הכל ולא כלום – הערות על כתיבה של אוצרים בישראל

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
"מוזיאונים אוהבים את יצירת האמנות כמו שמפחלצים אוהבים את הצבי". רבקה סולניט

הפוסט הקצר הזה יעסוק בטקסטים שאוצרים כותבים לתערוכותיהם. אני מתכוונת לדברים האלה שתלויים על הקיר בפתח חלל התערוכה. או מתנוססים בעמודים הראשונים של הקטלוג.

אני כותבת את הפוסט כמבקרת בתערוכות – כעם הארץ בכל הקשור לאמנות ולתולדותיה – שמרגישה פעמים רבות מרומה.

אני גם כותבת את הדברים כמנחת כתיבה שעובדת עם סטודנטים לאמנות –  בתוכנית לתואר שני למדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל, ובמוסדות אקדמים אחרים. אני מנחה סטודנטים לאוצרוּת ולביקורת אמנות שעמלים על הכתיבה האוצרותית והביקורתית, וגם, מעת לעת, סטודנטים לאמנות שמבקשים לכתוב טקסט קצר על האמנות שלהם-עצמם. אני רואה שוב ושוב כיצד הסטודנטים באים אל הכתיבה דרך תרבות הכתיבה שרווחת אצלנו. והתרבות הזאת – שמושפעת מאוד כמדומני מהכתיבה בצרפת – מקשה עליהם, בלשון המעטה, לכתוב דבר מה בעל ערך.

אנסה לאפיין את מה שאני רואה אצלנו שוב ושוב בכתיבה של אוצרים על תערוכותיהם. יש בה, בכתיבה הזאת, ניסיון, מאמץ ניכר, לפרש את היצירות, להעניק להן הקשר פילוסופי, ופעמים רבות, בתערוכות שונות לגמרי זו מזו, של אמנים הנבדלים מאוד אלה מאלה, הטקסטים נראים זהים עד לזרא. הדפוס שניכר בכתיבה הזאת מכיל שני מרכיבים. באחד, מעשה האמנות מתואר בעת ובעונה אחת כדבר וכהיפוכו, כגם וגם, כתנועה בין ניגודים. ובשני, המהלך של האמן מתואר כמהלך של בחינת גבולות וערעור עליהם. אם קוראים את הטקסטים בנפרד מהתערוכות עושה רושם שכולם מתארים אמן אחד ויצירה אחת.

אלקט מבחר אקראי של התנסחויות כאלה בטקסטים של אוצרים מהעת האחרונה. הנה,  אורי גרשט, שמציג במוזיאון תל אביב, "בוחן את גבולות הצילום ומאתגר את  מגבלותיו הטכנולוגיות (…)". התוצאה, לפי האוצר ד"ר דורון לוריא, "כורכת זה בזה יופי וחורבן ועוסקת בשאלות כמו טבעי ומלאכותי, שבריריות ומוות, מניפולציה ומה שהעין אינה מספיקה לתפוס".

יצירתו של אורי קצנשטיין, שמציג בימים אלה באותו מוזיאון, "מייצרת מרחב פנימי; חלל הנראה כתפאורה מזדמנת לדמויות החוקרות את גבולות סביבתן (…)" ועבודותיו, לפי האוצרת ורדה שטיינלאוף, "משלבות בין פנטזיה, טכנולוגיה, אסתטיקות עכשוויות וביקורת חברתית, מערערות על הנחות בסיסיות לגבי אופן התפקוד שלנו בעולם ודרכי ההבנה שלנו את העולם סביבנו". דלית שרון, לפי הטקסט של רויטל בן-אשר פרץ, בתערוכה "סביבות עבודה" בביתן הלנה רובינשטיין, מנסה "לשכפל את הכיעור… עד שנכפה עליו היפה". אצל רועי מרדכי, באותה תערוכה, "הפך גיבור העל לאנטי גיבור והנגריייה – ממגרש משחקים למגרש גרוטאות ואימה".  שובה של האוצבע החסרה בעבודתו "מאפשר השלמה ופרידה מהילדות, מהשלמות, מהטבע הגולמי, מתבונת הכפיים, מהעסקים המשפחתיים, מהגילדות וממעמד הביניים".

בתערוכת "לכו לאיבוד" שאצר שלו מורן בפסטיבל פרינטסקרין, הוצגו משחקים ש"עוסקים בשבירת חוקים של זמן ומרחב, תעתועי חושים ואתגרי זיכרון, שבירת נרטיב ושבירת חוקים". בתערוכה ביו-דיזיין בגלריה המחקרית של המכון הטכנולוגי חולון, הפרויקט המושגי ביו-טיפוגרפיה של עודד עזר "מציב את המעצב הגרפי כמדען מטפורי, החוקר במעבדה את גבולות העשייה העיצובית במציאות טכנולוגית משתנה". העבודה של אתל גוטמן בגן נתה במוזיאון תל אביב, לפי ורדה שטיינלאוף, יוצרת "אווירה שקטה אבל גם חריפה שנונה" וזו "פעולה המעמעמת את הפער שבין הדבר 'האמיתי', המכשיר, לבין ייצוגו כאובייקט אמנותי חסר שימוש". והדס מאור, בקטלוג של "ארכיאולוגיה של הווה", הביתן של ציבי גבע בביאנלה ה-56 לאמנות בוונציה, כותבת שהפרויקט מערער "הבחנות מוכרות בין פנים וחוץ, פונקציונלי וייצוגי, גבוה ונמוך, מצוי, נטוש ומטופל. הוא מעלה שאלות אפיסטמולוגיות פנים אמנותיות, כמו גם שאלות פוליטיות ותרבותיות הנוגעות למקומיות ולהגירה, לזהות היברידית ולחרדה קיומית, להוויה של ארעיות ולהתקיימות בעידן של חוסר יציבות".

במידה רבה, וברוח הזאת, אפשר לסכם ולומר שטקסטים אוצרותיים כאלה מדברים על הכל ועל לא כלום. הם באים לפרש ולפענח ויוצאים מעמעמים ומצפינים.

איך אפשר להסביר כתיבה מעורפלת ומרוקנת שכזאת? את מי ואת מה משרתים העמעום וההכללה? מה הם המקורות של תרבות הכתיבה הזאת? אלה שאלות שאני מבקשת לפתוח לדיון. המסאית האמריקאית רבקה סולניט כתבה ש"מוזיאונים אוהבים את יצירת האמנות כמו שמפחלצים אוהבים צבי". הם רוצים למסמר אותה. לתלות אותה. להגדיר אותה. הפעולה הזאת מוציאה מהיצירה את החיוּת שלה. האם זהו הסבר ממצה לתופעה?

לא יודעת. רק דבר אחד ברור לי, והוא שאפשר גם אחרת. גישה אחרת, שאפשר לכנות "האסכולה האנגלוסכסית" בכתיבה, מעלה על נס את הבהירות ואת הפשטות. היא קוראת לכותבים לכתוב סיפור. ברור. הנה, למשל, המשפטים הראשונים בטקסט של ריצ'רד ריילי לתערוכה של דיוויד הוקני שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב:

"בתעודת בית הספר שלו מדצמבר 1950, כשהיה בן 13, כתב המורה לאנגלית של דיוויד הוקני: 'הוא לא מבין עדיין שגם אמן צריך מדי פעם לכתוב'. עם כל הביקורת המובלעת בהערה הזאת, ניכר שהמורה מזהה בבירור את תחומי העניין של הוקני הצעיר, ואפשר לקרוא בה גם הכרה מוקדמת בכשרונו האמנותי ובשאיפותיו. כפי שאכן התחוור לימים, הוקני השתמש במלים אולי יותר מכל אמן חזותי אחר בדורו ואף עטה אותן בסגנון משלו: צלול, חד הבחנה, ענייני ומתובל בהומור יבש (…)".

הטקסט של ריילי עומד בפני עצמו. כתוב בבהירות, חף מז'רגון, מתפתח ומתגולל כסיפור. זו ההצעה שלי לכותבים של טקסטים אוצרותיים. כתבו טקסט שמחזיק את עצמו. ספרו סיפור. תנו ליצירה שלכם – בשדה אמנות הכתיבה – לעמוד לצד היצירה שאצרתם בשדה האמנות הפלסטית. כתבו את הדבר שלכם. נסו ליצור יצירה ספרותית שמבטאת אתכם ברגע הזה. אל תהיו סוכנים עיוורים של הז'רגון והמילייה והקירות המוזיאלים.

בהקשר הזה, אני אוהבת להזכיר, בפראפרזה על מה שמיוחס בין השאר ללורי אנדרסון ביחס לכתיבה ומוזיקה, שלכתוב על אמנות זה כמו לרקוד על אדריכלות. כלומר: כתיבה היא אמנות לעצמה. טקסטים אוצרותיים נדרשים לעמוד בסטנדרטים של אמנות הכתיבה.

התכתבתי מעט עם ידידתי האמנית אורלי הדרי. היא פרשה לפני מעט מההיסטוריה של הזרמים השונים של כתיבה על אמנות. לא אביא מהדברים האלה כאן, כי אני רק מתחילה ללמוד את התחום ודווקא בער בי הצורך להעלות את העמדה הביקורתית שלי כאן בשלב תמים של מחשבה על התופעה.

אורלי כותבת לי על הגישה הפרשנית בכתיבה, זו שמנסה להסביר את האמנות ולמקם אותה פוליטית, חברתית, לסמן תקדימים, להיעזר בפסיכונלאיזה, בסוציולוגיה, בחוקרי תרבות. כביכול "אי-אפשר לעמוד לבד מול היצירה, צריך את הסוציולוג כדי להבין אותה". זה מסייע לדבריה למוזיאונים לקטלג, לסמן, להגדיר. "אך האמנות", כותבת לי הדרי,  " מתקיימת בתבונת הסדנה, ובמחשבתם של יחידים ויחידות שלאורך ההיסטוריה חצו שוב ושוב את סף התודעה שלהם, העיזו, התייבשו, נחגגו או הוגלו, נרקבו בסטודיו – רצונם מאז ומתמיד היה לעבוד ולעבוד כדי לשים כתם וקו בעולם הזה, מיושבי המערות עד היום. הכתיבה לצד האמנות הזאת, לצד החתירה הזאת לחופש, צריכה להיות כתיבה מרצון דומה להתעלות. זה דבר שכמעט אי אפשר לבקש".

אחתום בדברים האלה את הפוסט הזה.

דרך שתי נקודות עוברים כל מיני קווים (מחשבות על מפות וכתיבה)

אני אוהבת מפות. ואני מוצאת באחרונה – בכתיבה ובעבודה עם כותבות וכותבים – שמפות הן כלי עזר חיוני לכתיבה.

אני אוהבת מפות אף שאני מתקשה מאוד לקרוא אותן. מפות תיירים, מפות של רכבות תחתיות, תרשימים של בניינים, מפות של המחוזות המוכרים והפשוטים ביותר – לעולם יגרמו לי לתעות, ללכת סחור סחור, להתרחק מהמקום שבו אני עומדת. למען האמת, אפילו את המפה של waze, זו שמופיעה על מסך הטלפון ומדברת אלי בבהירות עד לזרא, אפילו את המפה הזאת שכביכול רואה הכל דרך העיניים שלי, אפילו אותה אני מתקשה לקרוא ולא פעם הולכת בעקבותיה (שלא לומר בגללה) לאיבוד.

ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, אני אוהבת מפות.

הנה מפה שאני אוהבת במיוחד: "מבט על העולם מהשדרה התשיעית", שצייר סול סטיינברג ב-1975 והתפרסמה כשער של "הניו יורקר".

24_view_of_the_world

הסובייקטיביות הגמורה של המפה הזאת נהירה לי יותר מכל מפה שמתיימרת לייצג את המציאות. אני מזמינה כותבות וכותבים שאני מנחה לצייר את הגרסה שלהם של "מבט על העולם מהשדרה התשיעית". מבט על העולם מהבית, מהחדר, של כל אחד מאיתנו. תמיד מעניין לראות מה שעולה. הפרספקטיבה – על תעתועיה וגילוייה – מרגשת ומפתיעה בכל פעם מחדש.

בעת האחרונה אני שואבת השראה מרובה מקריאת ספרו של פיטר טורצ'י "מפות של הדמיון: הסופר כקרטוגרף".

maps of the imagination

טורצ'י סוקר את אמנות שרטוטט המפות, כדבר עצמו וכמטפורה לכתיבה. כל המפות סובייקטיביות. או לכל הפחות, אין מפה מדויקת. או לכל הפחות אפשר לדבר על מידת הדיוק של מפה רק ביחס לכוונות המוצהרות של המשרטט אותה. המפות הן תמיד השלכה של תמונת עולם כלשהי. ואנחנו, הכותבים, שעובדים עם מלים ולא עם ציורים, מסתובבים בעולמה של היצירה שלנו כמו תיירים, משוטטים, אוספים רשימות, מחפשים, תועים, לא יודעים בדיוק איפה אנחנו ולאן אנחנו הולכים. אבל בשלב מסוים, כשהדברים מתחילים להתבהר, אנחנו נעשים מדריכי תיירים: הרעיונות והתמונות והמחשבות שהוצפו מסתדרים, מתארגנים, בעזרתה של איזו מפה דמיונית שאנחנו משרטטים בעיני רוחנו, ואפשר לאט לאט להלך בה בתחושה הולכת ומתגברת של ביטחון שנמצא את דרכינו ושנוכל להוביל בה את הקוראים.

לפעמים אנחנו ממציאים אינספור תירוצים למה לא להמשיך לתעות, או לשרטט, את מפת היצירה שלנו. כפי שאפשר ללמוד מהתרשים הזה של גרנט סניידר. שאותו אני מביאה בעצם רק כדי להראות שמפות הן תת סוג של תרשימים – ביטויים גרפיים של תמונת עולם. גם תרשימים מהסוג הזה כלי עזר טוב לכותבים.

BtSLCTVCYAIIj7q

סופרים אחדים העניקו לנו הצצה לאופן שבו הם משתמשים בתרשימים ובמפות בתהליך העבודה על הכתיבה שלהם.  הנה, נבוקוב משרטט כאן את מסלולי ההליכה של סטיבן דדלוס וליאופולד בלום בדבלין של יוליסס, מאת ג'ויס [מצאתי את המפה כאן]

nabokovulysses

ג'יי.קיי רולינג נעזרה בטבלה הזאת בזמן העבודה על כתב היד של הארי פוטר ומסדר הפיניקס [כפי שמצאתי כאן]

rowling

ובאותו בלוג העלו את התרשים הזה, ששרטט ג'ק קרואק: "מעגל רוחני (או פסיכולוגי?) של עשר שנות אמריקאי שחלף כאן". הרשימות היו כלולות  בכתב היד של ספרו הראשון, The Town and the City.

kerouack

אפשר היה לטעות ולחשוב שעבודה עם מפות ותרשימים, טבלאות ודיאגרמות מנוגדת מעצם טבעה ורוחה למלאכת היצירה, שכולה מעוף על כנפי הדמיון והאסוציאציה. ואולם אני מגלה שמערכת יחסים טובה בין הכנפיים של הדמיון לבין הקווים של העיפרון מרחיבה את אופק האפשרויות של היצירה. לפעמים טוב לעצור ולנסות למקם את האיברים השונים של הגוף המדומין, ביחס מסוים אלה אל אלה, ולראות איך הוא נראה הגוף הזה, איך הוא הולך, איך הוא עומד, מה נפלט החוצה ממנו, מה נשאר בפנים.

אנחנו יכולים להשתמש במפות המנטליות שלנו  כדי להיזכר במה ששכחנו להביט בו. כדי לגלות קשרים בין נקודות שנראו נפרדות לגמרי. כדי למצוא דרכים חדשות להגיע ממקום למקום. כדי למסגר את העולם שאותו אנחנו מתארים, להכיל אותו, לשרטט את גבולותיו. כדי שנוכל להפסיק לחפש במחוזות אחרים. כדי לשים נקודה בסוף כתב היד.

מקור השראה לשימוש במפות ככלי לכתיבה אני מוצאת במפות הכתיבה של שון לוין, סופר לונדוני, שהיה פעם ישראלי. הנה אחת כזאת לדוגמה:

inspire_side2_grande

שון הוציא לאור מגוון מקסים ויפהפה של מפות, שהן בעצם מדריכי כתיבה ששולחים אותנו העירה – או אל מחוזות הבית או הלב – עם סל מלא בתרגילים מעודדי כתיבה, מעוררי חשק, מכוונים, מפרים. אפשר וכדאי להשיג ערכת מפות כזאת בחנות הספרים "המגדלור" ברחוב לבונטין 1 בתל אביב.

עוד מקור להשראה בשבילי היא המסאית רבקה סולניט, שכתבה לא מעט על שוטטות ועל הליכה לאיבוד. אחד הספרים האחרונים שלה הוא אטלס אישי, רב נקודות מבט, של העיר סן פרנסיסקו. הנה, מתוכו מפה אחת לדוגמה. מפת "השבטים" שמרכיבים את העיר הזאת:

Infinite_City_Tribes

אגב כך, בימים אלה אני מגלה את האפשרויות הגלומות בכלי My Maps של גוגל (בהשראת הבלוג הנהדר "פריזאית" של כנרת רוזנבלום, שמציעה לנו את מפת פריז שלה). הנה, ראו כאן למטה, מפת לונדון שלי, בתחילת העבודה עליה. סימנתי בינתיים שני בתים של וירג'יניה וולף ובית אחד שבו נולדה וגדלה אמי, אסתר. הימים היו ימי הבליץ – הפצצת חיל האוויר הגרמני על לונדון. אמא שלי גדלה לאור ההפצצות ובצלן. וירג'יניה וולף התאבדה על רקע אותה תפאורה (כפי שתיארתי בהרחבה במסה "אמא, בליץ!" שראתה אור בגיליון הראשון בעברית של כתב העת "גרנטה"). אני מנסה להכיר את לונדון, בכל מיני מובנים והיבטים, דרך המיפוי האישי שלי אותה. אני מסמנת גם, למשל, את המקום שבו אני אוהבת לשבת לקפה ומשקה ג'ינג'ר חריף, בקפה של חנות הספרים הוותיקה והגדולה פויילס, בביקורים הקצרים שלי בעיר.

ורק התחלתי.

שרטוט המפות של הכתיבה הוא כל העת פרויקט בעבודה, בהיכרות, בלמידה.

בחזרה לכתיבה – פוסט אחרון על מסע יחסי הציבור לספרי, "לטפס על ההר, או: איך לכתוב"

הגיעה העת בשבילי לעבור הלאה. מאז הפוסט הראשון בסדרה שעלתה כאן, על אודות מסע יחסי הציבור לספר שלי, עברו יותר משלושה חודשים. באותם ימים הייתי מלאת חשש ותקווה. לא ידעתי דבר על תגובת הקוראים והביקורות, לא ידעתי אם הספר יגיע בכלל אל הקוראים. לא ידעתי איך להתמודד עם תחרות: כחודשיים לפני שראה אור ספרי, יצא לחנויות ספרו הטוב של אורי פרץ שרון "איך כותבים סיפור" – וחששתי שהעיתוי פועל לרעתי (מי ירצה לקרוא עכשיו עוד מדריך, עוד חיבור שעוסק בכתיבה?).

תהיתי איך עושים זה, ויצאתי לבדוק. אפילו התוודיתי באחד הפוסטים על שאיפה כמוסה להיכנס לרשימת רבי המכר. הנחתי שזה לא יקרה, אבל בכל זאת. התמסרתי למאמץ לסייע לספר. הצטלמתי, כתבתי בפייסבוק, בבלוג, שלחתי מיילים, התראיינתי וזו היתה חוויה משונה, מנוכרת, הפצתי את דברי השבח של הביקורת, נפגשתי עם מוכרות בכמה חנויות של סטימצקי, כתבתי עוד, וערכתי ערב השקה ב"המגדלור", שבו דיברנו על הנחיית כתיבה. אמש, ערכתי ערב השקה נוסף ב"תולעת ספרים" ברחוב מזא"ה, שבו שוחחתי עם סופרים אהובים על איך שהם לומדים לכתוב.

היו אלה שבועות טובים של עבודה בשירות הספר ובשירות הבשורה: שגם הטובים בסופרים לומדים לכתוב, ושאפשר ורצוי ללמוד לכתוב, ושיש דרכים מגוונות ומסעירות ומאתגרות ולא פשוטות להתפתח בכתיבה. הרגשתי ואני מרגישה שהספר רואה אור בזמן טוב. אנשים זקוקים היום להדרכה. העידן הפטריאכלי של הכתיבה בישראל עובר מן העולם. כבר אין מושחים סופרים לכהונה. אומנות הכתיבה ואמנותה מתבססת כאן על יסודות של למידה והנחיה בגישות שונות, של מגוון הולך וגדל של עורכים ומנחים ושל מוסדות, אקדמיים ואחרים, שמגדלים סופרות וסופרים, מסאיות ומשוררות, מסאים ומשוררים.

בספרייה

למדתי בשבועות האחרונים דבר או שניים.  למשל, התחוור לי ביתר שאת ההבדל התהומי בין התרבות הספרותית של סטימצקי וצומת ספרים לבין התרבות של החנויות הפרטיות. בחנויות הפרטיות, הספר שלי זכה למקום מרכזי ובולט. עשרה שבועות בטבלת רבי המכר, כמה מהם בראשה! הרבה מעבר לציפיותי. בסטימצקי ובצומת זה סיפור אחר (רק 421 עותקים נמכרו בכל סניפי סטימצקי בחודשיים ויותר). ולמדתי, אני חושבת, שיחסי הציבור לספר הם חלק מהעבודה הכרוכה בכתיבתו ובהוצאתו לאור.

רב מכר שבוע שמיני ידיעות

אבל עכשיו הגיעה העת לחזור פנימה. אני להוטה לקראת השיבה הזאת. אל החדר. אל הקריאה ואל המחשבה ואל הכתיבה.

ערב במגדלור

.

אחתום את מסע התיעוד של מסע יחסי הציבור לספר שלי בדברי הפתיחה שאמרתי אמש, בתולעת ספרים, בערב שבו שוחחתי על כתיבה עם הסופרים האהובים עלי, דרור משעני, דפנה בן צבי, מיכל בן נפתלי ויעל נאמן. אני מצטערת שלא צילמתי את השיחה היפה והאינטימית שהתגלגלה בערב הזה, ואין לי תיעוד של דברי המשתתפים. זה יקרה כבר בגלגול הבא.

ערב בתולעת

ערב טוב, אני מתרגשת, ואני שמחה בהזדמנות לקיים כאן את השיחה שנשוחח הערב. אפתח בכמה פסקאות שאקרא מן הכתב, אבל בהמשך תהיה כאן שיחה, ואפגין קלילות נינוחה ויהיה זורם.

מורנו ורבנו ג'ורג' אורוול מצא בחיבורו "למה אני כותב" ארבעה מניעים עיקריים לכתיבה, שמשותפים לדעתו לכותבים באשר הם. המניע האגואיסטי (שהוא ה"רצון להיראות חכמה, שידברו עלייך, שיזכרו אותך אחרי מותך, להיפרע מהמבוגרים שזלזלו בך במופגן בילדות"), המניע האסתטי (שהוא התפיסה של יופי בעולם שבחוץ, או במלים ובסידורן), המניע ההיסטורי ("שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים") והמניע הפוליטי. כשאורוול אומר פוליטי הוא מתכוון, בלשונו, ל"שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה".

כל ארבעת המניעים האלה – ובמיוחד המניע האגואיסטי, כמובן – שותפים במעשה הכתיבה של הספר שלי, שהוא מדריך כתיבה וחיבור על כתיבה. אבל אני רוצה להדגיש הערב דווקא את המניע הפוליטי, היומרני שבהם. בכתיבת הספר וּבהוצאתו לאור, וגם בקיום הערב הזה, אני שואפת לקדם את העולם לכיוון מסוים; לשנות את דעתם של אנשים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה. וביתר מיקוד, אני מבקשת להשפיע מעט על המקום המסוים שמוענק בתרבות שלנו לכתיבה, למלאכת הכתיבה, לשיחה על אודות הכתיבה.

בראיונות ובביקורות שהתפרסמו לכבוד הספר, הופנתה אלי שוב ושוב השאלה: האם בכלל אפשר ללמוד וּללמד לכתוב? חזרה שוב ושוב ההנחה כי יש כאלה שיש להם את זה, ויש כאלה שלא, ובזה נחתם העניין. כביכול נמשחים כמה סופרים לכהונת הספרות, ומרגע שנמשחו, הם כותבים, פשוט כך. הסיפורים והמסות והשירים יוצאים מהם כבמטה קסם. ומי שלא זכה להתקבל נשאר מחוץ למשכן, ומוטב שיחזור לעבודת יומו.

הייתי רוצה שהחברה הישראלית שלנו תיפרד מהעידן השמרני, הפטריאכלי, הזה של היחס לכותבים ולכתיבה ותתקרב לתרבויות כתיבה שאני קרובה אליהן יותר, האמריקאית והבריטית, אולי גם הצרפתית, שבהן ברור מאליו שלומדים לכתוב. ברור מאליו שכישרון לבדו אינו כותב יצירות בעלות ערך. כישרון הוא מרכיב חיוני, אבל לא מספיק במלאכת הכתיבה. בלי עבודה, תרגול, למידה, שכלול, עמידה באתגרים, התגברות על מכשולים, הכישרון לא יביא אותנו רחוק, וזאת בלשון המעטה. הייתי רוצה שתשגשג כאן תרבות שבה לא שואלים אם אפשר ללמוד לכתוב, אלא מדברים על איך אנחנו לומדים לכתוב – מקריאה של יצירות אהובות, מדיאלוג עם עורכים, מסדנאות, ממנחים, ומהכתיבה. מהכתיבה עצמה – תרבות שבה משוחחים על גישות שונות, מחליפים רעיונות.

המקום הזה, תולעת ספרים – בית קפה וחנות ספרים – הוא מקום טוב והולם בשבילי לפרפורמנס הפוליטי שבו נעלה על נס את עבודת הכתיבה. אני מודה לאלעד ואני מודה לאליענה ולפאני על ההזדמנות לקיים כאן את הערב. במשך כשלוש שנים – שבהן הילדות שלי בילו את הבקרים בגן ילדים ממש קרוב, מעבר לרחוב אלנבי – עבדתי כאן על הכתיבה שלי, והנחיתי כותבות וכותבים, סופרות וסופרים, ליוויתי את הכתיבה שלהם. שבועות על שבועות, במשך בקרים ארוכים, שם בשולחן הפינתי, על כוס קפה ושקשוקה טבעונית, עשיתי לי כאן בית לכתיבה, והרגשתי ששורה כאן רוח נדיבה ומעודדת למלאכה השקטה והקשה הזאת. הרגשתי שכולם סביבי כותבים. אם הם לא מדברים על עסקים. לפעמים גם הרשיתי לעצמי לקנח בעוגת הגזר המזוגגת, שאין לה מתחרים. זה לא היה כלכלי מאוד כל העניין הזה, אבל חזרתי ובאתי לעבוד כאן על הכתיבה.

הולם ומתאים בעיני גם שהספר והערב הזה מתקיימים בחסותה של שרי גוטמן. אני מודה מעומק הלב לשרי, שבחרה להוציא את הספר שלי לאור, למרות ועל רקע משבר חמור בשוק הספרים, וכנגד כל הסיכויים. בבית ההוצאה שמובילה שרי, עם סמי ורונית וציפי, נושבת רוח גבית לכתיבה, לעבודה, להתפתחות בכתיבה; להרפתקנות וִלנחישות שחיוניים למעשה הכתיבה. אני מרגישה בת מזל ומלאת ציפייה ותקווה להמשך.

השאלה הראשונה שאני מבקשת להפנות לסופרים האהובים עלי, שהתקבצו כאן הערב, היא: איך למדתם ואיך אתם לומדים לכתוב מקריאה של יצירות אחרות, של כותבים אחרים. אנסה לענות על השאלה הזאת בעצמי ובקצרה ביחס ליצירה שלכם. איך ומה למדתי ואני לומדת מהכתיבה שלכם. זו כמובן שאלה שקשה לענות עליה בצורה קונקרטית. כי אנחנו לומדים באינספור דרכים, רובן לא לגמרי מודעות, לא לגמרי גלויות לנו, ובכל זאת אנסה לומר משהו לטובת הדיון. אני חושבת שקנאת סופרים באמת תרבה חוכמה. אין זו רק מליצה. אני קוראת אתכם ואני רוצה להשתוות אליכם, לכל הפחות, וכך אני לומדת מכם.

מיכל בן נפתלי היא מקרה מיוחד בשבילי. אם אני מנסה לקדם כמנחה ובכתיבה את האסכולה האנגלוסכסית בכתיבה, שמעדיפה בהירות, ישירות, פשטות ולשון המעטה, מיכל משתייכת בדעתי לאסכולה הקונטיננטלית, הצרפתית בכתיבה, שאלה אינן העדפותיה המוצהרות. אני מביאה שוב ושוב למשתתפים בסדנאות קטעים מיצירותיה של מיכל כדי להראות שאפשר לאהוב עד העצם גם יצירות שנכתבות באסכולה הנגדית וללמוד מהן, לשאוב השראה.

מהיצירה הביוגרפית "רוח",  אם לתת לכם לטעום מעט ממה שאני לומדת ממיכל, אני לוקחת כאתגר לעצמי את המאמץ לקפוץ אל התודעה של אדם אחר – מה שאסור בתכלית האיסור בבית הספר של הנון-פיקשן האנגלוסכסי – לנסות לראות אותו כאחר, מתוכו, להתבונן בעולם דרך עיניו ובנפשו. מיכל מגלה לי ביצירתה זוויות מבט, אזורי עניין ומחשבה ורגש להציץ בהם, בתודעת הדמות האחרת, שלא הייתי מעלה בדעתי בכלל לחפש. כמו בקטע הזה:

"על שולחן הפורמייקה, בצד קערת הפירות עם האגסים, המִשמשים, אשכולות הענבים, היא מניחה פנקס שחור. הפנקס צר את המידות. דפיו המשובצים מתמלאים מדי ערב בכתיבה תמה כשל סופר סת"ם. היא רושמת בתוכו מילים חדשות באנגלית, כאילו פרטה למטבעות את עצם ההעזה לחשוב, מפרקת משפטים למרכיביהם, מבררת את דחיסותם, טעמיהם, ניתנותם לעיכול. היא טורפת מכל הבא ליד, ללא תוכנית, ללא שיטה, בעיקר ספרות עלילה סנטימנטלית, לא כדי ללמוד או לבאר או לנתח, לא כדי להבין, אפילו לא את עצמה. יש דברים שהיא מסרבת לדמיין, יש דברים שאינה יכולה לדמיין. כמו תמיד היא נסוגה, כמו תמיד היא מיישרת קו עם איזה צליל מונוטוני בתוכה. אל לה לדמיין מעבר ליש, מן הערגה, או מן הייאוש. היא מסתפקת במועט. ועם זאת שעותיה במרפסת הן מקור הנדיבות שלה, היא יודעת זאת".

מדפנה בן צבי, שהיא חברתי דפי, אני לומדת המון וכל הזמן, גם כי היא אחת משתי הקוראות הראשונות של כל מה שאני כותבת, והערותיה פוקחות את עיני, עד שנעשתה זה כבר לעורכת מופנמת. וגם כי אני רואה אותה עובדת, על היצירה שלה, שאמנם היא בסוגת ספרות הילדים, רחוקה משלי, ובכל זאת קנאת הסופרים מפעילה אותי גם ביחס אליה. אני שואבת השראה מהקפדנות, הדקדקנות, החריצות שלה ככותבת, שאינה מתפשרת על רעיון, תמונה או חרוז. ואני לומדת המון גם מהיצירות עצמן. לדוגמה: אני מנסה ללמוד משהו מהיכולת של דפי להטמין רעיונות פילוסופיים בתוך הפואטיקה, בסיפור, בלי שיפרו את הרוח הסיפורית, בלי שיצרמו ככתיבה מאמרית שאינה במקומה – אתגר לא פשוט בכלל.

הנה למשל, אני רואה איך משתלבות בסיפור "הצב מצב בעמק רפאים", כבדרך אגב, מחשבות פסיסואנליטיות על מערך היחסים היסודיים בנפשנו:
"דרבן, שישב מנומנם מול האח ובהה בספר חשבון, חשב שזו בטח הרוח מכה בחלון. הוא היה מיואש, סחוט וחסר מנוחה, כיוון שניסה ללא הצלחה לפתור בעיה מתמטית סבוכה. במשך שעות הוא ישב וחשב ופשוט שבר את הראש: מה קודם למה – אחת, שתיים או שלוש?

'תמיד מתחילים באחת, זה ברור', שקע שוב בהרהור, ובגלל הרעש המעצבן סתם בצמר גפן את האזנים, אבל החליט שבעצם הכל מתחיל בשתיים. הרי בזכות השתים יש אחת, מיהר וכתב במחברת, תוהה אם הרעש הנורא בחוץ הוא הסופה המתגברת. אך כשנשמע צלצול חזק, ארוך וכועס, הבין שכנראה מישהו עומד בחוץ, מתחנן להיכנס. 'מי שם?!' שאל, מביט על הדלת במבט בלשי, ורגע לפני שקם עוד הספיק ללחוש בטון חרישי. 'בכל זאת יש לי תחושה שבין השתים מסתתר לו תמיד שלישי'".

אפרופו מבט בלשי, אני רוצה לגעת בקצרה במה שאני לומדת מדרור משעני, ומשלושת הבלשים הנפלאים בסדרת החוקר אברהם אברהם. זכיתי זה לא כבר לקרוא את הספר השלישי בסדרה, שייצא ממש עוד רגע כמדומני, ואני לא מספרת לכם כלום חוץ מזה שהוא מותח וחכם ורגיש ומעודן.

בימים אלה אני עובדת בעצמי על כתיבת סדרה של נובלות בלשיות, ולכן הלמידה שלי את דרור היא מעשית וקונקרטית ביותר. לא רק שהוא קרא את כתב היד של הנובלה הבלשית הראשונה שלי והאיר את עיני – הצביע על מה שלא לגמרי עובד בה ודורש עוד דיוק – אלא שאני לומדת מהספרים שלו בכוונה מלאה. אני סופרת כמה תפניות יש אצלו בעלילה, כמה הסחות דעת, כמה דמויות משתתפות בסיפור. אילו חוטים נקשרים בסוף ואילו נשארים פרומים. ואני מנסה גם לשאוב השראה מעניינים מופשטים יותר. למשל, אני מרגישה שבכל אחד מהספרים יש גורם מועקה, שמפעיל אותי כקוראת, גם בתום הקריאה, גם אחרי שהתעלומה פוענחה והמסתורין התפוגג. גורם המועקה הזה מחזיק, אני חושבת, איזו מהות שחורגת מהעניין הבלשי אבל מפעילה אותו בדרכים נסתרות. ובעיקר מפעילה אותי כקוראת במגוון הזדהויות לא בהכרח נעימות.

למשל, הדמות של זאב בספר הראשון. הוא אחד שרוצה לכתוב. ולא מצליח. הוא רוצה להיות זה שמספר את הסיפור, שיוצר את התעלומה, ולא רק מפענח אותה. יש ברצון הזה שלו משהו מעורר הזדהות ומעיק כל כך.

הנה קטע משיחה שלו עם מנחה סדנאת כתיבה.

"אני לא כותב בכלל, מי אמר לך שאני כותב", הוא צחק כדי להסתיר את התרגשותו. "האמת היא שלגמרי במקרה נכנסתי לסדנה. זה לא היה בתוכנית. עברתי ליד בית אריאלה וראיתי את המודעה והחלטתי להיכנס, לא כדי ללמוד לכתוב, יותר כדי לראות איך זה ועל מה אחרים כותבים. לא הייתי בטוח שאני רוצה להישאר ונשארתי, כי מאוד התרשמתי מהדברים שאמרת בשיעור הראשון ודווקא היתה לי הרגשה שממך יש לי מה ללמוד. ואני חושב שכבר למדתי. אני מרגיש את זה בא". זה היה הרגע בשיחתם שבו היה זאב הכי קרוב להתוודות. אך מיכאל היה נבוך, אולי לא ידע כיצד לקבל את המחמאה, ובמכונית השתררה שתיקה.

 

אל הכתיבה של יעל נאמן, אני חושבת, אני מרגישה קרבה גדולה במיוחד. אולי בשל כך קשה לי עוד יותר לומר מה בדיוק אני לומדת ממנה. לפעמים אני בעיקר שואבת ממנה אישור ורשות לכתוב כמו שאני רוצה או כמו שאני שואפת לכתוב ולא תמיד מצליחה. משהו במלנכוליה היבשה, העניינית, של הכתיבה שלה הוא הטון שאני מחפשת בכתיבה שלי, וכשאני קוראת אותה אני מקווה שידבק בי.

הנה, למשל, הפתיחה של הממואר האהוב עלי כל כך, "האופציה", מתוך "כתובת אש":

"בחורף, אחרי כל בדיחותיו על המוות, מת אבא שלנו הנפלא, בגיל 87. את גופו תרם למדע ובמכתב שהפקיד במזכירות הקיבוץ ביקש להימנע מלוויה, הספדים, חוברות זיכרון וכדומה. (בלוויה הראשונה שהייתי בה עמדתי לצדו, בקיבוץ. בזמן ההספד הוא לחש לי: 'אל תאמיני לאף מלה. זה הספד. כמו שבתרבויות מסוימות נהוג לאפר ולהלביש את המתים, כך כאן אומרים מלים יפות. אף פעם אל תאמיני למה שאומרים בהספדים'. אבל לא על אבא אני מספרת. אני רק חונה כאן לרגע, לנוח, כי על אבא כיף לספר.

אני מספרת על אמא ועל יגונה הסוחף, המטביע".

 

זהו זה. אמנם גם בערבי השקה כמו בהספדים בדרך כלל אין להאמין לאף מלה. אבל היום זה לגמרי אחרת.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הנחיית כתיבה

 אזהרה: הפוסט הזה ארוך ויש בו פאתוס

ביום חמישי האחרון, בחנות הספרים "המגדלור", נאספנו כדי לחגוג את ספרי החדש, שהוא מדריך כתיבה וחיבור על כתיבה, וכדי לדבר על הנחיית כתיבה, עם מנחי הכתיבה האהובים ליאת קפלן, דנה אולמרט, דרור משעני וסמי ברדוגו. שרי גוטמן, המו"ל של אחוזת בית ספרים, פתחה את הערב בדברים שריגשו אותי, על האופן שבו "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" שינה את יחסה להנחיית כתיבה ולסדנאות כתיבה.

אביא כאן בהמשך מקצת מהדברים שנאמרו בערב, לפי הסדר הבא: מה לא הספקנו לדבר עליו, קצת ממה שדיברנו עליו, קטע מתוך דברי הפתיחה שלי, דבריו המלאים של סמי ברדוגו שנקראו מהכתב – ולכן אפשר לשמחתי לשוב ולפרסם כאן – ובסוף את התודות שלי לצוות המגדלור ולשרי גוטמן.

על הרבה לא הספקנו לדבר. לדוגמה: לא הספקנו להעמיק בשאלה אם יש דפוסים מסוימים בכתיבה שהמנחים נתקלים בהם שוב ושוב אצל המונחים.

ליאת קפלן הספיקה לומר רק בקצרה כי שב וחוזר הפער בין מה שהכותבים חושבים שיש בשיר או בחיבור שכתבו ובין מה שאפשר לקרוא בו. הייתי יכולה ורוצה לשמוע ממנה עוד שעות של דיבור על הסוגיה הזאת. על השאלה בדבר המתח המתקיים בהכרח בין האג'נדה הספרותית של המנחה לבין המחויבות לחופש היצירתי של הכותב והכותבת, הספיקה דנה אולמרט לדבר בקצרה על הכימיה, ההתאמה – שלפעמים קיימת בין עורכת וסופרת, בין מנחה וסופרת, ולפעמים לא. העבודה יוצאת ובאה מתוך הקשב לכוונות הכמוסות והגלויות של הכותבים, אבל המנחים גם באים למפגש עם טעם וסטנדרטים מקצועיים. אולי כמו בטיפול פסיכולוגי, לפעמים צריך לעבור בין כמה מטפלים, כמה מנחים, עד שמוצאים את זה שהולם, שטעמיו והשקפת עולמו מתחברים אל אלה של הכותב.

דרור משעני, שמנחה כותבים של ספרי בלשים, דיבר בין השאר על כך שעל ראשו של כותב הבלש עומדים יותר ממאה וחמישים שנות יצירה בז'אנר המובהק הזה. כותבים של בלשים צריכים אפוא לדעת משהו על מה שנכתב לפני שהתיישבו לכתוב [זה כמובן נכון גם לכתיבה בז'אנרים אחרים, במידה רבה]  וצריכים לדעת בהתחלת הכתיבה את הסוף של הסיפור שלהם [מה שלא נכון בהכרח לז'אנרים אחרים]. אין הכוונה שאין הפתעות לכותבים בדרך לסוף הידוע להם מראש, ואין הכוונה שאין מקום למקוריות ולחידושים בתוך הסד של הבלש.

גם מדנה ומדרור יכולתי לשמוע עוד הרבה מאוד על הנושאים האלה ועל אחרים.

לא הספקנו בכלל לעסוק בשאלות אחרות שהכנתי, כמו: מהו ההבדל בין הנחיה טובה לבין עריכה טובה. ומהו תהליך הנחיה שנכשל, או כזה שהצליח.  אבל אין דבר. אני בטוחה שיהיו עוד הזדמנויות להעמיק ולהרחיב בשיחה.

פנים אהובות בקהל

(פנים אהובות בקהל)

הנה קטע מתוך הדברים שלי, על נקודת המבט שלי ביחס להנחיית כתיבה.

חשוב לי להקדים ולומר – גם בתוך המאמץ להתגבר על ההתרגשות –  שבחרתי כאירוע השקה לספר שלי, לעסוק בעיקר שלו, והוא האפשרות לסייע לכותבים וּלכותבות – לסופרים וּלסופרות – למצות את המיטב מכשרונם.

אם ערב השקה הוא אחד מטקסי החניכה – השיווקיים והמהותיים – של ספר חדש, באירוע הזה אני מבקשת לחנוך דבר נוסף: צורה חדשה של שיחה על מלאכת הכתיבה והנחייתה. בראיונות וּבביקורות שהתפרסמו לכבוד ההוצאה לאור של הספר שלי, שהוא מדריך כתיבה וחיבור על כתיבה, ניכר עדיין הדיבור הישן, שאותו הייתי רוצה להחליף. המראיינים והמבקרים חזרו ושאלו אותי, כמעט בלי יוצא מן הכלל, אם בכלל אפשר ללמד לכתוב. שאלו שוב ושוב אם היכולת לכתוב יצירה ספרותית בעלת ערך אינה עניין של כישרון מולד –  כביכול מדענים בודדו כבר את הגן הכותב, את ההורמון של הכתיבה. וּבה בעת שאלו בהתרסה אם אנשים לא כותבים אולי קצת יותר מדי, אולי עדיף שיפסיקו לכתוב, ואולי מוטב לא לעודד אותם.

אני רוצה להכריז כאן על מהפך. נדמה לי שהדוברים בערב הזה מייצגים וּמובילים תרבות אחרת, שחיה זה כבר ותוססת – קרובה יותר לתרבויות הכתיבה האנגלוסכסיות, שאליהן אני מחוברת, ושבהן יש למוסד ההנחיה מקום מרכזי וּותיק מאוד בתוך תרבות עשירה של כתיבה, עם לימודים לתואר שני בכתיבה (למשל סדנת הכתיבה באוניברסיטת אייווה בארצות הברית, שנפתחה ב-1936, ועם בוגריה נמנים פלאנרי אוקונור, ריימונד קארבר, פיליפ רות, טי-סי בויל, אן פאצ'ט ורבים וטובים אחרים), וגם עם סדנאות כתיבה פרטיות, וכיתות סופרים, תחרויות כתיבה, וּבמות רבות אחרות לכותבים מתחילים, מתקדמים וּבעלי מוניטין; תרבות שבה השאלה המעניינת אינה האם אפשר ללמוד לכתוב, אלא איך אנחנו לומדים לכתוב. מקריאה של אחרים, לפני ואחרי הכל, וגם מדיאלוג עם עורכים, מסדנאות, ממנחים, מהתכתבות עם עמיתים, מגישות שונות, באופנים שונים.

התשוקה הגדולה שלי –  כקוראת וּככותבת – היא לצורה ספרותית מסוימת: פרוזה תיעודית (creative nonfiction – קוראים לזה לפעמים באנגלית). אני מתכוונת לז'אנרים מאתגרים וחיוניים כמו היומן, המסה האישית, הממואר והדיוקן. במידה רבה, מדריך הכתיבה שלי נכתב בתוך המסורת של המסה האישית, לאור מדריכי כתיבה – או חיבורים על כתיבה – רבים וטובים שנכתבו לפני באנגלית ובצרפתית. הפרוזה התיעודית היא צורה ספרותית שאי-אפשר להסתתר מאחוריה. המחבר הוא המספר, המחברת היא המספרת – בדרך כלל נמסרים הדברים בגוף ראשון. לא נעמיד בינינו ובין הקוראים דמות בדיונית או עלילה בדויה. אנחנו לגמרי שם. זו הפרוזה שמפגישה את הסיפור עם העדוּת, את הדמיון עם הזיכרון.

אם מיטב השיר כזבו, מיטב הממואר או המסה האישית – ישירותם, פשטותם וכנותם. או לפחות המאמץ לא לכזב – בדימוי ובמהות. אני חושבת שמשום כך, עיקר העבודה שלי עם כותבים וכותבות – גם בסוגות הבדיוניות האהובות עלי, גם כשאני עובדת עם כותבים על סיפור קצר או נובלה – העיקר הוא הניסיון לנכש זיופים, להבהיר ולדייק.

יותר מכך: נדמה לי שהעבודה שלי כמנחה עם כותבים וכותבות סובבת סביב עיקרון פשוט וּותיק אחד בתרבות הכתיבה האנגלוסכסית: Show, Don't Tell. הראו, אל תגידו; העדיפו את התיאור על פני התיאוריה. או לכל הפחות הקדימו את התיאור לתיאוריה. במידה רבה זו תמצית התורה כולה בשבילי. אני מציעה למונחים שלי לנוע מהקונקרטי אל המופשט, ולא בכיוון ההפוך. מהפרטים אל ההכללות, מהמסוים אל הטיפוסי, ולא בכיוון ההפוך. אני מוצאת שהעיקרון הזה תמיד עושה פלאים.

אל תכתבו, "אני פמיניסטית-לסבית בת מעמד הביניים והנוחות שחיה בחברה גזענית ופטריאכלית". ספרו על רגע מסוים,  שבו הוצאתן את הלפ טופ מהתיק בבדיקות הבטחוניות, בדרך לסוף שבוע ברומא, והנחתן אותו בסלסלה, וחלצתן במאמץ רב את הדוק מרטנס,  ומישהו בתור הסמוך אמר בקול, יופי, נתקענו מאחורי ערבים, ונפנף בזרועות שלו, והלך שני צעדים קדימה, וחזר למקומו, וניכר בו שקצרה רוחו עד מאוד. זוגתו החרתה החזיקה אחריו ואמרה, יאללה שיעבירו אותם לחדר אחר. למה כולנו צריכים להתעכב. והסתכלתם שוב וראיתם לפניהם בתור זוג, גבר ואשה, שכל המזוודה שלהם פעורה, והבודקים מחטטים בכל קופסא ומזיזים כל רוכסן, ומריחים כל בקבוקון, ומפשפשים בכל חולצה וממשמשים כל מכנס. ורציתם להעיר לזוג מהתור הסמוך, אבל הגבר עשה רושם מתרתח, ואתן עם הבנות שלכן בדרך לחופשה קצרה בחו"ל, והדבר האחרון שמתחשק לכן לעשות הוא לקלקל את החופשה.

גם אם לא צולח לגמרי המאמץ ללכוד את התיאוריה בתוך התיאור, עצם הניסיון תמיד בעל ערך. טיוטות מופשטות ופשטניות, דו-ממדיות, מקבלות באחת חיים, עם רבדים נוספים ותפניות מפתיעות. הפלא מתרחש לא רק ברובד הלשוני, הסגנוני – עד כמה הטקסט קריא ואמין – אלא גם ברובד העמוק, של הסיפור, של החקירה, של גלגל האסוסיאציה. ברובד הנפשי של היצירה. ההזמנה לתאר לפני התיאוריה, מבטיחה קשב, מרכיב חיוני מאין כמותו בהנחיית כתיבה. כשמקשיבים לתיאור אפשר לשאול עליו שאלות. וכששואלים שאלות, ומתחקים אחר התשובות, מתחילה העבודה.

אני משוכנעת שמנחי כתיבה אחרים לא רואים בעניין הזה,  הראו, אל תגידו, כלי מרכזי בעבודה. מעניין אותי לשמוע מה עובד אצלם. שמם הטוב של סמי ושל ליאת יצא הרחק לפניהם, כל אחד בתחומו. אני סקרנית לשמוע מהם את הפרטים על האופן שבו הם עובדים.

על חלק ממה שדנה ודרור עושים אני יכולה לשמחתי להעיד בעצמי. לפני כעשר שנים, שלחתי לדנה אסופת סיפורים קצרים, כולי קצרת רוח לשמוע את הערותיה, ובעיקר את התפעלותה. הסיפורים חזרו אלי עם הערכה כללית בת שני חלקים: אחד: יש על מה לדבר. שניים. יש הרבה עבודה. ואחר כך, סיפור אחר סיפור, דנה שאלה אותי בעצם מהו הסיפור. מה בעצם קורה לדמות הזאת. מה היא רוצה. מה השתנה בה. מה השתנה בשבילה. ואני, שחשבתי ששלחתי לה סיפורים גמורים, התיישבתי לעבוד עליהם מהתחלה. כשיצא "פיקניק" לאור, גאוותי עליו היתה שלמה ועודנה. דנה עזרה לי לעשותו לשלי, יותר מכפי שהיה ככתב יד. אני ממליצה לכל מי שרוצה להתפתח בכתיבת פרוזה, שיזכה לשיעור כזה אצלה.

עם דרור זכיתי לעבוד כעיתונאית, כשהיה עורך של מדור ספרים בהארץ. ובאחרונה, כשהסכים לקרוא כתב יד שלי – נובלה בלשית – ולהעיר הערותיו. דרור הציע לי, למשל, לנסות להבין איזו מין בלשית הגיבורה שלי. האם היא מהסוג של ההארד בוילד, כמו סאם ספייד או פיליפ מארלו, עם התגובה הצינית שלהם לפשע ולאימה, מרוב שהורגלו בהם, או שהיא בלשית מסוג רומנטי יותר, שעשויה גם להזדעזע עד עומק הנשמה ממפגש עם הרע. הוא אמר שניכר שעדיין לא הכרעתי בנקודה הזאת. חזרתי לכתב היד וההערה הזאת, אני מאמינה, עזרה לי להרים אותו לכל הפחות לדרגה אחת יותר גבוהה. אני מאמינה, שזו תמצית המחויבויות והיומרה של מנחת הכתיבה. להחזיר את הכותב והכותבת לכתב היד, כדי להעלות אותו לכל הפחות לדרגה אחת יותר גבוהה.

עוד פנים בקהל

וכעת, סמי ברדוגו: בדבר "מעמד הכתיבה" :  דברים שאומרים הכותבים והכותבות למי שרוצים ורוצות להיות כותבות וכותבים

אני מבקש ברשותכם לאמץ את המעמד, שאולי עד לפני זמן לא רב לא חיבבתי אותו, לא ביקשתי להיות בו, כי אולי נדמה היה לי שאני מנצל משהו מתוכו, שאני נסמך על איזה עבר כתיבתי ניסיוני שלי, וממנו אני בא ומדבר ומַציג אדנות או עליונות. הפעם אני מדבר לפניכם ורוצה להשיא עצה, או אם תרצו מחשבה, כיוון לחשיבה. אתם ואתן והאחרים שביקשתם ומבקשות לכתוב וללמוד לכתוב, אתם שרוצים לעשות את מעשה הכתיבה – מה עליכם ועליכן לעשות? איך להביא את עצמכם אל העולם? כיצד למסור את עצמיותכם אל עצמכן ואל העולם? מה אתם בעצם עושים כאשר אתם כותבים, או, מה עליכן לעשות כשתיגשו שוב ושוב אל מלאכת הכתיבה? כי הרי זה מה שבאמת חשוב, כלומר לא מה שנכתב כבר, לא הסיפור שיצא מכם ונגע או לא נגע באחר ובאחרת, לא המלאכה שנסתיימה ועומדת לנגדכם היא העיקר, אלא זו שנכתבת כעת, זו שאולי תיכתב בעתיד.

בשביל לענות על שאלות אלה, לדעתי, עליכם ועליכן לשאול את עצמכם, מבקשי הכתיבה ומתלמדיה, תלמידיה – עליכם לשאול: מה אתם יודעים עד עתה על הכתיבה? כלומר, מה אתם מבינים על הפעולה הכמעט ראשונה במלאכה החשובה, אותה אני מכנה "מעמד הכתיבה". כעת, ראוי לכם לשאול האם מה שאני יודע ויודעת על הכתיבה הוא נכון? האם עלי לפעול כך בהתאם לידע שנצבר אצלי, בהתאם לתבונות ולהבניות שנרכשו בתוכי? האם בתי הספר החיצוניים, הקונקרטיים, והפנימיים המופשטים שלי, עדיין צריכים לשמש לי מילון ומערכת חוקים שעלי להשתמש ולהיעזר בהם? האם אני עובד ועובדת וכותב וכותבת, ולומדת ולומד ברוח של הלימה כלשהי, של תואם בין הקיים לבין מי ומה שאני?

הצעתי אם כן היא זו – בתור תלמידים ותלמידות של כתיבה, בתור מורים ומנחות של כתיבה, בתור כותבים וכותבות, עליכם ועלי לאתר ולהבין את המקורות שמובילים אותנו לכתוב כך או אחרת. כלומר מוטלת עלינו המשימה להתחיל בללכת אל האחורה של הדבר הזה שקוראים לו סיפור או לספר סיפור, ללכת אל הפרה-סיפור, לפסוע אל הכתיבה, ואף יותר מזה, אל הטרום של הכתיבה. איתור מקורות מעשה הכתיבה עשוי להוביל אותנו, באופן מצער, אך בו-בזמן גם משמח ויעיל, לגילוי ולחשיפה של טעויות ועוולות קשות הנוגעות באמנות הכתיבה, הנוגעות בנו למעשה, כי אנו כותבים, אנו לומדות ולומדים לכתוב, לומדים את הכתיבה, תמיד לומדים אותה, והכתיבה קשורה בנו, היא אנחנו.

ובכן, אולי שְמעתם ושמעתן, וגם אם שְמעתם, אין שום דבר נורא, ואדרבה ואדרבה, טוב יהיה שתישמעו את הדבר שוב – אם כן, ישנה טעות חמורה, שייתכן מאוד כי הספרות אשמה בה, וטעות זו נעוצה באופן שבו הספרות תופסת את מעשה הכתיבה, וככזאת היא משליכה אותו, את אופן התפיסה, עלינו הכותבים והכותבות, ועל אלה שמבקשות ומבקשים להיות לומדים של כתיבה. וזה נורא וזה איום, משום שטעות זו כופה עצמה עלינו, מובילה אותנו למלכודת, ומבלי שאנו שמים לב – היא מכשפת אותנו, מעוורת, היא מכהה והופכת אותנו שבויים שלה, של הספרות. ואנו מלמדי הכתיבה והכותבים המתלמדים – חייבים לארוב לה בחזרה, לארוב לספרות.

הנקודה המצערת בעניין הכתיבה נטועה בטעות האיומה שמזהה אותה, את הכתיבה, בתור אקט, בתור פעולה אקסטריטוריאלית לכותב ולכותבת, כך שבאופן שגוי אנו מניחים שהכתיבה חיצונית לנו. ומהו מקור הטעות? בין היתר השפה, המלים, המשפטים, האובייקט החומרי שלהם שמומר לכדי ספר, לדבר מוחשי – כל אלה נתפסים לנו בראש ובראשונה ניידים, מתניידים, הם נראים לנו בעין והם זזים ללא הרף. המלים והספרים יכולים להיות מולנו, מאחורינו, אפשר לאחוז בספר, אפשר לקרוע דף מתוכו, אפשר לראות מלים על לוח מודעות, בעיתון הבוקר, על מסך מחשב, הנה השפה כאן, והנה היא שם, הנה המלים ישנן והנה הן נעלמות, הנה קראתי פסקה אתמול והנחתי על שידת הלילה את הספר שנסגר, והנה אני קורא את המשכה למחרת בבוקר בנסיעתי ברככת.

ככה, על ידי זה שאנו כביכול רואים את השפה ואת חומריה הקונקרטיים לכאורה, אנו עדים לאופייה התנועתי – אנו מזהים אותה כחיצונית לנו. אבל רק למראית עין. ומה קורה לנו בעצם כשככה נתפסת לנו השפה הכתובה? מה שקורה לנו הוא שאנו יוצרים חיץ בינינו לבינה, אנחנו מכריזים על הפרדה בין האני הכותב והכותבת לבין החומר העיקרי שלנו – השפה העברית לצורך העניין. כלומר אנו חושבים שיש אני אל מול המלים, שיש כאילו אני ומלים, ואנו מניחים מכורח ההרגל שמדובר למעשה בשתי ישויות נפרדות.

אני, בין היתר המורה או המנחה שרוצה לדבר על כתיבה ועל טובתה, קורא לכם הכותבים והכותבות, הלומדות והלומדים, להבין שלא כך, או לפחות לנסות ולתרגל את החשיבה שלכם על כך. כתיבה איננה אקט אקסטריטוריאלי לנו. מה פתאום? למה ככה? שכן, יש להבין ולמשמע, ושוב אני מדגיש, לתרגל בתוכנו את הכתיבה כפעולה המשכית, אינטגראלית וּרציפה מתוכנו, היא אנחנו, כתיבה היא גרורה ושלוחה של הגוף, כתיבה היא אקסטנציאלית אם תרצו, היא נמשכת מאיתנו, כך שבבואנו לכתוב נבין שאין דבר כזה אני והמלים, אלא אני עם ובתוך המלים, וזהו הצד המשמח בהליכה אל האחורה של מקורות מעשה הכתיבה. עלינו, נשות ואנשי הכתיבה, לסרב לקבל את מעמד הכתיבה, את הכתיבה-עצמה, כפעולה נפרדת מאיתנו, וכתוצאה מכך, מתפיסה זו, עלינו לדחות את הכתיבה גם כפעולה קבועה, מיסטית, מיתית ורחוקה, טלאולוגית, קמאית ובלתי משתנה, כזו שלצערנו מתורגמת לנו בין היתר כספרות, ולא ככתיבה.

להפך, באפשרותנו וביכולתנו, ואף יותר מככה, מכורח תפקידנו הכותבות והכותבים – צריך שיתעורר בנו הקוד המוסרי שיהיה משותף לכולנו והוא – למשוך את הכתיבה מן המעמד העליון והסטאטי שלה לכאורה, להדביק אותה אלינו, להפר את הרגולטיביות שלה, את קיבעונה כאידיאל, כפי שעושה זאת לא פעם הספרות. האיש והאשה הכותבים, הלומדים לכתוב, אינם מצטרפים אל הכתיבה, כפי שבטעות מסוימת נדמה לנו שאנו בסך הכל ורק מצטרפים אל ציר הזמן, (כך היידיגר הציג בין היתר את מושג "זמן"). אלא, האיש והאשה בעת הכתיבה נמצאים איתה, בה, עם הכתיבה, באלסטיות המוחשית שלה, בהשתנותה ובהכרת תכונותיה אלה, מתוך ידיעה שאין היררכיה ביני לבינה. כתיבה היא איננה ערך, ודאי לא דבר מקודש או עילאי במובנים אומנותיים נשגבים, ועלינו להבין זאת וכך למצוא ולהמציא מהלכים ודפוסים שלעולם אינם עומדים במקומם, לאתֵר דרכים שמשתנות ללא הרף, ואנו כל הזמן חומקים ומתחמקים מרצף ומסדר קיימים.

חברי הכותבים והכותבות, לומדי הכתיבה – אני קורא לכם להטיל ספק בכל הקבועים והתקועים של הלשון והשפה, של הנרטיב והפואטיקה, של ההכרה שלכם ביחס אל עצכם וביחס אל הסובב את עולמכם. הטילו ספק בכל על מנת לייצר את עצמכם, לא בהכרח כדי לגלות את פנים ההוויה וההכרה שלכם, אלא על מנת שתהיו בתהליך, שתהיו בדרך, שתהיו בשלב ובמעבר בין לבין לבין. זכרו: "אמת איננה מתגלה, היא נוצרת", כפי שניסח רודולוף קארנפ איש "המפנה הלשוני". מי שעניינו ועניינה בכתיבה אינם עסוקים בגילוי, בכינון ז'אנרים חדשים, או בהמצאה, אלא ביצירה המתהווה, בין היתר באימוץ הקיים ובסכסוך השפה, כלשונו של רולאן בארת. עלי ועל נשות ואנשי הכתיבה לחשוב באופן אנטי-מהותני מובהק, עלינו להיות יזמים ויוזמים, יצרנים, גנרטיביים בלעדיים והווים את ההוויה של הכאן ושל העכשיו.

ואיך תעשו ונעשה את זה? באמת איך? אריסטו מדבר על יחס המעשה אל הפוטנציה, הוא רואה ביוצר שמנהל את דרך עבודתו האמנותית ביחס אל הדבר המוגמר, אמנם הדבר הבלתי ממשי, אך בכל-זאת הדבר שאליו היוצר צריך להגיע. כלומר, יש כאן דיבור על יצירה מוכתבת במידה, יצירה שגלום בה הסדר מראש והיא סגורה. מחשבה זו הופכת את היוצר לאוּמן בעל מלאכה, שכבר מלכתחילה נקבעו האידיאה והתוצר האמנותיים השלמים של היצירה. אני מסכים באופן לא מבוטל שיש בכתיבה אוּמנות, שאנו הכותבים והכותבות אנשי מלאכה, ארטיזנס, ובידינו כלי עבודה וחשוב להתמקצע בהם, להכיר את האחיזה בהם ואת החציבות, השיופים והאופנים שיש לעשות עם החומר.

אך בצד זה, אני קורא לכם להרהר בדבר הרעיון האריסטוטלי, שנטוע עמוק מזה אלפי שנים בתפיסה ההכרתית שלנו, ובהתאם בפרקטיקה הנכתבת שלנו – המוכתבות וההתקדמות לקראת הדבר השלם והמוגמר. מה שאני אומר לכם הוא שכלל אין צורך שתנסו להניע את כתיבתכם כלפי אותו סיפור או טקסט פוטנציאליים שעומדים לנגד עיניכם. נועו עם הכתיבה באשר היא, היו איתה, בטלו את רעיון הדבר הסופי והמוחלט של הסיפור, ורק כאשר תגיעו אל הסופי והמוחלט תבחנו אותו, אם בכלל תרצו בזה, כי לא בטוח שיש כלל צורך בכך. היו במעשה, לא בפוטנציה שלו. היו בכתיבה הנכתבת, לא בכתיבה המוכתבת.

אני אומר את אלה הדברים כי אני מתעקש, בעת מעמד הכתיבה, על חשיבה בלתי רציפה ובלתי כרונולוגית בעליל, חשיבה שאינה נסמכת על הרצף, כי אם אחת שמבטלת אותו, שלא נעה בציר הישר והליניארי של הסיפורת, של הפרוזה, של תפיסת מהו סיפור, מהי עלילה, מהי דמות, מהו זמן ומהו מרחב או חלל, וכמובן – מהי עבודת השפה. עלינו לנסות וללכוד את המֶשֶך, כפי שברגסון מגדיר אותו, עלינו להיות הגלים שלו, האֶתֶר העליון של הנתון אותו אנו כותבים. אלה נקודות שלא צריכות לתת לנו מנוח.

כן, אין שום דבר רע בכך שתיוותרו במצב של אי-הבנה, של כתיבת התרחשויות ואירועים בלתי ברורים (אני רק יכול לדמיין כמה טוב ונפלא ואיזה רווח היה לספרות הישראלית, ובעיקר לסופרים ולסופרות הישראליים, הוותיקים והחדשים, לוּ הרשו לעצמם להגיע אל אי-ההבנה, כך שהיו כותבים טקסטים שבהם הקריסטליות הסמנטית, או הצורנית, היתה נמוגה ומתפוגגת).

אני פונה אליכם ואליכן ואומר – היו בטוחים באי-הוודאות שלכם, לא בטוחים בסיפור שלכן, או ברעיון, או חס וחלילה במסר שאתם ואתן מבקשים להעביר. תפסו את החומר המילולי, את האני המטריד שבכֶן, את העצמי, ובהם התעסקו – הכירו בייצוג הכפול של האני, כפי שקורה לכל מי שעוסק בכתיבה, ואתגרו אותו, העניקו לו את ביטחון שבריריותו, את ביטחון ערעורו, את הביטחון של נצחיותו הבלתי מתפשרת. עליכם ועלי הכותבות והכותבים לוותר על יומרה מלהציג רעיונות שלמים ואורגנים, ולהתמסר לפעולת הכתיבה הקרדינאלית.

בימינו אנו, במצבנו, ברוח התרבותית והחברתית המנוונת להתרשמותי ולחוויותיי, יותר מכל יש לשאול מהי "כתיבה", ומדוע היא כה גורלית לחיים שלנו? עלינו להתחיל לנסות ולהבין את זה – הכתיבה שנזנחה וננטשה לטובת מפעל הספרות, היא הפעולה הגורלית והדחופה שיש בה כדי להוביל את ה"המצב שלנו" לכדי תנועה, כלומר, לכדי שינוי, לאי-הישארות במקום הטובע.

תמיד הֶיו חושבים כיצד אתם ואתן מפרים את קיפאון העבר ואת דברי הימים של הסיפורים שלו, ובהתאם גם את הטקסטים הנכתבים שלכם ושלכן.

IMG-20150320-WA0017 IMG-20150320-WA0021

ואלה התודות שהושמעו בערב ההשקה, לצוות המגדלור ולצוות אחוזת בית

תודה לדליה וּלרונה מהמגדלור, שהזמינו אותי לפני חמש שנים להעביר אצלן סדנה בכתיבת יומן, אחרי שקראו את ספרי "אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה". היוזמה הזאת, לחבר בין הספר והמחברת שלו לבין  אנשים כותבים או כאלה שרוצים לכתוב, מבאי החנות, היא מסוג הדברים המפתיעים והמעוררים שקורים בחנות הספרים הנהדרת הזאת, יצירתית מאין כמותה, שעושה לי כל הזמן חשק לכתוב ולקרוא ולכתוב ולקרוא, והכל נעשה כאן בנדיבות שלמה. רוחו הטובה והחכמה של המקום הזה ניכרת בכל אחת מחברות הצוות – אפרת וענבר, מרגלית ונוגה. תודה לכולכן על הדלת שפתחתן לפני והשארתן פתוחה.

תודה גם לשרי גוטמן, ולצוות של אחוזת בית, סמי, שערך בתשומת לב את ספרי, ורונית וציפי, הוצאה שגם בה שורה רוח טובה, מקצועית לעילא, ומלאת השראה. אני בת מזל שדנה הפנתה את כתב היד שלי לשרי, וששרי בחרה, כנגד כל הסיכויים וההערכות, להוציא לאור ספר עיון קצר מדי מבחינה מו"לית בנושא איזוטרי מדי מבחינה מו"לית בעיצומו של משבר חמור מדי בשוק הספרים. אני מאחלת לכל סופר וסופרת טיפול מו"לי כמו זה שאני מקבלת עכשיו.

ותודה לכל מי שקרא את הפוסט הזה עד לנקודה הזאת.

איך להוציא דברים מהקשרם (כיצד אשתמש בביקורות לטובת יחסי הציבור). פוסט שמיני על המסע לקידום מדריך הכתיבה שלי

 

הכל קורה מהר מאוד, אני חושבת. הספר לטפס על ההר, או: איך לכתוב ראה אור לפני חודש בדיוק, ב-1 בפברואר, וכבר רוב האירועים של יחסי הציבור מאחורי. שלושה ראיונות ברדיו, אחד בבלוג ספרותי, אחד באתר אינטרנט מרכזי, אחד בעיתון בדפוס, וגם שתי ביקורות בבמות ספרותיות מרכזיות – במוסף ספרים של הארץ ובמוסף הספרותי של ידיעות אחרונות – ועוד המלצות בפורמטים שונים. אני מקווה שיהיו עוד, אבל אני מרגישה שגם כך זהו שפע שאני מתברכת בו (הרבה בזכות עבודתה הטובה של ציפי לוין, אשת יחסי הציבור של הוצאת אחוזת בית).

על חוויה שחוויתי בהקשר של הראיונות העיתונאיים כתבתי בפוסט קודם. עכשיו הגיע זמנן של הביקורות – לשמחתי, כולן עד עתה מצוינות.

עכשיו זהו זמן של ליקוט והבלטה. של בחירה – בפינצטה לפעמים – של דברי שבח, ניסוחים קצרים וקולעים, שנכתבו על הספר. אלה אמורים לסייע במאמץ לשכנע רבים ככל האפשר שיקנו את הספר ויקראו, ואף יאהבו [ההנחה היא שדברי שבח של בני סמכא עשויים להשפיע לא רק על הקנייה אלא גם על האופן שבו הספר ייקרא כאשר נהיה איתו לבד, בחדרנו הפרטי, לאורה של מנורת הקריאה. שימוש מוצלח בדברי שבח של הביקורת עשוי אפילו לייצר מצב עניינים כזה:  נניח שאנחנו לא מתחברים ליצירה, אבל מבקר הספרות בעל ההשפעה כתב שזו יצירה מעודנת, מאתגרת, וחשובה מאין כמותה. אם כך, נתאים את דעתנו לדעתו, בלי ידיעתנו].

 

עלי להודות: מלאכת הוצאת דברי השבח מהביקורות לטובת יחסי הציבור קשה הפעם יותר מבעבר. וזאת אף שלא נכתבו אלא דברי שבח. העניין הוא שקשה למצוא התנסחויות שאינן מחוברות להקשר מורכב.

האתגר הגדול של המשימה הזאת הוא: להוציא דברים מהקשרם בלי לשקר. נניח, אם כותב מבקר על ספר כלשהו, ש"הספר עשוי היה להיות מרתק, ערכי וחשוב, אלמלא היה כתוב בנימה מניפולטיבית וגסת רוח", ברור לכל שאסור לכתוב במודעה שהספר, לדעת המבקר, "מרתק, ערכי וחשוב". זה יהיה שקר.

אבל אפשר לעשות הרבה דברים אחרים. נניח, אם כתב המבקר ש"הספר מרתק, ערכי וחשוב בחלקו הראשון, אבל מידרדר לזוטות מרגיזות בחלקו שני", האם כללי האתיקה של יחסי הציבור אינם מאפשרים לכתוב במודעה כי המבקר חשב שהספר "מרתק, ערכי וחשוב"? אני לא יודעת. מה דעתכם?

עכשיו לעניין ספרי שלי. למזלי ולגאוותי, אין אמביוולנטיות ביחס לטיבו של ספרי. אבל יש אמביוולנטיות בהקשר רחב יותר. בשתי הביקורות המרכזיות, זו של אריק גלסנר ב"ידיעות אחרונות" וזו של בני מר ב"הארץ", הביקורת נכתבה בהקשר של חשדנות כלשהי כלפי סוגת מדריכי הכתיבה, ומלאכת הנחיית הכתיבה. המדריך שלי לדעתם מצוין, אף שבסך הכל מדריכים לכתיבה הם עניין מפוקפק. יש לי דין ודברים עם החשדנות הזאת, שאני תופשת כשמרנית לכל הפחות – ישראלית מאוד, מיושנת מאוד – אבל לעניינו כאן אין מה לעשות.

 

אציג כאן דוגמאות לקושי בהוצאת הדברים מהקשרם מהביקורות הללו לטובת יחסי הציבור.

בביקורת ב"ידיעות אחרונות", אריק גלסנר עורך השוואה בין ספרי, "לטפס על ההר, או: איך לכתוב", לבין מדריך כתיבה אחר שראה אור באחרונה, "איך כותבים סיפור", מאת אורי פרץ שרון. קשה מאוד להוציא דברים טובים על הספר בהקשר של ההשוואה, בלי להנכיח את הצלע השנייה במשוואה.

 

מה עושים, למשל, עם משפט כזה:

שני הספרים שונים זה מזה לחלוטין בעניינים עקרוניים למדי. תפיסת העולם של פרץ-שרון באשר לספרות היא טכנית, מוכוונת-קורא ומחולנת, זו של קזין היא פסיכולוגית, מוכוונת-כותב וערכית.

 

ואיך מוצאים דברי שבח בשביל יחסי הציבור מקטע כזה:

 

"ספרה של ארנה קזין הוא הרבה פחות מקיף, יסודי ומפורט, ועם זאת הוא עניין אותי הרבה יותר. קזין מביטה על הכתיבה מהצד הנגדי, לא מצדו של הנמען אלא מצדו של המוען. היא עוסקת, לפיכך, בשאלה הפילוסופית העקרונית למה לכתוב בכלל ובמעצורים הפסיכולוגיים שבולמים את הכתיבה. הצורה שבה הספר כתוב הולמת את התוכן שלו. קזין אינה מציעה מין מבט אולימפי אובייקטיבי על הכתיבה (פרי סיכום של חכמת הדורות) אלא מביאה את עצמה כדוגמה".  

 

אין כאן משפטי יחסי-ציבור טובים. אבל לא אוכל לוותר על הטון החיובי מאוד של הביקורת. נראה לי שלטובת יחסי הציבור אוציא דברים מההקשרם דווקא בקטע שבו גלסנר מציין את ההסתייגות היחידה שלו מספרי:

 

אולי נכון היה לתאר את הספר כמסה על הכתיבה, שמתכתבת עם מסות אחרות בנושא זה, יותר מאשר כמדריך (כלומר, לא "איך לכתוב", כפי שמופיע בכותרת). ובעצם, כשחושבים על זה, זו ההסתייגות המסוימת שיש לי ממנו: אי המוגדרות הז'אנרית שלו, היותו חצי מדריך וחצי מסה.

 

אולי נעשה משהו כזה: המדריך של קזין הוא חצי מדריך, חצי מסה – פסיכולוגית, מכוונת לכותב וערכית – על הכתיבה, שמתכתבת עם מסות אחרות. אריק גלסנר, ידיעות אחרונות

 

קצת חלש, קצת ערוך, אבל בסדר.

 

הביקורת של בני מר ב"ספרים" ב"הארץ" עשירה בדברים טובים על ספרי, אבל גם בהסתייגות מעצם הרעיון שאפשר וצריך וכדאי ללמד כתיבה. השורה התחתונה של הביקורת שלו היא: "אם אתה סובל מטיפוס בהר, למה להסב סבל גם לאחרים, שיצטרכו לטפס ולקרוא בעקבותיך? השאלה 'למה לכתוב' חשובה לאין ערוך מהשאלה 'איך לפרוץ מחסום כתיבה'; עדיף שלא לפרוץ את המחסום הזה אם לא מוכרחים".

 

עכשיו עלי להתעלם ממצב הרוח מחמיץ הלב הזה, ולנסות לדלות מתוך הביקורת דברים טובים ושמחים. הנה, מה לעשות עם פסקאות הפתיחה האלה:

לפני חודשיים בדיוק התפרסמה  כאן, במוסף ספרים, רשימתו של מתן חרמוני על "איך כתובים סיפור", המדריך לכתיבת פרוזה של אורי פרץ־שרון. חרמוני תיאר שם את הפיכת הלב שלו: מפקפוק בצורך בסדנאות הכתיבה ובמדריכים הנלווים אליהן ועד הכרה בחשיבותה של בנייה הנדסית בכתיבה.

לכן נאנחתי בלבי כשראיתי את הספר החדש "לטפס על ההר או איך לכתוב" מאת ארנה קזין. נאנחתי, מפני שאיך אפשר לכתוב שוב על עוד מדריך כתיבה, ואיך אפשר שלא לכתוב על הספר הזה רק מפני שלא הגיע ראשון במרוץ אל חנויות הספרים. קזין יודעת לכתוב, והיא גם מלמדת זה שנים איך לכתוב, ובאמת יש למלים שלה ריח מיוחד.

קזין עצמה היתה מסתייגת כנראה מקביעה כללית שכזאת. "בכל פעם שאתם רואים בטקסט שלכם הפשטה, הורידו אותה לארץ, תנו לה משקל, עשו אותה קונקרטית", היא מפצירה. כלומר: אל תכתבו "ריח מיוחד", אלא תארו אותו. זו עצה קלאסית, המנוסחת באנגלית בקצרה במלים : Show, don't tell הראו, אל תגידו, אבל קזין מצליחה להפוך אותה לחושנית.

 

נראה שאקח מכל הנ"ל את המשפט הזה:

קזין יודעת לכתוב, והיא גם מלמדת זה שנים איך לכתוב, ובאמת יש למלים שלה ריח מיוחד.

 

ומה לעשות עם הפסקה הזאת:

הדוגמה הזאת יכלה להיראות דידקטית מדי, אבל עובדה — העיקרון עובד, כפי שכתב סקוט פ' פיצג'רלד: "תתחילו באינדיבידואל ועד מהרה תגלו שיצרתם טיפוס; תתחילו בטיפוס, ותמצאו שיצרתם לא כלום". העיקרון הזה מצוטט בספרה של קזין, המקושט (גם על השימוש בשם התואר הזה עלי להתנצל, כי קזין מבקשת שוב ושוב "הימנעו ממלים מתגנדרות") בציטוטים יפהפיים של סופרים. למשל, בפרק המבוא "למה לכתוב", היא מתרגמת את דבריו של ג'ורג' אורוול: "כתיבת ספר היא מאבק נוראי ומתיש, כמו התקף ארוך של מחלה מכאיבה…"

 

נראה שאקח מכל הנ"ל את המשפט הזה:

ספרה של קזין מקושט (על השימוש בשם התואר הזה עלי להתנצל, כי קזין מבקשת שוב ושוב "הימנעו ממלים מתגנדרות") בציטוטים יפהפיים של סופרים.

 

וממקום מורכב אחר אקח את המשפט הזה:

קזין מבקשת להתחבר לאונה הימנית, שלא לומר ללב, ואפילו להשראה. קזין רואה את הכתיבה כמסע אל תוך הנפש; וממילא — ככל שהמסע הזה מודע יותר כך הוא מוצלח יותר.

 

אכן לא פשוט, כל העניין הזה. אבל החדשות הטובות: עושה רושם שגדלה הלגיטימציה להביא למודעות יחסי הציבור לספר גם ציטוטים ממקורות, שאינם ביקורת רשמית במוסף ספרותי.

אוכל להוסיף, למשל, מדברי ההמלצה של אילן שיינפלד, סופר ומנחה כתיבה, בבלוג שלו:

 

…אם כבר במהלך הקריאה בספר הזה מתעוררת בי תשוקה לכתוב, ואני מתיישב וכותב, ואפילו איני יודע על מה, ודאי לי שזהו ספר טוב לכתיבה. זה מה שקרה לי, אתמול והיום, ביממה האחת שגמעתי בה את ספרה של ארנה קזין.

 

או:

לקוראיי הכותבים, אני ממליץ לכם בכול לב על הספר הזה. אפשר לקוראו ביום אחד. אבל הוא יהדהד בלבכם במתיקותו ובחכמתו עוד ימים רבים אחרי כן. דבר זה לא ניתן לאומרו על כול ספר, ודי בזה כדי לקראו באהבה.

 

ומרונה גרשון, בתוכנית הספרותית שלה ברשת א', אקח את המשפט הזה:

 

במהלך קריאת הספר הזה מצאתי את עצמי עוברת מכתיבת שאלות על הספר לכתיבה של איזה קטע פיוטי. עוררת בי משהו. וזהו סימן ראשון להצלחה.

 

ומאפרת, מצוות חנות הספרים המגדלור, אקח את ההמלצה הזאת (שהופיעה בבלוג הספרותי של ירין כץ):

 

כמו בספריה הקודמים גם כאן במדריך הזה, ארנה קזין מלמדת אותנו לא רק איך לכתוב אלא גם, ובעיקר, איך לחיות. עיניים פקוחות לרווחה, נשמה יתרה, היכולת להאיר פינות נסתרות: כל מה שעושה ספרות לגדולה וסופרת לבלתי נשכחת.

 2015-02-27 07.12.37

 

במלים אחרות, יש עם עם מה לעבוד. המשימה הבאה שלי: להסתובב קצת בחנויות של סטימצקי, להכיר למוכרות ולמוכרים את הספר שלי. בחנויות הפרטיות, לגאוותי ולאושרי, הספר נמכר בהצלחה, ואף נחשב לרב מכר. בסטימצקי לא לגמרי שמעו עליו. אמרו לי שכדאי לחלק למוכרים עותק לקריאה. קניתי כמה עותקים לטובת המשימה הזאת. מתברר שהסיבוב הזה בחנויות הוא חלק חשוב בעבודה.

 

 

 

 

 

 

 

השיחה מתה. יחי האינסרט (המונולוג, הפוסט והסלפי). או: מה קורה לעיתונאי התרבות

תראו, קורה דבר משונה – שלא לומר מעציב עד העצם. אני מתכוונת לתופעה תרבותית, שאולי הכל יודעים זה כבר על קיומה, אבל אני מבחינה בה כעת לראשונה. הדבר מתחוור לי בעיצומו של סבב ראיונות משמח לכבוד צאתו לאור של ספרי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב".

בשבועיים-שלושה האחרונים זכיתי להתראיין בכמה במות עיתונאיות – שלושה ראיונות בתוכניות רדיו, אחד בבלוג ספרותי, אחד במדור ספרותי של עיתון אינטרנט מרכזי ושניים בעיתונים בדפוס. זה אינו עניין של מה בכך. אני מכירה טובה לכל מי שפתח את הדלת לפני.

קשת הראיונות נעה בין שני קצוות טובים: בצד אחד, ראיון עם רונה גרשון בתוכנית הספרותית שלה, שהתקיים באולפן של רשת א'. שיחה נעימה של כרבע שעה, פנים אל פנים, שקדמה לה שיחת היכרות קצרה. המראיינת קראה ואהבה ושאלה שאלות וציטטה והקשתה. לא ברור כמה מאזינים יש לתוכנית הזאת, ברשת הזאת, שאיום של סגירה מרחף עליה כל העת.

בצד השני של הקשת, ראיון עם ירין כץ שכותב בלוג פרטי, בהתנדבות, "קורא בספרים". השאלות שלו ביטאו סקרנות ומחשבה והתלהבות מעצם העניין, וכולו נדיבות. בתווך בין שני הקצוות הטובים, היו עוד ראיונות טובים – בהם שאלות מעניינות, חלקן יותר מאחרות. הרוב עסקו בשאלה אם בכלל אפשר ללמד כתיבה, ולא התקדמו הרבה מעבר לכך – לא נגעו בשאלה איך אנחנו לומדים לכתוב –  אבל זה אינו הדבר שעליו אני מבקשת להצביע ברשימה זו.

ובכן, הדבר המשונה שקרה הוא זה: חוץ מהראיון ברשת א', וחמש דקות עם כתבת של עיתון מרכזי בדפוס, לא נפגשתי פנים אל פנים, ולא דיברתי בטלפון עם אף לא אחד מהמראיינים. ראיון אחד התנהל בחילופי אי-מיילים – בלי שום התכתבות של היכרות ושום שאלות רקע; האימייל הראשון היה בן שורה אחת, ובו השאלה הראשונה, ולא נשלח אימייל אחרון בתודה או בסיכום, פשוט נגמרה ההתכתבות באחת. בשני מקרים אחרים שלחו לי את השאלות מראש בכתב, כשאלון מוכן. ואני הכנסתי תשובות לשאלות במייל חוזר. במקרה אחד פגשה אותי עיתונאית לחמש דקות בדיוק, ושמטה את העט ברגע שהיו לה שלוש השורות שבשבילן באה (זה היה מה שנקרא – בהשאלה מתחום הרדיו – אינסרט לכתבה). התיאור הזה מדויק ואני לא מגזימה. התחקירניות של תוכנית רדיו מרכזית המשודרת בשידור חי לא דיברו איתי בטלפון לפני השידור. הן ביקשו בהודעת טקסט שאשלח להן נקודות לשיחה בכתב בדואר אלקטרוני. שלחתי להן את הראיון שהתפרסם באתר האינטרנט המרכזי, והמראיינת בתוכנית הרדיו המרכזית פתחה את הראיון בשידור חי בקריאת דברי הפתיחה של הראיון האינטרנטי.

אבל השיא המטלטל בשבילי היה כאשר פנו אלי לראיון בתוכנית רדיו מרכזית בתחנה צבאית. הפעם, לא זאת בלבד שלא דיברו איתי בטלפון, ולא פגשו אותי פנים אל פנים, ואפילו לא התכתבו איתי לצורך רקע והיכרות, הפעם הראיון התנהל באופן המנוכר ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי: הכתב שלח לי שלוש שאלות בהודעת טקסט (אס-אם-אס). וביקש שאקליט את עצמי בטלפון החכם ואשלח לו את ההקלטה במייל.

אני חייבת לספר לכם: גוש של דכדוך ירד לתוך לבי באותם רגעים. התרציתי. סגרתי את דלת חדר השינה, שבקצהו פינת העבודה שלי, התיישבתי על הכיסא, והקלטתי בבדידות גמורה תשובה לאחת השאלות שנשלחו באס-אם-אס; דמיינתי את עצמי עונה לאדם שאת קולו כלל לא שמעתי. האפליקציה נענתה עד מהרה ללחיצות המקלדת הקטנה, והקול שלי נשלח לתחנה הצבאית דרך מערכת הדואר האלקטרוני. לא היה שום הקשר לדברים שהקלטתי. לא היה לי – אין לי – מושג מה ייעשה איתם. לא היתה לי אפשרות לדייק, לתקן, להתריס, לצחוק, לכחכח, להשתעל, להתרעם או להקשיב. השאלה נשלחה כהודעת טקסט. התשובה הוחזרה בהודעה מוקלטת. השיחה מתה.

לא קשה להסביר מה קורה לעיתונאי התרבות במוסדות העיתונאיים המסורתיים – עיתוני הדפוס והרדיו. משלמים להם מעט מדי, מעמיסים עליהם יותר מדי משימות, מריצים אותם בתחרות אינסופית על בלעדיות וקדימות ודד ליין ואון ליין. אין פלא שאין להם זמן להיפגש לשיחה על כוס קפה, ואין להם זמן לראיון רקע, ואין זמן לקרוא את הספר שבגללו מקיימים ראיון. הכל נעשה בשירות היחצ"נות, כי היחצ"נות היא המקור הכי זמין לחומרי סיקור, ואין זמן לעשות עבודה עיתונאית. אני נזכרת שלפני כעשר וחמש עשרה שנים, כשכתבתי ב"הארץ", היה זה בבחינת כישלון קטן אם לא השגנו ראיון פנים אל פנים עם מרואיין מבוקש  – גם אם היה באותה עת בחו"ל. ראיון טלפוני נחשב ראיון בדרגה שנייה. ראיון בכתב – מוצא אחרון, וצריך היה לציין בטקסט, במבוכה מסוימת, שמדובר בראיון נחות שכזה. יחד עם זאת, לא אתייהר. אני זוכרת גם שלפני כשמונה שנים, כשכתבתי ב"גלריה" ב"הארץ", לקחה אותי לשיחה העורכת הנהדרת איריס מור והעירה לי: "ארנה, נראה לי שהפסקת להתעניין באנשים. את רוצה לכתוב רק על תופעות. אין תופעות בלי אנשים". היא העירה לי על כך משום שבאמת העדפתי אז להמעיט בראיונות ולעבור לכתיבה של מאמרים. ההתמסרות שנדרשה לקיום ראיונות אישיים עם מרואיינים מעניינים התישה אותי אז. יותר מדי עבודת רקע. יותר מדי זמן למפגש. יותר מדי קשב וקשר. איריס מור עלתה על משהו עקרוני, ולא רק על העצלות שלי.

אני חושבת שהתופעה הזאת –  מותה של השיחה – חורגת מהעניין הכלכלי של העיתונות הגוועת.

מלותיו של תיאודור אדורנו, ב"מינימה מורליה" מ-1951, מהדהדות כעת בראשי: "האמירה הישירה, בלי סטיות מהנושא, היסוסים או הרהורים, שזורקת אל האחר את העובדות ישר בפנים, נראית בדיוק, בצורה ובמהות, כמו פקודה פשיסטית שפוקד האילם על השותק". אדורנו דיבר על תופעה שרווחה בימיו: אנשים הפסיקו להקפיד על נימוסים מופלגים, הליכה בפתח השיחה סחור סחור, החלפת רשמים על מזג האוויר, מלות כבוד ופלפול, לפני שהגיעו לעניין עצמו. הכל נעשו ענייניים וישירים. "כביכול המרחק בין אנשים הפך לקו ישר, כאילו היו רק נקודות", כתב אדורנו.

כן, זה אינו דבר חדש. אבל משהו בחוויית הראיונות הללו – שנפקדו מהם המפגש, השיחה, הבירור, ההיכרות, מחוות הנימוס והעניין והסקרנות – הפיל אצלי את האסימון. פתאום כל סימני הסמיילי והלבבות והלייק ושאר האמוטיקונים (הרגשונים בעברית), הציורים הקטנים שמסמנים רגשות, וכל האס-אם-אסים והווטסאפים ואפשרויות ההקלטה העצמית והסלפי – כל התקשורת הזאת שמתקיימת כל העת וכביכול מוודאת שלא נהיה לרגע לבד – פתאום אני מבחינה במובן מאליו: מאחוריהן נעלמה השיחה.

נעלמו מחוות הקול, והקשב בעיניים, וההפתעות, וחילופי הדעות, והתעוררות הרגשות, וההפלגה לעניינים שאינם העניין עצמו. נעלם כל מה שאינו לתכלית מסוימת מאוד, קבועה מראש, עירומה. תכלית השיווק והמכירה.

 

 

 

איך מפיצים את הבשורה #6. והפעם: איך מתמודדים עם תחרות

מצד אחד: קצת מוזר לחשוב על מתחרים בהקשר של יצירה ספרותית. אם אני כותבת, נניח, סיפורים קצרים, אני לא מתחרה באליס מונרו הקנדית או באלי סמית הסקוטית או בלידיה דיוויס האמריקאית, שכותבות גם הן סיפורים קצרים.  אין כאן תחרות. יש כאן משהו אחר: אני מוסיפה את הסיפורים שלי למדף הסיפורים הקצרים, שבו הסופרות האלה, האהובות עלי, מובילות דרך, פותחות דלת לאחרות, לאחרים.

אני כותבת, נניח, על יחסים, קצת מקולקלים, על כמיהה שאין לה מימוש, על תשוקה, על אלימות שבאהבה. הן כותבות על יחסים, קצת מקולקלים, על כמיהה ותשוקה ואלימות, ועל דברים רבים אחרים. עכשיו יש מקום לכולם. כל אחד הוא עולם. הסיפורים שלי מתייחסים לסיפורים שלהן, שואבים מהם השראה, אבל אין תחרות.

מצד שני: לפעמים התחרות מתחוללת. אם גם קרל ברנסטיין וגם ג'ף גרת חיברו כל אחד מהם ביוגרפיה של הילארי קלינטון, ושתי הביוגרפיות רואות אור בעת ובעונה אחת, ניטשת ביניהן תחרות. המבקרים יתייחסו להבדלים ביניהן. המוכרים בחנויות יצטרכו להמליץ על זו או על זו. או לפחות להבחין ביניהן. ביוגרפיה אחת תצליח יותר מהאחרת.

והנה, רואה אור מדריך הכתיבה שלי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" באורח פלא – באורח הצייטגייסט, רוח הזמן – כמה שבועות אחרי שרואה אור מדריך כתיבה מקורי אחר בעברית: "איך כותבים סיפור – מדריך לכתיבת פרוזה" מאת אורי פרץ-שרון. שנים איש לא חיבר כאן בישראל מדריך כתיבה, בעברית. ופתאום יוצאים שניים ביחד. לכאורה, יש בינינו תחרות. לכל הפחות, התחרות הזאת באה לידי ביטוי בנקודת המכירה: כשמבקשים מהמוכרים בחנות להמליץ על מדריך כתיבה, עליהם להכריע – על זה ימליצו או על זה.

טוב, זו התמודדות מאתגרת, ואני כבר בעיצומה. החלטתי לחבר בשבילי (ובשבילכם, למקרה שתיתקלו בסיטואציה דומה) מדריך קצר: איך להתמודד עם תחרות. הנה טיוטה של כמה עקרונות פשוטים, ראשוניים, לעיונכם (מבטיחה עוד  לעבוד ולשפר לפי עצותיכם):

  1. הכירי במתחרה. הכירי את המתחרה. קראי את ספרו. 
  2. החמיאי לו. מצאי את סגולותיו והצביעי עליהן.

הנה, ניסיון: המדריך של פרץ-שרון ניחן ברצינות וביסודיות. יש בו עושר של דוגמאות מתוך הספרות העכשווית והקלאסית. ויש בו כמה וכמה עצות טובות. כמו בפרק העוסק בשאלה איך מתכננים סיפור, שבו הוא מציע לפתוח ב"נקודת מוצא כלשהי, פרט יחיד מתוך סיפור שלם, שעולה בדעתנו וכובש את לבנו: סיטואציה שמסקרנת אותנו, דמות שמרתקת אותנו, סוגה שאהובה עלינו, שאלה שמעניין אותנו לחקור".

  1. נסחי בשביל הקוראים את ההבדל בין שני הספרים. אל תמתחי ביקורת על הספר המתחרה. אל תבליטי את חסרונותיו – לכל ספר יש חסרונות. עמדי על ההבדלים במהות. הראי שבעצם אין כאן תחרות אלא שני עולמות נפרדים.

הנה, ניסיון: ישנן בעצם שתי סוגות של מדריכי כתיבה. את האחת אכנה, מדריכי השיטה, או הנוסחה. את השנייה: מדריכי ההשראה. ספרו של פרץ-שרון נמנה עם מדריכי הנוסחה, ובהם "סיפור" של רוברט מקי, "בונים סיפור" של יונתן יבין וגם קלאסיקות כמו "היבטים של הרומן" מאת א.מ פורסטר. מדריכי הנוסחה מבקשים להציע כללים לכתיבת סיפור אפקטיבי – איך לבנות דמות, איך לתכנן עלילה וכיוצא באלה. הם מתאימים לסוגה אחת מסוימת – בדרך כלל הרומן, או התסריט.

"לטפס על ההר, או: איך לכתוב" נמנה עם קבוצת החיבורים על הכתיבה והמדריכים לכתיבה שעניינם השראה. נמנים עמם חיבוריהם המופתיים של ג'ורג' אורוול ווירג'יניה וולף וסוזן סונטג ורבים אחרים, וגם מדריכים מובהקים יותר כמו אלה של אן למוט ונטלי גולדברג. מדריכי ההשראה מלווים את הכתיבה, את התהליך, ובכלל זה את העמידה מול מחסומים, את העבודה על התיקונים, את הקשיים הטכניים והנפשיים. הם מתאים לכל סוגה ספרותית באשר היא – רומן או סיפור קצר או נובלה או מאמר או מסה. הם מתאימים לסופרים שיצאו להם מוניטין מצוינים וגם לסופרים בתחילת דרכם. העניין שלהם הוא מלאכת הכתיבה. אומנותה ואמנותה.

מדריכי ההשראה

 

 

 

4. נסי לחדד עוד מעט את ההבדלים.

הנה, ניסיון: מדריכי הנוסחה נקראים במידה רבה כהרצאה – מרתקת בדרך כלל – על כתיבה. מדריכיההשראה, לעומת זאת, נקראים כשיחה.

הכתיבה של מדריכי הנוסחה היא שכלתנית, לפעמים. מדריכי ההשראה בדרך כלל פואטיים יותר מאשר אינטלקטואליים.

את מדריכי הכתיבה מאפיינת כתיבה משתפת. סופרים וסופרות מספרים על ההתנסות שלהם. כתיבה משתפת היא כתיבה שאופיינית לסוגת המסה האישית, סוגה נעלה, פופולרית מאוד בארצות דוברות אנגלית וצרפתית וערבית, שאינה נפוצה במקומותנו.

5. נסי לא להתלונן. לא לכתוב משפטים כמו "המסה האישית היא סוגה נעלה שאינה נפוצה במקומותינו".

6. הבהירי שבעצם אין כאן תחרות. אלא מגוון. שני מדריכי הכתיבה, כל אחד וסוגתו עמו, משלימים זה את זה במידה רבה. שמרי על יחסי ידידות עם מחבר המדריך השני (שעושה רושם כאדם נדיב במיוחד). אולי אפילו תעשו דברים ביחד. למה לא.

7. חזרי לעסוק במדריך שלך. אל תטרידי את עצמך עוד בכגון אלה. מה שטוב יחזיק מעמד. איכשהו.

 

בעת האחרונה אני חושבת הרבה על כך שהסיפור של קין והבל הוא העומד ביסוד החוויה האנושית. אני מתכוונת לא לחלק של הרצח, אלא לחלק של הקנאה. שני האחים מעניקים מנחה. רק אחד מהם מקבל בחזרה שמחה והכרה. איזו דרמה בלתי נסבלת והרת אסון. מזל גדול הוא שקנאת ספרים, בשונה מקנאת אחים, רק מרבה חוכמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 איך ליחצ"ן ספר חדש #5. והפעם: איך מעצבים כריכה שמוֹכרת

עותקים של "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" יוצאים היום לחנויות. אני יכולה רק לנחש – בעצם, אני לא יכולה אפילו לנחש – איזה רושם תעשה הכריכה של המדריך על הקונים, המעלעלים. האם האדום החזק ימשוך אותם? האם הפשטות של הכריכה תרתיע? אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת הוא שכרגע – וזה מוזר ומעניין בעיני – אני מרגישה כאילו הכריכה היא כבר חלק בלתי נפרד מהיצירה, אף שלא אני בחרתי בה. אני מוצאת את עצמי מזדהה איתה, מצדיקה אותה.

הנה היא, הכריכה שעיצב ליאור גל לאחוזת בית, בהזמנתה של שרי גוטמן, המו"ל והעורכת הראשית.

עטיפה ג ארנה קזין (3)

 

 

 

 

 

 

 

שני דימויים מהדהדים בשבילי בכריכה הזאת. האחד הוא כרזה, שהפיקה הממשלה הבריטית ב-1939 בניסיון להעלות את המורל הלאומי של הבריטים ערב המלחמה. "הישארו רגועים, המשיכו בענייניכם". איכשהו הדפיסו יותר מ-2 מיליון עותקים של הכרזה הזאת, אבל לא הפיצו אותם. הבליץ נחת על בריטניה בכלל ועל לונדון בפרט, ובתוכה על אמי, שנולדה לתוך ההפגזות, וגדלה לאורן [כפי שתיארתי בחיבור הביוגרפי "אמא, בליץ! או לונדון, מלנכוליה ועסקים כרגיל"] שראה אור בגיליון הראשון של גרנטה בעברית. לונדון כמעט נחרבה. אבל הלונדונים – בין שהכירו את הכרזה ובין שלא – עשו כל מאמץ להיראות נונשלנטים, כביכול העסקים כרגיל.

Keep-calm-and-carry-on-scan

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שנים רבות אחר כך, חזרה הכריכה להדהד – עם כל ההתגייסות הלאומית שלה – כאשר התחילו לעשות בה שימושים מסחריים שונים, למותגים שונים, בתחילת שנות 2000. עכשיו לא ברור מי צריך להיות רגוע, ומה הם העסקים האלה, שכדאי שיימשכו כרגיל. כך או כך, בכל הקשור לכתיבה זו עצה לא רעה: הירגעו. המשיכו לכתוב.

הדימוי השני שמהדהד בשבילי, אגב הכריכה שנבחרה לספרי, הוא הכריכה לספר שראה אור בדנמרק ב-1969: הספר האדום הקטן של התלמידים, מאת שני מחנכים דנים צעירים. כולו קריאה רדיקלית לילדים להיות ביקורתיים כלפי הסמכות החינוכית, וקריאה רדיקלית למחנכים לחשוב על התפקיד שלהם לעומק. לעקור מהשורש את הרגליהם המקולקלים. יש בספר האדום הקטן עצות מהסוג הזה: "אם מבוגרים אומרים לכם שאוננות מזיקה, דעו שהם משקרים. אם מבוגרים אומרים לכם שאסור לאונן יותר מדי, הם משקרים שוב. כי אי אפשר לאונן יותר מדי. שאלו אותם באיזו תדירות בדיוק כדאי לאונן. רוב הסיכויים שהם יאלמו דום".

הספר_האדום_הקטן_של_התלמידים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני חושבת שיש במדריך שלי היבטים שמרנים – ניסיון להעמיד סטנדרטים קשיחים לכתיבה באיכות גבוהה – אבל יש בו גם גישה רדיקלית במהותה, שעיקרה הזמנה: כתבו את הסיפור שלכם. לא את הסיפור של אף אחד אחר. לא את הסיפור שמצפים מכם לספר. כתבו את הסיפור שלכם. אני שמחה לחשוב שהרדיקליות הזאת תשתקף בכריכה.

שאלתי את ידידי, המעצב והמבקר ורב הפעלים יובל סער, אם יש איזה ידע מצטבר בקרב אנשי המקצוע ביחס לשאלה: איך מעצבים כריכה שמוכרת.

"אף אחד לא יודע", הוא אומר, "אם היתה נוסחה מנצחת כולם היו משתמשים בה ואז גם היא לא היתה מנצחת עוד".

האם עטיפה טובה, אפקטיבית, היא כזאת שבולטת במיוחד יחסית לעטיפות אחרות או כזאת שהולמת במיוחד את הספר שמבקשים לשווק?

"עטיפה טובה לא מספרת בהכרח מה יש בספר. היא צריכה לתת תחושה של הסוג הספרותי – עיון או פרוזה, מתח או קומדיה, וכיוצא באלה, אבל לא את התוכן ממש. האתגר הוא לעצב כריכה טובה, שלא בהכרח קשורה לתוכן, אבל גם אינה מרמה את הקורא. לא נותנת תחושה שהספר הוא אחר ממה שהוא".

ומה באשר לכוחה של הבולטות?

"חשוב לעצב כריכה שיוצאת דופן יחסית למה שקורה סביבה על המדף  (כל עוד יש מדפים). זה שונה כמובן ממדינה למדינה. בישראל יש נטייה של מעצבים רבים לבלוט בדרך הצעקה. אותיות גדולות. צבעים חזקים. אני אוהב מינימליזם ונראה לי שבמקרים רבים מינימליזם אצלנו הוא יתרון שיווקי. כמו במקרה של הכריכות של הוצאת זיקית. או הסדרה הלבנה של בבל. אולי אצלנו, מי שיצעק פחות, יש לו דווקא סיכוי לבלוט".

כן, אני יכולה להזדהות עם הרעיון הזה. גם אני אוהבת מינימליזם. גם אני חושבת ששקט עשוי לבלוט בתוך כל הרעש. קצת מתחשק לי, רק היום, לרגע, דווקא לצעוק, כמו רוכלת בשוק: ספר טוב! ספר טוב! רק היום! רק היום!

 

 

 

 

 

 

 

 

איך ליחצ"ן ספר חדש #4: כמה עותקים צריך למכור כדי שהספר יהיה ברשימת רבי המכר? ועוד שאלות בכלל לא מופשטות

זהו זה, הספר מוכן. עותקים ממנו כבר נערמים במחסנים. תכף – ביום ראשון הקרוב – המשווקים של הוצאת אחוזת בית יפיצו אותו לחנויות. יש משהו מיוחד באמת ברגע הזה, שבו הספר קורם כריכה ודפים ובא אלי, אל זו שחיברה אותו, מבית הדפוס הביתה. זו הפעם החמישית שלי והיא מרגשת כמו בפעם הראשונה.

IMG-20150126-WA0002

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נדמה לי שההתרגשות כרוכה בשתי תנועות סותרות. בכיוון אחד אני מרגישה את הקסם שבהתגבשות. עד עכשיו הכל היה מופשט למדי – היו לי מחשבות, מלים ומשפטים,  סידרתי אותם לפסקאות ועמודים; כתבתי ספר במובן המטפורי. עכשיו כל זה מקבל צורה. מתגבש. עכשיו באמת יש ספר – דבר כזה שנוגעים בו. ואפילו יש לו כריכה קשה. ואדומה!

בכיוון הנגדי, אני מרגישה את העצב והשמחה הכרוכים בהתפוגגות. הנה, באים אלי 20 עותקי המחברת ואני אחזיק באחד מהם לרגע, ואחלק את השאר לבני משפחה, וזהו. הדבר הזה כבר לא שלי. הוא יוצא אל העולם – נפרד ממני, ממשי אבל לגמרי ערטילאי, לגמרי אחר. הדבר שהיה שלי מתאדה ברגעים אלה ממש והולך לתפוס צורות אחרות, זרות לי, אצל הקוראים.

אבל נעזוב את ההתרגשות לרגע. השאלה שעולה כעת, לעניין סדרת הפוסטים הזאת, היא: איך לעשות שאנשים רבים ככל האפשר ישמעו על הספר, יתעניינו בו,  יגעו בו, יקנו אותו, ויקראו – יעניקו לו את צורותיו החדשות.

וביתר מיקוד: איך לעשות שהספר ייכנס לרשימת רבי המכר.

לשאלה הזאת, לכאורה, יש שני פנים עיקריים. האחד, האיכותי: מה הופך ספר לרב מכר במובן של: מה צריך להיות בו כדי שיהיה פופולרי. והפן השני הוא: מה הופך ספר לרב מכר במובן הכמותי. כלומר, הלכה למעשה, כמה עותקים צריך למכור כדי להיכנס לרשימה.

השאלה הראשונה מעסיקה, כמדומני, כל מי שעוסק בספרות ובכתיבה ובהוצאה לאור. זו תעלומה מקסימה. הנה אחד מאינספור ניסיונות לענות עליה ביחס לרשימת רבי המכר בישראל של 2014: כתבה של יותם שווימר בויינט. איך נמכרו כל כך הרבה עותקים מספרה של שרית ישי-לוי, שנמצאת ברשימה של סטימצקי כבר 53 שבועות? ומהו סוד ההצלחה של פרנסוס על גלגלים המתורגם – 103 שבועות ברשימה של החנויות הפרטיות? אלה שאלות מרתקות באמת שהתשובה עליהן חמקמקה.

בעבר חשבתי שספר מקורי, שמוכר היטב בישראל, ושגם מתרגמים אותו לשפות זרות, צריך שיהיו בו לפחות שלושה מתוך המרכיבים האלה: שואה, פיגוע, חיילים או מלחמה, אהבה סטרייטית, סיפורי קום המדינה, ושיהיה בז'אנר הרומן. ביני וביני אתגרתי את עצמי לכתוב סיפורים וחיבורים שאין בהם דבר מכל אלה. אבל התבגרתי, ההתרסה לשמה כבר לא מעניינת, ואני גם יודעת שהאבחנה שלי אינה נכונה. יש משהו אחר שעובד בספרים שמצליחים. גם אם המרכיבים האלה נמצאים בכל אחד מהכותרים שנכנסים לרשימות ספרי המקור בפרוזה, הם בוודאי אינם תנאי מספיק. איך קרה, למשל, שדווקא "היינו העתיד" מאת יעל נאמן היה לרב מכר? הרי זהו ממואר ולא רומן, והוא אפילו מפסגות הז'אנר, ולכאורה ממוארים לא מוכרים בישראל. זהו ספר נהדר באמת – כתוב לעילא, עשיר בכנות ובהתבוננות נבונה ובשפה ייחודית. ובאמת, איך מסבירים את הפלא של פרנסוס על גלגלים – סיפור מקסים, לגמרי לא ישראלי, פואטי וחסר פואנטה, שכולו אהבת הקריאה והכתיבה והשיווק של ספרים, והוא בצורת הנובלה, ואומרים שנובלות לא מוכרות בישראל?

כך או כך, לעניין המדריך שלי כבר מאוחר מדי לעסוק במרכיבים הנחוצים ליצירת רב מכר. הוא כתוב וערוך. הוא אפילו מודפס וכרוך. לא אוכל להוסיף בו שואה ופיגוע ואהבה סטרייטית וחיילים או כל מרכיב קסם אחר של כתיבה שמצליחה. מאוחר מדי.

הוא גמור.

מה שאפשר לעשות עכשיו הוא רק להשפיע איכשהו על הרובד הכמותי. להכניס אותו לרשימת רבי המכר. ההנחה היא שהרשימה של רבי המכר היא לא רק ביטוי להצלחה אלא גם כלי להשגתה. לכאורה, רשימות רבי המכר פועלות כרשימת המלצות לקונים ולקוראים. ספר שנכנס לרשימה הוא ספר מצליח וספר מצליח ראוי שיקנו אותו וכך מעגל הקסמים מסתחרר לו עד שנגמרים הקוראים או שנכנס למערבולת ספר אחר, חזק יותר.

כמו תמיד בחיים, המציאות קצת יותר מורכבת. ראשית, מעניין לקרוא את הרשימה הזאת על השפעת רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" על מכירות של סופרים ידועים לעומת סופרים לא ידועים. מתברר שהרשימה אפקטיבית מאוד ביחס לסופרים מתחילים, אבל פועלת כמעט הפוך ביחס לסופרים מפורסמים שהצלחתם ידועה מראש.

וממילא, רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" היא לא דוגמה רלוונטית לגמרי לשוק הישראלי – נדמה לי שאצלנו אין חשיפה גדולה כל כך של קוראים לרשימות רבי המכר ב"ספרים" של "הארץ" או ב"ידיעות אחרונות". נדמה לי שאלה לא הצליחו לבסס לעצמן קול סמכותי ביחס למה שטוב ומה שמצליח. אבל אולי אני טועה.

כך או כך, השאלה – כמה צריך למכור כדי להיכנס לרשימה – מעניינת אותי מאוד בקונקרטיות שלה, ועל כן ערכתי בירור, שאלתי ושאלתי, והנה הממצאים: ספרים שנכנסים לרשימת רבי המכר של סטימצקי – בשבוע רגיל ולא חגיגי משום סוג –  מוכרים בין 300 עותקים לאלף עותקים, אם הם בקטגוריית הפרוזה, מקור ותרגום. ספרי עיון נכנסים לרשימה אם מכרו בשבוע בין 150 עותקים ל-400 עותקים. ספרי ילדים ונוער מכרו בין 250 עותקים בשבוע ל-400 עותקים אם הם ברשימה. וספרי הדרכה ופנאי: בין 100 ל-300 עותקים בשבוע.

השוק מתחלק פחות או יותר לפי השיעור הזה: 50% סטימצקי, 30% צומת ספרים ועוד 20% חנויות פרטיות ואחרות. כדי להיכנס לרשימות של צומת ספרים והחנויות הפרטיות – שמתפרסמות כיום כל אחת בנפרד – צריך אפוא למכור עוד פחות.

[אגב, אציין כמה הסתייגויות: המספרים האלה נכונים למכירות בשבוע אחד בלבד, הכניסה לרשימה תלויה גם בכותרים האחרים השותפים לקטגוריה, וגם זאת: מאז שנכנס לתוקפו חוק ההגנה על הספרים, קשה מאוד להכניס לרשימה ספרים חדשים, שאינם נמכרים במבצע].

טוב, אני מבקשת להיות כעת פרקטית ופרואקטיבית ביותר. אמנם בקטגוריית הדרכה ופנאי יש מתחרים מאתגרים ובהם "אם לסבתא היה מיקסר" של קרין גורן, "ספר קישוני" של אפריים קישון, ו"אוכל טבעוני טעים ומהיר" של בני סיידא, אבל זה לא אומר שחייבים לכתוב מתכונים או בדיחות כדי להיכנס לרשימה. הנה, עובדה: השבוע מופיע ברשימת רבי המכר בחנויות הפרטיות "איך כותבים סיפור", מאת אורי פרץ-שרון, שגם הוא מדריך כתיבה שראה אור זה לא כבר, אם גם מסוג שונה לגמרי (על ההבדלים בין שני טיפוסי מדריכי הכתיבה עוד אכתוב באחד הפוסטים הבאים). זו עובדה משמחת ומעודדת ביותר. והוכחה שאפשר.

לפי הנתונים הנזכרים מעלה, אני צריכה לגרום לכך שבשבוע אחד יימכרו יותר ממאה עותקים של הספר שלי, כדי שייכנס לאחת הרשימות. נניח שאני לא רוצה לקנות את העותקים האלה בעצמי – כי אני רוצה שיישאר בכל הסיפור הזה גם רובד של סימנים בעלי תוקף (למשל, סימן כזה: הצלחה משמע קוראים שאוהבים את הספר ומושפעים ממנו ומשפיעים על אחרים לקרוא גם) ולא רק סימנים שהם אפקטים שקריים של מניפולציות שיווקיות. ובכן, מה עלי לעשות?

אני חושבת שאעשה משהו כזה: אבקש מששת חברי להשפיע – כל אחד מהם – על עשרים מחבריהם לקנות עותק (אמנם אני לא חברותית במיוחד, אבל החברים שלי חברותיים. אנסה להיבנות על זה). בהנחה שהם יירתמו למאמץ, חשוב כמובן שזה יקרה באחת החנויות שמשתתפות באיסוף הנתונים לרשימת רבי המכר. חוץ מחנויות סטימצקי, צומת ספרים ואקדמון, גם בחנויות העצמאיות ובהן המגדלור בתל אביב, וגם סיפור פשוט, ספרים בבזל, דותן ספרים, ספר לכל  ודורון ספרים [אני לא יודעת למה "תולעת ספרים" לא ברשימה – אברר!]. בירושלים, בחנויות תמיר ספרים, בבית הכרם ובגבעת שאול. ברמת גן בפורת. בקריית טבעון בקרון הספרים. בחיפה בגולדן וברשת יודן. בנהריה בדברי סופרים. בחולון בספרי מדי. בבאר שבע בספרי שולמית. ברעננה בפביאן ובפתח תקווה באורבך. בכפר שמריהו בבסטסלרס.

אפשרות אחרת היא לבקש מאלף ומשהו חברי הפייסבוק שלי לעשות מעשה פשוט: שכל אחד יקנה עותק אחד. זה אולי מוקדם מדי, מבחינת החברות שלנו – הרי אנחנו לא באמת מכירים – אבל בינתיים אין לי רעיונות אחרים.

 

 

תצלומים: מיכל רינות IMG-20150126-WA0000

איך ליחצ"ן ספר חדש #3: הפקחת לקחים. או: איך הופעתי בלונדון וקירשנבאום אבל אף אחד לא ראה אותי

ספרי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" עומד לראות אור בעוד כעשרה ימים. נדמה לי שבימים אלה הספרים עוברים מבית הדפוס אל המחסנים. מסע יחסי הציבור אמור לתפוס תאוצה בעוד שנייה. אני חושבת שאולי כדאי דווקא עכשיו לעצור לרגע וללמוד מטעויות העבר. אני מנסה להבין מה עשיתי לא נכון – או מה יכולתי לעשות אחרת – בקידום ספרי הקודמים.

לטובת המיקוד, אסתכל לרגע על קידום הספר האחרון, "אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה", שראה אור בדיוק לפני ארבע שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "אפס עד 12" הוא יומן המתעד את שנתה הראשונה של בתי הבכורה. וליתר דיוק: זהו יומן שנת ההורות הראשונה שלי, שהתקיימה לצד שנת האמהות הראשונה של בת זוגי, שילדה את שתי בנותינו.

התגובות והביקורות של הקוראות והקוראים חיממו את לבי. תמר מרין כתבה על הספר בהתפעלות ב"הארץ ספרים". בילי מוסקונה לרמן הרעיפה שבחים בנדיבות ב"סלונה", קיבלתי מכתבים נרגשים מקוראות וקוראים. רונה יצחקי ודליה שלף, הבעלים של חנות הספרים "המגדלור", העלו המלצה לאתר מרמלדה וגם הזמינו אותי להנחות אצלן סדנה בכתיבת יומן (נעניתי, ומאז "המגדלור" נעשה בשבילי האכסניה שבה אני מנחה כותבות וכותבים, בקבוצות ובאופן אישי). לא הגיעו אלי אלא תגובות של הערכה גדולה. ובכל זאת, המכירות לא צלחו.

בתשובה לשאלתי, ההוצאה מסרה לי שנמכרו בארבע השנים מאז שראה אור "אפס עד 12" כ-1,500 עותקים, ומספר דומה עוד נמצא במחסן של ההוצאה. אבל לפי דו"ח התמלוגים המצב נראה עוד פחות טוב מזה. אתם מוזמנים להציץ כאן לשני דו"חות תמלוגים כאלה, אחד מ-2011 ואחד מ-2013. כדאי לציין ששיעור התמלוגים המצויין בהם נכון לעידן שלפני חוק הספרים וכבר אינו רלוונטי כדבר שבשגרה בימים אלה כאשר חותמים חוזים על ספרים חדשים.

2015-01-20 11.32.17

 

ב-2011 זה עוד נראה מבטיח, יחסית. אבל ב-2013 כבר מזדקרים המינוסים שלצד מספר העותקים, מה שמעיד כמדומני על החזרת עותקים מהחנויות למחסנים.

2015-01-20 11.33.45

 

איך עושים –  לכל הפחות, לכל הפחות! – שלא יהיה מינוס בדו"ח תמלוגים?

"אפס עד 12" – כמו רוב הספרים שרואים אור והם בעלי ערך – אמור לחיות ללא תאריך "פג תוקף". אני מתרשמת שהקוראים מצאו בו יצירה פואטית ורלוונטית, מעוררת מחשבה והזדהות, ובעיקר מתאימה לכל הורה והורה בתחילת דרכם (אם לנסות לומר זאת בצניעות). מה הייתי צריכה לעשות כדי לעזור לו לתפוס מקום של קבע על מדפי ההורות בחנויות, כדי ששנה אחרי שנה יקנו ממנו עשרות עותקים, כדי שהוא יהיה אחת המתנות האלה שקונים לרגל הריונות ולידות, כדי שידפיסו עוד ועוד מהדורות?

אני מסתכלת על עמודי הפייסבוק שלי משנת 2011 ורואה שהעליתי לא יותר משישה פוסטים על הספר לאורך השנה כולה. הכרזתי על צאתו, ואחר כך העליתי תצלומים של ביקורות משבחות, והודיתי לקובי פרנקו, מעצב הכריכה, ולטל דרורי, המאיירת שלה, על עבודתם המקסימה וזהו פחות או יותר.

אפס עד 12 קובי פרנקו

 

 

גם השתתפתי בכמה ראיונות. ואפילו עשיתי סיבוב בשלוש-ארבע חנויות כדי לדבר עם המוכרים והמוכרות. בסטימצקי בדיזנגוף סנטר קידמה את פני מוכרת מקסימה, שהתגלתה לימים – כאשר עברה לעבוד בחנות עצמאית – כמקצועית משכמה ומעלה, וסיפרה לי שהספר נמכר היטב, ועודדה אותי להמשיך להסתובב. אבל עד מהרה נגמר לי הכוח. ביני וביני עדיין חשבתי אז שזה אינו מתפקידיה של סופרת, לעסוק ביחסי הציבור לספר שלה [אגב, לימים סיפרה לי המוכרת שלא תמיד יש פנאי למוכרים ולמוכרות ברשתות למפגשים עם הסופרים שמבקשים לפרוש באוזני הזבנים את המעלות של ספרם החדש. המוכרים ברשתות עובדים קשה, משמרות ארוכות על הרגליים, עמוסים במשימות – כדאי לקצר מאוד את הפנייה אליהם אם רוצים לתפוס את תשומת לבם].

כך או כך, נדמה לי שהעניין אינו רק הכמות: העניין הוא לא רק עוד שיחות עם זבנים, עוד פוסטים בפייסבוק, עוד ראיונות בעיתונים. נדמה לי שהעניין הוא משהו אחר. כן, מתחוור לי שזה אחד מתפקידיה של הסופרת לנסות לעזור לספר שלה להגיע אל הקוראים. ויותר מכך: נדמה לי שצריך לעמוד מאחורי הספר ולבטוח בו. לא רק להעלות במבוכה דברי שבח של אחרים על הספר, לא רק להתראיין כי צריך ואין ברירה, אלא לדבר בעד הספר, להיות לו לשופר.

מה שמזכיר לי שהשתניתי וגדלתי בשנים האחרונות. הנה מקרה שקרה: לכבוד ספרי הלפני-לפני אחרון, "על הנוחות", שראה אור בהוצאת בבל ב-2008, הוזמנתי לדבר על הספר – חיבור של ביקורת על תרבות הצריכה בישראל – בתוכנית של לונדון וקירנשבאום, שנחשבת במה מצוינת ליחסי ציבור. התרגשתי מאוד. סבלתי באותן שנים משאריות של חרדת קהל, שהיתה מתגברת מול המצלמות [מאז היא כמעט התפוגגה – בזכות עבודה והתמדה]. הפה יבש, הנשימה התקצרה, אבל בכל זאת תפסתי אומץ והשתתפתי. הוסכם שהראיון יתקיים בחלק השני של התוכנית, שמצולם כשעה לפני החלק הראשון המשודר בשידור חי. זה היה אמור להרגיע אותי – הידיעה שאפשר לערוך, שהשידור אינו מיידי. ואכן, קצת רעד לי הקול, אבל חייכתי כשהציגו אותי בתחילת התוכנית, הנהנתי כשפנו אלי ביחס לדובר אחר שישב לצדי סביב השולחן, ועניתי על שאלותיו הנדיבות, מלאות ההערכה, של ירון לונדון בלהט של מבקרת תרבות שיש לה אג'נדה.

בדרך הביתה, במונית שהזמינו לי מפיקי התוכנית, התקשרתי לחברות ולבני משפחה ואמרתי שתכף יראו אותי בלונדון וקירשנבאום, ושיגידו לי אם יצא טוב או מביך. כשהגעתי הביתה ישבתי בחגיגיות עם בת זוגי לצפות בשידור. ראית את קירשנבאום מבשר שאהיה אחת המרואיינות ואף מראה את כריכת הספר. ראיתי אותי מחייכת. אבל לא ראיתי אותי עונה לשאלות. ישבתי שם, במרכז המסך, מחייכת, מהנהנת לדוברים סביבי, אבל: אוּפּס, נחתך הקטע של הראיון איתי. על מסך הטלפון מצאתי את ההודעה שמסבירה לי באדיבות: מצטערים, ארנה, נאלצנו להוציא. התרגשת יותר מדי. זה לא עבר מסך. שיהיה בהצלחה!

הפקחת לקחים? פחות ביישנות. יותר נחישות.

 

*בפוסט הבא: כמה עותקים צריך למכור כדי להיכנס לרשימת רבי המכר ועוד מטרות