארס 2000. אני חולה, אתה אומר אחרי שנכנסת, בשמונה בערב בערך, לחדר שאני מתארחת בו זה שבועיים בברלין. ומיד אני יודעת שזהו, שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, לעולם לא".

ומעניין שב"אשה לבדה" יש רגע שבו המרמן מדמיינת את בת דמותה מדברת בגוף ראשון, ואומרת, את מה שלא אמרה: "אולי תקשיבו פעם אחת גם לקולי, קולה של אשה שחיה פה כל ימיה, ממלחמה למלחמה, ובימים הרעים שבין המלחמות וקשורה למקום הזה לא פחות מכם…".

ואני שואלת: מדוע באמת היא אינה משמיעה את קולה זה – החשוב, הבהיר, המרעיד – באופן גלוי, ללא כחל וסרק, מדוע אינה כותבת: אני?

יש לי השערה, והיא בגדר ניחוש בלבד, משום שמעולם לא שוחחתי עם אילנה המרמן. אולי זו המסורת הספרותית הישראלית, שהיא מסורת כתיבה גברית, לאומית. ואף שהמרמן היא יוצרת חריגה בנופה, עדיין היא מחזיקה אולי בכמה מערכיה. המסורת הספרותית הישראלית משווה בין ספרותיות לבין כתיבה על רומו של עולם, על הקולקטיב, על המעשה הציוני; בין ספרותיות לבין סוגת הרומן הבדיוני, ובין ספרותיות לבין כתיבה בגוף שלישי. וזו אותה מסורת שמעמידה את האישי, את "האני", את הפרטי, את הקטן, את הקונקרטי את התיעודי כמנוגדים למה שהוא "ספרותי". זו מסורת שונה בתכלית ממסורת הכתיבה האנגלוסכסית, למשל, שבה הכתיבה המסאית בגוף ראשון, לא רק שהיא מוערכת אלא שהיא לסופרים ולסופרות כתעודת כבוד בזכות האתגרים המחמירים שהיא מעמידה להם. בגסות אפשר לתאר כך את הגישה האנגלוסכסית: כל אחד יכול לכתוב רומן סביר. אבל מסה אישית טובה, משכנעת, שעומדת בסטנדרטים של אסתטיקה ושל אתיקה – זה רק ליחידים, שעמלו קשה באמת.

בסוף "אשה לבדה" כותבת המרמן שלמדה זה כבר לומר כן. "כן לחירות לסדוק ולפרוץ ולקעקע מחיצות, מחוץ לה ובתוכה פנימה, לצפצף על חרדות ודעות קדומות, להתמכר לסקרנות ולא לפחד".

אלה דברים מעוררי השראה והזדהות. ואני רוצה לומר שמבחינה תרבותית, המאבק נגד הפחד ובעד הסקרנות עובר בהכרח גם בניסיון לכתוב "אני", לתאר את שרואות העיניים, פנימה והחוצה, בגוף ראשון, גלוי, ובפה מלא.

פיקניק. סיפור קצר

 

 

רמי יושב על השולחן, רגליו על הספסל. הוא מחזיק ביד ענף קרוע של עץ אלון ומתופף על הברכיים. אנחנו מתרחקים לתוך היער. החלטנו להתחבא לרמי מאחורי מגדל השמירה. אנחנו הולכים לאט. אני מחזיקה ביד בקבוק מים  וליובל יש בכיס שתי סיגריות וקופסת גפרורים. אנחנו לא מדברים. האורנים מצילים, אבל הרוח עומדת והשמש צורבת מחטים לוהטות.

רמי הוא האח הגדול שלנו ואמא ביקשה שייקח אותנו לפיקניק ביער בן שמן. היא יודעת שהיא הבטיחה לבוא איתנו, אבל מה לעשות, בסוף היא לא יכולה. קראו לה מהעבודה ברגע האחרון. אין ברירה, לפעמים היא צריכה לעבוד בשבת. זו לא סיבה לוותר על טיול. הריח של האורנים מתוק וחמוץ, ואנחנו דורכים על זרדים ועל אבנים קטנות. אנחנו בועטים באיצטרובלים. אנחנו תולשים סביוני סבא ומפיצים את ראשיהם האפורים בנשיפה. אני נועלת סנדלים, הסוליות דקות, המהמורות מציקות, אבל יובל הוריד את הנעליים שלו והוא הולך יחף ושום דבר לא מפריע לו. השביל מתעקל סביב מגדל השמירה, אנחנו יורדים במדרון ומוצאים סלע גדול רחב ודי חלק, ויושבים עליו. מכאן אנחנו לא רואים את רמי והוא לא רואה אותנו. אנחנו רואים למטה את הנחל, הוא זורם בתוך שיחים, העצים שעל גדותיו גוחנים אליו, אבל רמי אמר לנו שאסור לרדת אליו, כי הוא מזוהם. זה לא נחל, זה ביוב, הוא אמר. מכאן הוא דווקא נראה כמו נחל שזורם בחדווה במורדות. אנחנו לא מריחים שום ריח רע. הצל  של המגדל מקרר אותנו ומטיל עלינו שקט. רחש הכביש מרחוק נאלם.

ben-shemen1-by-avi-hayun

 

 

יובל מצית סיגריה ושואף ונושף ומעביר אותה אלי ואני שואפת, נחנקת ומשתעלת. יובל אומר שבפעם השלישית זה מסתדר. אני שותה מים. לא נעים לי בגרון. מריר לי בפה. יובל גילה לי אתמול שהוא עישן כבר חמש סיגריות בשבוע שעבר. הוא השביע אותי לא לספר לאמא ולא לספר לרמי. אמרתי, טוב, אבל בתנאי שתיתן לי לנסות גם. רמי לא כל-כך רצה לקחת אותנו לפיקניק, היו לו תוכניות אחרות. אמא אמרה לו, איזה תוכניות, מה בדיוק תכננת? להסתגר בחדר ולבהות בקיר? רמי הזדעף. אמא אמרה, תעשה לי טובה. תיקח את המגדיר ותסביר להם על ציפורים. רמי אמר, טוב, בסדר, אבל  זאת הפעם האחרונה. אני לא ממלא מקום. זה היה קל כי רמי אוהב ציפורים. אין לו חברים, אבל יש לו עיסוקים. הוא מצלם ציפורים ומפתח את התמונות בחדר-חושך, שהוא גם חדר-האמבטיה והשירותים. לפעמים אני צריכה פיפי ושוכחת ופותחת את הדלת והאור האדום נוהם ורמי צועק, צאי מפה עכשיו!

אני סוגרת מהר והולכת לשירותים האחרים, שאני לא אוהבת, כי הם צרים ומחניקים, והוא מקלל כי נייר הצילום נשרף בגללי. חוץ מלצלם ציפורים ולתלות את התמונות על הקיר הוא גם אוסף פקקים של בקבוקים. יש לו דלי מלא באלפי פקקים. אני לא יודעת בשביל מה.

יובל שוכב על הגב ומעשן ואני נשכבת ומשעינה את הראש שלי על הירך שלו. נוח לי ככה. אני מחפשת קִנים בצמרות, והעיניים שלי אוספות אור, ואני עוצמת אותן חזק והכל מתמלא כתמים כתומים, שהשמש הטביעה באישונים, ואני פותחת עיניים והכחול של השמים שוקע, הכל הפוך, אני בכלל למעלה והכחול הוא ים והצמרות אצות. רמי התעצבן עלינו בדרך לשולחן הפיקניק כי הוא דיבר ברצינות ואנחנו צחקנו. ירדנו בשביל, בין העצים, רמי אמר שכדאי להתרחק כמה שיותר מהמכונית, ומדי פעם ראינו ציפור, ורמי אמר לנו כמה מלים עליה. למשל, הוא הסביר שהעורב האפור אוכל הכל: נבטים ופירות, וגוזלים וביצים וגם מכרסמים ופגרים. הוא אמר שהעורב בונה קן גדול על צמרת של עץ גבוה, תסתכלו למעלה אולי תראו אחד. העורבים ההורים מאכילים שם את הגוזלים במשך חודש ימים ואחר-כך שומרים עליהם  עוד שבועיים  וזהו. הם עוזבים. אתם שומעים? הקן של העורב כל-כך מוצלח, בנוי לתלפיות, שלפעמים בזי עצים משתמשים בו אחרי שהעורבים נטשו. יובל שאל למה הבז לא בונה לעצמו קן משלו. רמי ענה לו שהוא פשוט כזה. חומס. תופס. הוא גם רודף אחרי ציפורים ולוכד אותן במעופן. זה הטיפוס.

זה היה די מעניין, גם כשהוא הסביר על עורבני אחד כחול כנף, שעבר בין העצים, וגם על שַׁחֲרוּר שניזון מחרקים. אבל פתאום אורו עיניו. הוא אמר, הו, שלום לָך, אותך אני מכיר, אולי את לא זוכרת, נפגשנו פעם. הוא אמר לנו, תראו את זאתי. היא אולי נראית לכם נחמדה, פשוטה ושקטה, אבל היא טורפת לא קטנה. שאלנו, מי? מי? והוא הצביע לכיוון  קבוצה של ענפי אורן מעלינו. ישבה שם ציפור אפרפרה קטנה, בגודל כף יד, זקופה וערנית, ורמי אמר, תראו, היא רוטטת, עוד מעט היא תצלול ותתפוס איזה חרק מהאדמה או אפילו חרק שעף באוויר, קוראים לה חטפית. ואנחנו שמענו חטפית ופרצנו בצחוק. כי ההתלהבות שלו והשם המצחיק, חטפית, לא יודעת, זה היה מצחיק. רמי עדיין לא התעצבן מהצחוק שלנו, כי הוא היה שקוע במבט והסתכל סביב וחיפש ופניו אורו שוב והוא אמר, וואו, תסתכלו. הסתכלנו וחיפשנו את המבט שלו ומצאנו אותה, נחבאת אל השיח, ציפור חמודה וצהובה וקצת שמנמנה, ורמי אמר, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות. שאלנו, מה? מה? והוא אמר, אף-פעם לא ראיתי בַּזבּוּז בקיץ. רמי נענע בראש, ופתאום נראָה חי, כמו שלא רואים אותו כמעט אף-פעם. יובל שאל, בזבוז? רמי אמר, כן, בזבוז הלבנון, זאת ציפור שיר, קרובת-משפחה של הקנרית, הציפור שאנשים מחזיקים בכלוב. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו בזבוז, בזבוז, וממש התפוצצנו מצחוק. רק אז רמי שם לב אלינו. הצחוק שלנו צינן את ההתלהבות שלו, והוא הניף יד בביטול ואמר, יופי, שני ילדים מפגרים. המשכנו ללכת עד שהגענו לשולחן הפיקניק והנחנו שם את הדברים.

אני שומעת את הבטן של יובל מקרקרת, ואני משעינה עליה את הלחי ועושה כאילו אני מקשיבה בתשומת-לב, ושואלת, רגע, אֶת הסוף לא הבנתי, אַת יכולה לחזור על זה? יובל אומר, אני רוצָה עוד חצי פיתה, מה כל-כך קשה להבין? ואני קצת צוחקת אבל לא ממש, כי זו בדיחה די ישנה שלנו וכי אני עייפה. אני גם שׂבעה. בשולחן הפיקניק אכלתי שני חצאי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ וגם חתיכה של שניצל שנעטף בנייר כסף וגם מהסלט תפוחי-אדמה. הכל היה קריר ולח מהצידנית. מוצלח מאוד. רמי אכל רק חתיכה מהאבטיח, הוא אמר שהוא לא רעב.

יובל זז ומזדקף, הוא מקפל ברכיים, הראש שלי נשמט מהירך ונחבט בסלע. הוא אומר, הראש שלך כבד לי, לא נוח לי. ואני רואה שהוא מתחיל להיות לא נחמד. זה קורה לו מדי פעם, ואז אני תמיד נעלבת והוא מתעצבן עוד יותר ואני נעלבת. אין לי כוח לזה עכשיו, אני בטיול, אז אני מחליטה לשבת בשקט לידו ולא לעשות מזה עניין. הבטן שלי מלאה ויש לי טעם של שניצל בפה. כשגמרנו לאכול רמי אמר לנו שהוא יאסוף את הכל בשקית גדולה, את הנייר כסף והשקיות והמפיות, ואנחנו נזרוק בפח הירוק הגדול. אולי כדאי שבדרך  נאסוף זבל גם של אחרים, כי זה דוחה איך שאנשים משאירים את הזבל שלהם ביער. ליד הפח הגדול הרחוק יובל אמר לי בשקט, בואי נתחבא לרמי, נראה כמה זמן ייקח לו למצוא אותנו. זה לא יהיה פשוט בהתחשב בזה שאנחנו לא ציפורים. אמרתי, טוב. רמי התיישב על השולחן עם ענף אלון קרוע ותופף על הברכיים שלו בהיסח-הדעת.

יובל קם על רגליו ואוסף אבנים וזורק אותן אל המדרון. הן מתגלגלות למטה, נתקעות בשיח או בסלע או בעץ. רק אבן אחת, די גדולה, שמכסה לו כמעט את כל היד, הוא מצליח לזרוק ממש רחוק והיא מידרדרת אל הנחל ומשפריצה. אתמול רמי חזר הביתה בערב ואמא אמרה לו שמישהי חיפשה אותו. הוא שאל, מי? ואמא אמרה, לא יודעת, היא לא אמרה. רמי נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת. אני הרמתי את השפופרת במטבח כדי לשמוע אם הוא מדבר בטלפון, ושמעתי שהוא מדבר ומיד סגרתי. אני לא יודעת מה היה שם, אבל אחרי חצי שעה פתאום שמענו רעש גדול מהחדר ואמא דפקה בדלת שלו ושאלה, רמצ'וק, הכל בסדר? ורמי אמר, כן, כן. אמא משכה בכתפיים וחזרה לעיתון בסלון. אני הלכתי ושמתי תקליט של ריי צ'ארלס בפטפון והנחתי עליו את המחט. שמענו שני שירים לפני שרמי יצא מהחדר שלו ונכנס לאמבטיה ונעל. מיד הלכתי והצצתי בחדר וראיתי את הדלי עם הפקקים נטוי על  הצד וכל הפקקים פזורים על הרצפה. אמא באה  אחרי והציצה ומלמלה, נו יופי, הילד נורמלי, הוא מאוהב, ונכנסה לחדר ואספה את הפקקים.

אני אומרת ליובל, מעניין אם רמי מחפש אותנו. עבר כבר די הרבה זמן. כמעט שעה. יובל אומר, רגע, עכשיו אני חייב עוד פעם אחת. הוא מוצא אבן יותר גדולה וזורק אותה בכל הכוח, אבל הזריקה שלו קצרה והאבן נתקלת בסלע ומידרדרת אל סבך קוצני. הוא מתעצבן ומנסה שוב ושוב וזה לא משתפר.

אני אומרת, די, יובל, בוא נחזור. רמי ידאג. יובל בועט בסלע בכעס וצועק, איי, איי, כי הוא יחף, הוא שכח שהוא יחף, וזה כואב. אנחנו מחכים קצת, יובל מעסה את הרגל שלו ודורך עליה, כואב לו, אבל הוא מתעשת ומדדה לצדי בדרך חזרה.

אנחנו מתקרבים לקרחת הפיקניקים ורואים מרחוק את רמי שוכב על השולחן. אנחנו מתקרבים ורואים שהוא נרדם. המצח שלו מבעבע, וזיעה ניגרת אל הצוואר. הענף הקרוע של האלון מונח על החזה שלו. הברכיים שלו שרוטות. זבובים רוכנים  מעל ערוצים של דם קרוש שזורמים אל תוך הגרביים. אנחנו מעירים את רמי והוא מסתכל עלינו במבט מוזר. העיניים שלו נפוחות. הוא אומר, וואו. נרדמתי. מה השעה? הוא קם וזורק את הענף הקרוע הרחק מעבר לראשים שלנו. הוא מרים את הצידנית ומסתכל סביב לראות שלא שכחנו כלום. אנחנו הולכים לכיוון המכונית. הוא שותק. אנחנו שותקים. אני שואלת, רמי, אתה בסדר? אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לחטא את השריטות. אני שואלת, רמי, זה לא כואב? הוא מתעלם. אני אומרת, גם יובל נפצע, הוא בעט בסלע. שכח שהוא יחף. רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור צהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף-פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה. הוא מסתכל עלינו מסתכלים עליו, שותקים. הוא אומר, טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים.

 

 

מתוך "פיקניק", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

סיפור קצר אמיתי

 

20160404_155217

הסיפור הקצר והסיפור האמיתי הם שתי אהבות גדולות שלי, והן נפגשות בסדנת כתיבה חדשה, שנפתחת הערב בקומה השנייה של חנות הספרים "המגדלור". זו הזדמנות גדולה בשבילי ללוות כותבים של סיפורים קצרים, ולהכיר להם,  ויחד איתם, כמה מהסיפורים הקצרים האהובים עלי.

יש לי הרבה מה לכתוב – לשאול, לספר, לחשוב – על הסיפור הקצר, על סגולותיה של הצורה הספרותית הזאת, שקשה להגדירה. ויש לי הרבה מה לומר על הסיפור האמיתי – הממואר, המסה האישית, הדיוקן. אבל הרבה ממה שיש לי לומר על שני אלה כבר כתבה אלי סמית, סופרת סקוטית אהובה עלי, בסיפור קצר שנקרא "סיפור קצר אמיתי", והוא עוסק בסיפור הקצר, והכל בו אמיתי. קבלו נא המלצת קריאה:

סיפור קצר אמיתי מאת אלי סמית

שני גברים ישבו בבית הקפה בשולחן הסמוך לשלי. אחד היה צעיר יותר, אחד מבוגר. אפשר שהם היו אב ובנו, אבל לא היה ביניהם שמץ מהאי-נוחות, מעננת הכעס, שכמעט תמיד שוררים בין אבות ובנים. הם בטח היו תולדה של גירושים. האבא נלהב להיות אבא, עכשיו כשבנו התמקם היטב בבגרותו; הבן נחוש להיות גבר מול אביו, עכשיו כשאבא שלו יושב מולו למשך כוס קפה אחת לפחות.

לא. בעצם סביר יותר שהמבוגר היה מעין חבר משפחה שמעניק אבהוּת בסופי שבוע קיציים לבן הקטן של המשפחה המפורקת; גבר שנושא באחריות שלו, ועכשיו תראו, הילד התבגר, הגבר הזדקן, ויש ביניהם  הבנה ללא מילים, וכולי.

הפסקתי להמציא להם סיפור. הרגשתי שזה קצת לא בסדר. במקום להמציא, הקשבתי לדברים שאמרו. הם שוחחו על ספרות, דבר שבמקרה מעניין אותי, אף שזה בטח לא היה מעניין רבים אחרים. הצעיר דיבר על ההבדל בין הרומן לבין הסיפור הקצר. הרומן, הוא אמר, הוא זונה זקנה בָּלה.

זונה זקנה בלה! אמר המבוגר, בהנאה גלויה.

הרומן הוא זונה שנותנת, חמה, מרווחת, מוּכּרת, אמר הצעיר, אבל באמת קצת משומשת, באמת קצת יותר מדי רפויה, מדולדלת.

רפויה ומדולדלת! אמר המבוגר וצחק.

ואילו הסיפור הקצר, לשם השוואה, הוא אלה קלילה, נימפה דקת גו. היות שמעטים כל כך הצליחו למשול בסיפור הקצר, היא עדיין במצב טוב.

מצב טוב מאוד! האיש המבוגר יותר חייך מאוזן לאוזן. אפשר להניח שהוא היה מבוגר מספיק כדי לזכור ימים בחייו, ולא כל כך מזמן, שבהם היה זה מעט מפוקפק, לכל הפחות, לדבר כך. בעצלתיים תהיתי כמה מהספרים בבית שלי שווים זיון, ואיך הם במיטה. ואז נאנחתי, והוצאתי את הנייד שלי והתקשרתי לחברתי, שאיתה אני בדרך כלל יושבת בבית הקפה הזה בימי שישי.

היא יודעת לא מעט על הסיפור הקצר.

רוב חייה קראה סיפורים קצרים, כתבה על אודותיהם, לימדה אותם, ואפילו, לפעמים כתבה אותם. היא קראה יותר סיפורים קצרים משרוב האנשים בכלל יודעים (או רוצים לדעת) שיש. אני מניחה שאפשר לכנות זאת חיים שלמים של מחוות אהבה, אף שהיא לא כל כך מבוגרת. באותו בוקר עדיין היתה בסוף שנות השלושים שלה. חיים שלמים-עד-עכשיו של מחוות אהבה. אבל כבר אז היא ידעה יותר על הסיפור הקצר ועל האנשים בכל העולם שכותבים וכתבו סיפורים קצרים מכל אדם אחר שאי פעם פגשתי.

היא היתה בבית חולים, באותו שישי מסוים, לפני כשנתיים, כי מחזור של כימותרפיה חיסל כל אחד מהתאים הלבנים הקטנים שלה ואחר כך היא תפסה זיהום בשן בינה.

חיכיתי שקול האוטומט של מערכת הטלפון בבית החולים יספר לי על עצמו, ואז יצטט רטורית בחזרה אלי את המספר שכרגע חייגתי, ואז יאיית בשגיאה את שם חברתי, קאסיה, ויגיד לי כמה בדיוק יגבה ממני על שהקשבתי לכל זה ואז כמה תעלה לי כל דקה של שיחה עם חברתי. ואז הוא חיבר אותי.

הי, אמרתי, זאת אני.

את בנייד? היא אמרה. לא כדאי, אֶלִי. זה יקר במערכת הזאת. אני אתקשר אלייך.

אל דאגה, אמרתי. זה רק לחפוז. תקשיבי. האם הסיפור הקצר הוא אלה ונימפה והאם הרומן הוא זונה זקנה?

האם מה מה?

זונה זקנה, מין זונה דיקנסית כזאת, אולי, אמרתי. כמו היצאנית שמלמדת את דייויד ניבן לעשות סקס בספר ההוא.

דייויד ניבן? היא אמרה.

את יודעת, אמרתי. היצאנית שהוא הולך אליה ב"הירח הוא בלון" כשהוא בערך בן ארבע עשרה, והיא ממש מתוקה והיא חונכת אותו והוא מאבד את הבתולין שלו, והוא עדיין בגרביים, או שהזונה היא זו שעדיין לבושה בגרביים, אני לא זוכרת, לא חשוב, היא ממש מתוקה אליו ואז הוא חוזר לבקר אותה מאוחר יותר בחיים כשהיא זונה זקנה והוא כבר כוכב קולנוע מפורסם בכל העולם, והוא מביא לה המון מתנות כי הוא כזה איש נחמד ואף פעם לא שוכח גילויים של טוּב לב. והאם הסיפור הקצר הוא יותר כמו האלה דיאנה?

הסיפור הקצר כמו הוא דיאנה, היא אמרה.

כן.

הרגשתי ששני הגברים, שעמדו לעזוב את בית הקפה, מביטים בי בסקרנות. הרחקתי לרגע את הטלפון שלי מאוזני.

אני רק שואלת חברה שלי מה היא חושבת על תזת הנימפה שלכם, אמרתי.

שני הגברים נראו קצת הלומים. ואז שניהם עזבו את בית הקפה בלי להביט לאחור.

סיפרתי לה על השיחה שזה עתה שמעתי.

חשבתי על דיאנה כי היא קצת נימפה כזאת, אני מניחה, אמרתי. אני לא יכולה לחשוב על אלה שדומה לנימפה. כל האלות שעולות בדעתי הן, נניח, קאלי, או שילה נא-גיג. או אפרודיטה, היא היתה די קשוחה. כל קטילת הצבאים ההיא. היא קטלה צבאים, לא?

מדוע הסיפור הקצר הוא כמו נימפה, אמרה קאסיה. נשמע כמו בדיחה גסה, הא.

אוקיי, אמרתי, קדימה, אמרתי. מדוע הסיפור הקצר הוא כמו נימפה?

אחשוב על זה, היא אמרה. זה ייתן לי משהו לעשות כאן.

קאסיה ואני חברות כבר יותר מעשרים שנה. זה לא מרגיש כל כך ארוך, אף שזה נשמע די ארוך. קצר וארוך הם עניין יחסי. מה שהיה ארוך באמת הוא כל יום שהיא עשתה בבית החולים; היום היה היום הארוך העשירי שלה באחת ממחלקות הסרטן, שם הזריקו לה קוקטייל של אנטיביוטיקות וחיכו שיירד לה החום ושתעלה לה ספירת כדוריות הדם הלבנות. כששני התיקונים הקטנים האלה יקרו בעולם, ירשו לה ללכת הביתה. וגם היה הרבה עצב סביבה במחלקה. אחרי עשרה ימים ארוכים הכובד של העצב הזה –  שיכול להישמע די קטן אם את לא אדם שצריך לחשוב על זה, או שנאלץ בגלל הנסיבות להתייחס לזה, אבל הוא קרוב לעצוּם אם את כן אדם כזה –  היה די רציני.

היא התקשרה אלי מאוחר יותר באותו אחר צהריים והשאירה הודעה על המשיבון. יכולתי לשמוע את רעשי בית החולים וקולות של אנשים אחרים במחלקה באוויר המוקלט מסביב לקולה:

 

טוב, תקשיבי. תלוי מה את מתכוונת כשאת אומרת נימפה. אז, תלוי. סיפור קצר הוא כמו נימפה כי סאטירים רוצים לשכב איתה כל הזמן. סיפור קצר הוא כמו נימפה, כי שניהם אוהבים לחיות על פסגות הרים ובחורשות וליד מעיינות ובנהרות ובעמקים ובמערות קרירות. סיפור קצר הוא כמו נימפה כי הוא אוהב ללוות את ארטמיס במסעות הציד שלה. לא מצחיק מאוד עדיין, אני יודעת, אבל אני עובדת על זה.

 

שמעתי את הטלפון מתנתק. הודעה התקבלה בשלוש ארבעים ושלוש, אמר קול הרובוט של המשיבון שלי. התקשרתי אליה בחזרה ועברתי בדיוק את הד שיחת הטלפון עם המערכת מהבוקר. היא ענתה ולפני שאפילו הספקתי להגיד הלו, היא אמרה:

תקשיבי! תקשיבי!

סיפור קצר הוא כמו נימפומנית כי שניהם אוהבים לשכב עם רבים – או להיכנס להמון אנתולוגיות – אבל אף אחד מהם לא מקבל כסף תמורת העונג הזה.

צחקתי בקול רם.

וזה בשונה מהזונה הזקנה הבלה, הרומן, הא הא, היא אמרה. וכשדיברתי עם אבא שלי בארוחת הצהריים הוא אמר לי שאפשר לדוג דגי פורל בעזרת נימפות. הן מין קרס-זבוב דייגים כזה. הוא אומר שיש אנשים שסוחבים איתם זכוכית מגדלת לכל מקום למקרה שיוכלו לראות נימפה אמיתית, כדי שיוכלו להעתיק אותה בדיוק רב יותר לטובת זבובי הדיג שהם מכינים.

אני אומרת לך, אמרתי. העולם מלא בדברים מעוררי השתאות.

אני יודעת, היא אמרה. מה דעתך על בדיחת האנתולוגיות?

שש מתוך עשר, אמרתי.

גרוע, אם כך. אוקיי. אנסה לחשוב על משהו טוב יותר.

אולי יש פוטנציאל בערוץ הנימפות-כזבובי-דיג, אמרתי.

הא הא, היא אמרה. אבל אני צריכה לעזוב את עניין הנימפות היום אחר הצהריים ולחזור למסע ההרצפטין.

אלוהים, אמרתי.

אני מותשת, היא אמרה. אנחנו מחברים מכתבים.

מתי תרופה נגד-סרטן היא לא תרופה נגד-סרטן? אמרתי.

כשאנשים לא יכולים לעמוד במחיר שלה, היא אמרה. הא הא.

נשיקות ואהבה, אמרתי.

גם לך, היא אמרה. כוס תה?

אכין לנו, אמרתי. נדבר בקרוב.

שמעתי את הטלפון מת. הנחתי את הטלפון שלי והלכתי להדליק את הקומקום. הסתכלתי איך הוא מתרתח ואדים יוצאים מהזרבובית. מילאתי שני ספלים במים רותחים והשלכתי פנימה את שקיות התה. שתיתי את התה שלי והבטתי באדים עולים מהספל השני.

הנה מה שקאסיה התכוונה כשאמרה מסע ההרצפטין.

הרצפטין הוא תרופה שמשתמשים בה מזה זמן מה בטיפול בחולות סרטן השד. רופאים מצאו – בנקודת הזמן שבו קאסיה ואני שוחחנו בסיפור הזה – שהתרופה עוזרת באמת לנשים מסוימות, אלה שסובלות מייצור עודף של החלבון HER2, בשלבים מוקדמים של המחלה. כשנותנים את התרופה במקרה של התאמה, היא יכולה להוריד בחמישים אחוזים את הסכנה שהסרטן יחזור. רופאים בכל העולם התרגשו, כי זה היה בבחינת שינוי פרדיגמטי בטיפול בסרטן השד.

לא שמעתי על דבר מכל זה לפני שקאסיה סיפרה לי, והיא לא שמעה על דבר מכל זה לפני שאמת קטנה, שמידתה פחותה משני סנטימטרים, שרופאים מצאו באפריל של אותה שנה באחד משדיה, היתה בבחינת שינוי פרדיגמטי בחיי היום יום שלה. עכשיו היה זה אוגוסט. במאי רופאיה סיפרו לה כמה טוב ההרצפטין, ואיך היא בטוח תוכל לקבל את התרופה בסוף הכימותרפיה שלה, בחסות ביטוח הבריאות הלאומי. ואז בסוף יולי, ביקר את הרופאה שלה נציג של הפי-סי-טי, שזה ראשי תיבות באנגלית של טיפול ואמון וראשוני, וזה הגוף שאחראי על מימון שירות הבריאות הלאומי. נציג הפי-סי-טי הורה לרופאה של חברתי שלא תספר לנשים שנמצאות בשטח השיפוט של בית החולים על נפלאות ההרצפטין עד שארגון בשם נייס יאשר את העלות-תועלת של התרופה. באותם ימים חשבו שהליך האישור ייקח כתשעה חודשים עד שנה (ועד אז יהיה מאוחר מדי לחברה שלי ולנשים אחרות). אף שקאסיה ידעה שאם היא רצתה לקנות הרצפטין בשירותי הבריאות הפרטיים, באותו רגע, תמורת כ-27 אלף פאונד, היא יכולה. זה מסוג הדברים שקורים עכשיו לתרופות שזקוקים להן בדחיפות, איפשהו בסביבתכם.

"טיפול", "אמון", "ראשוני", "נייס".

הנה סיפור קצר שרוב האנשים חושבים שהם מכירים על נימפה (מתברר שזהו גם אחד המופעים הראשונים בספרות של מה שמכונה בימינו אנורקסיה).

אקו היתה אוריד, שזה סוג של נימפת הרים. היא היתה ידועה בקרב הנימפות והרועים לא רק בגלל דברנותה הנפלאה, אלא גם בזכות יכולתה להציל את חברותיה הנימפות מזעמה של האלה ג'ונו. למשל, חברותיה היו שוכבות להן על מדרון ההר בשמש וג'ונו היתה באה מעבר לפינה, ועומדת לתפוס אותן בבטלנותן, ואקו, שהיה לה הכישרון לדעת מתי ג'ונו עומדת להופע, היתה קופצת על רגליה ופונה לעבר האלה ומסיחה את דעתה בסיפורים ובדיבורים, דיבורים וסיפורים, עד שהנימפות הבטלניות נעמדו על רגליהן והתחילו לעבוד, כביכול מעולם לא נחו לרגע.

כשג'ונו הבינה לבסוף מה שאקו נהגה לעשות, היא כעסה. היא הצביעה עליה באצבע הקללה שלה, וזרקה לעברה את הקללה הראשונה שעלתה בדעתה.

מעתה והלאה, היא אמרה, תוכלי רק לחזור בקול רם על מלים שאחרים אמרו רגע אחד קודם לכן. לא כך?

לא כך, אקו אמרה.

עיניה התעגלו. פיה נפער.

את יכולה ללכת, אמרה ג'ונו.

מלוכלכת, אמרה אקו.

טוב, אני חוזרת לסוס, אמרה ג'ונו.

לכּוּס, אמרה אקו.

למעשה, אני ממציאה את המרד הקטן. אין בעצם שום מרד בשביל אקו בגרסה המקורית של אוביד לסיפור. עושה רושם שאחרי שלקחו ממנה את היכולת לדבר בשם עצמה, ואת היכולת להגן על חברותיה, לא נשאר דבר בשבילה – במונחים של הסיפור – אלא להתאהב בנער שכל כך מאוהב בעצמו עד שהוא מבלה את כל ימיו רכון מעל בריכת תשוקתו,  ואז הוא הולך וקמל עד כדי מוות-כמעט (ואז במקום למות, משתנה מנער לפרח לבן קטן).

גם אקו קמלה. משקלה נשר ממנה. היא נעשתה רזונת באופן אופנתי, ואז נעשתה עור ועצמות, ואז כל מה שנשאר ממנה היה קול יבבני, קמל, שצף ללא גוף אנה ואנה, ואומר בדיוק את אותם הדברים שכל האחרים אומרים.

הנה, לעומת זאת, סיפורו של הרגע שבו פגשתי את חברתי קאסיה, לפני יותר מעשרים שנים.

הייתי תלמידת תואר שני בקמברידג' ואיבדתי את קולי. אני לא מתכוונת שאיבדתי את הקול כי הצטננתי או היתה לי דלקת גרון, אני מתכוונת ששנתיים במערכת, שההיררכיה שלה כל כך מושרשת עד כדי כך שנערות ונשים היו עדיין סוג של חידוש בשבילה, הצליחו איכשהו לחסל כל קול שהיה לי.

וכך ישבתי בירכתי הכיתה, וכבר לא ממש הקשבתי כמו שצריך, ושמעתי קול. זה היה מאחד המושבים לפני. זה היה קול של צעירה, והוא שאל שאלה ישירה את האדם שהנחה את הסמינר ואת יו"ר המושב, שאלה על אודות הסופרת האמריקאית קרסון מק'קאלרס.

כי נראה לי שמק'קאלרס ללא ספק רלוונטית מאוד לכל הרמות של הדיון הזה, אמר הקול.

המרצה והמנחה של המפגש נראו קצת הלומים, מכך שבכלל מישהו אמר משהו בקול רם. היו"ר כחכח בגרונו.

מצאתי את עצמי רוכנת לפנים. מזה כשנתיים לא שמעתי אף לא אחד מדבר כך, עם כזאת הפגנה פתוחה וחסרת דאגות של ידע ישר ולעניין. ועוד: מוקדם יותר באותו יום דיברתי עם סטודנטית לתואר ראשון שלא מצאה אף לא אחד בכל המחלקה לאנגלית באוניברסיטת קיימברידג' שיסכים להנחות את התזה שלה על מק'קאלרס. עשה רושם שאף אחד לא כשיר ללמד ולקרוא אותה.

בכל מקרה, אני מעז לומר שתמצאי שמק'קאלרס היא לגמרי לא באותה ליגה, אמר האיש שהרצה על 'הספרות אחרי הנרי ג'יימס'.

ובכן, העניין הוא שאני לא מסכימה, אמר הקול.

צחקתי בקול רם. זה היה קול שלא נשמע כמותו בכיתה מהסוג הזה. ראשים הסתובבו כדי לראות מי הפיק קול בלתי סביר שכזה. הצעירה החדשה המשיכה לשאול שאלות שאף אחד לא ענה עליהן.

מק'קאלרס אהבה אמרות כנף: שום דבר אנושי אינו זר לי.

בסוף הסמינר רצתי אחרי הצעירה הזאת. עצרתי אותה ברחוב. זה היה חורף. היא לבשה מעיל אדום.

היא אמרה לי מה שמה. שמעתי את עצמי אומרת לה את שמי.

פראנץ קפקא אומר שסיפור קצר הוא כלוב שמחפש ציפור (קפקא מת כבר יותר משמונים שנה, אבל אני עדיין יכולה לומר, קפקא אומר. זו רק אחת הדרכים שבהן אמנות מתמודדת עם עובדת היותנו בני תמותה).

צווטאן טודרוב אומר שהעניין עם הסיפור הקצר הוא שהוא קצר כל כך עד שהוא לא משאיר לנו די זמן לשכוח שזו רק ספרות ולא החיים האמיתיים.

נאדין גורדימר אומרת שסיפורים קצרים הם לחלוטין על אודות הרגע, בהווה, כמו נצנוץ חולף של גחלילות כאן ושם בחשיכה.

אליזבת בואן אומרת שלסיפור הקצר יש יתרון ביחס לרומן בשל סוג מסוים של ריכוז, ושהוא מייצר נרטיב בכל פעם מחדש בתנאיו שלו עצמו.

יודורה ולטי אומרת שסיפורים קצרים לעתים קרובות חותרים תחת האינטרסים של עצמם וזה מה שעושה אותם מעניינים.

הנרי ג'יימס אומר שהסיפור הקצר, בהיותו  דחוס כל כך, עשוי להעניק פרספקטיבה מדויקת על מורכבות והמשכיות כאחד.

חורחה לואיס בורחס אומר שסיפורים קצרים יכולים להיות צורה מצוינת בשביל סופרים שמתעצלים לכתוב יותר מחמישה עשר עמודים.

ארנסט המינגווי אומר שסיפורים קצרים עשויים מהשינוי ומהתנועה שלהם עצמם, ואפילו כשסיפור נראה עומד במקום, ואתם לא מצליחים לזהות בו תנועה כלשהי, הוא בטח משתנה וזז למרות הכל, ורק אתם לא רואים.

ויליאם קרלוס ויליאמס אומר שהסיפור הקצר, שפועל כלהבה של גפרור שהוצת בחשיכה, הוא הצורה הספרותית היחידה שמתאימה לתאר את חייהם של בני אדם כבני חלוף, שבורים, ובה בעת שלמים.

וולטר בנג'מין אומר שסיפורים קצרים הם חזקים מהרגע החי האמיתי, משום שהם יכולים לשוב ולשחרר את הרגע החי האמיתי אחרי שהרגע החי האמיתי מת.

סינתיזה אוזיק אומרת שההבדל בין סיפור קצר לרומן הוא שהרומן הוא ספר שממש משנה את הקוראת, אם זהו רומן שעובד היטב, ואילו סיפור קצר הוא יותר כמו מתנת קמע שמוענקת לגיבורה של אגדה – משהו שלם, מלא עוצמה, שעוצמתו עדיין איננה מובנת, שאפשר להחזיק ביד או לטמון בכיס ולקחת איתך ליער במסע האפל.

גרייס פיילי אומרת שהיא בחרה לכתוב רק סיפורים קצרים בחייה כי האמנות ארוכה מדי והחיים קצרים מדי ושסיפורים קצרים הם, מטבעם, על אודות החיים, ושהחיים בעצמם תמיד נמצאים בדיאלוג ובוויכוח.

אליס מונרו אומרת שכל סיפור קצר הוא לפחות שני סיפורים קצרים.

היו שני גברים בבית הקפה בשולחן הסמוך לשלי. אחד היה צעיר יותר, השני מבוגר יותר. ישבנו באותו בית קפה למשך זמן קצר אבל חלקנו זה על זה די זמן כדי שאני אדע שיש כאן סיפור.

הסיפור הזה נכתב בשיחה עם חברתי קאסיה, ולכבוד הרהיטות הבלתי נלאית שלה (ובכלל), שהיא אחת הסיבות לכך שבמקרה הזה, אנשים רבים אחרים זכו לקבל את התרופה המסוימת הזאת כשנזקקו לה.

אז מתי סיפור קצר הוא כמו נימפה?

כשאקו שלו עונה לו כהד.

 

מתוך: בגוף ראשון וסיפורים אחרים

מאנגלית: ארנה קזין

ותודה לפטרישה הייסמית' – על "קרול"

[פורסם במוסף ספרים של ידיעות אחרונות, ביום שישי, 12 בפברואר]

patricia

 

כמה מחברותיי הטובות ביותר, בהן לסביות כמוני וגם כמה שאינן, לא ממש מתפעלות – בלשון המעטה – מ'קרול', סרטו של טוד היינס שמוקרן בימים אלה בקולנוע. הן לא מאמינות ליחסי האהבה והתשוקה שהתפתחו בין שתי הגיבורות: תרז, שעבדה לפרנסתה כזבנית במחלקת צעצועים בכלבו במנהטן, וקרול, האישה העשירה שבאה לקנות צעצוע לבתה הקטנה. הן אומרות שהדמויות לא מעניינות מספיק – שהן כפלקט של עושר ומלנכוליה; שיחסי התשוקה אינם מעוררים הזדהות, ובעיקר שאין מספיק סקס.

אני מניחה שמסיבות דומות יסתייגו חברותיי אלה גם מ'קרול', ספרה של פטרישיה הייסמית' שעליו מבוסס הסרט נאמנה, ושיוצא עכשיו לראשונה בעברית (הוצאת דיונון וציבלין, בתרגום דנה זייברט טל).

את כל זאת אני מציינת כדי שאוכל להבחין בין שתי הצהרות משלי: האחת היא ש'קרול', ספרה של הייסמית', הוא אחד הספרים היפים, המעודנים והמרגשים שקראתי באנגלית – וזה, מתברר, לגמרי עניין של טעם. השנייה היא ש'קרול', ספרה של הייסמית', הוא נקודת ציון מהפכנית ומעוררת השראה בכל הקשור לספרות לסבית, או לייצוג של אהבה ותשוקה לסבית בספרות המערב – וזה כבר אינו עניין של טעם, אלא של אמת יצוקה.

carol2

מי היו לנו לפני קרול ותרז, שהופיעו עם אהבתן בשמי הספרות האנגלוסקסית בשנת 1952? לא רבות. סטיבן ומרי מוכות היגון והצרות מ'תהום הבדידות' של רדקליף הול שיצא ב-1928? או אולי כלואה ואוליביה?

בהרצאותיה לפני נשים, שהפכו למסה 'חדר משלך' מ-1929, ניסתה וירג'יניה וולף לדמיין יצירה ספרותית שלא הייתה כדוגמתה. נניח שקוראים לה "הרפקת החיים" ושכתבה אותה אחת, מרי קרמייקל. וולף מתארת איך היא קוראת ביצירה המדומיינת, ואיך היא מגיעה לפתע למילים מרעישות. "…צר לי שאני מפסיקה פתאומית כל כך… האם אתן מבטיחות לי שכולנו כאן באולם הזה נשים?" פנתה וולף, משועשעת, לקהלה, "אם כן, אוכל לומר לכן שהמילים הבאות שקראתי היו אלו – 'כלואה חיבבה את אוליביה'… אל תחרדנה. אל תסמקנה. הבה נודה ברשות-היחיד של חברתנו-אנו שדברים אלה קורים לפעמים. לפעמים אכן נשים מחבבות נשים" (בתרגום אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 1981).

כן. דברים כאלה קורים לפעמים. לפעמים נשים מחבבות נשים. אבל דברים כאלה לא קרו פעמים רבות בספרות לפני שפטרישיה הייסמית' החליטה לכתוב סיפור רומנטי בהשראת חוויה פרטית שלה. הייסמית' בעצמה חיבבה בחייה אישה או שתיים, בדיוק כמו כלואה ואוליביה ואף יותר. היא אף פעם לא נישאה, לאיש או לאישה, ואף פעם לא נשארה בזוגיות יותר מדי זמן. אחת מאהובותיה, במשך שנה אחת של יחסים סוערים במיוחד, הייתה וירג'יניה קנט קתרווד, אישה אמידה, גרושה, שנראתה כמו קתרין הפבורן. מקתרווד שאלה הייסמית' פרט ביוגרפי דרמטי לטובת הסיפור של 'קרול'. בעלה של קתרווד שכר בלש שתיעד את יחסי האהבה של אשתו והמאהבת שלה במוטל והשתמש בהקלטות נגדה בבית משפט. חוץ מזה, הייסמית' בעצמה עבדה פעם זמנית בכלבו במנהטן, והוקסמה עד שורשי השיער מלקוחה יפהפייה.

את הסיפור כתבה הייסמית' מיד אחרי שגמרה לכתוב את 'זרים ברכבת', רומן המתח הראשון שלה, שלימים אומץ על ידי היצ'קוק וזכה להצלחה מסחררת כמו שיזכו ספרים אחרים של הסופרת עטורת הפרסים והשבחים – 22 רומנים בסך הכל, בהם סדרת מר ריפלי, ועוד קובצי סיפורים קצרים רבים – שרובם ככולם ספרות מתח פסיכולוגית. המו"לים שלה ציפו שתכתוב עוד ספר כמו 'זרים ברכבת', ולא רצו להוציא לאור את 'קרול', שנקרא אז The Price of Salt, והוא היחיד מספריה שאין בו מוות אלים. אז היא הוציאה אותו בהוצאה אחרת ובשם עט, קלייר מורגן, וב-1953, אחרי שנה של ביקורות מכבדות ומכירות איטיות, מהדורת הכריכה הרכה כבר נמכרה במיליון עותקים.

tumblr_m42xvnb6nd1roh96t

באחרית דבר שהוסיפה למהדורת 1990 של 'קרול' – ומובאת גם בתרגום לעברית – כתבה הייסמית' כי המשיכה אל הספר "הייתה טמונה בסוף השמח שלו מבחינת שתי הדמויות הראשיות, שלפחות התכוונו לנסות ליצור עתיד יחד. לפני ספר זה, הומוסקסואלים ולסביות ברומנים האמריקאים נאלצו לשלם על הסטייה שלהם בחיתוך ורידים, או שהטביעו את עצמם בבריכה, או שנאלצו לחזור להטרוסקסואליות (כך נכתב), או להתמוטט – לבד, אומללים ומנודים – לתוך דיכאון שהיה שווה ערך לגיהינום". הייסמית' מוסיפה ומספרת: "רבים מהמכתבים שהגיעו אליי נשאו עימם מסרים כמו, 'הספר שלך הוא הספר הראשון מהסוג הזה עם סוף שמח! לא כולנו מתאבדים ורבים מאיתנו מסתדרים מצוין'. אחרים כתבו, 'תודה על כתיבת סיפור כזה. זה קצת דומה לסיפור שלי…' וגם, 'אני בת 18 ואני גרה בעיירה קטנה. אני מרגישה בודדה כי אני לא יכולה לדבר עם אף אחד'" (אגב, לכותבות כאלה הייסמית' המליצה לפעמים לעבור לעיר גדולה, שבה יכירו מגוון גדול יותר של אנשים!)

והנה, לכבוד הסרט החדש, וכ-20 שנה אחרי שקראתי אותו לראשונה במסגרת חניכתי העצמאית כלסבית, אני חוזרת וקוראת ב'קרול' של הייסמית', בהתחלה באנגלית ואחר כך בתרגום לעברית. עדיין כל כולי התרגשות וסופרלטיבים. וגם גילויים חדשים. למשל, אני מגלה שהסוף בכלל לא שמח. ידעתי ושכחתי, ונזכרתי כעת, שקרול בעצם צריכה לבחור בין בתה לבין אהובתה – בדיוק כפי שנדרשה המאהבת של הייסמית', קתרווד, באותו משפט גירושים אכזרי שבו איבדה את המשמורת על בתה. הבחירה הטרגית של קרול באהובה מהולה כולה בעצב הנורא על ההתרחקות מבתה.

וגם גיליתי, שמה שמעורר בי הזדהות עצובה כל כך וטובה הוא לא רק קטעי התשוקה והאהבה, לא רק תיאור האופן שבו תרז נכרכת אחרי קרול, כמו שנכרכתי אני בגילה אחרי איזו "קרול" תל-אביבית משלי; אלא בעיקר האופן המעודן והמדויק שבו הייסמית' מתארת את חוסר המשיכה של תרז לחבר שלה, ריצ'רד, טוב המזג והמקסים, שרוצה להינשא לה, והיא מחבבת אותו, אבל לא כמו שכלואה מחבבת את אוליביה, אלא חיבה אחרת, כזאת שלא מחזיקה, שלא מסעירה, והיא יודעת שהיא אמורה להרגיש אחרת, אבל לא מצליחה.

או כפי שמתארת המספרת: "היא ידעה מהצעד הראשון שעשה שהוא עומד לבקש זאת ממנה. עכשיו חשה אומללה ומבוישת, ריחמה על עצמה ועליו, כי זה היה כל כך בלתי אפשרי, וכל כך מביך כי היא לא רצתה בזה. תמיד היה המחסום האדיר הזה, מכיוון שהיא אפילו לא רצתה לנסות את זה, מה שהפך את כל זה לאיזו מין מבוכה איומה ולא יותר, בכל פעם שביקש ממנה".

בכתבת דיוקן על הייסמית' שהתפרסמה באחרונה ב'ניו-יורקר' מצוין שהייסמית' בעצמה ניסתה, ולא הצליחה, להיות הטרוסקסואלית; ואולי מתוקף ניסיונה ידעה לתאר בנונשלנטיות, באופן מרגש ונדיר כל כך בספרות, את האי-משיכה-ההטרוסקסואלית: "היא זכרה את הלילה הראשון שהרשתה לו להישאר, והתייסרה שוב מבפנים. זה היה כל כך לא נעים, והיא שאלה כשהיו ממש באמצע, 'ככה עושים את זה?' איך יכול להיות שככה עושים את זה אם זה כל כך לא נעים, חשבה".

הייסמית', שעישנה גולואז ואהבה לשתות, שלא לומר הייתה אלכוהוליסטית, היא אחת הסופרות הנערצות עליי, בעיקר בגלל העובדה שהעזה לכתוב את 'קרול' כנגד כל הסיכויים, כנגד הנטייה הספרותית הרגילה והמצליחה שלה, כנגד המו"לים וכנגד רוח הזמן של שנות ה-50 בארצות-הברית. אני בוחרת להעלים עין מכמה דברים אחרים שמספרים עליה: שהייתה מיזנתרופית, שהייתה אנטישמית וגזענית כלפי שחורים, שהעדיפה חברת חיות על פני בני אדם, ושחיות המחמד האהובות עליה במיוחד היו חלזונות – מספרים שבאה פעם למסיבת תה באנגליה עם תיק צד שבו המון חלזונות תלויים שמחים וטובי לב על עלה חסה רענן.

אבל זה לא באמת חשוב. הייסמית', שמתה מסרטן הדם ב-1995, פתחה את הדלת לכל כך הרבה דמויות לסביות בספרות שבאו אחריה – רומנים טובים, ורומנטיים, ובלשיות, וסיפורים קצרים – וזה שווה כל כך הרבה. ואם אומרים ש'קרול' הוא רומן רומנטי, אני אומרת שגם 'גאווה ודעה קדומה' הוא רומן רומנטי. מה שמזכיר לי שתרז, המוקסמת מקרול, אומרת לה באנגלית: You are magnificent. המתרגמת שמה בפיה את הסופרלטיב של שנות האלפיים: "מהממת". נדמה לי שהתרגום לעברית קצת מחמיץ את המשלב של התקופה ושל המעמד הכלכלי. נדמה לי שקרול, בעיני תרז, אינה מהממת אלא נפלאה. וזה בכלל לא רע.

 

 

איך לקרוא ביקורת על ספרך (שאין בה רק התפעלות!)

 אחרי שקראתי ביום שישי האחרון את הביקורת שהתפרסמה ב"הארץ ספרים", מאת עמרי הרצוג, על הנובלה הבלשית שלי, "גוזל", עלה בדעתי ששכחתי פרק אחד בספרי הקודם, "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" [אחוזת בית, 2015], שהוא מדריך כתיבה ומסה על כתיבה.

שכחתי את הפרק שעוסק בשלב ההתמודדות עם הביקורת הספרותית.

הנה לפניכם, ראשי פרקים לטיוטה של פרק כזה.

מבוא: למה אנחנו, הסופרים, זקוקים לביקורת ספרות?

אני מנסה לחשוב עכשיו ברצינות: מה בעצם אנחנו רוצים, כשאנחנו כותבים ומפרסמים? הצלחה במכירות? הכרה? מה ייחשב בעינינו כהצלחה, או כתוצר בעל ערך של הכתיבה ופרסומה?

אעיד על עצמי: נדמה לי שמה שאני רוצה הוא לכתוב – אני מנחשת שזהו רצון משותף לסופרות ולסופרים רבים. אני רוצה לכתוב ואני רוצה שיקראו את אשר אני כותבת. כלומר, אני רוצה שתתקיים שיחה על מה שכתבתי. לכתוב בלי השיחה הפומבית הזאת – זה טוב אבל הרבה פחות טוב.

אני רוצה לכתוב – ולהתפתח בכתיבה. והכתיבה וההתפתחות בה דורשות תנאים כלכליים ותרבותיים מסוימים. הצלחה במכירות יכולה לתרום לתנאים הכלכליים, הדרושים לכל הפחות כדי לפנות זמן לכתיבה – אבל אינה ערך לעצמה. ביקורת ספרותית יכולה לתרום לתנאים התרבותיים – של שיחה, של הענקת ערך לכתיבה. כשאין ביקורת ספרותית שעשויה היטב, כתובה באכפתיות ובמקצועיות, מידלדל מאוד ההקשר התרבותי של הכתיבה.

לכתוב בחלל ריק, בלי שיחה, בדממה, זו חוויה לא קלה.

  1. כבדו את המבקרים שלכם

"הארץ ספרים" הוא במה נדירה במקומותינו של ביקורת ספרות באיכות טובה. בבמה הזאת עמרי הרצוג הוא אחד מארבעה מבקרי ומבקרות ספרות שחשוב לי לקרוא את דעתם, את יצירות הביקורת שלהם. אם זכיתי שהרצוג מפנה את עמדותיו וקריאתו ליצירה שלי, יש בזה ערך בשבילי.

   2.  האמינו לדברי השבח

כשאני קוראת ביקורת ספרות (שאין בה רק התפעלות!) אני מחפשת קודם כל את דברי השבח והעידוד. זה עוזר לי לעכל את גם את ההערות האחרות.  שמחתי לקרוא אצל הרצוג שספרי המסה שלי היו "מצוינים וחריפים" לדעתו, ושהוא ניגש "בציפייה גדולה ל'גוזל'". במשפט: "הסיפור של קזין מעורר עניין אך לא מתח" – נתפסתי ל"מעורר עניין". ושמחתי לקרוא בסוף הביקורת: "אני ממתין לספר הבא בסדרה, מפני שאני סקרן לראות כיצד קזין תחלץ מקנה את הגיבורה שלה". אם הוא סקרן, ורוצה לקרוא את הספר הבא בסדרה – זה דבר טוב מאוד בשבילי.

3. קחו משהו מהותי מהביקורת להמשך העבודה

אני אוהבת לחשוב על ספר שמתפרסם – לא כעל "היצירה", בהא הידיעה, שנידונה לשבט או לחסד, אלא כחוליה ביצירה גדולה יותר, תמיד-בהתהוות, שקדמו לה ספרים קודמים, ולפניה ספרים נוספים. ולכן, ההערות שבביקורת חיוניות מאין כמותן, וערכן עולה לפעמים על המחמאות. הן יוצאות מההנחה שהיצירה עוד לפנינו. שיהיו עוד ספרים בסדרה הזאת, וספרים בכלל, ושיש עוד עבודה.

לכן, כשהרצוג כותב שאליאנה דוידוב, האורניתולוגית ב"גוזל", לא השלימה עדיין את הסבתה לבלשית, אני חושבת שהוא צודק. הנובלה הזאת היא באמת רק סנונית ראשונה [אני חייבת להפסיק עם הדימויים האלה מעולם הצפרות!]. כלומר, היא מעין פתח דבר. האתגר הגדול הוא הספר השני, שבו יהיה עליה להיפרד לאט לאט מהצפרית שבה ולהעמיק יותר ויותר לתוך עולמה של החוקרת הפרטית. אולי באמת משהו בטון שלה עוד ישתנה. וממילא חייב להתפתח העניין שלה בכשלים המוסריים והרגשיים האנושיים, שמובילים לאלימות ולאכזריות, לאסונות קטנים וגדולים. זהו עצם העניין: דוידוב היא אורניתולוגית שבהמשך הסדרה, ובהדרגה, תעבור הסבה למקצוע הבלשית.

4.  זכרו שגם למבקר המקצועי מותר לטעות  

אני מנסה לתפוש את הביקורת כצד בשיחה. ואני משוחחת עם המחבר שלה בראשי. כשהרצוג כותב: "את טבילת האש שלה כסופרת – כלומר  פרסום רומן – דחתה קזין לשלב מתקדם בקריירה היצירתית שלה", אני רוצה לומר לו שאת טבילת האש שלי כסופרת דווקא עשיתי לפני כעשר שנים עם קובץ הסיפורים הקצרים "פיקניק", שבו אני גאה מאוד (ניסים קלדרון כתב שזהו "אחד הספרים העבריים הטובים ביותר שהרוב לא קראו"), ושבשבילי הרומן הוא לא פסגת הסוגות – וזאת בלשון המעטה. ואני רוצה להדגיש שהבלשית שלי היא נובלה ולא רומן. אבל, מה שכן, הרצוג צודק: דחיתי לשלב מתקדם את הכתיבה והפרסום של יצירה בז'אנר הבלשי, שיש בו היבט בידורי, שעשוי לפנות לקהל הרחב.

כשהרצוג תוהה על הבחירה לכתוב את הנובלה בגוף ראשון, וקובע ש"רוב סיפורי הבלשים אינם משתמשים בגוף ראשון", אני מספרת לו בראשי שרוב ספרי הבלשיות – לא הבלשים, אלא הבלשיות – דווקא כן כתובות בגוף ראשון, ובהן סדרות רבי המכר של וי-איי ורשבסקי, הבלשית של שרה פרצקי, קינסי מלון, הבלשית של סו גרפטון, ומיקי נייט, הבלשית הלסבית של ג' מ' רדמן.

כשפטרישה קורנוול הסבה את נקודת המבע בספר התשיעי של סדרת הפתולוגית קיי סקרפטה מגוף ראשון לגוף שלישי – זה היה הרגע שבו היא איבדה אותי. הבחירה הזאת בגוף ראשון אמנם מכוונת את היחסים בין הקוראת לבין הבלשית לכיוון אחר מזה שנהוג בקריאת חלק מסוים מהבלשים הגבריים. הקוראת והקורא אינם מבינים יותר מהבלשית, אינם רואים דברים מעל הראש שלה, המתח לא נבנה מהפער הזה בידיעה שמאפיין רבים מהבלשים הקלאסיים, אלא דווקא מהאינטימיות, מהאכפתיות שנבנית כלפי הבלשית, מהרצון שהיא לא תיפול, ולא תפיל אותנו איתה.

5. זכרו שגם למבקר המקצועי יש טעם אישי

כשהרצוג מסתייג מהטון הענייני שבה מוסרת הבלשית-האורניתולוגית ב"גוזל" את הדברים, ואומר שהסיפור מעורר עניין ולא מתח, אני נאחזת בביקורות אחרות שהתפרסמו, ובתגובות של קוראות וקוראים שהגיעו אלי, שחזרו וציינו שהספר מתח אותם בקריאה מאוד. אבל אני גם מסמנת לעצמי לחשוב על ההיבט הזה. לבדוק איזה מקום ואילו מופעים יש למימד המתח ביצירה הבלשית בכלל, בבלשיות כסוגה, ובבלשית הפרטית שלי.

אני אוהבת את אליאנה דוידוב, האורניתולוגית שעוד תהיה חוקרת פרטית. ואני לגמרי במתח, לגמרי דרוכה לראות כיצד היא תשתנה, תגדל, תתמודד, וגם תשמור על מה שעושה אותה לאהובה בעיני. ובכלל זה, בין השאר: הטון הקורקטי, ההעדפה המהותית לבעלי הכנף, החשדנות והפכחות, והקושי שלה לשמור על קשרי אהבה, ועל עצמה.

2015-12-11 09.55.22.jpg

 

reviewhalperin.jpgלאשה.jpg