פיקניק. סיפור קצר

 

 

רמי יושב על השולחן, רגליו על הספסל. הוא מחזיק ביד ענף קרוע של עץ אלון ומתופף על הברכיים. אנחנו מתרחקים לתוך היער. החלטנו להתחבא לרמי מאחורי מגדל השמירה. אנחנו הולכים לאט. אני מחזיקה ביד בקבוק מים  וליובל יש בכיס שתי סיגריות וקופסת גפרורים. אנחנו לא מדברים. האורנים מצילים, אבל הרוח עומדת והשמש צורבת מחטים לוהטות.

רמי הוא האח הגדול שלנו ואמא ביקשה שייקח אותנו לפיקניק ביער בן שמן. היא יודעת שהיא הבטיחה לבוא איתנו, אבל מה לעשות, בסוף היא לא יכולה. קראו לה מהעבודה ברגע האחרון. אין ברירה, לפעמים היא צריכה לעבוד בשבת. זו לא סיבה לוותר על טיול. הריח של האורנים מתוק וחמוץ, ואנחנו דורכים על זרדים ועל אבנים קטנות. אנחנו בועטים באיצטרובלים. אנחנו תולשים סביוני סבא ומפיצים את ראשיהם האפורים בנשיפה. אני נועלת סנדלים, הסוליות דקות, המהמורות מציקות, אבל יובל הוריד את הנעליים שלו והוא הולך יחף ושום דבר לא מפריע לו. השביל מתעקל סביב מגדל השמירה, אנחנו יורדים במדרון ומוצאים סלע גדול רחב ודי חלק, ויושבים עליו. מכאן אנחנו לא רואים את רמי והוא לא רואה אותנו. אנחנו רואים למטה את הנחל, הוא זורם בתוך שיחים, העצים שעל גדותיו גוחנים אליו, אבל רמי אמר לנו שאסור לרדת אליו, כי הוא מזוהם. זה לא נחל, זה ביוב, הוא אמר. מכאן הוא דווקא נראה כמו נחל שזורם בחדווה במורדות. אנחנו לא מריחים שום ריח רע. הצל  של המגדל מקרר אותנו ומטיל עלינו שקט. רחש הכביש מרחוק נאלם.

ben-shemen1-by-avi-hayun

 

 

יובל מצית סיגריה ושואף ונושף ומעביר אותה אלי ואני שואפת, נחנקת ומשתעלת. יובל אומר שבפעם השלישית זה מסתדר. אני שותה מים. לא נעים לי בגרון. מריר לי בפה. יובל גילה לי אתמול שהוא עישן כבר חמש סיגריות בשבוע שעבר. הוא השביע אותי לא לספר לאמא ולא לספר לרמי. אמרתי, טוב, אבל בתנאי שתיתן לי לנסות גם. רמי לא כל-כך רצה לקחת אותנו לפיקניק, היו לו תוכניות אחרות. אמא אמרה לו, איזה תוכניות, מה בדיוק תכננת? להסתגר בחדר ולבהות בקיר? רמי הזדעף. אמא אמרה, תעשה לי טובה. תיקח את המגדיר ותסביר להם על ציפורים. רמי אמר, טוב, בסדר, אבל  זאת הפעם האחרונה. אני לא ממלא מקום. זה היה קל כי רמי אוהב ציפורים. אין לו חברים, אבל יש לו עיסוקים. הוא מצלם ציפורים ומפתח את התמונות בחדר-חושך, שהוא גם חדר-האמבטיה והשירותים. לפעמים אני צריכה פיפי ושוכחת ופותחת את הדלת והאור האדום נוהם ורמי צועק, צאי מפה עכשיו!

אני סוגרת מהר והולכת לשירותים האחרים, שאני לא אוהבת, כי הם צרים ומחניקים, והוא מקלל כי נייר הצילום נשרף בגללי. חוץ מלצלם ציפורים ולתלות את התמונות על הקיר הוא גם אוסף פקקים של בקבוקים. יש לו דלי מלא באלפי פקקים. אני לא יודעת בשביל מה.

יובל שוכב על הגב ומעשן ואני נשכבת ומשעינה את הראש שלי על הירך שלו. נוח לי ככה. אני מחפשת קִנים בצמרות, והעיניים שלי אוספות אור, ואני עוצמת אותן חזק והכל מתמלא כתמים כתומים, שהשמש הטביעה באישונים, ואני פותחת עיניים והכחול של השמים שוקע, הכל הפוך, אני בכלל למעלה והכחול הוא ים והצמרות אצות. רמי התעצבן עלינו בדרך לשולחן הפיקניק כי הוא דיבר ברצינות ואנחנו צחקנו. ירדנו בשביל, בין העצים, רמי אמר שכדאי להתרחק כמה שיותר מהמכונית, ומדי פעם ראינו ציפור, ורמי אמר לנו כמה מלים עליה. למשל, הוא הסביר שהעורב האפור אוכל הכל: נבטים ופירות, וגוזלים וביצים וגם מכרסמים ופגרים. הוא אמר שהעורב בונה קן גדול על צמרת של עץ גבוה, תסתכלו למעלה אולי תראו אחד. העורבים ההורים מאכילים שם את הגוזלים במשך חודש ימים ואחר-כך שומרים עליהם  עוד שבועיים  וזהו. הם עוזבים. אתם שומעים? הקן של העורב כל-כך מוצלח, בנוי לתלפיות, שלפעמים בזי עצים משתמשים בו אחרי שהעורבים נטשו. יובל שאל למה הבז לא בונה לעצמו קן משלו. רמי ענה לו שהוא פשוט כזה. חומס. תופס. הוא גם רודף אחרי ציפורים ולוכד אותן במעופן. זה הטיפוס.

זה היה די מעניין, גם כשהוא הסביר על עורבני אחד כחול כנף, שעבר בין העצים, וגם על שַׁחֲרוּר שניזון מחרקים. אבל פתאום אורו עיניו. הוא אמר, הו, שלום לָך, אותך אני מכיר, אולי את לא זוכרת, נפגשנו פעם. הוא אמר לנו, תראו את זאתי. היא אולי נראית לכם נחמדה, פשוטה ושקטה, אבל היא טורפת לא קטנה. שאלנו, מי? מי? והוא הצביע לכיוון  קבוצה של ענפי אורן מעלינו. ישבה שם ציפור אפרפרה קטנה, בגודל כף יד, זקופה וערנית, ורמי אמר, תראו, היא רוטטת, עוד מעט היא תצלול ותתפוס איזה חרק מהאדמה או אפילו חרק שעף באוויר, קוראים לה חטפית. ואנחנו שמענו חטפית ופרצנו בצחוק. כי ההתלהבות שלו והשם המצחיק, חטפית, לא יודעת, זה היה מצחיק. רמי עדיין לא התעצבן מהצחוק שלנו, כי הוא היה שקוע במבט והסתכל סביב וחיפש ופניו אורו שוב והוא אמר, וואו, תסתכלו. הסתכלנו וחיפשנו את המבט שלו ומצאנו אותה, נחבאת אל השיח, ציפור חמודה וצהובה וקצת שמנמנה, ורמי אמר, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות. שאלנו, מה? מה? והוא אמר, אף-פעם לא ראיתי בַּזבּוּז בקיץ. רמי נענע בראש, ופתאום נראָה חי, כמו שלא רואים אותו כמעט אף-פעם. יובל שאל, בזבוז? רמי אמר, כן, בזבוז הלבנון, זאת ציפור שיר, קרובת-משפחה של הקנרית, הציפור שאנשים מחזיקים בכלוב. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו בזבוז, בזבוז, וממש התפוצצנו מצחוק. רק אז רמי שם לב אלינו. הצחוק שלנו צינן את ההתלהבות שלו, והוא הניף יד בביטול ואמר, יופי, שני ילדים מפגרים. המשכנו ללכת עד שהגענו לשולחן הפיקניק והנחנו שם את הדברים.

אני שומעת את הבטן של יובל מקרקרת, ואני משעינה עליה את הלחי ועושה כאילו אני מקשיבה בתשומת-לב, ושואלת, רגע, אֶת הסוף לא הבנתי, אַת יכולה לחזור על זה? יובל אומר, אני רוצָה עוד חצי פיתה, מה כל-כך קשה להבין? ואני קצת צוחקת אבל לא ממש, כי זו בדיחה די ישנה שלנו וכי אני עייפה. אני גם שׂבעה. בשולחן הפיקניק אכלתי שני חצאי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ וגם חתיכה של שניצל שנעטף בנייר כסף וגם מהסלט תפוחי-אדמה. הכל היה קריר ולח מהצידנית. מוצלח מאוד. רמי אכל רק חתיכה מהאבטיח, הוא אמר שהוא לא רעב.

יובל זז ומזדקף, הוא מקפל ברכיים, הראש שלי נשמט מהירך ונחבט בסלע. הוא אומר, הראש שלך כבד לי, לא נוח לי. ואני רואה שהוא מתחיל להיות לא נחמד. זה קורה לו מדי פעם, ואז אני תמיד נעלבת והוא מתעצבן עוד יותר ואני נעלבת. אין לי כוח לזה עכשיו, אני בטיול, אז אני מחליטה לשבת בשקט לידו ולא לעשות מזה עניין. הבטן שלי מלאה ויש לי טעם של שניצל בפה. כשגמרנו לאכול רמי אמר לנו שהוא יאסוף את הכל בשקית גדולה, את הנייר כסף והשקיות והמפיות, ואנחנו נזרוק בפח הירוק הגדול. אולי כדאי שבדרך  נאסוף זבל גם של אחרים, כי זה דוחה איך שאנשים משאירים את הזבל שלהם ביער. ליד הפח הגדול הרחוק יובל אמר לי בשקט, בואי נתחבא לרמי, נראה כמה זמן ייקח לו למצוא אותנו. זה לא יהיה פשוט בהתחשב בזה שאנחנו לא ציפורים. אמרתי, טוב. רמי התיישב על השולחן עם ענף אלון קרוע ותופף על הברכיים שלו בהיסח-הדעת.

יובל קם על רגליו ואוסף אבנים וזורק אותן אל המדרון. הן מתגלגלות למטה, נתקעות בשיח או בסלע או בעץ. רק אבן אחת, די גדולה, שמכסה לו כמעט את כל היד, הוא מצליח לזרוק ממש רחוק והיא מידרדרת אל הנחל ומשפריצה. אתמול רמי חזר הביתה בערב ואמא אמרה לו שמישהי חיפשה אותו. הוא שאל, מי? ואמא אמרה, לא יודעת, היא לא אמרה. רמי נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת. אני הרמתי את השפופרת במטבח כדי לשמוע אם הוא מדבר בטלפון, ושמעתי שהוא מדבר ומיד סגרתי. אני לא יודעת מה היה שם, אבל אחרי חצי שעה פתאום שמענו רעש גדול מהחדר ואמא דפקה בדלת שלו ושאלה, רמצ'וק, הכל בסדר? ורמי אמר, כן, כן. אמא משכה בכתפיים וחזרה לעיתון בסלון. אני הלכתי ושמתי תקליט של ריי צ'ארלס בפטפון והנחתי עליו את המחט. שמענו שני שירים לפני שרמי יצא מהחדר שלו ונכנס לאמבטיה ונעל. מיד הלכתי והצצתי בחדר וראיתי את הדלי עם הפקקים נטוי על  הצד וכל הפקקים פזורים על הרצפה. אמא באה  אחרי והציצה ומלמלה, נו יופי, הילד נורמלי, הוא מאוהב, ונכנסה לחדר ואספה את הפקקים.

אני אומרת ליובל, מעניין אם רמי מחפש אותנו. עבר כבר די הרבה זמן. כמעט שעה. יובל אומר, רגע, עכשיו אני חייב עוד פעם אחת. הוא מוצא אבן יותר גדולה וזורק אותה בכל הכוח, אבל הזריקה שלו קצרה והאבן נתקלת בסלע ומידרדרת אל סבך קוצני. הוא מתעצבן ומנסה שוב ושוב וזה לא משתפר.

אני אומרת, די, יובל, בוא נחזור. רמי ידאג. יובל בועט בסלע בכעס וצועק, איי, איי, כי הוא יחף, הוא שכח שהוא יחף, וזה כואב. אנחנו מחכים קצת, יובל מעסה את הרגל שלו ודורך עליה, כואב לו, אבל הוא מתעשת ומדדה לצדי בדרך חזרה.

אנחנו מתקרבים לקרחת הפיקניקים ורואים מרחוק את רמי שוכב על השולחן. אנחנו מתקרבים ורואים שהוא נרדם. המצח שלו מבעבע, וזיעה ניגרת אל הצוואר. הענף הקרוע של האלון מונח על החזה שלו. הברכיים שלו שרוטות. זבובים רוכנים  מעל ערוצים של דם קרוש שזורמים אל תוך הגרביים. אנחנו מעירים את רמי והוא מסתכל עלינו במבט מוזר. העיניים שלו נפוחות. הוא אומר, וואו. נרדמתי. מה השעה? הוא קם וזורק את הענף הקרוע הרחק מעבר לראשים שלנו. הוא מרים את הצידנית ומסתכל סביב לראות שלא שכחנו כלום. אנחנו הולכים לכיוון המכונית. הוא שותק. אנחנו שותקים. אני שואלת, רמי, אתה בסדר? אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לחטא את השריטות. אני שואלת, רמי, זה לא כואב? הוא מתעלם. אני אומרת, גם יובל נפצע, הוא בעט בסלע. שכח שהוא יחף. רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור צהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף-פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה. הוא מסתכל עלינו מסתכלים עליו, שותקים. הוא אומר, טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים.

 

 

מתוך "פיקניק", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

סיפור קצר אמיתי

 

20160404_155217

הסיפור הקצר והסיפור האמיתי הם שתי אהבות גדולות שלי, והן נפגשות בסדנת כתיבה חדשה, שנפתחת הערב בקומה השנייה של חנות הספרים "המגדלור". זו הזדמנות גדולה בשבילי ללוות כותבים של סיפורים קצרים, ולהכיר להם,  ויחד איתם, כמה מהסיפורים הקצרים האהובים עלי.

יש לי הרבה מה לכתוב – לשאול, לספר, לחשוב – על הסיפור הקצר, על סגולותיה של הצורה הספרותית הזאת, שקשה להגדירה. ויש לי הרבה מה לומר על הסיפור האמיתי – הממואר, המסה האישית, הדיוקן. אבל הרבה ממה שיש לי לומר על שני אלה כבר כתבה אלי סמית, סופרת סקוטית אהובה עלי, בסיפור קצר שנקרא "סיפור קצר אמיתי", והוא עוסק בסיפור הקצר, והכל בו אמיתי. קבלו נא המלצת קריאה:

סיפור קצר אמיתי מאת אלי סמית

שני גברים ישבו בבית הקפה בשולחן הסמוך לשלי. אחד היה צעיר יותר, אחד מבוגר. אפשר שהם היו אב ובנו, אבל לא היה ביניהם שמץ מהאי-נוחות, מעננת הכעס, שכמעט תמיד שוררים בין אבות ובנים. הם בטח היו תולדה של גירושים. האבא נלהב להיות אבא, עכשיו כשבנו התמקם היטב בבגרותו; הבן נחוש להיות גבר מול אביו, עכשיו כשאבא שלו יושב מולו למשך כוס קפה אחת לפחות.

לא. בעצם סביר יותר שהמבוגר היה מעין חבר משפחה שמעניק אבהוּת בסופי שבוע קיציים לבן הקטן של המשפחה המפורקת; גבר שנושא באחריות שלו, ועכשיו תראו, הילד התבגר, הגבר הזדקן, ויש ביניהם  הבנה ללא מילים, וכולי.

הפסקתי להמציא להם סיפור. הרגשתי שזה קצת לא בסדר. במקום להמציא, הקשבתי לדברים שאמרו. הם שוחחו על ספרות, דבר שבמקרה מעניין אותי, אף שזה בטח לא היה מעניין רבים אחרים. הצעיר דיבר על ההבדל בין הרומן לבין הסיפור הקצר. הרומן, הוא אמר, הוא זונה זקנה בָּלה.

זונה זקנה בלה! אמר המבוגר, בהנאה גלויה.

הרומן הוא זונה שנותנת, חמה, מרווחת, מוּכּרת, אמר הצעיר, אבל באמת קצת משומשת, באמת קצת יותר מדי רפויה, מדולדלת.

רפויה ומדולדלת! אמר המבוגר וצחק.

ואילו הסיפור הקצר, לשם השוואה, הוא אלה קלילה, נימפה דקת גו. היות שמעטים כל כך הצליחו למשול בסיפור הקצר, היא עדיין במצב טוב.

מצב טוב מאוד! האיש המבוגר יותר חייך מאוזן לאוזן. אפשר להניח שהוא היה מבוגר מספיק כדי לזכור ימים בחייו, ולא כל כך מזמן, שבהם היה זה מעט מפוקפק, לכל הפחות, לדבר כך. בעצלתיים תהיתי כמה מהספרים בבית שלי שווים זיון, ואיך הם במיטה. ואז נאנחתי, והוצאתי את הנייד שלי והתקשרתי לחברתי, שאיתה אני בדרך כלל יושבת בבית הקפה הזה בימי שישי.

היא יודעת לא מעט על הסיפור הקצר.

רוב חייה קראה סיפורים קצרים, כתבה על אודותיהם, לימדה אותם, ואפילו, לפעמים כתבה אותם. היא קראה יותר סיפורים קצרים משרוב האנשים בכלל יודעים (או רוצים לדעת) שיש. אני מניחה שאפשר לכנות זאת חיים שלמים של מחוות אהבה, אף שהיא לא כל כך מבוגרת. באותו בוקר עדיין היתה בסוף שנות השלושים שלה. חיים שלמים-עד-עכשיו של מחוות אהבה. אבל כבר אז היא ידעה יותר על הסיפור הקצר ועל האנשים בכל העולם שכותבים וכתבו סיפורים קצרים מכל אדם אחר שאי פעם פגשתי.

היא היתה בבית חולים, באותו שישי מסוים, לפני כשנתיים, כי מחזור של כימותרפיה חיסל כל אחד מהתאים הלבנים הקטנים שלה ואחר כך היא תפסה זיהום בשן בינה.

חיכיתי שקול האוטומט של מערכת הטלפון בבית החולים יספר לי על עצמו, ואז יצטט רטורית בחזרה אלי את המספר שכרגע חייגתי, ואז יאיית בשגיאה את שם חברתי, קאסיה, ויגיד לי כמה בדיוק יגבה ממני על שהקשבתי לכל זה ואז כמה תעלה לי כל דקה של שיחה עם חברתי. ואז הוא חיבר אותי.

הי, אמרתי, זאת אני.

את בנייד? היא אמרה. לא כדאי, אֶלִי. זה יקר במערכת הזאת. אני אתקשר אלייך.

אל דאגה, אמרתי. זה רק לחפוז. תקשיבי. האם הסיפור הקצר הוא אלה ונימפה והאם הרומן הוא זונה זקנה?

האם מה מה?

זונה זקנה, מין זונה דיקנסית כזאת, אולי, אמרתי. כמו היצאנית שמלמדת את דייויד ניבן לעשות סקס בספר ההוא.

דייויד ניבן? היא אמרה.

את יודעת, אמרתי. היצאנית שהוא הולך אליה ב"הירח הוא בלון" כשהוא בערך בן ארבע עשרה, והיא ממש מתוקה והיא חונכת אותו והוא מאבד את הבתולין שלו, והוא עדיין בגרביים, או שהזונה היא זו שעדיין לבושה בגרביים, אני לא זוכרת, לא חשוב, היא ממש מתוקה אליו ואז הוא חוזר לבקר אותה מאוחר יותר בחיים כשהיא זונה זקנה והוא כבר כוכב קולנוע מפורסם בכל העולם, והוא מביא לה המון מתנות כי הוא כזה איש נחמד ואף פעם לא שוכח גילויים של טוּב לב. והאם הסיפור הקצר הוא יותר כמו האלה דיאנה?

הסיפור הקצר כמו הוא דיאנה, היא אמרה.

כן.

הרגשתי ששני הגברים, שעמדו לעזוב את בית הקפה, מביטים בי בסקרנות. הרחקתי לרגע את הטלפון שלי מאוזני.

אני רק שואלת חברה שלי מה היא חושבת על תזת הנימפה שלכם, אמרתי.

שני הגברים נראו קצת הלומים. ואז שניהם עזבו את בית הקפה בלי להביט לאחור.

סיפרתי לה על השיחה שזה עתה שמעתי.

חשבתי על דיאנה כי היא קצת נימפה כזאת, אני מניחה, אמרתי. אני לא יכולה לחשוב על אלה שדומה לנימפה. כל האלות שעולות בדעתי הן, נניח, קאלי, או שילה נא-גיג. או אפרודיטה, היא היתה די קשוחה. כל קטילת הצבאים ההיא. היא קטלה צבאים, לא?

מדוע הסיפור הקצר הוא כמו נימפה, אמרה קאסיה. נשמע כמו בדיחה גסה, הא.

אוקיי, אמרתי, קדימה, אמרתי. מדוע הסיפור הקצר הוא כמו נימפה?

אחשוב על זה, היא אמרה. זה ייתן לי משהו לעשות כאן.

קאסיה ואני חברות כבר יותר מעשרים שנה. זה לא מרגיש כל כך ארוך, אף שזה נשמע די ארוך. קצר וארוך הם עניין יחסי. מה שהיה ארוך באמת הוא כל יום שהיא עשתה בבית החולים; היום היה היום הארוך העשירי שלה באחת ממחלקות הסרטן, שם הזריקו לה קוקטייל של אנטיביוטיקות וחיכו שיירד לה החום ושתעלה לה ספירת כדוריות הדם הלבנות. כששני התיקונים הקטנים האלה יקרו בעולם, ירשו לה ללכת הביתה. וגם היה הרבה עצב סביבה במחלקה. אחרי עשרה ימים ארוכים הכובד של העצב הזה –  שיכול להישמע די קטן אם את לא אדם שצריך לחשוב על זה, או שנאלץ בגלל הנסיבות להתייחס לזה, אבל הוא קרוב לעצוּם אם את כן אדם כזה –  היה די רציני.

היא התקשרה אלי מאוחר יותר באותו אחר צהריים והשאירה הודעה על המשיבון. יכולתי לשמוע את רעשי בית החולים וקולות של אנשים אחרים במחלקה באוויר המוקלט מסביב לקולה:

 

טוב, תקשיבי. תלוי מה את מתכוונת כשאת אומרת נימפה. אז, תלוי. סיפור קצר הוא כמו נימפה כי סאטירים רוצים לשכב איתה כל הזמן. סיפור קצר הוא כמו נימפה, כי שניהם אוהבים לחיות על פסגות הרים ובחורשות וליד מעיינות ובנהרות ובעמקים ובמערות קרירות. סיפור קצר הוא כמו נימפה כי הוא אוהב ללוות את ארטמיס במסעות הציד שלה. לא מצחיק מאוד עדיין, אני יודעת, אבל אני עובדת על זה.

 

שמעתי את הטלפון מתנתק. הודעה התקבלה בשלוש ארבעים ושלוש, אמר קול הרובוט של המשיבון שלי. התקשרתי אליה בחזרה ועברתי בדיוק את הד שיחת הטלפון עם המערכת מהבוקר. היא ענתה ולפני שאפילו הספקתי להגיד הלו, היא אמרה:

תקשיבי! תקשיבי!

סיפור קצר הוא כמו נימפומנית כי שניהם אוהבים לשכב עם רבים – או להיכנס להמון אנתולוגיות – אבל אף אחד מהם לא מקבל כסף תמורת העונג הזה.

צחקתי בקול רם.

וזה בשונה מהזונה הזקנה הבלה, הרומן, הא הא, היא אמרה. וכשדיברתי עם אבא שלי בארוחת הצהריים הוא אמר לי שאפשר לדוג דגי פורל בעזרת נימפות. הן מין קרס-זבוב דייגים כזה. הוא אומר שיש אנשים שסוחבים איתם זכוכית מגדלת לכל מקום למקרה שיוכלו לראות נימפה אמיתית, כדי שיוכלו להעתיק אותה בדיוק רב יותר לטובת זבובי הדיג שהם מכינים.

אני אומרת לך, אמרתי. העולם מלא בדברים מעוררי השתאות.

אני יודעת, היא אמרה. מה דעתך על בדיחת האנתולוגיות?

שש מתוך עשר, אמרתי.

גרוע, אם כך. אוקיי. אנסה לחשוב על משהו טוב יותר.

אולי יש פוטנציאל בערוץ הנימפות-כזבובי-דיג, אמרתי.

הא הא, היא אמרה. אבל אני צריכה לעזוב את עניין הנימפות היום אחר הצהריים ולחזור למסע ההרצפטין.

אלוהים, אמרתי.

אני מותשת, היא אמרה. אנחנו מחברים מכתבים.

מתי תרופה נגד-סרטן היא לא תרופה נגד-סרטן? אמרתי.

כשאנשים לא יכולים לעמוד במחיר שלה, היא אמרה. הא הא.

נשיקות ואהבה, אמרתי.

גם לך, היא אמרה. כוס תה?

אכין לנו, אמרתי. נדבר בקרוב.

שמעתי את הטלפון מת. הנחתי את הטלפון שלי והלכתי להדליק את הקומקום. הסתכלתי איך הוא מתרתח ואדים יוצאים מהזרבובית. מילאתי שני ספלים במים רותחים והשלכתי פנימה את שקיות התה. שתיתי את התה שלי והבטתי באדים עולים מהספל השני.

הנה מה שקאסיה התכוונה כשאמרה מסע ההרצפטין.

הרצפטין הוא תרופה שמשתמשים בה מזה זמן מה בטיפול בחולות סרטן השד. רופאים מצאו – בנקודת הזמן שבו קאסיה ואני שוחחנו בסיפור הזה – שהתרופה עוזרת באמת לנשים מסוימות, אלה שסובלות מייצור עודף של החלבון HER2, בשלבים מוקדמים של המחלה. כשנותנים את התרופה במקרה של התאמה, היא יכולה להוריד בחמישים אחוזים את הסכנה שהסרטן יחזור. רופאים בכל העולם התרגשו, כי זה היה בבחינת שינוי פרדיגמטי בטיפול בסרטן השד.

לא שמעתי על דבר מכל זה לפני שקאסיה סיפרה לי, והיא לא שמעה על דבר מכל זה לפני שאמת קטנה, שמידתה פחותה משני סנטימטרים, שרופאים מצאו באפריל של אותה שנה באחד משדיה, היתה בבחינת שינוי פרדיגמטי בחיי היום יום שלה. עכשיו היה זה אוגוסט. במאי רופאיה סיפרו לה כמה טוב ההרצפטין, ואיך היא בטוח תוכל לקבל את התרופה בסוף הכימותרפיה שלה, בחסות ביטוח הבריאות הלאומי. ואז בסוף יולי, ביקר את הרופאה שלה נציג של הפי-סי-טי, שזה ראשי תיבות באנגלית של טיפול ואמון וראשוני, וזה הגוף שאחראי על מימון שירות הבריאות הלאומי. נציג הפי-סי-טי הורה לרופאה של חברתי שלא תספר לנשים שנמצאות בשטח השיפוט של בית החולים על נפלאות ההרצפטין עד שארגון בשם נייס יאשר את העלות-תועלת של התרופה. באותם ימים חשבו שהליך האישור ייקח כתשעה חודשים עד שנה (ועד אז יהיה מאוחר מדי לחברה שלי ולנשים אחרות). אף שקאסיה ידעה שאם היא רצתה לקנות הרצפטין בשירותי הבריאות הפרטיים, באותו רגע, תמורת כ-27 אלף פאונד, היא יכולה. זה מסוג הדברים שקורים עכשיו לתרופות שזקוקים להן בדחיפות, איפשהו בסביבתכם.

"טיפול", "אמון", "ראשוני", "נייס".

הנה סיפור קצר שרוב האנשים חושבים שהם מכירים על נימפה (מתברר שזהו גם אחד המופעים הראשונים בספרות של מה שמכונה בימינו אנורקסיה).

אקו היתה אוריד, שזה סוג של נימפת הרים. היא היתה ידועה בקרב הנימפות והרועים לא רק בגלל דברנותה הנפלאה, אלא גם בזכות יכולתה להציל את חברותיה הנימפות מזעמה של האלה ג'ונו. למשל, חברותיה היו שוכבות להן על מדרון ההר בשמש וג'ונו היתה באה מעבר לפינה, ועומדת לתפוס אותן בבטלנותן, ואקו, שהיה לה הכישרון לדעת מתי ג'ונו עומדת להופע, היתה קופצת על רגליה ופונה לעבר האלה ומסיחה את דעתה בסיפורים ובדיבורים, דיבורים וסיפורים, עד שהנימפות הבטלניות נעמדו על רגליהן והתחילו לעבוד, כביכול מעולם לא נחו לרגע.

כשג'ונו הבינה לבסוף מה שאקו נהגה לעשות, היא כעסה. היא הצביעה עליה באצבע הקללה שלה, וזרקה לעברה את הקללה הראשונה שעלתה בדעתה.

מעתה והלאה, היא אמרה, תוכלי רק לחזור בקול רם על מלים שאחרים אמרו רגע אחד קודם לכן. לא כך?

לא כך, אקו אמרה.

עיניה התעגלו. פיה נפער.

את יכולה ללכת, אמרה ג'ונו.

מלוכלכת, אמרה אקו.

טוב, אני חוזרת לסוס, אמרה ג'ונו.

לכּוּס, אמרה אקו.

למעשה, אני ממציאה את המרד הקטן. אין בעצם שום מרד בשביל אקו בגרסה המקורית של אוביד לסיפור. עושה רושם שאחרי שלקחו ממנה את היכולת לדבר בשם עצמה, ואת היכולת להגן על חברותיה, לא נשאר דבר בשבילה – במונחים של הסיפור – אלא להתאהב בנער שכל כך מאוהב בעצמו עד שהוא מבלה את כל ימיו רכון מעל בריכת תשוקתו,  ואז הוא הולך וקמל עד כדי מוות-כמעט (ואז במקום למות, משתנה מנער לפרח לבן קטן).

גם אקו קמלה. משקלה נשר ממנה. היא נעשתה רזונת באופן אופנתי, ואז נעשתה עור ועצמות, ואז כל מה שנשאר ממנה היה קול יבבני, קמל, שצף ללא גוף אנה ואנה, ואומר בדיוק את אותם הדברים שכל האחרים אומרים.

הנה, לעומת זאת, סיפורו של הרגע שבו פגשתי את חברתי קאסיה, לפני יותר מעשרים שנים.

הייתי תלמידת תואר שני בקמברידג' ואיבדתי את קולי. אני לא מתכוונת שאיבדתי את הקול כי הצטננתי או היתה לי דלקת גרון, אני מתכוונת ששנתיים במערכת, שההיררכיה שלה כל כך מושרשת עד כדי כך שנערות ונשים היו עדיין סוג של חידוש בשבילה, הצליחו איכשהו לחסל כל קול שהיה לי.

וכך ישבתי בירכתי הכיתה, וכבר לא ממש הקשבתי כמו שצריך, ושמעתי קול. זה היה מאחד המושבים לפני. זה היה קול של צעירה, והוא שאל שאלה ישירה את האדם שהנחה את הסמינר ואת יו"ר המושב, שאלה על אודות הסופרת האמריקאית קרסון מק'קאלרס.

כי נראה לי שמק'קאלרס ללא ספק רלוונטית מאוד לכל הרמות של הדיון הזה, אמר הקול.

המרצה והמנחה של המפגש נראו קצת הלומים, מכך שבכלל מישהו אמר משהו בקול רם. היו"ר כחכח בגרונו.

מצאתי את עצמי רוכנת לפנים. מזה כשנתיים לא שמעתי אף לא אחד מדבר כך, עם כזאת הפגנה פתוחה וחסרת דאגות של ידע ישר ולעניין. ועוד: מוקדם יותר באותו יום דיברתי עם סטודנטית לתואר ראשון שלא מצאה אף לא אחד בכל המחלקה לאנגלית באוניברסיטת קיימברידג' שיסכים להנחות את התזה שלה על מק'קאלרס. עשה רושם שאף אחד לא כשיר ללמד ולקרוא אותה.

בכל מקרה, אני מעז לומר שתמצאי שמק'קאלרס היא לגמרי לא באותה ליגה, אמר האיש שהרצה על 'הספרות אחרי הנרי ג'יימס'.

ובכן, העניין הוא שאני לא מסכימה, אמר הקול.

צחקתי בקול רם. זה היה קול שלא נשמע כמותו בכיתה מהסוג הזה. ראשים הסתובבו כדי לראות מי הפיק קול בלתי סביר שכזה. הצעירה החדשה המשיכה לשאול שאלות שאף אחד לא ענה עליהן.

מק'קאלרס אהבה אמרות כנף: שום דבר אנושי אינו זר לי.

בסוף הסמינר רצתי אחרי הצעירה הזאת. עצרתי אותה ברחוב. זה היה חורף. היא לבשה מעיל אדום.

היא אמרה לי מה שמה. שמעתי את עצמי אומרת לה את שמי.

פראנץ קפקא אומר שסיפור קצר הוא כלוב שמחפש ציפור (קפקא מת כבר יותר משמונים שנה, אבל אני עדיין יכולה לומר, קפקא אומר. זו רק אחת הדרכים שבהן אמנות מתמודדת עם עובדת היותנו בני תמותה).

צווטאן טודרוב אומר שהעניין עם הסיפור הקצר הוא שהוא קצר כל כך עד שהוא לא משאיר לנו די זמן לשכוח שזו רק ספרות ולא החיים האמיתיים.

נאדין גורדימר אומרת שסיפורים קצרים הם לחלוטין על אודות הרגע, בהווה, כמו נצנוץ חולף של גחלילות כאן ושם בחשיכה.

אליזבת בואן אומרת שלסיפור הקצר יש יתרון ביחס לרומן בשל סוג מסוים של ריכוז, ושהוא מייצר נרטיב בכל פעם מחדש בתנאיו שלו עצמו.

יודורה ולטי אומרת שסיפורים קצרים לעתים קרובות חותרים תחת האינטרסים של עצמם וזה מה שעושה אותם מעניינים.

הנרי ג'יימס אומר שהסיפור הקצר, בהיותו  דחוס כל כך, עשוי להעניק פרספקטיבה מדויקת על מורכבות והמשכיות כאחד.

חורחה לואיס בורחס אומר שסיפורים קצרים יכולים להיות צורה מצוינת בשביל סופרים שמתעצלים לכתוב יותר מחמישה עשר עמודים.

ארנסט המינגווי אומר שסיפורים קצרים עשויים מהשינוי ומהתנועה שלהם עצמם, ואפילו כשסיפור נראה עומד במקום, ואתם לא מצליחים לזהות בו תנועה כלשהי, הוא בטח משתנה וזז למרות הכל, ורק אתם לא רואים.

ויליאם קרלוס ויליאמס אומר שהסיפור הקצר, שפועל כלהבה של גפרור שהוצת בחשיכה, הוא הצורה הספרותית היחידה שמתאימה לתאר את חייהם של בני אדם כבני חלוף, שבורים, ובה בעת שלמים.

וולטר בנג'מין אומר שסיפורים קצרים הם חזקים מהרגע החי האמיתי, משום שהם יכולים לשוב ולשחרר את הרגע החי האמיתי אחרי שהרגע החי האמיתי מת.

סינתיזה אוזיק אומרת שההבדל בין סיפור קצר לרומן הוא שהרומן הוא ספר שממש משנה את הקוראת, אם זהו רומן שעובד היטב, ואילו סיפור קצר הוא יותר כמו מתנת קמע שמוענקת לגיבורה של אגדה – משהו שלם, מלא עוצמה, שעוצמתו עדיין איננה מובנת, שאפשר להחזיק ביד או לטמון בכיס ולקחת איתך ליער במסע האפל.

גרייס פיילי אומרת שהיא בחרה לכתוב רק סיפורים קצרים בחייה כי האמנות ארוכה מדי והחיים קצרים מדי ושסיפורים קצרים הם, מטבעם, על אודות החיים, ושהחיים בעצמם תמיד נמצאים בדיאלוג ובוויכוח.

אליס מונרו אומרת שכל סיפור קצר הוא לפחות שני סיפורים קצרים.

היו שני גברים בבית הקפה בשולחן הסמוך לשלי. אחד היה צעיר יותר, השני מבוגר יותר. ישבנו באותו בית קפה למשך זמן קצר אבל חלקנו זה על זה די זמן כדי שאני אדע שיש כאן סיפור.

הסיפור הזה נכתב בשיחה עם חברתי קאסיה, ולכבוד הרהיטות הבלתי נלאית שלה (ובכלל), שהיא אחת הסיבות לכך שבמקרה הזה, אנשים רבים אחרים זכו לקבל את התרופה המסוימת הזאת כשנזקקו לה.

אז מתי סיפור קצר הוא כמו נימפה?

כשאקו שלו עונה לו כהד.

 

מתוך: בגוף ראשון וסיפורים אחרים

מאנגלית: ארנה קזין

ותודה לפטרישה הייסמית' – על "קרול"

[פורסם במוסף ספרים של ידיעות אחרונות, ביום שישי, 12 בפברואר]

patricia

 

כמה מחברותיי הטובות ביותר, בהן לסביות כמוני וגם כמה שאינן, לא ממש מתפעלות – בלשון המעטה – מ'קרול', סרטו של טוד היינס שמוקרן בימים אלה בקולנוע. הן לא מאמינות ליחסי האהבה והתשוקה שהתפתחו בין שתי הגיבורות: תרז, שעבדה לפרנסתה כזבנית במחלקת צעצועים בכלבו במנהטן, וקרול, האישה העשירה שבאה לקנות צעצוע לבתה הקטנה. הן אומרות שהדמויות לא מעניינות מספיק – שהן כפלקט של עושר ומלנכוליה; שיחסי התשוקה אינם מעוררים הזדהות, ובעיקר שאין מספיק סקס.

אני מניחה שמסיבות דומות יסתייגו חברותיי אלה גם מ'קרול', ספרה של פטרישיה הייסמית' שעליו מבוסס הסרט נאמנה, ושיוצא עכשיו לראשונה בעברית (הוצאת דיונון וציבלין, בתרגום דנה זייברט טל).

את כל זאת אני מציינת כדי שאוכל להבחין בין שתי הצהרות משלי: האחת היא ש'קרול', ספרה של הייסמית', הוא אחד הספרים היפים, המעודנים והמרגשים שקראתי באנגלית – וזה, מתברר, לגמרי עניין של טעם. השנייה היא ש'קרול', ספרה של הייסמית', הוא נקודת ציון מהפכנית ומעוררת השראה בכל הקשור לספרות לסבית, או לייצוג של אהבה ותשוקה לסבית בספרות המערב – וזה כבר אינו עניין של טעם, אלא של אמת יצוקה.

carol2

מי היו לנו לפני קרול ותרז, שהופיעו עם אהבתן בשמי הספרות האנגלוסקסית בשנת 1952? לא רבות. סטיבן ומרי מוכות היגון והצרות מ'תהום הבדידות' של רדקליף הול שיצא ב-1928? או אולי כלואה ואוליביה?

בהרצאותיה לפני נשים, שהפכו למסה 'חדר משלך' מ-1929, ניסתה וירג'יניה וולף לדמיין יצירה ספרותית שלא הייתה כדוגמתה. נניח שקוראים לה "הרפקת החיים" ושכתבה אותה אחת, מרי קרמייקל. וולף מתארת איך היא קוראת ביצירה המדומיינת, ואיך היא מגיעה לפתע למילים מרעישות. "…צר לי שאני מפסיקה פתאומית כל כך… האם אתן מבטיחות לי שכולנו כאן באולם הזה נשים?" פנתה וולף, משועשעת, לקהלה, "אם כן, אוכל לומר לכן שהמילים הבאות שקראתי היו אלו – 'כלואה חיבבה את אוליביה'… אל תחרדנה. אל תסמקנה. הבה נודה ברשות-היחיד של חברתנו-אנו שדברים אלה קורים לפעמים. לפעמים אכן נשים מחבבות נשים" (בתרגום אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 1981).

כן. דברים כאלה קורים לפעמים. לפעמים נשים מחבבות נשים. אבל דברים כאלה לא קרו פעמים רבות בספרות לפני שפטרישיה הייסמית' החליטה לכתוב סיפור רומנטי בהשראת חוויה פרטית שלה. הייסמית' בעצמה חיבבה בחייה אישה או שתיים, בדיוק כמו כלואה ואוליביה ואף יותר. היא אף פעם לא נישאה, לאיש או לאישה, ואף פעם לא נשארה בזוגיות יותר מדי זמן. אחת מאהובותיה, במשך שנה אחת של יחסים סוערים במיוחד, הייתה וירג'יניה קנט קתרווד, אישה אמידה, גרושה, שנראתה כמו קתרין הפבורן. מקתרווד שאלה הייסמית' פרט ביוגרפי דרמטי לטובת הסיפור של 'קרול'. בעלה של קתרווד שכר בלש שתיעד את יחסי האהבה של אשתו והמאהבת שלה במוטל והשתמש בהקלטות נגדה בבית משפט. חוץ מזה, הייסמית' בעצמה עבדה פעם זמנית בכלבו במנהטן, והוקסמה עד שורשי השיער מלקוחה יפהפייה.

את הסיפור כתבה הייסמית' מיד אחרי שגמרה לכתוב את 'זרים ברכבת', רומן המתח הראשון שלה, שלימים אומץ על ידי היצ'קוק וזכה להצלחה מסחררת כמו שיזכו ספרים אחרים של הסופרת עטורת הפרסים והשבחים – 22 רומנים בסך הכל, בהם סדרת מר ריפלי, ועוד קובצי סיפורים קצרים רבים – שרובם ככולם ספרות מתח פסיכולוגית. המו"לים שלה ציפו שתכתוב עוד ספר כמו 'זרים ברכבת', ולא רצו להוציא לאור את 'קרול', שנקרא אז The Price of Salt, והוא היחיד מספריה שאין בו מוות אלים. אז היא הוציאה אותו בהוצאה אחרת ובשם עט, קלייר מורגן, וב-1953, אחרי שנה של ביקורות מכבדות ומכירות איטיות, מהדורת הכריכה הרכה כבר נמכרה במיליון עותקים.

tumblr_m42xvnb6nd1roh96t

באחרית דבר שהוסיפה למהדורת 1990 של 'קרול' – ומובאת גם בתרגום לעברית – כתבה הייסמית' כי המשיכה אל הספר "הייתה טמונה בסוף השמח שלו מבחינת שתי הדמויות הראשיות, שלפחות התכוונו לנסות ליצור עתיד יחד. לפני ספר זה, הומוסקסואלים ולסביות ברומנים האמריקאים נאלצו לשלם על הסטייה שלהם בחיתוך ורידים, או שהטביעו את עצמם בבריכה, או שנאלצו לחזור להטרוסקסואליות (כך נכתב), או להתמוטט – לבד, אומללים ומנודים – לתוך דיכאון שהיה שווה ערך לגיהינום". הייסמית' מוסיפה ומספרת: "רבים מהמכתבים שהגיעו אליי נשאו עימם מסרים כמו, 'הספר שלך הוא הספר הראשון מהסוג הזה עם סוף שמח! לא כולנו מתאבדים ורבים מאיתנו מסתדרים מצוין'. אחרים כתבו, 'תודה על כתיבת סיפור כזה. זה קצת דומה לסיפור שלי…' וגם, 'אני בת 18 ואני גרה בעיירה קטנה. אני מרגישה בודדה כי אני לא יכולה לדבר עם אף אחד'" (אגב, לכותבות כאלה הייסמית' המליצה לפעמים לעבור לעיר גדולה, שבה יכירו מגוון גדול יותר של אנשים!)

והנה, לכבוד הסרט החדש, וכ-20 שנה אחרי שקראתי אותו לראשונה במסגרת חניכתי העצמאית כלסבית, אני חוזרת וקוראת ב'קרול' של הייסמית', בהתחלה באנגלית ואחר כך בתרגום לעברית. עדיין כל כולי התרגשות וסופרלטיבים. וגם גילויים חדשים. למשל, אני מגלה שהסוף בכלל לא שמח. ידעתי ושכחתי, ונזכרתי כעת, שקרול בעצם צריכה לבחור בין בתה לבין אהובתה – בדיוק כפי שנדרשה המאהבת של הייסמית', קתרווד, באותו משפט גירושים אכזרי שבו איבדה את המשמורת על בתה. הבחירה הטרגית של קרול באהובה מהולה כולה בעצב הנורא על ההתרחקות מבתה.

וגם גיליתי, שמה שמעורר בי הזדהות עצובה כל כך וטובה הוא לא רק קטעי התשוקה והאהבה, לא רק תיאור האופן שבו תרז נכרכת אחרי קרול, כמו שנכרכתי אני בגילה אחרי איזו "קרול" תל-אביבית משלי; אלא בעיקר האופן המעודן והמדויק שבו הייסמית' מתארת את חוסר המשיכה של תרז לחבר שלה, ריצ'רד, טוב המזג והמקסים, שרוצה להינשא לה, והיא מחבבת אותו, אבל לא כמו שכלואה מחבבת את אוליביה, אלא חיבה אחרת, כזאת שלא מחזיקה, שלא מסעירה, והיא יודעת שהיא אמורה להרגיש אחרת, אבל לא מצליחה.

או כפי שמתארת המספרת: "היא ידעה מהצעד הראשון שעשה שהוא עומד לבקש זאת ממנה. עכשיו חשה אומללה ומבוישת, ריחמה על עצמה ועליו, כי זה היה כל כך בלתי אפשרי, וכל כך מביך כי היא לא רצתה בזה. תמיד היה המחסום האדיר הזה, מכיוון שהיא אפילו לא רצתה לנסות את זה, מה שהפך את כל זה לאיזו מין מבוכה איומה ולא יותר, בכל פעם שביקש ממנה".

בכתבת דיוקן על הייסמית' שהתפרסמה באחרונה ב'ניו-יורקר' מצוין שהייסמית' בעצמה ניסתה, ולא הצליחה, להיות הטרוסקסואלית; ואולי מתוקף ניסיונה ידעה לתאר בנונשלנטיות, באופן מרגש ונדיר כל כך בספרות, את האי-משיכה-ההטרוסקסואלית: "היא זכרה את הלילה הראשון שהרשתה לו להישאר, והתייסרה שוב מבפנים. זה היה כל כך לא נעים, והיא שאלה כשהיו ממש באמצע, 'ככה עושים את זה?' איך יכול להיות שככה עושים את זה אם זה כל כך לא נעים, חשבה".

הייסמית', שעישנה גולואז ואהבה לשתות, שלא לומר הייתה אלכוהוליסטית, היא אחת הסופרות הנערצות עליי, בעיקר בגלל העובדה שהעזה לכתוב את 'קרול' כנגד כל הסיכויים, כנגד הנטייה הספרותית הרגילה והמצליחה שלה, כנגד המו"לים וכנגד רוח הזמן של שנות ה-50 בארצות-הברית. אני בוחרת להעלים עין מכמה דברים אחרים שמספרים עליה: שהייתה מיזנתרופית, שהייתה אנטישמית וגזענית כלפי שחורים, שהעדיפה חברת חיות על פני בני אדם, ושחיות המחמד האהובות עליה במיוחד היו חלזונות – מספרים שבאה פעם למסיבת תה באנגליה עם תיק צד שבו המון חלזונות תלויים שמחים וטובי לב על עלה חסה רענן.

אבל זה לא באמת חשוב. הייסמית', שמתה מסרטן הדם ב-1995, פתחה את הדלת לכל כך הרבה דמויות לסביות בספרות שבאו אחריה – רומנים טובים, ורומנטיים, ובלשיות, וסיפורים קצרים – וזה שווה כל כך הרבה. ואם אומרים ש'קרול' הוא רומן רומנטי, אני אומרת שגם 'גאווה ודעה קדומה' הוא רומן רומנטי. מה שמזכיר לי שתרז, המוקסמת מקרול, אומרת לה באנגלית: You are magnificent. המתרגמת שמה בפיה את הסופרלטיב של שנות האלפיים: "מהממת". נדמה לי שהתרגום לעברית קצת מחמיץ את המשלב של התקופה ושל המעמד הכלכלי. נדמה לי שקרול, בעיני תרז, אינה מהממת אלא נפלאה. וזה בכלל לא רע.

 

 

איך לקרוא ביקורת על ספרך (שאין בה רק התפעלות!)

 אחרי שקראתי ביום שישי האחרון את הביקורת שהתפרסמה ב"הארץ ספרים", מאת עמרי הרצוג, על הנובלה הבלשית שלי, "גוזל", עלה בדעתי ששכחתי פרק אחד בספרי הקודם, "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" [אחוזת בית, 2015], שהוא מדריך כתיבה ומסה על כתיבה.

שכחתי את הפרק שעוסק בשלב ההתמודדות עם הביקורת הספרותית.

הנה לפניכם, ראשי פרקים לטיוטה של פרק כזה.

מבוא: למה אנחנו, הסופרים, זקוקים לביקורת ספרות?

אני מנסה לחשוב עכשיו ברצינות: מה בעצם אנחנו רוצים, כשאנחנו כותבים ומפרסמים? הצלחה במכירות? הכרה? מה ייחשב בעינינו כהצלחה, או כתוצר בעל ערך של הכתיבה ופרסומה?

אעיד על עצמי: נדמה לי שמה שאני רוצה הוא לכתוב – אני מנחשת שזהו רצון משותף לסופרות ולסופרים רבים. אני רוצה לכתוב ואני רוצה שיקראו את אשר אני כותבת. כלומר, אני רוצה שתתקיים שיחה על מה שכתבתי. לכתוב בלי השיחה הפומבית הזאת – זה טוב אבל הרבה פחות טוב.

אני רוצה לכתוב – ולהתפתח בכתיבה. והכתיבה וההתפתחות בה דורשות תנאים כלכליים ותרבותיים מסוימים. הצלחה במכירות יכולה לתרום לתנאים הכלכליים, הדרושים לכל הפחות כדי לפנות זמן לכתיבה – אבל אינה ערך לעצמה. ביקורת ספרותית יכולה לתרום לתנאים התרבותיים – של שיחה, של הענקת ערך לכתיבה. כשאין ביקורת ספרותית שעשויה היטב, כתובה באכפתיות ובמקצועיות, מידלדל מאוד ההקשר התרבותי של הכתיבה.

לכתוב בחלל ריק, בלי שיחה, בדממה, זו חוויה לא קלה.

  1. כבדו את המבקרים שלכם

"הארץ ספרים" הוא במה נדירה במקומותינו של ביקורת ספרות באיכות טובה. בבמה הזאת עמרי הרצוג הוא אחד מארבעה מבקרי ומבקרות ספרות שחשוב לי לקרוא את דעתם, את יצירות הביקורת שלהם. אם זכיתי שהרצוג מפנה את עמדותיו וקריאתו ליצירה שלי, יש בזה ערך בשבילי.

   2.  האמינו לדברי השבח

כשאני קוראת ביקורת ספרות (שאין בה רק התפעלות!) אני מחפשת קודם כל את דברי השבח והעידוד. זה עוזר לי לעכל את גם את ההערות האחרות.  שמחתי לקרוא אצל הרצוג שספרי המסה שלי היו "מצוינים וחריפים" לדעתו, ושהוא ניגש "בציפייה גדולה ל'גוזל'". במשפט: "הסיפור של קזין מעורר עניין אך לא מתח" – נתפסתי ל"מעורר עניין". ושמחתי לקרוא בסוף הביקורת: "אני ממתין לספר הבא בסדרה, מפני שאני סקרן לראות כיצד קזין תחלץ מקנה את הגיבורה שלה". אם הוא סקרן, ורוצה לקרוא את הספר הבא בסדרה – זה דבר טוב מאוד בשבילי.

3. קחו משהו מהותי מהביקורת להמשך העבודה

אני אוהבת לחשוב על ספר שמתפרסם – לא כעל "היצירה", בהא הידיעה, שנידונה לשבט או לחסד, אלא כחוליה ביצירה גדולה יותר, תמיד-בהתהוות, שקדמו לה ספרים קודמים, ולפניה ספרים נוספים. ולכן, ההערות שבביקורת חיוניות מאין כמותן, וערכן עולה לפעמים על המחמאות. הן יוצאות מההנחה שהיצירה עוד לפנינו. שיהיו עוד ספרים בסדרה הזאת, וספרים בכלל, ושיש עוד עבודה.

לכן, כשהרצוג כותב שאליאנה דוידוב, האורניתולוגית ב"גוזל", לא השלימה עדיין את הסבתה לבלשית, אני חושבת שהוא צודק. הנובלה הזאת היא באמת רק סנונית ראשונה [אני חייבת להפסיק עם הדימויים האלה מעולם הצפרות!]. כלומר, היא מעין פתח דבר. האתגר הגדול הוא הספר השני, שבו יהיה עליה להיפרד לאט לאט מהצפרית שבה ולהעמיק יותר ויותר לתוך עולמה של החוקרת הפרטית. אולי באמת משהו בטון שלה עוד ישתנה. וממילא חייב להתפתח העניין שלה בכשלים המוסריים והרגשיים האנושיים, שמובילים לאלימות ולאכזריות, לאסונות קטנים וגדולים. זהו עצם העניין: דוידוב היא אורניתולוגית שבהמשך הסדרה, ובהדרגה, תעבור הסבה למקצוע הבלשית.

4.  זכרו שגם למבקר המקצועי מותר לטעות  

אני מנסה לתפוש את הביקורת כצד בשיחה. ואני משוחחת עם המחבר שלה בראשי. כשהרצוג כותב: "את טבילת האש שלה כסופרת – כלומר  פרסום רומן – דחתה קזין לשלב מתקדם בקריירה היצירתית שלה", אני רוצה לומר לו שאת טבילת האש שלי כסופרת דווקא עשיתי לפני כעשר שנים עם קובץ הסיפורים הקצרים "פיקניק", שבו אני גאה מאוד (ניסים קלדרון כתב שזהו "אחד הספרים העבריים הטובים ביותר שהרוב לא קראו"), ושבשבילי הרומן הוא לא פסגת הסוגות – וזאת בלשון המעטה. ואני רוצה להדגיש שהבלשית שלי היא נובלה ולא רומן. אבל, מה שכן, הרצוג צודק: דחיתי לשלב מתקדם את הכתיבה והפרסום של יצירה בז'אנר הבלשי, שיש בו היבט בידורי, שעשוי לפנות לקהל הרחב.

כשהרצוג תוהה על הבחירה לכתוב את הנובלה בגוף ראשון, וקובע ש"רוב סיפורי הבלשים אינם משתמשים בגוף ראשון", אני מספרת לו בראשי שרוב ספרי הבלשיות – לא הבלשים, אלא הבלשיות – דווקא כן כתובות בגוף ראשון, ובהן סדרות רבי המכר של וי-איי ורשבסקי, הבלשית של שרה פרצקי, קינסי מלון, הבלשית של סו גרפטון, ומיקי נייט, הבלשית הלסבית של ג' מ' רדמן.

כשפטרישה קורנוול הסבה את נקודת המבע בספר התשיעי של סדרת הפתולוגית קיי סקרפטה מגוף ראשון לגוף שלישי – זה היה הרגע שבו היא איבדה אותי. הבחירה הזאת בגוף ראשון אמנם מכוונת את היחסים בין הקוראת לבין הבלשית לכיוון אחר מזה שנהוג בקריאת חלק מסוים מהבלשים הגבריים. הקוראת והקורא אינם מבינים יותר מהבלשית, אינם רואים דברים מעל הראש שלה, המתח לא נבנה מהפער הזה בידיעה שמאפיין רבים מהבלשים הקלאסיים, אלא דווקא מהאינטימיות, מהאכפתיות שנבנית כלפי הבלשית, מהרצון שהיא לא תיפול, ולא תפיל אותנו איתה.

5. זכרו שגם למבקר המקצועי יש טעם אישי

כשהרצוג מסתייג מהטון הענייני שבה מוסרת הבלשית-האורניתולוגית ב"גוזל" את הדברים, ואומר שהסיפור מעורר עניין ולא מתח, אני נאחזת בביקורות אחרות שהתפרסמו, ובתגובות של קוראות וקוראים שהגיעו אלי, שחזרו וציינו שהספר מתח אותם בקריאה מאוד. אבל אני גם מסמנת לעצמי לחשוב על ההיבט הזה. לבדוק איזה מקום ואילו מופעים יש למימד המתח ביצירה הבלשית בכלל, בבלשיות כסוגה, ובבלשית הפרטית שלי.

אני אוהבת את אליאנה דוידוב, האורניתולוגית שעוד תהיה חוקרת פרטית. ואני לגמרי במתח, לגמרי דרוכה לראות כיצד היא תשתנה, תגדל, תתמודד, וגם תשמור על מה שעושה אותה לאהובה בעיני. ובכלל זה, בין השאר: הטון הקורקטי, ההעדפה המהותית לבעלי הכנף, החשדנות והפכחות, והקושי שלה לשמור על קשרי אהבה, ועל עצמה.

2015-12-11 09.55.22.jpg

 

reviewhalperin.jpgלאשה.jpg

למה בלשית אינה יכולה להיות אשת איש? ועוד מחשבות לקראת הוצאה לאור של נובלה בלשית

בשמחה אני שולחת השבוע את "גוזל", הנובלה הבלשית הראשונה שלי, אל הקוראים (שלא לומר: אליכם, אליכן – אני תמיד מתלבטת בעניין הפנייה הזאת בגוף שני]. עותקים של הספר יהיו כנראה בחנויות כבר מחרתיים, ב-10 בנובמבר. זה רגע שבו מחליפים את התצוגה בחנויות של רשת סטימצקי, וכתמיד יש מתח באוויר: האם יפנו לו מקום בשולחנות המרכזיים, אולי אפילו ישימו כמה עותקים ליד הקופה? ימליצו עליו כספר לטיסה? לנסיעת רכבת? לעמידה בפקק? הלוואי.

בעיקר, אני מקווה שהחנויות העצמאיות ימצאו לו מקום וישמחו בו. אבל כל זה מן הסתם אינו בשליטתי.

downloadGozal_single51K9ANTG89L._AC_UL320_SR214,320_ 510E3J32Z7L._SX281_BO1,204,203,200_ (1)

העבודה שלי עכשיו היא לנסות לקרב את הקוראים (אתכם? אתכן?) אל הבלשית שלי. הפעם, בפוסט ראשון זה בסדרה קצרה של פוסטים לכבוד ההוצאה לאור, אני בוחרת לומר כמה מלים – לא עליה, אלא על הסביבה הז'אנרית שממנה באה.

הבלשית הלסבית היא סוגה (בתוך סוגה) אהובה עלי זה שנים. בשנות השלושים שלי  זכיתי לקרוא בהנאה עשרות בלשיות לסביות – רובן אמריקאיות או בריטיות או אוסטרליות – לצד עשרות בלשיות אחרות והרצון לכתוב את האחת המקומית שלי הלך והתגבש. [את "גוזל" כתבתי לפני כשלוש שנים, ואני מרגישה משהו באוויר, אולי צייטגייסט של התעוררות ז'אנר הבלש בישראל, אם לא משהו אחר, שמאפשר לי להוציא אותו סוף סוף לאור.]

מה יש בה בבלשית – כדמות ספרותית וכסוגה – שמושך אותי כך? [יש אפילו פרס ספרותי, אחד מפרסי למבדה, שמוקדש במיוחד לספרות הזאת.]

נדמה לי שזו העמדה הקיומית של הדמות הראשית. הבלשית היא ממילא חוקרת, מתבוננת, סקרנית, מתעניינת, לא בוחלת בכל מעשה שיכול לקרב אותה אל איזו אמת – עקמומית וחמקמקה ומתעתעת ככל שהאמת הזאת תהיה. הבלשית נמצאת בהכרח בחוצות, מסתובבת, עוקבת, נפגשת, אורבת. היא יוצאת הרחק הרחק מעבר להוויה הדומסטית הנשית. ובעיקר – ובניגוד מצער אלי עצמי – היא אינה חרדה. היא אולי פוחדת – בטח, לפעמים היא ממש מתה מפחד – אבל היא לא חרדה. ויש הבדל. היא אינה חרדה, כלומר: היא אחת עם עצמה, היא אדון וגברת בעולמה. היא נעה בין עולמות, גבוהים ונמוכים, והיא חורגת מעצמה.

חוץ מזה, אני אוהבת את הבלשית לא רק כדמות אלא כסוגה. אמנם יש לה תבנית יחסית די ברורה – יש פשע, יש חשדות, ויש בלשית שמגלה את האמת – אבל הבלשית היא מרחב נהדר ומפתיע לבחינה חברתית, תרבותית, של הסביבה שבה היא מתרחשת. אפשר להשתמש בתבנית של הבלשית כדי להסתכל על יחסים בין אנשים, בין נשים, בין גברים לנשים, בין עשירים לעניים, בין אדם לבין עצמו ולהעיר עליהם הערה או שתיים – בזמן שהקוראים והקוראות מתבדרים.

אליאנה דוידוב, חוקרת ציפורים תל אביבית שהופכת להיות בלשית בסדרת הבלשיות שלי, מצטרפת אפוא לשורה ארוכה של נשים ובהן סידני סלון ולורן לורנו של רנדי לורדון ושל סנדרה סקופרטונה (בהתאמה) בניו יורק, מיקי נייט של ג'יי אם רדמן בניו אורלינס,  קסידי ג'יימס של קייט קאלווי בפורטלנד שבאורגון, לינדסי גורדון של ואל מקדרמיד בגלזגו שבסקוטלנד, וג'יין לולס של אלן הארט במיניאפוליס – אם להזכיר רק כמה מתוך רבות.

באחרית דבר שזכיתי לכתוב לתרגום של "הפיתוי האחרון" מאת ואל מקדרמיד, בעריכת מיכל ארבל, כתבתי על הסוגה הזאת בהקשר הרחב מעט יותר שלה: בלשיות נשים. ובעצם על מסורת ארוכה של בלשיות רווקות; וליתר דיוק: בלשיות הטרוסקסואליות שאינן חיות בזוגיות ממוסדת. למעשה, כמו שטענתי שם, הבלשית – בהגדרה – אינה יכולה להיות אשת איש. היא תמיד חורגת במידה זו או אחרת מהתבנית ההטרוסקסואלית הקלאסית. והבלשית הלסבית – גם אם היא מוצאת את עצמה בזוגיות – היא התפתחות של אותו רעיון.

קינסי מילואן, הבלשית המקסימה של סו גראפטון, אומרת למשל ב"ב' כמו ביזה": "אישית, אני מעדיפה להזדקן לבד מאשר עם אחד מהגברים שפגשתי עד כה. אני לא חווה את עצמי כבודדה, בלתי-שלמה או לא מסופקת…". כמוה, גם וי.איי וורשבסקי, הבלשית שמניעה את סדרת הבלשים של שרה פרצקי, היא גרושה גאה, שחיה חיים מלאים ועשירים לבדה – היא אוהבת קפה שחור, ג'וגינג, סכנות מקצועיות ותעלומות מרתקות. היא מעדיפה את כל אלה – ואת העצמאות הגמורה שלה – על פני התפקיד שהיה שמור לה בעבר כשהייתה נשואה: להיות "האשה הייצוגית הקטנה".

כן, הרווקוּת היא בוודאי תכונה של הבלש באשר הוא – זכר ונקבה כאחד. הנה, לדוגמה: פיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר הוא בפירוש גבר בודד ("כן, אני מדבר הרבה יותר מדי; גברים בודדים תמיד מדברים יותר מדי; או שהם לא מדברים בכלל", אומר מארלו ללקוחה שלו ב"האחות הקטנה"), וגם סאם ספייד של דשיאל האמט הוא דמות מובהקת של רווק הולל – גס רוח, מונע על ידי תשוקותיו, לא מתחייב, פה ושם נקלע ליחסי תשוקה ונחלץ מהם בלי לייסר את מצפונו. אבל בז'אנר הבלש אפשר גם למצוא לא מעט בלשים נשואים, או כאלה שחיים ופועלים בתוך זוגיות ממוסדת, כזאת או אחרת. לדוגמה: ז'ול מגרה של סימנון נשוי למאדם מגרה, המשמשת עזר כנגדו בבית ואינה מעורבת בפתרון התעלומות; היא האישה, עקרת הבית המושלמת, והוא תמיד יוצא מאצלה וחוזר אליה, והיא דמות משמעותית ויציבה בחייו. הזוגיות שלהם – המחויבות שלו אליה – אינה פוגעת בזהותו כבלש חוקר ובוחן בעל מחשבה עצמאית ומקורית. וכן, גם שרלוק הולמס, בלש הבלשים, פועל בעולם בתוך סוג של זוגיות יציבה. בפתח "כלבם של בני בסקרוויל" משוחחים הולמס וד"ר ווטסון ממש כזוג אוהבים. ווטסון שמח לקבל מחמאות מהולמס על כישורי ההסקה הבלשיים שלו (לפני שהוא מגלה בהמשך כי המחמאות חולקו לו באירוניה), ואומר על הולמס: "הוא אף פעם לא דיבר אלי כך, ואני חייב להודות שמילותיו הסבו לי עונג רב, כי פעמים רבות נפגעתי מהאדישות שהפגין כלפי הערצתי אותו…". ד"ר ווטסון הוא במידה רבה העזר שכנגד, מי שמספר את הסיפור, שמעלה על נס את חוכמתו האדירה של שרלוק הולמס, וכמעט קשה לדמיין את הולמס פועל בעולם לבדו, בלעדיו.

והנה, בז'אנר הבלשיות – שנכתבו בו עשרות כותרים, ועוצבו בו מאות דמויות – קשה להעלות מן הזיכרון ולו דמות אחת של בלשית נשואה או כזאת שחיה חיי זוגיות עם גבר (אם לא מביאים בחשבון את דוראן פיירווֶזר, סוחרת העתיקות שנשואה לכומר – דמות א-מינית – ונקלעת לסיפורי רצח ופשע בספריה של מולי הארדוויק).

האם אפשר, למשל, לדמיין את מיס מארפל של אגאת'ה קריסטי, כרעיה ואם? בספר המצחיק והמותח "מודעת הרצח", אחת הדמויות מסבירה את העניין של מיס מארפל בפיענוח תעלומות בלשיות: "נו טוב, אני מניח שאין לה הרבה מקורות התרגשות בחיים; זה בטח מעביר לה את הזמן, לרחרח אחרי רוצחים". מיס מארפל היא ללא ספק הבלשית הרווקה האולטימטיבית. לא סתם רווקה, אלא רווקה זקנה, זו שמתקיימת כביכול הרחק מעבר לזירת המיניות, הרומנטיקה, והיחסים בין המינים. מפקח המשטרה מכנה אותה בזלזול "זקנה חטטנית", אבל לבסוף נאלץ להודות כי דווקא בזכות התכונות "הנשיות" שלה כרווקה זקנה, בזכות העובדה שהיא מהלכת בשולי החברה, כאישה פטפטנית, רכלנית, סקרנית, מתבוננת ולא מחויבת לאיש – היא זו שעוזרת לו לפצח את התעלומה.

מאז מיס מארפל באו לעולם בלשיות רווקות אחרות, צעירות יותר, מעורבות יותר בחיי התשוקה והיחסים – ובכל זאת רווקות – לעולם לא נשואות, לא אמהות לילדים קטנים, תמיד משוחררות מן המלאכות השגרתיות של הבית ומן האחריות על יחסים. ג'יין טניסון, למשל, חוקרת המשטרה המבריקה של לינדה לה-פלנט (שאותה מגלמת הלן מירן בסדרה "החשוד העיקרי") היא כשלון סדרתי ביחסים; היא אישה בודדה, עצובה בדרך כלל, שנאבקת בשדים, מתעמתת עם גברים ומוצאת לא פעם את נחמתה בכוסית וסיגריה מרירות. קיי סקרפטה, הפתולוגית החוקרת ברבי המכר של פטרישה קורנוול, התגרשה כשש שנים לפני התקופה המתוארת בספר הראשון בסדרה, והיא מקיימת קשרים רציניים – אבל לגמרי לא אפשריים – עם שני גברים, שאחד מהם נהרג בהתפוצצות בתחנת רכבת לונדונית והשני ספק נהרג באירוע אחר. ואלה רק כמה דוגמאות. מתוך רבות רבות.

אבל טוב, הפלגתי. מספיק לעת עתה. אני מזמינה אתכם להכיר את אליאנה דוידוב, בלשית חדשה בעולם שלנו – שלא חסר בו מה לחקור – ולגמרי טיפוס בזכות עצמה.

איך לכתוב על התערוכה "שירוקו" של אירית חמו?

מתוך שירוקו, אירית חמו
מתוך שירוקו, אירית חמו

[אירית חמו – שירוקו, Sirocco, סדנאות האמנים בתל אביב, קלישר 5, עד ה-31 באוקטובר[

 אירית חמו, אמנית אהובה עלי, מציגה בימים אלה תערוכת יחיד ראשונה מאז שנת 2009. זהו אירוע חגיגי, ראוי לציון לכשעצמו, ואני מבקשת לנצל אותו כדי לחזור ולחשוב עוד קצת על האופן שבו אוצרים (ומבקרים) כותבים על יצירות אמנות ומציגים אותן לקהל. לא יהיו כאן מסקנות מרחיקות לכת, רק הזמנה נוספת לעצור רגע ולחשוב באופן ביקורתי על הטקסט האוצרותי.

ההתבוננות בשירוקו, תערוכה פואטית ומאתגרת – מחניקה – של אירית, שמחזיקה שתי עבודות, וידיאו ומיצב, הזכירה לי דבר-מה שאולי ציינתי אבל לא הדגשתי די ברשימה שכתבתי כאן על אודות המאפיינים המוגבלים והמגבילים בכתיבה של אוצרים רבים בישראל: כמה קשה, כמה כמעט בלתי אפשרי, לדבר על אמנות ולכתוב עליה.

unnamed (3)
חדר אבק מתוך שירוקו, תערוכת יחיד לאירית חמו

"לכתוב על אמנות זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה", כלשון האמרה השגורה; אבל יותר מכך: הקושי אינו רק לבטא בשפה אמנותית אחת (הכתיבה) את אשר מבוטא בשפה אמנותית אחרת (האמנות הפלסטית), אלא הוא הניסיון – הנידון לכישלון – לתווך בין עולמות משמעות שאינם גלויים ונהירים, לא לכותבת ולא לאמנית עצמה [אילו המשמעות של יצירת האמנות היתה גלויה ונהירה לאמנית ולכותבת עליה, אפשר שלא היתה זו כלל יצירת אמנות אלא משהו אחר –  מניפסט, מאמר, הודעה].

אמנות היא בהגדרתה: מטפורה שאי אפשר לעשות עליה פרפראזה. ולכן במיטבה, היומרה של כותבת על יצירת אמנות אינה להסביר את היצירה, אפילו לא לתאר אותה, אלא לשרטט קווי חיבור אליה.

מעניין אגב כך לקרוא את ההודעה לעיתונות שיצאה מהגלריה אל הקהל, וקבעה כי "העבודות המוצגות… עוסקות בפיזור והצטברות של אבק, מסמן זמן, נטול גבולות ובהקשר של תערוכה זו מתפקד במהלך הנע בין דינמיות וסטטיות של תנודות האוויר" – הדברים כתובים בסגנון הדומה לטקסטים אוצרותיים רבים בעת האחרונה. לעומת זאת, גליה יהב ברשימת ביקורת מתפעלת ב"גלריה" ב"הארץ", מפליאה לפרוש ליצירה רשת של חיבורים, הקשרים, שמעוררים השראה ופותחים את המחשבה, וכמעט מתחשק להביא כאן בפוסט הזה את כולה.

 

"תערוכתה של אירית חמו "שירוקו", כוללת שתי עבודות בלבד – וידיאו ומיצב פיסולי. שתיהן גרסאות של תמונת נוף מאובקת. התערוכה אפורה כולה, מעוננת, פרי איסוף כמויות אדירות של אבק, סינונו, פיזורו באופן מווסת, תיעודו. בעבודת הווידיאו נראית סופה אפורה המכסה על הכל, מדי פעם מבצבצים בין ענניה קיר או פינת מבנה ונעלמים. זוהי תמונת תוהו — אבק סמיך וחונק נע בחופשיות באוויר ונושר. המיצב הוא אולם אטום שנבנה בתוך חלל הגלריה, מעין אינקובטור, קליניקה או מעבדה. בקיר החזית קבוע חלון שדרכו אנחנו מתבוננים במתרחש בפנים, כמדענים הבוחנים ניסוי. לנגד עינינו נגלית מציאות נוף בדיונית, מעין אמנות קינטית — שואב אבק פולט אחת לחצי שעה ענן אבק גרוס ומסונן, כארובה הפולטת עשן, מחולל סופה. האבק נושר כלפי מטה לאטו על מרחב של חפצים קטנים בלתי מזוהים, אלה יוצרים אשליה של עיר הנראית ממעוף הציפור או של תבליט מופשט. גם כאן הכל חדגוני ומכוסה בחומר הסמיך. התודעה מזגזגת בין שתי אפשרויות – זו עיר ממוזערת או תבליט פורמליסטי, עשוי בסגנון המזוהה עם מבני ציבור ובנקים, דומה קצת לתבליט "שאלו שלום ירושלים" של דני קרוון באולם מליאת הכנסת, שהושכב על גבו. ביחד שתי העבודות יוצרת תחושת מחנק, נדמה שריח אבק עולה באפנו, למרות שהוא מתווך ומורחק, ובעצם יש כאן חסך חושי. אנחנו מתבוננים בהתנחשלות מעוורת, לא מריחים דבר, אבק לא נדבק בנו, הוא נופל לקרקע בדממה".

יהב בעצם אינה מפרשת את העבודה אלא מתארת את האופן שבו העבודה מפעילה אותה. האופן הזה אינו מחייב אותי – בזמן הביקור שלי בתערוכה עלו בי תחושות של מחנק, של נטישה, צער, ואסוסיאציות פרטיות לגמרי בהקשרים האלה – אלא מזמין אותי לשיחה עם צופה נוספת ולהיכרות עם חוויות הצפייה שלה, ועם עולם הידע שלה.

יהב ממשיכה לפרוש את רשת החיבורים: "לדברי חמו, העבודה שואבת את הגיונה ואת האסתטיקה שלה משתי יצירות – 'גידול אבק' של דושאן וה'מרצבאו' של קורט שוויטרס (…) דושאן, האמן המודרני הראשון שהשתמש באבק ביצירתו, הוא גם ממציא היצירה הנוצרת מפסיביות של האמן, מהמתנה להתרחשות טבעית בלי מגע אדם, באמצעות הצטברות ואקראיות…"

Dust Breeding, 1920, printed ca. 1967 Man Ray (American, 1890–1976) האבק של דושאמפ
Dust Breeding, 1920, printed ca. 1967
Man Ray (American, 1890–1976)
האבק של דושאן
turner_sunrise_with_sea_monsters_1845_tate
Turner, Sunrise with sea monsters

יהב, שמכתירה במושג "כריזמתית" את האמנות של חמו, מוסיפה חיבורים משלה: את  "Scatter Piece " של רוברט מוריס מ-1968, את תקופת "קערת האבק" בשנות השפל בארה"ב, "שבה האוויר עצמו הפך לאיום קטלני", ואת האבק שכיסה את ניו יורק אחרי הפגיעה במרכז הסחר העולמי. בין שחמו עצמה מכירה בחיבורים האלה, והתכוונה אליהם, ובין שלא, יש ערך לאופן שבו יהב מרחיבה את יריעת ההפעלות הרגשיות של העבודה. ויש ערך להבנתה שלה את האופן שבו היצירות של חמו מצליחות "לעורר מחשבה על מרכיבי היסוד של הציור — משטח שעובר תהליך הכתמה ובורא כך תמונת עולם אילוזיוניסטית, מקודדת, מרהיבה ומלבת דמיון, שהלא־חיים (המוות) הוא לעד היסוד הסמוי שלה".

שאלתי את אירית חמו, אם חשוב לה שיבינו אותה, את העבודה שלה. ואם בכלל יש דבר כזה – להבין את היצירה.

אירית חמו, 2015
אירית חמו, 2015

"שאלה מעניינת – אנשים יכולים להבין דברים אחרים, להעניק פרשנות שלא חשבתי עליה, וזה יהיה נהדר, או להציע פרשנות שאני לא אוהבת, וזה יהיה מאכזב. אחד המבקרים בתערוכה שם לב, למשל, שיש הפרש גובה בין הרצפה שעליה עומד הקהל לבין חדר האבק. זה שימח אותי. רציתי שיעלו אל העבודה, שיטפסו, ואחר כך שיורידו את המבט אל הרצפה. הוא שם לב לזה, בחושיו – בלי לפרש.

"כששאלו אותי אם מה שרואים בסרט הוא מה שקורה בחדר – במעגל סגור – רציתי שישימו לב שזה לא ייתכן. חשוב לי שתעבור נקודת המבט השונה כל כך מהותית בין שתי העבודות. אבל בעצם העיקר הוא שמתקיימת שיחה. מבקר אחד יקר לי אמר שהוא רואה בעבודה גם את העבר וגם את העתיד בו-בזמן. אהבתי את המבט הזה שלו מאוד".

חמו אומרת שבדיעבד, בחדר העריכה של הסרט, התגלה לעיניה דימוי טרנרי – היא מצאה את האור שהיא חיפשה, משהו כמעט קמאי כמו אצל האמן האנגלי הרומנטיקן. מה שהיה חשוב לה היה המפגש בין הרומנטי למאובק, זה סוג הפערים שמעניינים אותה. והיא אומרת שהרבה בעבודה הזאת קשור לתשוקה שלה, שאינה בדיוק ממומשת, לציור. נקודת המוצא היא היחס של אירית חמו לציור.

"אחרי חודשיים של היעדרות מהסטודיו", היא מספרת, "קיבלתי במתנה את מה שחלמתי עליו שנים – עבודה שנוצרת מעצמה. חזרתי אל הסטודיו ומצאתי עבודת קולאז'ים שהשארתי בעיצומה. הפורמייקה שעליה היתה מונחת שינתה את צבעה. הרמתי את הקולאז' ומצאתי אבק. הייתה לי תשוקה לציור, וקיבלתי ציור מאבק. אהבתי את הפרוצדורה הפסיבית הזאת מאוד: התזתי על האבק ספריי מקבע, ונהייתה עבודה".

בעקבות פגישה אקראית ברחוב עם עובד של עיריית תל אביב, שניקה לפני שנים אחדות את שדרות רוטשילד עם מפוח, עלה בדעתה של אירית פתרון לבעיית הפרוצדורה הפסיבית – במקום לחכות שהאבק יצטבר היא יכולה לחולל סופת אבק. דבר שהצליחה להגשים בעזרת שואב אבק שפועל הפוך.

מהי בשבילך הצלחה של תערוכה, שאלתי את חמו, והיא אמרה שהצלחה היא כשלעבודה יש פנים, נראות ארוכת טווח, כשהיא יוצאת מהאירוע מהגלריה – בין שזה לתערוכה מוזיאלית, ובין שזה שהיא יוצאת החוצה לעולם. וכמובן, ההצלחה ניכרת מבחינתה כשנוצרת שיחה. כאשר אלה המבקרים בתערוכה ומבקרים את התערוכה מעניקים פרשנות חדשה ליצירה, מאשררים אותה ומחדשים.

הבעיה היא, הסכמנו, שכמעט כבר אין במות לשיחה הזאת. בדומה למה שקרה בעולם הספרות, הלכו והצטממו באחרונה האתרים שבהם אפשר לקרוא ולקיים דיון מעשיר במעשה האמנות.

אירית חמו אומרת שעלה בדעתה רעיון. "לפני התערוכה", היא מספרת, "התקשרתי למיכה אולמן והזמנתי אותו לבוא לתערוכה. חששתי שזו חוצפה מצדי אבל בעצם זה התקבל כמחמאה – סיפרתי לו שהעבודה שלי מתייחסת באיזשהו אופן לעבודה שלו, והיה חשוב לי שיבוא לראות". אולמן נענה להזמנה וכיבד את הפתיחה בנוכחותו – קלישאה הולמת. וחמו אומרת: "עלה בדעתי שזה בדיוק מה שהייתי רוצה: לכנס אנשים שאני מעריכה את דעתם ולקיים איתם שיחה על היצירה".

מסיבות שיחה? קוקטייל שיחה?

אני מתלהבת מהרעיון של חמו. רעיון נהדר והולם גם לסופרים שיצירותיהם רואות אור והם מחכים בבדידותם, צמאים לשיחה, ולפעמים מקבלים רק דממה.

למה שלא נפיק בעצמנו את השיחה הזאת? לא אירועי השקה או אירועי פתיחה, שבהם רק נושאים נאומים מוכנים מראש או נראים ומתראים, אלא אירועים אינטימיים, רציניים וחגיגיים, שבהם אנשים מוזמנים לדבר על התערוכה (או על הספר) ולהציע מחשבות, תגובות, קישורים וחיבורים. חמו הבטיחה להזמין אותי לאירוע הראשון שהיא תכנס. ואני מבטיחה לה להזמין אותה לשלי. צריך עוד לחשוב על השם. ועל הכיבוד.

היא ואני – מסה אישית. מחווה לאהובה; ולנטליה גינזבורג

 

"לו תמיד חם. לי תמיד קר. בקיץ, כשבאמת חם, הוא רק מתלונן כל הזמן כמה שחם לו. הוא מתעצבן אם הוא רואה אותי לובשת אפודה בערב.  הוא מדבר היטב כמה שפות. אני לא מדברת היטב אף לא שפה אחת. הוא מצליח – בדרכו – לדבר גם בשפות שהוא לא יודע לדבר בהן.  יש לו חוש כיוון מעולה. לי אין שום חוש כיוון…"

הוא ואני, מסה אישית מאת נטליה גינזבורג

 למיכל

 היא ואני

מאת ארנה קזין

השינה שלה קלה; היא מתעוררת מכל רחש, מכל מחשבה. השינה שלי כבדה. מכה שורשים. היא אוהבת לעבוד בלילות. על המחשב עד השעות הקטנות. אני אוהבת לעבוד השכם בבוקר. שש עד אחת עשרה בבוקר – אלה השעות הפוריות שלי. היא קוראת קצת לפני השינה. אני מצליחה לקרוא רק באמצע היום, כשאני לגמרי ערה, ומוטב בכיסא, בישיבה.

היא אוהבת חדרים מוארים בחוזקה. אני אוהבת חדרים אפלים, ואור שנוטה הצידה אל הקיר – אף פעם לא אלומת אור שמכה בראשי היישר מהתקרה. היא אומרת שהחדר תמיד חשוך מדי בשבילה ומדכדך.

היא יודעת לתקן מכשירים. היא מבינה קצת באלקטרוניקה. היא מעזה לנסות דברים שהיא לא מכירה. היא נהנית ללמוד דברים שהיא לא יודעת. אני לא מצליחה אפילו לרצות לתקן מכשירים ולהבין באלקטרוניקה. היא מציירת ומשחקת עם הילדות ומגשימה להן משאלות מעשיות. אני מציירת איתן רק לעתים רחוקות ושולחת אותן אליה כשיש להן בקשה מעשית (אני רוצה שהיד של הבובה תהיה קשורה לעפיפון, ושהעפיפון יעמוד באופן קבוע בשמים בלי ליפול, ושהבובה תמחא כפיים כל שתי דקות, את יכולה לעזור לי?).

היא יודעת לאפות עם הילדות. אני לא יודעת לאפות עם הילדות. היא מבשלת בכישרון ובעונג. במיוחד בישול מהיר. פסטה, מוקפצים, אבל גם דברים אחרים. הטעם מעודן, איטלקי בדרך כלל, אסייתי לפעמים, טוב מכל מה שמוגש במסעדות יוקרה. אני לא מבשלת כמעט בכלל. היא שונאת לשטוף כלים. היא לא אוהבת לנקות אבק. אני שוטפת כלים ולפעמים גם מנקה אבק. ואני מסדרת. זה חשוב לי. סדר חשוב לי. קשה לי לחיות באי-סדר. אולי זה בגלל איזה אי-סדר פנימי. אני לא יודעת. לה לא קשה. היא אוהבת סדר, אבל גם חושבת שבלגן – בגד נשמט כאן, צעצוע נזרק שם – הוא סימן לחיים. אני יודעת שהיא צודקת.

היא אוהבת שוקולד מנטה מעודן ומסטיקים עגולים בשקל. שוקולד עושה לי כאב ראש. אני אוהבת עוגות פיסטוק ופירות יער. היא אוהבת סלט פירות. ולזניה. ותבשילים ביתיים, שאף אחד לא מבשל לה, כמו במיה או ממולאים. אני הכי אוהבת את הפסטות שהיא מכינה – פטריות בלימון, אנשובי – וגם פיש אנד צ'יפס. עם בירה אייל. היא לא לגמרי צמחונית. אני לא לגמרי צמחונית. אני אוהבת לשתות – סיידר יבש, יין לבן יבש, בירה אייל, ויסקי, מרגריטה, טקילה. היא אוהבת לשתות. היא תמיד מצטרפת אלי כשאני מציעה. והיא גם שותה יין אדום. אבל היא שותה פחות ממני. בשתייה אני בולמית שיש לה בלמים. אצלה הכל במשורה.

היא כמעט אף פעם לא בוכה. אני בוכה לעתים קרובות. גם כשאני נפעמת.

כשאנחנו מטיילות בעיר זרה, היא אוהבת להיוועץ במפה. היא לא אוהבת לשאול עוברים ושבים. היא יודעת לקרוא מפה. מהר מאוד היא מבינה בדיוק לאן צריך ללכת, בדרך הכי יפה, או הכי קצרה, והיא מובילה. לפעמים נמאס לה להוביל והיא מגישה לי את המפה ואני מתקשה. אני צריכה לשאול עוברים ושבים. לתעות. היא מהירת מחשבה. אני חושבת לאט. אני חושבת פחות או יותר בקצב הכתיבה. היא מדברת איטלקית שוטף. ואנגלית אמריקאית מעולה. אני מדברת אנגלית בריטית סדוקה, וכמה מלים בצרפתית.

היא יודעת להתווכח. אי אפשר לנצח אותה בוויכוח. קשה לתפוס אותה בסתירות פנימיות. היא לא אוהבת להודות בטעויות. היא לא אוהבת את המלה "סליחה". אני לפעמים נשברת, ומודה בטעויות, אני אומרת "סליחה", ולו רק כדי שייגמר הוויכוח.

היא אוהבת ים וחול וגלים וארמונות בחול ואתגרים ספורטיביים שמאמצים את הגוף ודורשים אומץ. אני אוהבת צל ונחל ודשא וסנאים מתרוצצים ועורבים ושלדגים ואדומי חזה ושחפים ותחושה יסודית של ביטחון. את הים אני אוהבת רק בסתיו ובחורף ועדיף על ספסל. היא אוהבת לטייל, טיולים רציניים, בנופים מבהילים – מזמן, מאז שאנחנו ביחד, לא טיילה כך, היא מתגעגעת לעצם האפשרות – אני אוהבת ללכת ביער, בשבילים טובים, שעות ארוכות, בצל, בנחת, הליכה איטית כזאת, לא ממהרת, ובלי לשאת משאות כבדים על הגב.

אני אוהבת לחזור למקומות שאני מכירה.

היא אוהבת לחפש מקומות חדשים. ורק לעתים לחזור למקומות שהיא מכירה.

אני אוהבת את לונדון ואת ניו יורק. גם היא אוהבת את לונדון ואת ניו יורק.

כשהיא בלונדון או בניו יורק היא אוהבת ללכת לתערוכות, לפגוש אנשים, ליצור קשרים לעבודה, לבקר מקומות של עשייה – בעיצוב, בטכנולוגיה, באדריכלות, באמנות, במוסיקה, בסאונד; היא אוהבת מוסיקה, הופעות. אני אוהבת תיאטרון וספסלים בפארק ולשוטט ברחוב, ופאבים וחנויות ספרים ובתי קפה. בלונדון יש בית קפה אחד, בחנות ספרים אחת – פוילס הוותיקה – שאותו כל אחת מאיתנו מצאה ואהבה עוד לפני שהכרנו. היא אוהבת אוכל אסייתי. לפעמים היא קורנת אחרי ארוחה יפנית טובה. אני אוהבת משקה ג'ינגר עם ג'ינג'ר אמיתי, חריף.

כשאחת הבנות שלנו צורחת במצוקה, היא קופצת אליה מיד, רצה אליה בכל המהירות של הרוח של הנפש של המצילה. וגם יודעת מה לעשות כדי לתקן.

אני קופאת לרגע במקומי לפני שאני זזה.

לפעמים היא מתעוררת באמצע הלילה, רדופה.

היא נאמנה לחבריה. יש לה חברוּיות בנות עשרים וחמש שנים ויותר. וגם חברויות אמיצות בנות 12 שנים ויותר. ואפילו חברים חדשים שרכשה מאז שנפגשנו. אני רוצה לחשוב שאני נאמנה לחברי אבל בעצם לא נשארו לי חברים מהילדות, ואני לא רואה בכלל את החברים משנות העשרה, או את אלה שהיו איתי בשנות העשרים שלי.

אני יודעת שאפשר יותר. יותר חברוּת, לא יותר חברים. במהות. לא במספרים.

היא היתה הרבה שנים עם בן זוג. היא יכולה גם מחר, גם היום, לולא היתה איתי, להיות עם גבר. לפחות בגוף, אם לא בנשמה. אני לא.

היא אחת עם הנשיות שלה. אני בדין ודברים, במחלוקת, עם שלי.

היא נוהגת בדרך כלל בכספה בתבונה. מחושבת. דואגת. אני, רק לעתים רחוקות אני שואלת את הירקן כמה עולות העגבניות. או התאנים. אני פשוט קונה. גם אני דואגת בגלל כסף, אבל אני לא מצליחה למצוא מוצא מהסבך, ומנסה כל העת שיטות חדשות להגדיל הכנסות, או לכל הפחות לשמור עליהן. היא מעדיפה להקטין הוצאות, ושומרת בדרך כלל על שיטה אחת: עבודה בשכר – מאז שאנחנו ביחד זו בעיקר עבודה באקדמיה, עם ותק וקידום. אני עצמאית. יזמית. רצה במקום. רוקעת ברגלי. מנסה לחסוך. מנסה להתקדם. אני סופרת, שאין לה זמן (וכסף) כדי לכתוב.

יש דברים שאני לא  יודעת עליה. אני אומרת זאת בתקווה יותר מאשר בחשש. לפעמים היא אומרת שאני בעצם לא מבינה אותה. האם יש דברים שהיא לא יודעת עלי? האם נשאר משהו משלי שעוד יכול להתגלות, או להתהוות, מחוץ לשתיים שהן אנחנו?

את רגשותי כלפיה אני מבטאת לפעמים ברגשנות. מרעיפה עליה מלים של אהבה. כמה שהיא יפה. כמה שהיא נחשקת וכמה שהיא מעוררת בי השראה. היא לא מרבה לדבר מלים של אהבה. בעיניה, מספיק לי לדעת שהיא בחרה בי. שהיא בוחרת בי בכל יום מחדש. לא, היא לא אומרת את זה. זהו דבר-מה שעלי להבין בסיוע ההגיון הצרוף מתוך היומיום.

לפעמים היא מצחיקה אותי מאוד. יש לה תשומת לב דקת אבחנה לאבסורד.

לפעמים אני אוהבת פשוט להביט בה.

תמיד אני גאה לצאת איתה בחברה. לפעמים היא זוהרת בנוכחות אחרים.

לפעמים היא מקצרת חיבוקים.

כשאני כועסת, אני לפעמים צועקת, בזעם. ואומרת מלים קשות, בהפלגה, גוזמאות גסות לב. זה נראה די מסוכן. היא כמעט אף פעם לא מרימה את קולה. ובכעסה היא נוקטת לשון המעטה. את הכעס שלה אני רואה בעיניה. כשאני כועסת, זה בדרך כלל בגלל עלבון. גם היא כועסת בגלל עלבון. אבל היא לא צועקת. היא שותקת ומתנתקת. מתרחקת.

אני לא יודעת אם היא היתה רוצה שהחיבור הזה יראה אור. היא דיסקרטית. פרטית. יש דברים שהיא לא נוהגת לספר בפומבי. או ברבים. או לאחרים. זו אינה דרכה. אבל אני כותבת. ואני כותבת כדי שיקראו. וזה הסיפור שלי.

כשאני מזכירה לה שלפני עשר שנים, כשהתחלנו להיות ביחד, היו לנו ימים קשים, של ויכוחים מרים, וכעס, ומרחק, ועלבון; את זוכרת שעמדנו באלנבי ואת פנית ללכת ואני צעקתי עלייך, לעיני כל, בקול גדול, צעקה שהתגברה על שאון האוטובוסים והרוכלים? היא אומרת שהיא לא לגמרי זוכרת את זה כך. היא יודעת רק שחששה, לא ידעה אם אני האדם שמתאים לה, התלבטה. אבל היא זוכרת איך הפסיקה לחשוד בי, והפסיקה להתלבט, באותו לילה, לפני שש שנים וחצי, שבו הצלחתי להרדים בחיקי ברוגע את בתנו הבכורה, התינוקת בת הימים הספורים, בהליכה הלוך ושוב לאורך חדר השינה, בשירה בקול נמוך של שירי ערש סקוטיים, שירי ילדותי, באחד מאותם לילות ארוכים שבהם היא – האם היולדת והמניקה, מותשת ונרגשת, שהתערער לרגע בטחונה – לא הצליחה לעצום את עיניה. היא זוכרת שאמרתי לה שאין לה מה לדאוג. כי ברור שהיא יכולה. שאנחנו יכולות.

את מי מייצג דגל הגאווה? או: סיפור החניכה של מפת המיניות שלי [אף מלה על נישואים חד-מיניים]

 

אני שמחה להעלות כאן דברים שאמרתי בכנס על אמנות ומגדר, "אנחנו זה לא כולם/ן", של התוכנית לתואר מוסמך במדיניות ותיאוריה של האמנות,  באקדמיה לאמנות בצלאל, שהתקיים בשבוע שעבר בבית הנסן בירושלים

 

שלום כולם, כולן,

חשבתי לפתוח במחווה הזאת, של נפנוף בדגל הקשת, המוכר אצלנו כדגל הגאווה.

אולי שמעתם שלפני כמה ימים הודיעה פאולה אנטונלי, האוצרת של מחלקת האדריכלות והעיצוב במומה, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, כי היא רכשה לאוסף העיצוב של המוזיאון את דגל הגאווה, שיצר האמן גילברט בייקר לפני כארבעים שנה. עם רכישות קודמות של האוצרת אנטונלי נמנים בין השאר סימן השטרודל, @, וסמל המחזוּר.

בהודעה ובדיווחים על רכישת דגל הגאווה לאוסף המומה השבוע מדברים על הדגל כמייצג את כל צבעי הקשת של הקהילה הלהט"בית. ועל הכוח שהעניק הדגל לרבים ולרבות ולמי שביניהם.

Rainbow_flag_breeze-665x443

אני רוצה להציע לכם היום לחשוב עוד רגע על הדגל הזה ועל מה שהוא מייצג. לשאול עליו שאלות. אספר לכם שכשהדגל הונף לראשונה בסן פרנסיסקו ב-1978, מלאו לי 11, ועדיין לא יכולתי בכלל לחשוב על השתייכות לקהילה שזו דגלה. המרחב הציבורי בישראל – וגם באמריקה במידה רבה – היה חף מדמויות חיקוי לסביות, לא הכרתי אף לא אחת ולא העליתי את האופציה הזאת בנפשי. כך היה גם בשנות התיכון ובשנות העשרים המוקדמות שלי – יכולתי רק להניח שאני לא מתאימה, שמשהו לא עובד. לא היתה לי נקודת התייחסות. הרגשתי כמו כוכב שסטה ממסלולו.

אלן דג'נרס יצאה מהארון רק ב-1997, כשמלאו לי 30. היציאה שלה היא קו פרשת המים בהקשר של נראות לסבית בציבור בתרבות המערב של ימינו. עד אז עדיין, בשלושים השנים הראשונות של חיי, יכולתי לחשוב רק במונחים האלה של "אנחנו זה לא כולם", כשמה של הסדנה הזאת. או של נורמלים וחריגים. או של סטרייטים והומואים. סטרייטיות ולסביות. עד אז, לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני שייכת לאיזשהו אנחנו שהוא לא כולם. וגם לא הרגשתי שום שייכות לכולם, למובן מאליו, לזה שכולם מניחים אותו ואין מצביעים עליו.

עד אז בחרתי להישאר לבד. ב-1997, בגיל 30, משהו השתנה. אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי מוצלח, ולענייננו בעיקר אחרי שנים של קריאה יסודית, נחושה, הישרדותית בטקסטים של ביקורת תרבות – "המין השני", "חדר משלך", "תולדות המיניות", "בעיות מגדר", "הטרוסקסואליות כפויה" ועוד מסות ומאמרים מצילי חיים כאלה – הצלחתי להרשות לעצמי להיות לסבית. ויותר מזה, הצלחתי להבין שהמפה הזאת של העולם שלפיה יש כולם בצד אחד, ואיזה "אנחנו" או "אחרים" בצד אחר, אינה המפה שלי.

המפה הליברלית-השמרנית

[ניסיון שלי לשרטט את המפה הליברלית-השמרנית של המיניות. בצד אחד סטרייטים. בצד שני להטב"ים. זו אינה המפה שלי]

אני מרגישה שאני אומרת עכשיו דברים שהם מובנים מאליהם בשבילי. ב-18 השנים שעברו מאז שהצלחתי ללבוש לראשונה את הזהות הלסבית, ומאז שהנחתי על העולם את המפה הקווירית שלי, קשה לי לראות את הדברים אחרת. וקשה לי להניח שאחרים רואים את הדברים אחרת. אבל שוב ושוב אני נתקלת במפות אחרות של המציאות. ואני מתקשה לשוחח איתן. אני רוצה להציע לכם להשתמש בשלי.

בטח קראתם את "הטרוסקסואליות כפויה" של אדריאן ריץ. המאמר המכונן, שנכתב גם הוא ב-1978, ומיפה את היחסים בין נשים בעולמנו על רצף לסבי. "במונח רצף לסבי", הבהירה ריץ', "אני כוללת טווח – בחיי כל אשה, ולאורך כל ההיסטוריה – של חווית הזדהות נשית, ולא רק את העובדה שאשה חוותה מגע מיני גניטאלי עם אשה אחת או חשקה בו במודע. אם נרחיב אותו כדי לכלול צורות רבות נוספות של עוצמה ראשונית בין נשים, ובהן השיתוף בחיים פנימיים עשירים, ההתאחדות כנגד עריצות גברית, הנתינה והקבלה של תמיכה מעשית ופוליטית… נתחיל לתפוש מרחבים של היסטוריה ופסיכולוגיה נשית שהשתרעו מעבר להשגתנו בגלל ההגדרות המוגבלות, הקליניות בעיקרן, של לסביות".

אחרי שקראתי את הדברים האלה, וטקסטים מאירים מהסוג הזה, בסוף שנות העשרים בחיי, כבר לא יכולתי לחשוב במונחים ליברלים או שמרנים על התשוקה שלי, על הרגשות שלי. כבר לא יכולתי לתפוס את אלה כתקלה. וכבר לא יכולתי בעצם לראות את הנשים בעולמי כשייכות לאחת משתי קבוצות, הסטרייטיות, הכולן, והלסביות, האנחנו. החלוקה הזאת איבדה את הרלוונטיות בשבילי.

לשינוי יסודי במפה שלי אחראי גם המין השני של דה בובואר, שפורסם כבר ב-1949. כשהיא כותבת ש"הגבר מייצג בו-בזמן את החיובי ואת הניטרלי עד כדי כך שבצרפתית אומרים "les hommes " כאשר הכוונה לכל בני אנוש [ובאנגלית, mankind, ובעברית בני אדם]", אני מבינה שצריך לחשוב פעמים על קווי המיתאר של החלוקה המגדרית. " האישה נתפסת כשלילי", כתבה דה בובואר, "עד כדי כך שכל הגדרה מיוחסת לה כמגבלה, בלי כל הדדיות…הגבר תופס את עצמו בלי האישה. היא אינה תופסת את עצמה בלי הגבר… היא נקבעת ונבדלת יחסית לגבר, ולא הוא יחסית אליה; היא הלא-מהותי לנוכח המהותי. הוא הסובייקט, הוא המוחלט; היא 'האחר'".

אחרי שקראתי את הדברים האלה בסוף שנות העשרים לחיי, כבר לא יכולתי להמשיך לתפוש את האחרות הזאת כמובנת מאליה, כטבעית. התפתחה אצלי רגישות נוראית לעריצות לשונית.

ואחרי שקראתי בסוף שנות העשרים של חיי את הממצאים של דו"חות קינסי על מיניות הגברים והנשים, שהתפרסמו לראשונה ב-1948 וב-1953, אותו מחקר שהראה את רצף המיניות האנושית, וביטל למעשה את החלוקה הבינארית לסטרייטים ולהומואים, והראה שרק בקצוות של הסקאלה יש כאלה שמתנסים באופן בלעדי בסקס עם בני מינם או עם בני המין השני, ורוב האנושות נעה בין התשוקות והחשקים וההתנסויות והחלומות באופן דינמי הרבה יותר ממה שאפשר היה לחשוב, אחרי שהלך והצטבר בידי כל הידע הזה, על המגוון של המיניות האנושית, כל הדיבור על לסביות וסטרייטיות התקבל ביני וביני כפארסה קטנה, כהצגה שצריך להמשיך לשחק אותה, כאשר ביני וביני ברור לי כקשת ביום של גשם ושמש, שהדיכוטומיה מחמיצה את המגוון.

אדגיש: הדיבור במונחים של הומואים וסטרייטים, אנחנו וכולם, הקהילה והחברה, הנורמלים והאחרים – השפה הזאת היא שפה שמרנית במקרה הרע וליברלית במקרה הטוב, ובכל מקרה זו אינה השפה שלי. וזו אינה המפה שלי. זו מפה ששורטטה בחשכה.

המפה הזאת, המעוותת, שלפיה יש מרחב סטרייטי, או נורמטיבי, מרחב מוגן או לא מוגן, ובכל מקרה מגודר, שאליו יכולים או לא יכולים להיכנס בני האוכלוסיה האחרת, המפה הזאת אינה הולמת את המציאות כפי שאני רואה אותה. אני רואה מגוון. ופרטים שזזים כל הזמן. ופרמטרים של זמן ושל הקשר, של יחסים מסוימים, של פוטנציאלים ממומשים וכאלה שאינם. אין זהויות יציבות, קוהרנטיות, קשיחות. יש פרפורמנס. יש בחירה. בחירה להתמסר או להתנער או להתאפק או לשחק. יש מגוון. ופרטים מגוונים שמשתנים באופן מגוון. [לפעמים אני יכולה לשרטט מפה שמפרידה בין קבוצות. נניח: אלה שמסוכסכים עם המיניות שלהם בצד אחד, ואלה שמרגישים נינוחים בצד אחר, ואלה שבתהליך, נעים בין אלה לבין אלה, עד שמתמקמים].

חשוב לי לומר: הכוונה שלי היא לא שאני צריכה להתנער מהלסביות שלי, או משייכות לקבוצה של לסביות, בגלל התפישה שלי שהקבוצות האלה משורטטות באופן מעוות. להיפך. זהו הפרדקוס של מפת הזהויות. למדתי שעלי להמשיך להיות אחת עם הלסביוּת שלי, להמשיך להצהיר על הלסביות שלי, לכתוב כלסבית בעיתון גם כשאני כותבת על תרבות השוק, לדבר כלסבית גם בסדנת כתיבה, לייצר לעצמי שייכות נונשלנטית לקהילה הלסבית – ולעשות זאת בדיוק ודווקא בשם הערך של המגוון. כי ככל שנשים רבות יותר יצאו בציבור כלסביות, מאז דג'נרס, כך הזירה הציבורית נעשתה ונעשית מגוונת יותר בהקשר של נשים, וכך תופעת ההטרוסקסואליות הכפויה הולכת ונחלשת. ככל שאפשר לסמן על המפה המשותפת יותר נקודות לא סטרייטיות ויותר גוונים לסטרייטיות, כך המפה מדויקת יותר.

המפה הקווירית

[ניסיון שלי לשרטט את מפת המיניות הקווירית שלי. קשה לזהות בה קבוצות נפרדות. אין מי שיכול לקבל את האחרים או לדחות אותם]

דגל הקשת, או דגל הגאווה, לא יכול אפוא לייצג בשבילי אלא את מפת המיניות של החברה כולה. איפה ה"את נמצאת כאן" במפת הקשת שלי? אני שלא יצא לי כמעט להיות ביחסים רומנטים ומיניים עם גברים? ואיפה נמצאת הבת זוג שלי, שלפני היתה בזוגיות של 11 שנים עם בן זוג? ואיפה חברה טובה שלנו, שהיו לה קשרים עם נשים ועכשיו היא מקיימת משפחה עם הגבר שהיא אוהבת? או חברה אחרת שחיה שנים עם בת זוג, והיו לה מאהבות, וכל הזמן היא גם מתגעגעת לסקס שהיה לה עם הגברים בחייה?

מאז שנות העשרים בחיי הדברים בהקשר הזה השתנו בשבילי, באופן דרמטי. מצאתי איפה אני במפה. אני כל הזמן זזה וסביבי רבים שונים ממני זזים גם כן. זו פריבליגיה. חלק גדול מהזכות הזאת אני זוקפת לחיים בעיר – תל אביב במקרה שלי. העיר, העירוניות, היא מחוזו הנהדר של המגוון האנושי. אין אנחנו ואחרים בעיר. יש מגוון. בלגן. כל מיני. אי אפשר לצאת מן הכלל בעיר. הרחוב העירוני, המרחב הציבורי – בניגוד לפרוור, לקניון, למושב, לקיבוץ – מכיל בתוכו גם את חסר הבית, וגם את חסר הזהות וחסר השם. וממילא את כל קשת היחסים והתשוקות והרגשות האנושיים.

אספר לכם למשל על המגוון שמרכיב הלכה למעשה את המשפחות בגן של בתי הגדולה, בת שש, בבית הספר הדמוקרטי של תל אביב, קהילה. הכל כאן אמיתי:

יש בגן משפחה שבה שני בנים ואמא ואבא, הוא הומו לא בזוגיות כרגע, היא לסבית שזה לא כבר נפרדה מבת זוג, שמגדלת ילד נוסף בשותפות עם הומו שמגדל גם שני ילדים אחרים עם בן זוגו שהוא הורה משותף עם זוג נשים אחרות. יש לנו בגן משפחה של שתי אמהות, שבנה בא לעולם בעזרת תרומת זרע אנונימית. וישנה המשפחה שלנו, שבה שתי בנותינו באו לעולם בעזרת תרומת זרע לא אנונימית. ויש משפחה שבה אמא שיש לה בן משותפות הורית עם הומו וגם בן נוסף מזוגיות עם גבר, ויש אמא שמגדלת את בנה בשותפות עם שני אבות, ויש שני גברים שמגדלים את בתם עם אמא שאין לה בן זוג, ויש זוג, גבר ואשה, שמגדלים את שני ילדיהם וגם ילדים מנישואים קודמים של האשה, ויש עוד כמה משפחות שבהן יש גבר ואשה וילדים, שאני לא יודעת עליהם הרבה פרטים. מי פה בגן הזה האנחנו ומי הכולם? מי כאן הנורמטיבי ומי האחר?

אני מסתכלת על הדגל הזה ורואה בו את קשת המשפחות בגן של ילדתי, כולל המשפחות שיש בהן אבא ואמא. ואת מגוון הצורות המיניות והרגשיות של התארגנות אנושית בעיר שלי, תל אביב. ובערים שאני אוהבת, ניו יורק ולונדון. המצב הקווירי הזה, שאינו הולם את המפה הליברלית המפרידה בין הנורמלי והלא נורמלי, האנחנו והאחרים, אלא מציב מפה מגוונת, מבולגנת ודינמית, המצב הקווירי הזה הוא האלמנט שלי, הוא המקום שבו אני מרגישה בבית.

אני מסתכלת על הדגל הזה ורוצה לשאול אתכם: אם זהו הדגל של הקהילה הלהט"בית, של האנחנו בסמינר הזה, מהו הדגל של הכולם? של הנורמלים? חשבתי לבקש מכם לקחת נייר ולנסות לצייר את הדגל של הכולם. איך הוא נראה? האם אפשר לעצב סמל לנורמליות? לסטרייטיות? אני מנחשת שלא. אבל אני מזמינה אתכם להוכיח אחרת.

[אספר שהמשתתפים בכנס המעניין הפליאו בציור מפות ודגלים מעוררי השראה. התחושה שלי היא שאפשר לחשוב על זה כפרויקט שעוד יש מה להעמיק בו]

הכנס בבצלאל

מה מרגש כל כך בהתנסויות הכתיבה של נורית זרחי, הרוקי מורקמי, אייל שגיא ביזאוי ורבקה סולניט. בשבחי המסה האישית בעקבות גיליון שוטטות של גרנטה

גרנטה. כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית. גיליון 2 – שיטוט. בהוצאת סיפור פשוט ורסלינג. 258 עמודים. 89 שקלים

 אני מנסה לנסח לעצמי מה מרגש אותי כל כך במפגש עם המסה האישית. זו  הסוגה הספרותית האהובה עלי, והגיליון השני של "גרנטה" המקומי מתברך בה. במיטב המסורת של כתב העת הבריטי הוותיק GRANTA, מחזיקה אנתולוגיה זו של יצירה-ספרותית-עכשווית-קצרה, לצד מגוון סיפורים ושירים, גם לא מעט פרוזה תיעודית: לא פחות משבע מסות אישיות. כמה מהן אפילו ישראליות, מקוריות.

הנה, לדוגמה, אני מנסה להבין: מה מושך אותי כל כך בשורות הפותחות את חיבורה המאלף של המשוררת נורית זרחי, "החומר הבלתי נעתר":

"אני מנסה להתחקות על עקבותיו של אבא. לגעת באותו חלק בי שמעולם לא היה לו הורה.

בויקיפדיה כתוב: יזראל זרח גרטלר, נולד ב-1909 בינזדזייב, פלך קילצה, פולין. בהיותו בן שש-עשר הצטרף לתנועת הנוער ועלה לארץ".

כמה עשיר המידע הרגשי שטמון בשורות הפתיחה האלה. המספרת מבקשת להתקרב לאביה. את הצעד הראשון בהתחקות אחריו היא עושה בויקיפדיה. כמה רחוק יכול להיות אב, שכדי להכיר אותו צריך לקרוא את הערך שנכתב על אודותיו באינציקלופדיית ההמונים. לא צריך לומר הרבה על המרחק הזה. די לנו במעבר בין הפסקה הראשונה, בת השורה, לבין הפסקה השנייה. "אני מנסה להתחקות על עקבותיו של אבא". "בויקיפדיה כתוב".

דבר אחד ברור לי: אני נמשכת לקרוא את המסה הזאת, לא משום שמעניין אותי מי היה אביה של המשוררת, אלא משום שמעניין אותי ללוות את הניסיון של הבת, המחברת, להכיר את אביה. מרגש אותי להיות עדה למאמץ שלה להבין דבר מה.

העניין הזה – כוח המשיכה של ההתנסות בכתיבה, של המאמץ לתאר ולבאר דבר מה – חוזר שוב ושוב בקריאה של מסות אישיות. בין אלה של מישל דה מונטיין, בן המאה ה-16 בצרפת, שברא אותן לראשונה כסוגה ספרותית ביצירתו האחת המכונה "המסות",  דרך אלה שנכתבו בידי המסאים הגדולים של ספרות העולם, ובהם וירג'יניה וולף וג'ורג' אורוול, ויליאם האזליט ורוברט לואי סטיבנסון, ג'יי קיי צ'סטרטון ונטליה גינזבורג, הנרי דיוויד תורו ומארק טווין, פ' סקוט פיצ'ג'רלד, ג'יימס בולדווין ואדריאן ריץ', גור וידאל ואנני דילארד, ג'ונתן פרנזן וג'ונתן ספרן פוייר, ברברה ארנרייך ורבקה סולניט; בכולן נחשף הפלא – הספרותי, הפואטי, הפסיכולוגי והפוליטי – של ההתנסות בכתיבה; פלא שהוא לב לבה של המסה.

ראו באמת את סולניט זו, מסאית אמריקאית עכשווית, שאני מקפידה לקרוא כל יצירה חדשה שלה שרואה אור ועד היום, ככל הידוע לי, לא תורגמה לעברית. בגיליון השני של גרנטה משולבת מסה קצרה שלה על ביקור באתר השערים הכתומים בקיוטו שביפן. אתר-מקדש לשועלים "משני הצורה הקסומים באגדות העם ובהדפסים מעוטרים – וגם במנגה ובאנימה עכשיו – שעוטים צורת אנוש במשך חודשים או שנים…" אתר, שמגיעים אליו בסופה של דרך ארוכה, והם כסופה של דרך וגם התחלה, כניסה לאין יודע מה. "זמן הוא טיול דרך שערים כתומים", כותבת סולניט, "ההרים הירוקים תמיד מהלכים, אמר דוגן, הנזיר שהביא את הזן ליפן, וגם אנחנו תמיד הולכים, דרך אותם משעולי שינטו של שערים כתומים. או כך נדמה היה לי באותו יום של תשישות והתגלות.

"מה זה אומר להגיע?" היא שואלת, ומנסה לענות. "הגעה היא פרס (…) אבל על ההר מדרום לקיוטו ביום של כמעט בקושי אביב, על משעולים ארוכים שבהם ההכוונה היחידה באנגלית היתה כמה שלטים שמבקשים לא להאכיל את הקופים שגם ככה בכלל לא יצא לי לראות, ההגעה נדמתה קבועה. אולי היא אכן כזאת".

המסה הזאת של סולניט היא ניסיון שלה להבין משהו על חוויה שחוותה באתר השערים הכתומים ביפן, ואני לא בטוחה שהיא הצליחה להבין, או שאני הצלחתי להבין מה שהיא הצליחה להבין, ובכל זאת, זכיתי ללוות אותה בשוטטות שלה, במחשבה ובהליכה, בדרך להבנה. "שוטטתי הרבה מעבר להר באותו היום", היא כותבת, "עד שהייתי מחוץ לתחום של הרפרודוקציה הקטנה והיפה של המפה העתיקה שרכשתי, והלכתי אל מעבר לתחום השערים".

אני חושבת כעת: זה מה שאני עושה כשאני קוראת את יצירותיה של המסאית הפורה. נענית להזמנה לשוטט בעקבותיה, ובשלב מסוים מניחה את המפה בצד, וממשיכה לבד.

השוטטות הזאת במחשבה, וגם הלכה למעשה, חוזרת במסות אחרות בקובץ, שהנושא המאגד אותו הוא שוטטות (אדגיש: אין פלא שגיליון על שוטטות מזמין כל כך הרבה מסות אישיות, שהן ספרות משוטטת בהגדרתה).

הנה, הרוקי מורקמי, הסופר והמסאי היפאני, במסה היפה שלו "הליכה לקוֹבּה", מנסה לחזור לאתר זיכרון ילדות. "לא נזקקתי להתבונן במפה כדי לדעת היכן אני הולך, אבל לא זכרתי כל רחוב ורחוב. פעם כנראה הייתי הולך פה הרבה, אבל לא נותר בי שום זיכרון. 'למה איני מצליח להיזכר בכלל'? התפלאתי. לא, למען האמת אפשר לומר שזה הגיע לרמה של מבוכה. התחושה היתה כאילו חזרתי הביתה וגיליתי שכל הרהיטים הוחלפו".

אני נמשכת לכשלונות האלה של המאמץ להיזכר. רופרט תומסון נזכר רק בערך בימים שבהם מכר ספרים תמורת ג'וינטים בפארק בריאנט ליד הספריה העירונית בניו יורק. עאידה נסראללה מנסה להתחקות אחר ריח שחמק ממנה, בדרך לקזבלנקה, ולא לגמרי מצליחה. טטיאנה סאלם לוי כמעט לגמרי מצליחה לחזור הביתה, לריו שלה אבל משהו נשאר כושל.

הכישלון של המאמץ לתאר הוא גם כישלונה המפואר של הסופרת היפאנית רות אוזקי, שמנסה לצייר בקצרה, במסה הקצרה "קשור", את דיוקנו של סבה, שידע לעמוד על חרבות בלי להיחתך ואהב לכתוב שירי הייקו ובעצם כמעט שלא הכירה אותו. "איני יכולה לשפוט את איכות שירתו", היא כותבת, "אינני משוררת באנגלית, קל וחומר ביפנית, וצרת ההייקו הזעירה, התמציתית, עדיין מבלבלת אותי. אבל עלה בי רעיון לתרגם (תרגום חופשי) אחדים משיריו, ולענות להם (בערך) על מנת ליצור מענין רנגה, שיר קשור, מבעד לזמן".
ואכן היא מנסה לכתוב את שיר הקשר הזה, ואנחנו עדים לניסיון הזה. איך אתאר את הקסם הטמון בשבילי במעמד הזה, של עדוּת להתנסוּת?

בהקשר הזה,  התרגשתי במיוחד לפגוש כאן את המסה של איל שגיא ביזאוי, "בתנועה ים תיכונית מתמדת". זו בעיני גולת הכותרת של הגיליון, לא רק משום שזו מסה מרתקת, שבה המחבר מנסה למפות את התשתית הנפשית של מי שנולד בבת ים למהגרים ממצריים, על רקע "המלחמה הנוראית עם הארץ שממנה באו הוריי", כדבריו. המסה של ביזאוי היא כסיפור חניכה, שכתוב בזמן הווה, דרך העיניים של הילד והנער והמתבגר והבוגר. בהתחלה: "אני רוצה להבין הכל, ויש לי אינספור שאלות: אם מצריים מסוכנת כל כך, איך חיו בה הוריי? (…) אם היה להם רע ובאו לארץ, איך זה שאינם שונאים את המצרים? אם באמת ובתמים ישראלים אנחנו, מדוע בבית מדברים שונה כל כך מהדברים שאני שומע בחוץ? אני מבקש לדעת על מצרים עוד ועוד, ומחפש תשובות לכל השאלות האלה ולרבות אחרות".

לא זאת בלבד שזו מסה שכתובה לעילא ולעילא, שיוצאת לדרך עם שאלות, ומשוטטת בניסיון לענות עליהן, ("בבית אני מדמיין, מפנטז, משוטט ממחשבה למחשבה, מרעיון אחד למשנהו", הוא כותב, כמסאים רבים כל כך לפניו. "אבל אני לא יכול לתפוס אפילו מחשבה אחת. לאט לאט אני מגלה שהזמן היחיד שאני מרוכז בו הוא כשאני הולך"). והניסיון לענות על השאלות הוא היצירה עצמה, הוא  המהלך הפואטי והנפשי המעורר לדמעות ולמחשבה. לא זאת בלבד, אלא שהמסה של ביזאוי מתייחסת במובלע ליצירתה של מסאית גדולה אחרת, תושבת בת ים ומהגרת ממצרים, מורתנו ורבתנו, ז'קלין כהנוב. "לא חשדתי כלל", כתבה כהנוב במסתה "לזכור את מצריים",  "שהסיפור שנגול אגב חגיגת הפסח בביתו של סבי יגרום לי מצוקה וצער, גאווה כלימה וכאב רבים כל כך, מעורבבים זה בזה. אנחנו קמנו וחזרנו למצרים אחרי כל מה שקרה שם? וכיצד אוכל לספר לקאדריה על המכות? הרי זה נורא מדי!"

אני מנחשת שביזאוי קרא את כהנוב, ושבמסתו זו הוא ממשיך את המפעל שלה. ואני משוכנעת שהמסה הזאת שלו היא עדות ניצחת לחיוניות הפוליטית של סוגת המסה האישית, שהגיעה שעתה להתפתח גם בישראל. השאלות של הילד, והנער והבוגר, שאלות התם, הסקרנות הגמורה שלו, והעדות שנפרשת בעקבותיה בגוף ראשון, הגוף שלו, היא אנתיטזה לכל סיפור לאומי שמספרים לנו כאן בגוף שלישי כל יודע, או בגוף ראשון רבים, בסימני קריאה, ללא ספקות. והאנתיטזה הזאת היא הקול, מגוון הקולות, שהגיעה עתם להישמע.

רשימה שמתפרסמת היום, 12 ביוני 2015, ב"הארץ ספרים"

הכל ולא כלום – הערות על כתיבה של אוצרים בישראל

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
"מוזיאונים אוהבים את יצירת האמנות כמו שמפחלצים אוהבים את הצבי". רבקה סולניט

הפוסט הקצר הזה יעסוק בטקסטים שאוצרים כותבים לתערוכותיהם. אני מתכוונת לדברים האלה שתלויים על הקיר בפתח חלל התערוכה. או מתנוססים בעמודים הראשונים של הקטלוג.

אני כותבת את הפוסט כמבקרת בתערוכות – כעם הארץ בכל הקשור לאמנות ולתולדותיה – שמרגישה פעמים רבות מרומה.

אני גם כותבת את הדברים כמנחת כתיבה שעובדת עם סטודנטים לאמנות –  בתוכנית לתואר שני למדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל, ובמוסדות אקדמים אחרים. אני מנחה סטודנטים לאוצרוּת ולביקורת אמנות שעמלים על הכתיבה האוצרותית והביקורתית, וגם, מעת לעת, סטודנטים לאמנות שמבקשים לכתוב טקסט קצר על האמנות שלהם-עצמם. אני רואה שוב ושוב כיצד הסטודנטים באים אל הכתיבה דרך תרבות הכתיבה שרווחת אצלנו. והתרבות הזאת – שמושפעת מאוד כמדומני מהכתיבה בצרפת – מקשה עליהם, בלשון המעטה, לכתוב דבר מה בעל ערך.

אנסה לאפיין את מה שאני רואה אצלנו שוב ושוב בכתיבה של אוצרים על תערוכותיהם. יש בה, בכתיבה הזאת, ניסיון, מאמץ ניכר, לפרש את היצירות, להעניק להן הקשר פילוסופי, ופעמים רבות, בתערוכות שונות לגמרי זו מזו, של אמנים הנבדלים מאוד אלה מאלה, הטקסטים נראים זהים עד לזרא. הדפוס שניכר בכתיבה הזאת מכיל שני מרכיבים. באחד, מעשה האמנות מתואר בעת ובעונה אחת כדבר וכהיפוכו, כגם וגם, כתנועה בין ניגודים. ובשני, המהלך של האמן מתואר כמהלך של בחינת גבולות וערעור עליהם. אם קוראים את הטקסטים בנפרד מהתערוכות עושה רושם שכולם מתארים אמן אחד ויצירה אחת.

אלקט מבחר אקראי של התנסחויות כאלה בטקסטים של אוצרים מהעת האחרונה. הנה,  אורי גרשט, שמציג במוזיאון תל אביב, "בוחן את גבולות הצילום ומאתגר את  מגבלותיו הטכנולוגיות (…)". התוצאה, לפי האוצר ד"ר דורון לוריא, "כורכת זה בזה יופי וחורבן ועוסקת בשאלות כמו טבעי ומלאכותי, שבריריות ומוות, מניפולציה ומה שהעין אינה מספיקה לתפוס".

יצירתו של אורי קצנשטיין, שמציג בימים אלה באותו מוזיאון, "מייצרת מרחב פנימי; חלל הנראה כתפאורה מזדמנת לדמויות החוקרות את גבולות סביבתן (…)" ועבודותיו, לפי האוצרת ורדה שטיינלאוף, "משלבות בין פנטזיה, טכנולוגיה, אסתטיקות עכשוויות וביקורת חברתית, מערערות על הנחות בסיסיות לגבי אופן התפקוד שלנו בעולם ודרכי ההבנה שלנו את העולם סביבנו". דלית שרון, לפי הטקסט של רויטל בן-אשר פרץ, בתערוכה "סביבות עבודה" בביתן הלנה רובינשטיין, מנסה "לשכפל את הכיעור… עד שנכפה עליו היפה". אצל רועי מרדכי, באותה תערוכה, "הפך גיבור העל לאנטי גיבור והנגריייה – ממגרש משחקים למגרש גרוטאות ואימה".  שובה של האוצבע החסרה בעבודתו "מאפשר השלמה ופרידה מהילדות, מהשלמות, מהטבע הגולמי, מתבונת הכפיים, מהעסקים המשפחתיים, מהגילדות וממעמד הביניים".

בתערוכת "לכו לאיבוד" שאצר שלו מורן בפסטיבל פרינטסקרין, הוצגו משחקים ש"עוסקים בשבירת חוקים של זמן ומרחב, תעתועי חושים ואתגרי זיכרון, שבירת נרטיב ושבירת חוקים". בתערוכה ביו-דיזיין בגלריה המחקרית של המכון הטכנולוגי חולון, הפרויקט המושגי ביו-טיפוגרפיה של עודד עזר "מציב את המעצב הגרפי כמדען מטפורי, החוקר במעבדה את גבולות העשייה העיצובית במציאות טכנולוגית משתנה". העבודה של אתל גוטמן בגן נתה במוזיאון תל אביב, לפי ורדה שטיינלאוף, יוצרת "אווירה שקטה אבל גם חריפה שנונה" וזו "פעולה המעמעמת את הפער שבין הדבר 'האמיתי', המכשיר, לבין ייצוגו כאובייקט אמנותי חסר שימוש". והדס מאור, בקטלוג של "ארכיאולוגיה של הווה", הביתן של ציבי גבע בביאנלה ה-56 לאמנות בוונציה, כותבת שהפרויקט מערער "הבחנות מוכרות בין פנים וחוץ, פונקציונלי וייצוגי, גבוה ונמוך, מצוי, נטוש ומטופל. הוא מעלה שאלות אפיסטמולוגיות פנים אמנותיות, כמו גם שאלות פוליטיות ותרבותיות הנוגעות למקומיות ולהגירה, לזהות היברידית ולחרדה קיומית, להוויה של ארעיות ולהתקיימות בעידן של חוסר יציבות".

במידה רבה, וברוח הזאת, אפשר לסכם ולומר שטקסטים אוצרותיים כאלה מדברים על הכל ועל לא כלום. הם באים לפרש ולפענח ויוצאים מעמעמים ומצפינים.

איך אפשר להסביר כתיבה מעורפלת ומרוקנת שכזאת? את מי ואת מה משרתים העמעום וההכללה? מה הם המקורות של תרבות הכתיבה הזאת? אלה שאלות שאני מבקשת לפתוח לדיון. המסאית האמריקאית רבקה סולניט כתבה ש"מוזיאונים אוהבים את יצירת האמנות כמו שמפחלצים אוהבים צבי". הם רוצים למסמר אותה. לתלות אותה. להגדיר אותה. הפעולה הזאת מוציאה מהיצירה את החיוּת שלה. האם זהו הסבר ממצה לתופעה?

לא יודעת. רק דבר אחד ברור לי, והוא שאפשר גם אחרת. גישה אחרת, שאפשר לכנות "האסכולה האנגלוסכסית" בכתיבה, מעלה על נס את הבהירות ואת הפשטות. היא קוראת לכותבים לכתוב סיפור. ברור. הנה, למשל, המשפטים הראשונים בטקסט של ריצ'רד ריילי לתערוכה של דיוויד הוקני שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב:

"בתעודת בית הספר שלו מדצמבר 1950, כשהיה בן 13, כתב המורה לאנגלית של דיוויד הוקני: 'הוא לא מבין עדיין שגם אמן צריך מדי פעם לכתוב'. עם כל הביקורת המובלעת בהערה הזאת, ניכר שהמורה מזהה בבירור את תחומי העניין של הוקני הצעיר, ואפשר לקרוא בה גם הכרה מוקדמת בכשרונו האמנותי ובשאיפותיו. כפי שאכן התחוור לימים, הוקני השתמש במלים אולי יותר מכל אמן חזותי אחר בדורו ואף עטה אותן בסגנון משלו: צלול, חד הבחנה, ענייני ומתובל בהומור יבש (…)".

הטקסט של ריילי עומד בפני עצמו. כתוב בבהירות, חף מז'רגון, מתפתח ומתגולל כסיפור. זו ההצעה שלי לכותבים של טקסטים אוצרותיים. כתבו טקסט שמחזיק את עצמו. ספרו סיפור. תנו ליצירה שלכם – בשדה אמנות הכתיבה – לעמוד לצד היצירה שאצרתם בשדה האמנות הפלסטית. כתבו את הדבר שלכם. נסו ליצור יצירה ספרותית שמבטאת אתכם ברגע הזה. אל תהיו סוכנים עיוורים של הז'רגון והמילייה והקירות המוזיאלים.

בהקשר הזה, אני אוהבת להזכיר, בפראפרזה על מה שמיוחס בין השאר ללורי אנדרסון ביחס לכתיבה ומוזיקה, שלכתוב על אמנות זה כמו לרקוד על אדריכלות. כלומר: כתיבה היא אמנות לעצמה. טקסטים אוצרותיים נדרשים לעמוד בסטנדרטים של אמנות הכתיבה.

התכתבתי מעט עם ידידתי האמנית אורלי הדרי. היא פרשה לפני מעט מההיסטוריה של הזרמים השונים של כתיבה על אמנות. לא אביא מהדברים האלה כאן, כי אני רק מתחילה ללמוד את התחום ודווקא בער בי הצורך להעלות את העמדה הביקורתית שלי כאן בשלב תמים של מחשבה על התופעה.

אורלי כותבת לי על הגישה הפרשנית בכתיבה, זו שמנסה להסביר את האמנות ולמקם אותה פוליטית, חברתית, לסמן תקדימים, להיעזר בפסיכונלאיזה, בסוציולוגיה, בחוקרי תרבות. כביכול "אי-אפשר לעמוד לבד מול היצירה, צריך את הסוציולוג כדי להבין אותה". זה מסייע לדבריה למוזיאונים לקטלג, לסמן, להגדיר. "אך האמנות", כותבת לי הדרי,  " מתקיימת בתבונת הסדנה, ובמחשבתם של יחידים ויחידות שלאורך ההיסטוריה חצו שוב ושוב את סף התודעה שלהם, העיזו, התייבשו, נחגגו או הוגלו, נרקבו בסטודיו – רצונם מאז ומתמיד היה לעבוד ולעבוד כדי לשים כתם וקו בעולם הזה, מיושבי המערות עד היום. הכתיבה לצד האמנות הזאת, לצד החתירה הזאת לחופש, צריכה להיות כתיבה מרצון דומה להתעלות. זה דבר שכמעט אי אפשר לבקש".

אחתום בדברים האלה את הפוסט הזה.