תראו, קורה דבר משונה – שלא לומר מעציב עד העצם. אני מתכוונת לתופעה תרבותית, שאולי הכל יודעים זה כבר על קיומה, אבל אני מבחינה בה כעת לראשונה. הדבר מתחוור לי בעיצומו של סבב ראיונות משמח לכבוד צאתו לאור של ספרי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב".

בשבועיים-שלושה האחרונים זכיתי להתראיין בכמה במות עיתונאיות – שלושה ראיונות בתוכניות רדיו, אחד בבלוג ספרותי, אחד במדור ספרותי של עיתון אינטרנט מרכזי ושניים בעיתונים בדפוס. זה אינו עניין של מה בכך. אני מכירה טובה לכל מי שפתח את הדלת לפני.

קשת הראיונות נעה בין שני קצוות טובים: בצד אחד, ראיון עם רונה גרשון בתוכנית הספרותית שלה, שהתקיים באולפן של רשת א'. שיחה נעימה של כרבע שעה, פנים אל פנים, שקדמה לה שיחת היכרות קצרה. המראיינת קראה ואהבה ושאלה שאלות וציטטה והקשתה. לא ברור כמה מאזינים יש לתוכנית הזאת, ברשת הזאת, שאיום של סגירה מרחף עליה כל העת.

בצד השני של הקשת, ראיון עם ירין כץ שכותב בלוג פרטי, בהתנדבות, "קורא בספרים". השאלות שלו ביטאו סקרנות ומחשבה והתלהבות מעצם העניין, וכולו נדיבות. בתווך בין שני הקצוות הטובים, היו עוד ראיונות טובים – בהם שאלות מעניינות, חלקן יותר מאחרות. הרוב עסקו בשאלה אם בכלל אפשר ללמד כתיבה, ולא התקדמו הרבה מעבר לכך – לא נגעו בשאלה איך אנחנו לומדים לכתוב –  אבל זה אינו הדבר שעליו אני מבקשת להצביע ברשימה זו.

ובכן, הדבר המשונה שקרה הוא זה: חוץ מהראיון ברשת א', וחמש דקות עם כתבת של עיתון מרכזי בדפוס, לא נפגשתי פנים אל פנים, ולא דיברתי בטלפון עם אף לא אחד מהמראיינים. ראיון אחד התנהל בחילופי אי-מיילים – בלי שום התכתבות של היכרות ושום שאלות רקע; האימייל הראשון היה בן שורה אחת, ובו השאלה הראשונה, ולא נשלח אימייל אחרון בתודה או בסיכום, פשוט נגמרה ההתכתבות באחת. בשני מקרים אחרים שלחו לי את השאלות מראש בכתב, כשאלון מוכן. ואני הכנסתי תשובות לשאלות במייל חוזר. במקרה אחד פגשה אותי עיתונאית לחמש דקות בדיוק, ושמטה את העט ברגע שהיו לה שלוש השורות שבשבילן באה (זה היה מה שנקרא – בהשאלה מתחום הרדיו – אינסרט לכתבה). התיאור הזה מדויק ואני לא מגזימה. התחקירניות של תוכנית רדיו מרכזית המשודרת בשידור חי לא דיברו איתי בטלפון לפני השידור. הן ביקשו בהודעת טקסט שאשלח להן נקודות לשיחה בכתב בדואר אלקטרוני. שלחתי להן את הראיון שהתפרסם באתר האינטרנט המרכזי, והמראיינת בתוכנית הרדיו המרכזית פתחה את הראיון בשידור חי בקריאת דברי הפתיחה של הראיון האינטרנטי.

אבל השיא המטלטל בשבילי היה כאשר פנו אלי לראיון בתוכנית רדיו מרכזית בתחנה צבאית. הפעם, לא זאת בלבד שלא דיברו איתי בטלפון, ולא פגשו אותי פנים אל פנים, ואפילו לא התכתבו איתי לצורך רקע והיכרות, הפעם הראיון התנהל באופן המנוכר ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי: הכתב שלח לי שלוש שאלות בהודעת טקסט (אס-אם-אס). וביקש שאקליט את עצמי בטלפון החכם ואשלח לו את ההקלטה במייל.

אני חייבת לספר לכם: גוש של דכדוך ירד לתוך לבי באותם רגעים. התרציתי. סגרתי את דלת חדר השינה, שבקצהו פינת העבודה שלי, התיישבתי על הכיסא, והקלטתי בבדידות גמורה תשובה לאחת השאלות שנשלחו באס-אם-אס; דמיינתי את עצמי עונה לאדם שאת קולו כלל לא שמעתי. האפליקציה נענתה עד מהרה ללחיצות המקלדת הקטנה, והקול שלי נשלח לתחנה הצבאית דרך מערכת הדואר האלקטרוני. לא היה שום הקשר לדברים שהקלטתי. לא היה לי – אין לי – מושג מה ייעשה איתם. לא היתה לי אפשרות לדייק, לתקן, להתריס, לצחוק, לכחכח, להשתעל, להתרעם או להקשיב. השאלה נשלחה כהודעת טקסט. התשובה הוחזרה בהודעה מוקלטת. השיחה מתה.

לא קשה להסביר מה קורה לעיתונאי התרבות במוסדות העיתונאיים המסורתיים – עיתוני הדפוס והרדיו. משלמים להם מעט מדי, מעמיסים עליהם יותר מדי משימות, מריצים אותם בתחרות אינסופית על בלעדיות וקדימות ודד ליין ואון ליין. אין פלא שאין להם זמן להיפגש לשיחה על כוס קפה, ואין להם זמן לראיון רקע, ואין זמן לקרוא את הספר שבגללו מקיימים ראיון. הכל נעשה בשירות היחצ"נות, כי היחצ"נות היא המקור הכי זמין לחומרי סיקור, ואין זמן לעשות עבודה עיתונאית. אני נזכרת שלפני כעשר וחמש עשרה שנים, כשכתבתי ב"הארץ", היה זה בבחינת כישלון קטן אם לא השגנו ראיון פנים אל פנים עם מרואיין מבוקש  – גם אם היה באותה עת בחו"ל. ראיון טלפוני נחשב ראיון בדרגה שנייה. ראיון בכתב – מוצא אחרון, וצריך היה לציין בטקסט, במבוכה מסוימת, שמדובר בראיון נחות שכזה. יחד עם זאת, לא אתייהר. אני זוכרת גם שלפני כשמונה שנים, כשכתבתי ב"גלריה" ב"הארץ", לקחה אותי לשיחה העורכת הנהדרת איריס מור והעירה לי: "ארנה, נראה לי שהפסקת להתעניין באנשים. את רוצה לכתוב רק על תופעות. אין תופעות בלי אנשים". היא העירה לי על כך משום שבאמת העדפתי אז להמעיט בראיונות ולעבור לכתיבה של מאמרים. ההתמסרות שנדרשה לקיום ראיונות אישיים עם מרואיינים מעניינים התישה אותי אז. יותר מדי עבודת רקע. יותר מדי זמן למפגש. יותר מדי קשב וקשר. איריס מור עלתה על משהו עקרוני, ולא רק על העצלות שלי.

אני חושבת שהתופעה הזאת –  מותה של השיחה – חורגת מהעניין הכלכלי של העיתונות הגוועת.

מלותיו של תיאודור אדורנו, ב"מינימה מורליה" מ-1951, מהדהדות כעת בראשי: "האמירה הישירה, בלי סטיות מהנושא, היסוסים או הרהורים, שזורקת אל האחר את העובדות ישר בפנים, נראית בדיוק, בצורה ובמהות, כמו פקודה פשיסטית שפוקד האילם על השותק". אדורנו דיבר על תופעה שרווחה בימיו: אנשים הפסיקו להקפיד על נימוסים מופלגים, הליכה בפתח השיחה סחור סחור, החלפת רשמים על מזג האוויר, מלות כבוד ופלפול, לפני שהגיעו לעניין עצמו. הכל נעשו ענייניים וישירים. "כביכול המרחק בין אנשים הפך לקו ישר, כאילו היו רק נקודות", כתב אדורנו.

כן, זה אינו דבר חדש. אבל משהו בחוויית הראיונות הללו – שנפקדו מהם המפגש, השיחה, הבירור, ההיכרות, מחוות הנימוס והעניין והסקרנות – הפיל אצלי את האסימון. פתאום כל סימני הסמיילי והלבבות והלייק ושאר האמוטיקונים (הרגשונים בעברית), הציורים הקטנים שמסמנים רגשות, וכל האס-אם-אסים והווטסאפים ואפשרויות ההקלטה העצמית והסלפי – כל התקשורת הזאת שמתקיימת כל העת וכביכול מוודאת שלא נהיה לרגע לבד – פתאום אני מבחינה במובן מאליו: מאחוריהן נעלמה השיחה.

נעלמו מחוות הקול, והקשב בעיניים, וההפתעות, וחילופי הדעות, והתעוררות הרגשות, וההפלגה לעניינים שאינם העניין עצמו. נעלם כל מה שאינו לתכלית מסוימת מאוד, קבועה מראש, עירומה. תכלית השיווק והמכירה.

 

 

 

מצד אחד: קצת מוזר לחשוב על מתחרים בהקשר של יצירה ספרותית. אם אני כותבת, נניח, סיפורים קצרים, אני לא מתחרה באליס מונרו הקנדית או באלי סמית הסקוטית או בלידיה דיוויס האמריקאית, שכותבות גם הן סיפורים קצרים.  אין כאן תחרות. יש כאן משהו אחר: אני מוסיפה את הסיפורים שלי למדף הסיפורים הקצרים, שבו הסופרות האלה, האהובות עלי, מובילות דרך, פותחות דלת לאחרות, לאחרים.

אני כותבת, נניח, על יחסים, קצת מקולקלים, על כמיהה שאין לה מימוש, על תשוקה, על אלימות שבאהבה. הן כותבות על יחסים, קצת מקולקלים, על כמיהה ותשוקה ואלימות, ועל דברים רבים אחרים. עכשיו יש מקום לכולם. כל אחד הוא עולם. הסיפורים שלי מתייחסים לסיפורים שלהן, שואבים מהם השראה, אבל אין תחרות.

מצד שני: לפעמים התחרות מתחוללת. אם גם קרל ברנסטיין וגם ג'ף גרת חיברו כל אחד מהם ביוגרפיה של הילארי קלינטון, ושתי הביוגרפיות רואות אור בעת ובעונה אחת, ניטשת ביניהן תחרות. המבקרים יתייחסו להבדלים ביניהן. המוכרים בחנויות יצטרכו להמליץ על זו או על זו. או לפחות להבחין ביניהן. ביוגרפיה אחת תצליח יותר מהאחרת.

והנה, רואה אור מדריך הכתיבה שלי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" באורח פלא – באורח הצייטגייסט, רוח הזמן – כמה שבועות אחרי שרואה אור מדריך כתיבה מקורי אחר בעברית: "איך כותבים סיפור – מדריך לכתיבת פרוזה" מאת אורי פרץ-שרון. שנים איש לא חיבר כאן בישראל מדריך כתיבה, בעברית. ופתאום יוצאים שניים ביחד. לכאורה, יש בינינו תחרות. לכל הפחות, התחרות הזאת באה לידי ביטוי בנקודת המכירה: כשמבקשים מהמוכרים בחנות להמליץ על מדריך כתיבה, עליהם להכריע – על זה ימליצו או על זה.

טוב, זו התמודדות מאתגרת, ואני כבר בעיצומה. החלטתי לחבר בשבילי (ובשבילכם, למקרה שתיתקלו בסיטואציה דומה) מדריך קצר: איך להתמודד עם תחרות. הנה טיוטה של כמה עקרונות פשוטים, ראשוניים, לעיונכם (מבטיחה עוד  לעבוד ולשפר לפי עצותיכם):

1. הכירי במתחרה. הכירי את המתחרה. קראי את ספרו. 
3. החמיאי לו. מצאי את סגולותיו והצביעי עליהן.

הנה, ניסיון: המדריך של פרץ-שרון ניחן ברצינות וביסודיות. יש בו עושר של דוגמאות מתוך הספרות העכשווית והקלאסית. ויש בו כמה וכמה עצות טובות. כמו בפרק העוסק בשאלה איך מתכננים סיפור, שבו הוא מציע לפתוח ב"נקודת מוצא כלשהי, פרט יחיד מתוך סיפור שלם, שעולה בדעתנו וכובש את לבנו: סיטואציה שמסקרנת אותנו, דמות שמרתקת אותנו, סוגה שאהובה עלינו, שאלה שמעניין אותנו לחקור".

3. נסחי בשביל הקוראים את ההבדל בין שני הספרים. אל תמתחי ביקורת על הספר המתחרה. אל תבליטי את חסרונותיו – לכל ספר יש חסרונות. עמדי על ההבדלים במהות. הראי שבעצם אין כאן תחרות אלא שני עולמות נפרדים.

הנה, ניסיון: ישנן בעצם שתי סוגות של מדריכי כתיבה. את האחת אכנה, מדריכי השיטה, או הנוסחה. את השנייה: מדריכי ההשראה. ספרו של פרץ-שרון נמנה עם מדריכי הנוסחה, ובהם "סיפור" של רוברט מקי, "בונים סיפור" של יונתן יבין וגם קלאסיקות כמו "היבטים של הרומן" מאת א.מ פורסטר. מדריכי הנוסחה מבקשים להציע כללים לכתיבת סיפור אפקטיבי – איך לבנות דמות, איך לתכנן עלילה וכיוצא באלה. הם מתאימים לסוגה אחת מסוימת – בדרך כלל הרומן, או התסריט.

"לטפס על ההר, או: איך לכתוב" נמנה עם קבוצת החיבורים על הכתיבה והמדריכים לכתיבה שעניינם השראה. נמנים עמם חיבוריהם המופתיים של ג'ורג' אורוול ווירג'יניה וולף וסוזן סונטג ורבים אחרים, וגם מדריכים מובהקים יותר כמו אלה של אן למוט ונטלי גולדברג. מדריכי ההשראה מלווים את הכתיבה, את התהליך, ובכלל זה את העמידה מול מחסומים, את העבודה על התיקונים, את הקשיים הטכניים והנפשיים. הם מתאים לכל סוגה ספרותית באשר היא – רומן או סיפור קצר או נובלה או מאמר או מסה. הם מתאימים לסופרים שיצאו להם מוניטין מצוינים וגם לסופרים בתחילת דרכם. העניין שלהם הוא מלאכת הכתיבה. אומנותה ואמנותה.

 

 

 

4. נסי לחדד עוד מעט את ההבדלים.

הנה, ניסיון: מדריכי הנוסחה נקראים במידה רבה כהרצאה – מרתקת בדרך כלל – על כתיבה. מדריכיההשראה, לעומת זאת, נקראים כשיחה.

הכתיבה של מדריכי הנוסחה היא שכלתנית, לפעמים. מדריכי ההשראה בדרך כלל פואטיים יותר מאשר אינטלקטואליים.

את מדריכי הכתיבה מאפיינת כתיבה משתפת. סופרים וסופרות מספרים על ההתנסות שלהם. כתיבה משתפת היא כתיבה שאופיינית לסוגת המסה האישית, סוגה נעלה, פופולרית מאוד בארצות דוברות אנגלית וצרפתית וערבית, שאינה נפוצה במקומותנו.

5. נסי לא להתלונן. לא לכתוב משפטים כמו "המסה האישית היא סוגה נעלה שאינה נפוצה במקומותינו".

6. הבהירי שבעצם אין כאן תחרות. אלא מגוון. שני מדריכי הכתיבה, כל אחד וסוגתו עמו, משלימים זה את זה במידה רבה. שמרי על יחסי ידידות עם מחבר המדריך השני (שעושה רושם כאדם נדיב במיוחד). אולי אפילו תעשו דברים ביחד. למה לא.

7. חזרי לעסוק במדריך שלך. אל תטרידי את עצמך עוד בכגון אלה. מה שטוב יחזיק מעמד. איכשהו.

 

בעת האחרונה אני חושבת הרבה על כך שהסיפור של קין והבל הוא העומד ביסוד החוויה האנושית. אני מתכוונת לא לחלק של הרצח, אלא לחלק של הקנאה. שני האחים מעניקים מנחה. רק אחד מהם מקבל בחזרה שמחה והכרה. איזו דרמה בלתי נסבלת והרת אסון. מזל גדול הוא שקנאת ספרים, בשונה מקנאת אחים, רק מרבה חוכמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עותקים של "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" יוצאים היום לחנויות. אני יכולה רק לנחש – בעצם, אני לא יכולה אפילו לנחש – איזה רושם תעשה הכריכה של המדריך על הקונים, המעלעלים. האם האדום החזק ימשוך אותם? האם הפשטות של הכריכה תרתיע? אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת הוא שכרגע – וזה מוזר ומעניין בעיני – אני מרגישה כאילו הכריכה היא כבר חלק בלתי נפרד מהיצירה, אף שלא אני בחרתי בה. אני מוצאת את עצמי מזדהה איתה, מצדיקה אותה.

הנה היא, הכריכה שעיצב ליאור גל לאחוזת בית, בהזמנתה של שרי גוטמן, המו"ל והעורכת הראשית.

 

 

 

 

 

 

 

שני דימויים מהדהדים בשבילי בכריכה הזאת. האחד הוא כרזה, שהפיקה הממשלה הבריטית ב-1939 בניסיון להעלות את המורל הלאומי של הבריטים ערב המלחמה. "הישארו רגועים, המשיכו בענייניכם". איכשהו הדפיסו יותר מ-2 מיליון עותקים של הכרזה הזאת, אבל לא הפיצו אותם. הבליץ נחת על בריטניה בכלל ועל לונדון בפרט, ובתוכה על אמי, שנולדה לתוך ההפגזות, וגדלה לאורן [כפי שתיארתי בחיבור הביוגרפי "אמא, בליץ! או לונדון, מלנכוליה ועסקים כרגיל"] שראה אור בגיליון הראשון של גרנטה בעברית. לונדון כמעט נחרבה. אבל הלונדונים – בין שהכירו את הכרזה ובין שלא – עשו כל מאמץ להיראות נונשלנטים, כביכול העסקים כרגיל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שנים רבות אחר כך, חזרה הכריכה להדהד – עם כל ההתגייסות הלאומית שלה – כאשר התחילו לעשות בה שימושים מסחריים שונים, למותגים שונים, בתחילת שנות 2000. עכשיו לא ברור מי צריך להיות רגוע, ומה הם העסקים האלה, שכדאי שיימשכו כרגיל. כך או כך, בכל הקשור לכתיבה זו עצה לא רעה: הירגעו. המשיכו לכתוב.

הדימוי השני שמהדהד בשבילי, אגב הכריכה שנבחרה לספרי, הוא הכריכה לספר שראה אור בדנמרק ב-1969: הספר האדום הקטן של התלמידים, מאת שני מחנכים דנים צעירים. כולו קריאה רדיקלית לילדים להיות ביקורתיים כלפי הסמכות החינוכית, וקריאה רדיקלית למחנכים לחשוב על התפקיד שלהם לעומק. לעקור מהשורש את הרגליהם המקולקלים. יש בספר האדום הקטן עצות מהסוג הזה: "אם מבוגרים אומרים לכם שאוננות מזיקה, דעו שהם משקרים. אם מבוגרים אומרים לכם שאסור לאונן יותר מדי, הם משקרים שוב. כי אי אפשר לאונן יותר מדי. שאלו אותם באיזו תדירות בדיוק כדאי לאונן. רוב הסיכויים שהם יאלמו דום".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני חושבת שיש במדריך שלי היבטים שמרנים – ניסיון להעמיד סטנדרטים קשיחים לכתיבה באיכות גבוהה – אבל יש בו גם גישה רדיקלית במהותה, שעיקרה הזמנה: כתבו את הסיפור שלכם. לא את הסיפור של אף אחד אחר. לא את הסיפור שמצפים מכם לספר. כתבו את הסיפור שלכם. אני שמחה לחשוב שהרדיקליות הזאת תשתקף בכריכה.

שאלתי את ידידי, המעצב והמבקר ורב הפעלים יובל סער, אם יש איזה ידע מצטבר בקרב אנשי המקצוע ביחס לשאלה: איך מעצבים כריכה שמוכרת.

"אף אחד לא יודע", הוא אומר, "אם היתה נוסחה מנצחת כולם היו משתמשים בה ואז גם היא לא היתה מנצחת עוד".

האם עטיפה טובה, אפקטיבית, היא כזאת שבולטת במיוחד יחסית לעטיפות אחרות או כזאת שהולמת במיוחד את הספר שמבקשים לשווק?

"עטיפה טובה לא מספרת בהכרח מה יש בספר. היא צריכה לתת תחושה של הסוג הספרותי – עיון או פרוזה, מתח או קומדיה, וכיוצא באלה, אבל לא את התוכן ממש. האתגר הוא לעצב כריכה טובה, שלא בהכרח קשורה לתוכן, אבל גם אינה מרמה את הקורא. לא נותנת תחושה שהספר הוא אחר ממה שהוא".

ומה באשר לכוחה של הבולטות?

"חשוב לעצב כריכה שיוצאת דופן יחסית למה שקורה סביבה על המדף  (כל עוד יש מדפים). זה שונה כמובן ממדינה למדינה. בישראל יש נטייה של מעצבים רבים לבלוט בדרך הצעקה. אותיות גדולות. צבעים חזקים. אני אוהב מינימליזם ונראה לי שבמקרים רבים מינימליזם אצלנו הוא יתרון שיווקי. כמו במקרה של הכריכות של הוצאת זיקית. או הסדרה הלבנה של בבל. אולי אצלנו, מי שיצעק פחות, יש לו דווקא סיכוי לבלוט".

כן, אני יכולה להזדהות עם הרעיון הזה. גם אני אוהבת מינימליזם. גם אני חושבת ששקט עשוי לבלוט בתוך כל הרעש. קצת מתחשק לי, רק היום, לרגע, דווקא לצעוק, כמו רוכלת בשוק: ספר טוב! ספר טוב! רק היום! רק היום!

 

 

 

 

 

 

 

 

זהו זה, הספר מוכן. עותקים ממנו כבר נערמים במחסנים. תכף – ביום ראשון הקרוב – המשווקים של הוצאת אחוזת בית יפיצו אותו לחנויות. יש משהו מיוחד באמת ברגע הזה, שבו הספר קורם כריכה ודפים ובא אלי, אל זו שחיברה אותו, מבית הדפוס הביתה. זו הפעם החמישית שלי והיא מרגשת כמו בפעם הראשונה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נדמה לי שההתרגשות כרוכה בשתי תנועות סותרות. בכיוון אחד אני מרגישה את הקסם שבהתגבשות. עד עכשיו הכל היה מופשט למדי – היו לי מחשבות, מלים ומשפטים,  סידרתי אותם לפסקאות ועמודים; כתבתי ספר במובן המטפורי. עכשיו כל זה מקבל צורה. מתגבש. עכשיו באמת יש ספר – דבר כזה שנוגעים בו. ואפילו יש לו כריכה קשה. ואדומה!

בכיוון הנגדי, אני מרגישה את העצב והשמחה הכרוכים בהתפוגגות. הנה, באים אלי 20 עותקי המחברת ואני אחזיק באחד מהם לרגע, ואחלק את השאר לבני משפחה, וזהו. הדבר הזה כבר לא שלי. הוא יוצא אל העולם – נפרד ממני, ממשי אבל לגמרי ערטילאי, לגמרי אחר. הדבר שהיה שלי מתאדה ברגעים אלה ממש והולך לתפוס צורות אחרות, זרות לי, אצל הקוראים.

אבל נעזוב את ההתרגשות לרגע. השאלה שעולה כעת, לעניין סדרת הפוסטים הזאת, היא: איך לעשות שאנשים רבים ככל האפשר ישמעו על הספר, יתעניינו בו,  יגעו בו, יקנו אותו, ויקראו – יעניקו לו את צורותיו החדשות.

וביתר מיקוד: איך לעשות שהספר ייכנס לרשימת רבי המכר.

לשאלה הזאת, לכאורה, יש שני פנים עיקריים. האחד, האיכותי: מה הופך ספר לרב מכר במובן של: מה צריך להיות בו כדי שיהיה פופולרי. והפן השני הוא: מה הופך ספר לרב מכר במובן הכמותי. כלומר, הלכה למעשה, כמה עותקים צריך למכור כדי להיכנס לרשימה.

השאלה הראשונה מעסיקה, כמדומני, כל מי שעוסק בספרות ובכתיבה ובהוצאה לאור. זו תעלומה מקסימה. הנה אחד מאינספור ניסיונות לענות עליה ביחס לרשימת רבי המכר בישראל של 2014: כתבה של יותם שווימר בויינט. איך נמכרו כל כך הרבה עותקים מספרה של שרית ישי-לוי, שנמצאת ברשימה של סטימצקי כבר 53 שבועות? ומהו סוד ההצלחה של פרנסוס על גלגלים המתורגם – 103 שבועות ברשימה של החנויות הפרטיות? אלה שאלות מרתקות באמת שהתשובה עליהן חמקמקה.

בעבר חשבתי שספר מקורי, שמוכר היטב בישראל, ושגם מתרגמים אותו לשפות זרות, צריך שיהיו בו לפחות שלושה מתוך המרכיבים האלה: שואה, פיגוע, חיילים או מלחמה, אהבה סטרייטית, סיפורי קום המדינה, ושיהיה בז'אנר הרומן. ביני וביני אתגרתי את עצמי לכתוב סיפורים וחיבורים שאין בהם דבר מכל אלה. אבל התבגרתי, ההתרסה לשמה כבר לא מעניינת, ואני גם יודעת שהאבחנה שלי אינה נכונה. יש משהו אחר שעובד בספרים שמצליחים. גם אם המרכיבים האלה נמצאים בכל אחד מהכותרים שנכנסים לרשימות ספרי המקור בפרוזה, הם בוודאי אינם תנאי מספיק. איך קרה, למשל, שדווקא "היינו העתיד" מאת יעל נאמן היה לרב מכר? הרי זהו ממואר ולא רומן, והוא אפילו מפסגות הז'אנר, ולכאורה ממוארים לא מוכרים בישראל. זהו ספר נהדר באמת – כתוב לעילא, עשיר בכנות ובהתבוננות נבונה ובשפה ייחודית. ובאמת, איך מסבירים את הפלא של פרנסוס על גלגלים – סיפור מקסים, לגמרי לא ישראלי, פואטי וחסר פואנטה, שכולו אהבת הקריאה והכתיבה והשיווק של ספרים, והוא בצורת הנובלה, ואומרים שנובלות לא מוכרות בישראל?

כך או כך, לעניין המדריך שלי כבר מאוחר מדי לעסוק במרכיבים הנחוצים ליצירת רב מכר. הוא כתוב וערוך. הוא אפילו מודפס וכרוך. לא אוכל להוסיף בו שואה ופיגוע ואהבה סטרייטית וחיילים או כל מרכיב קסם אחר של כתיבה שמצליחה. מאוחר מדי.

הוא גמור.

מה שאפשר לעשות עכשיו הוא רק להשפיע איכשהו על הרובד הכמותי. להכניס אותו לרשימת רבי המכר. ההנחה היא שהרשימה של רבי המכר היא לא רק ביטוי להצלחה אלא גם כלי להשגתה. לכאורה, רשימות רבי המכר פועלות כרשימת המלצות לקונים ולקוראים. ספר שנכנס לרשימה הוא ספר מצליח וספר מצליח ראוי שיקנו אותו וכך מעגל הקסמים מסתחרר לו עד שנגמרים הקוראים או שנכנס למערבולת ספר אחר, חזק יותר.

כמו תמיד בחיים, המציאות קצת יותר מורכבת. ראשית, מעניין לקרוא את הרשימה הזאת על השפעת רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" על מכירות של סופרים ידועים לעומת סופרים לא ידועים. מתברר שהרשימה אפקטיבית מאוד ביחס לסופרים מתחילים, אבל פועלת כמעט הפוך ביחס לסופרים מפורסמים שהצלחתם ידועה מראש.

וממילא, רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" היא לא דוגמה רלוונטית לגמרי לשוק הישראלי – נדמה לי שאצלנו אין חשיפה גדולה כל כך של קוראים לרשימות רבי המכר ב"ספרים" של "הארץ" או ב"ידיעות אחרונות". נדמה לי שאלה לא הצליחו לבסס לעצמן קול סמכותי ביחס למה שטוב ומה שמצליח. אבל אולי אני טועה.

כך או כך, השאלה – כמה צריך למכור כדי להיכנס לרשימה – מעניינת אותי מאוד בקונקרטיות שלה, ועל כן ערכתי בירור, שאלתי ושאלתי, והנה הממצאים: ספרים שנכנסים לרשימת רבי המכר של סטימצקי – בשבוע רגיל ולא חגיגי משום סוג –  מוכרים בין 300 עותקים לאלף עותקים, אם הם בקטגוריית הפרוזה, מקור ותרגום. ספרי עיון נכנסים לרשימה אם מכרו בשבוע בין 150 עותקים ל-400 עותקים. ספרי ילדים ונוער מכרו בין 250 עותקים בשבוע ל-400 עותקים אם הם ברשימה. וספרי הדרכה ופנאי: בין 100 ל-300 עותקים בשבוע.

השוק מתחלק פחות או יותר לפי השיעור הזה: 50% סטימצקי, 30% צומת ספרים ועוד 20% חנויות פרטיות ואחרות. כדי להיכנס לרשימות של צומת ספרים והחנויות הפרטיות – שמתפרסמות כיום כל אחת בנפרד – צריך אפוא למכור עוד פחות.

[אגב, אציין כמה הסתייגויות: המספרים האלה נכונים למכירות בשבוע אחד בלבד, הכניסה לרשימה תלויה גם בכותרים האחרים השותפים לקטגוריה, וגם זאת: מאז שנכנס לתוקפו חוק ההגנה על הספרים, קשה מאוד להכניס לרשימה ספרים חדשים, שאינם נמכרים במבצע].

טוב, אני מבקשת להיות כעת פרקטית ופרואקטיבית ביותר. אמנם בקטגוריית הדרכה ופנאי יש מתחרים מאתגרים ובהם "אם לסבתא היה מיקסר" של קרין גורן, "ספר קישוני" של אפריים קישון, ו"אוכל טבעוני טעים ומהיר" של בני סיידא, אבל זה לא אומר שחייבים לכתוב מתכונים או בדיחות כדי להיכנס לרשימה. הנה, עובדה: השבוע מופיע ברשימת רבי המכר בחנויות הפרטיות "איך כותבים סיפור", מאת אורי פרץ-שרון, שגם הוא מדריך כתיבה שראה אור זה לא כבר, אם גם מסוג שונה לגמרי (על ההבדלים בין שני טיפוסי מדריכי הכתיבה עוד אכתוב באחד הפוסטים הבאים). זו עובדה משמחת ומעודדת ביותר. והוכחה שאפשר.

לפי הנתונים הנזכרים מעלה, אני צריכה לגרום לכך שבשבוע אחד יימכרו יותר ממאה עותקים של הספר שלי, כדי שייכנס לאחת הרשימות. נניח שאני לא רוצה לקנות את העותקים האלה בעצמי – כי אני רוצה שיישאר בכל הסיפור הזה גם רובד של סימנים בעלי תוקף (למשל, סימן כזה: הצלחה משמע קוראים שאוהבים את הספר ומושפעים ממנו ומשפיעים על אחרים לקרוא גם) ולא רק סימנים שהם אפקטים שקריים של מניפולציות שיווקיות. ובכן, מה עלי לעשות?

אני חושבת שאעשה משהו כזה: אבקש מששת חברי להשפיע – כל אחד מהם – על עשרים מחבריהם לקנות עותק (אמנם אני לא חברותית במיוחד, אבל החברים שלי חברותיים. אנסה להיבנות על זה). בהנחה שהם יירתמו למאמץ, חשוב כמובן שזה יקרה באחת החנויות שמשתתפות באיסוף הנתונים לרשימת רבי המכר. חוץ מחנויות סטימצקי, צומת ספרים ואקדמון, גם בחנויות העצמאיות ובהן המגדלור בתל אביב, וגם סיפור פשוט, ספרים בבזל, דותן ספרים, ספר לכל  ודורון ספרים [אני לא יודעת למה "תולעת ספרים" לא ברשימה – אברר!]. בירושלים, בחנויות תמיר ספרים, בבית הכרם ובגבעת שאול. ברמת גן בפורת. בקריית טבעון בקרון הספרים. בחיפה בגולדן וברשת יודן. בנהריה בדברי סופרים. בחולון בספרי מדי. בבאר שבע בספרי שולמית. ברעננה בפביאן ובפתח תקווה באורבך. בכפר שמריהו בבסטסלרס.

אפשרות אחרת היא לבקש מאלף ומשהו חברי הפייסבוק שלי לעשות מעשה פשוט: שכל אחד יקנה עותק אחד. זה אולי מוקדם מדי, מבחינת החברות שלנו – הרי אנחנו לא באמת מכירים – אבל בינתיים אין לי רעיונות אחרים.

 

 

תצלומים: מיכל רינות 

ספרי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" עומד לראות אור בעוד כעשרה ימים. נדמה לי שבימים אלה הספרים עוברים מבית הדפוס אל המחסנים. מסע יחסי הציבור אמור לתפוס תאוצה בעוד שנייה. אני חושבת שאולי כדאי דווקא עכשיו לעצור לרגע וללמוד מטעויות העבר. אני מנסה להבין מה עשיתי לא נכון – או מה יכולתי לעשות אחרת – בקידום ספרי הקודמים.

לטובת המיקוד, אסתכל לרגע על קידום הספר האחרון, "אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה", שראה אור בדיוק לפני ארבע שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "אפס עד 12" הוא יומן המתעד את שנתה הראשונה של בתי הבכורה. וליתר דיוק: זהו יומן שנת ההורות הראשונה שלי, שהתקיימה לצד שנת האמהות הראשונה של בת זוגי, שילדה את שתי בנותינו.

התגובות והביקורות של הקוראות והקוראים חיממו את לבי. תמר מרין כתבה על הספר בהתפעלות ב"הארץ ספרים". בילי מוסקונה לרמן הרעיפה שבחים בנדיבות ב"סלונה", קיבלתי מכתבים נרגשים מקוראות וקוראים. רונה יצחקי ודליה שלף, הבעלים של חנות הספרים "המגדלור", העלו המלצה לאתר מרמלדה וגם הזמינו אותי להנחות אצלן סדנה בכתיבת יומן (נעניתי, ומאז "המגדלור" נעשה בשבילי האכסניה שבה אני מנחה כותבות וכותבים, בקבוצות ובאופן אישי). לא הגיעו אלי אלא תגובות של הערכה גדולה. ובכל זאת, המכירות לא צלחו.

בתשובה לשאלתי, ההוצאה מסרה לי שנמכרו בארבע השנים מאז שראה אור "אפס עד 12" כ-1,500 עותקים, ומספר דומה עוד נמצא במחסן של ההוצאה. אבל לפי דו"ח התמלוגים המצב נראה עוד פחות טוב מזה. אתם מוזמנים להציץ כאן לשני דו"חות תמלוגים כאלה, אחד מ-2011 ואחד מ-2013. כדאי לציין ששיעור התמלוגים המצויין בהם נכון לעידן שלפני חוק הספרים וכבר אינו רלוונטי כדבר שבשגרה בימים אלה כאשר חותמים חוזים על ספרים חדשים.

 

ב-2011 זה עוד נראה מבטיח, יחסית. אבל ב-2013 כבר מזדקרים המינוסים שלצד מספר העותקים, מה שמעיד כמדומני על החזרת עותקים מהחנויות למחסנים.

 

איך עושים –  לכל הפחות, לכל הפחות! – שלא יהיה מינוס בדו"ח תמלוגים?

"אפס עד 12" – כמו רוב הספרים שרואים אור והם בעלי ערך – אמור לחיות ללא תאריך "פג תוקף". אני מתרשמת שהקוראים מצאו בו יצירה פואטית ורלוונטית, מעוררת מחשבה והזדהות, ובעיקר מתאימה לכל הורה והורה בתחילת דרכם (אם לנסות לומר זאת בצניעות). מה הייתי צריכה לעשות כדי לעזור לו לתפוס מקום של קבע על מדפי ההורות בחנויות, כדי ששנה אחרי שנה יקנו ממנו עשרות עותקים, כדי שהוא יהיה אחת המתנות האלה שקונים לרגל הריונות ולידות, כדי שידפיסו עוד ועוד מהדורות?

אני מסתכלת על עמודי הפייסבוק שלי משנת 2011 ורואה שהעליתי לא יותר משישה פוסטים על הספר לאורך השנה כולה. הכרזתי על צאתו, ואחר כך העליתי תצלומים של ביקורות משבחות, והודיתי לקובי פרנקו, מעצב הכריכה, ולטל דרורי, המאיירת שלה, על עבודתם המקסימה וזהו פחות או יותר.

 

 

גם השתתפתי בכמה ראיונות. ואפילו עשיתי סיבוב בשלוש-ארבע חנויות כדי לדבר עם המוכרים והמוכרות. בסטימצקי בדיזנגוף סנטר קידמה את פני מוכרת מקסימה, שהתגלתה לימים – כאשר עברה לעבוד בחנות עצמאית – כמקצועית משכמה ומעלה, וסיפרה לי שהספר נמכר היטב, ועודדה אותי להמשיך להסתובב. אבל עד מהרה נגמר לי הכוח. ביני וביני עדיין חשבתי אז שזה אינו מתפקידיה של סופרת, לעסוק ביחסי הציבור לספר שלה [אגב, לימים סיפרה לי המוכרת שלא תמיד יש פנאי למוכרים ולמוכרות ברשתות למפגשים עם הסופרים שמבקשים לפרוש באוזני הזבנים את המעלות של ספרם החדש. המוכרים ברשתות עובדים קשה, משמרות ארוכות על הרגליים, עמוסים במשימות – כדאי לקצר מאוד את הפנייה אליהם אם רוצים לתפוס את תשומת לבם].

כך או כך, נדמה לי שהעניין אינו רק הכמות: העניין הוא לא רק עוד שיחות עם זבנים, עוד פוסטים בפייסבוק, עוד ראיונות בעיתונים. נדמה לי שהעניין הוא משהו אחר. כן, מתחוור לי שזה אחד מתפקידיה של הסופרת לנסות לעזור לספר שלה להגיע אל הקוראים. ויותר מכך: נדמה לי שצריך לעמוד מאחורי הספר ולבטוח בו. לא רק להעלות במבוכה דברי שבח של אחרים על הספר, לא רק להתראיין כי צריך ואין ברירה, אלא לדבר בעד הספר, להיות לו לשופר.

מה שמזכיר לי שהשתניתי וגדלתי בשנים האחרונות. הנה מקרה שקרה: לכבוד ספרי הלפני-לפני אחרון, "על הנוחות", שראה אור בהוצאת בבל ב-2008, הוזמנתי לדבר על הספר – חיבור של ביקורת על תרבות הצריכה בישראל – בתוכנית של לונדון וקירנשבאום, שנחשבת במה מצוינת ליחסי ציבור. התרגשתי מאוד. סבלתי באותן שנים משאריות של חרדת קהל, שהיתה מתגברת מול המצלמות [מאז היא כמעט התפוגגה – בזכות עבודה והתמדה]. הפה יבש, הנשימה התקצרה, אבל בכל זאת תפסתי אומץ והשתתפתי. הוסכם שהראיון יתקיים בחלק השני של התוכנית, שמצולם כשעה לפני החלק הראשון המשודר בשידור חי. זה היה אמור להרגיע אותי – הידיעה שאפשר לערוך, שהשידור אינו מיידי. ואכן, קצת רעד לי הקול, אבל חייכתי כשהציגו אותי בתחילת התוכנית, הנהנתי כשפנו אלי ביחס לדובר אחר שישב לצדי סביב השולחן, ועניתי על שאלותיו הנדיבות, מלאות ההערכה, של ירון לונדון בלהט של מבקרת תרבות שיש לה אג'נדה.

בדרך הביתה, במונית שהזמינו לי מפיקי התוכנית, התקשרתי לחברות ולבני משפחה ואמרתי שתכף יראו אותי בלונדון וקירשנבאום, ושיגידו לי אם יצא טוב או מביך. כשהגעתי הביתה ישבתי בחגיגיות עם בת זוגי לצפות בשידור. ראית את קירשנבאום מבשר שאהיה אחת המרואיינות ואף מראה את כריכת הספר. ראיתי אותי מחייכת. אבל לא ראיתי אותי עונה לשאלות. ישבתי שם, במרכז המסך, מחייכת, מהנהנת לדוברים סביבי, אבל: אוּפּס, נחתך הקטע של הראיון איתי. על מסך הטלפון מצאתי את ההודעה שמסבירה לי באדיבות: מצטערים, ארנה, נאלצנו להוציא. התרגשת יותר מדי. זה לא עבר מסך. שיהיה בהצלחה!

הפקחת לקחים? פחות ביישנות. יותר נחישות.

 

*בפוסט הבא: כמה עותקים צריך למכור כדי להיכנס לרשימת רבי המכר ועוד מטרות

 

הסופר א.ב יהושע דיבר באחרונה בגנוּת סדנאות הכתיבה. כך מספרים לי באי כנס של אוניברסיטת תל אביב לכבוד חוקר הספרות והמבקר הפרופ' דן מירון, שהתקיים לפני כשבועיים בבית שלום עליכם בתל אביב. יהושע, שעמד בראש אחד המושבים בכנס, העיר משהו על כך שאם הוא או עמוס עוז היו כיום סופרים מתחילים, בטח היו אומרים להם לשנות פה, לעדן שם, באחת מסדנאות הכתיבה הפורחות כיום בכל חלקה טובה (או משהו דומה לזה). א. ב יהושע, שנמנה עם דור סופרי המדינה – במרכאות או לא במרכאות – לעג בדבריו לדור הנוכחי, שהוא, לשיטתו, דור סופרי הסדנאות (לצערי לא הצלחתי להשיג את הציטוט המדויק, אבל אני משוכנעת שזו רוח הדברים, כעדותם של כמה מאזינים שאמינותם בעיני אינה מוטלת בספק).

זו הזדמנות טובה לעשות עניין מדבריו אלה של א.ב יהושוע. הם מסמלים נקודת מפנה בתרבות הכתיבה בישראל. דור הסופרים שנמשחו ככוהנים לכתיבה מתחלף בשנים האחרונות, כך נדמה, בדור של סופרות וסופרים אחרים, שאינם נמלכים כסופרים, אינם מקבלים את הגושפנקא ממבקרים או מחוקרי ספרות כדן מירון, וגם אינם נשענים על עורכים פטרוניים כמנחם פרי. הם צומחים, בני דור הסופרים החדשים, מתוך העבודה של הכתיבה. הם בונים לעצמם – בין שבסיוע המו"לים שלהם ובין שבכוחם שלהם – קהל של קוראים. הם כשרוניים לא פחות מיהושוע ועוז, אבל הם גם לגמרי ענווים ביחס לדרך שעליהם לעשות כדי להתגבש כסופרים בעלי ערך בר-קיימא. הם עובדים. כותבים. מחפשים עורכים טובים או מנחים טובים. עובדים איתם. כותבים איתם וכנגדם. הם לומדים והולכים ומשתפרים. הם לומדים להפיק מכשרונם את המיטב ונעזרים לצורך כך במי ובמה שאפשר.

"עידן סדנאות הכתיבה מסמן את שיאו של קץ עידן האדונים בספרות," כך הטעימה ד"ר אורית מיטל, ראש התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסטית תל אביב, בחיבורה היפה "נדידה עמוקה" (בספר סדנאות הכתיבה "מטפחת כחולה הופכת לעומק באר", שראה אור ב-2007 בעריכת ליאת קפלן). אם נגמר עידן האדונים בספרות, אין הכוונה שבעידן החדש "הכל הולך". להיפך: הכוונה היא שהחניכה של סופרים בישראל כיום אינה מתרחשת במערכת פטרונית כלשהי, אלא בעבודה עם מנחים ומנחות – מנטורים ומנטוריות –  ועם עורכות ועורכים שבמיטבם הם גם מנחים ומנטורים. החניכה הזאת נעשית בה בעת מתוך חיבור לקהילה עולמית של סופרים וסופרות, ולגוף גדול ועשיר של כתיבה על כתיבה. ומה שעושים המנחים, המנטורים, והכותבים על הכתיבה הוא לא עידוד לשמו, ולא פסילה לשמה, אלא הם מעמידים סטנדרטים גבוהים של כתיבה, הם מאתגרים, מקשים, שואלים שאלות, וגם מדגימים, ומעוררים השראה.

רונית מטלון, באותו "ספר סדנאות הכתיבה", עסקה גם היא בשאלה "האם אפשר ללמד כתיבה", והתריסה כי קשה להשיב על השאלה הזאת מבלי "לקוד קידה למפלגת 'הסופר הוא מי שנמשח בשמן הכהונה והכתיבה היא ביקור המסתורין של המיסטי' או למפלגת 'הכתיבה היא מלאכה ככל המלאכות, מקצוע לימוד ככל מקצועות הלימוד'". ואכן, כפי שמטלון מראה בחיבורה, התשובה לשאלה נמצאת בין שני הקטבים האלה. "אי אפשר ללמד 'באמת' את השכל העקום של הכתיבה", כותבת מטלון. אי אפשר ללמד כשרון ותשוקה וסבל והכרח לכתוב שהם מנת חלקם של סופרים רבים. אבל אפשר ללמד איך להפיק מכל אלה יצירות מדויקות, כנות, קרובות יותר לתוכנית הכתיבה, ואיך להיות בתהליך הכתיבה באופן פרואקטיבי, ואיך לשפר את הרפלקסיה (המחשבה על עצמנו) החיונית למעשה הכתיבה, ואיך לחדד את ההתבוננות (המחשבה על זולתנו) החיונית למעשה הכתיבה, ואיך להתקדם בעצם מלאכת הכתיבה. ליתר דיוק: אולי אי אפשר ללמד כתיבה אבל אפשר להנחות, להדריך, לסייע, לאתגר, לדרבן, לתקן.

לצורך ההשוואה, אולי כדאי לומר זאת כך: אמירה כמו זו של יהושוע על סדנאות הכתיבה תישמע תלושה, לכל הפחות, לו היתה נאמרת בהקשר של תרבות הכתיבה האמריקאית. אצל האמריקאים, למשל, אין הבדל הכרחי בין סופרים בעלי שם וערך לבין משתתפים בסדנאות כתיבה. ראו למשל את רשימת הבוגרים של תוכנית הכתיבה היוקרתית, Iowa Writers' Workshop,, שפועלת באוניברסיטת איווה מאז 1936. יש בהם, בבוגרי סדנת הכתיבה של איווה, סופרי מופת כפלאנרי או'קונור וריימונד קארבר, וגם סופרים עכשוויים מעולים כת.ס בויל, אן פאצ'ט, א.מ הומס, נתן אנגלדר, מייקל קאנינגהאם, ג'יין סמיילי ומארק סטראנד, אם להזכיר אחדים. אי אפשר לטעון שסדנת הכתיבה של איווה כיוונה את הסופרים האלה לאיזה מוצר ספרותי אחיד, או לבינוניות, או לשרלטנות של "הכל הולך". בשביל הסופרים האלה סדנת הכתיבה היתה חממה, חדר משלהם ועוד תנאים הכרחיים לעבודה טובה על הכתיבה.

הפרדיגמה שיהושוע מייצג גורסת שיש סופרים מצד אחד, ויש כותבים שהולכים לסדנאות מצד שני. אבד כלח על הגישה הזאת. בתרבות הכתיבה שמתפתחת בימים אלה בישראל, בדומה למסורת האנגלוסכסית, ישנם תמיד גם אלה שמנסים לכתוב, משתתפים בסדנאות ומרוויחים מהתהליך, ולא בהכרח נעשים סופרים. אבל זה נכון לכל תחום של יצירה. המהות היא אחרת: לצדם של סופרים שעמלים כביכול על הכתיבה לבדם ובכוח גאונותם (ובשלב כלשהו נכנסים למערכת יחסים מקצועית עם עורך או עורכת, וממשיכים להתפתח מולם ובסיועם) הולך ומתפתח דפוס בריא, חי, מעודד: יותר ויותר סופרים עובדים על היצירות שלהם עם מנחה טובה או מנחה טוב, נעזרים בתהליכי עבודה בסדנאות קבוצתיות או אחד על אחד, וגם קוראים ספרים על כתיבה, נעזרים במסות שחיברו סופרים על כתיבה, משתמשים בכל כלי אפשרי כדי להתפתח באמנות הכתיבה ובאומנותה.

 

 

 

 

פרק 2: עיקרי השיטה – לפי המומחים

עכשיו אני מתלבטת. האם כדאי שאפתח את הפוסט הזה – פוסט שני בסדרה על יחצ"נות של ספרים – בתצלום העטיפה של ספרי החדש "לטפס על ההר, או: איך לכתוב", בדיוק כפי שנהגתי בפוסט הראשון?

לכאורה עדיף להציג בבלוג את הספר, על עטיפתו ותוכנו, בעדינות, במובלע. כן, אולי מוטב להעלות כאן, לפני כן,תמונות של סופרות וסופרים אהובים עלי, במעמד של יחצ"נות לספריהם שלהם.

הנה, למשל, אן למוט, מחברת מדריך הכתיבה "ציפור ציפור" שראה אור בעברית בתרגום יואב כ"ץ, בהוצאה עברית והוצאת כתר. למוט מדברת כאן באירוע השקה באחד מסניפי בארנס אנד נובל ביחד עם בנה, סאם, שבעזרתו כתבה לא מזמן מעין יומן סבתאות [ספר המשך לספרה הנהדר "Operating Instructions" שהיה יומן השנה הראשונה שלה, כאם חד הורית, לאותו סאם].

 

 

וכאן תצלום של אן למוט מופיע על שער כתב עת שעוסק בעסקי הכתיבה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והנה תצלום של נטלי גולדברג, מחברת אחד ממדריכי הכתיבה הפופולרים בשפה האנגלית, "לכתוב עד העצם" [writing down the bones],  ואחד שאני מחבבת במיוחד, למרות או בזכות הנגיעות הבודהיסטיות שבו.

והנה תצלום מתוך אירוע יחסי ציבור של הסופרת האהובה עלי בהא הידיעה, מחברת של סיפורים קצרים וגם מתרגמת מצרפתית לאנגלית, לידיה דיוויס (שהיתה פעם בעוונותיה אשתו של פול אוסטר):

וכאן היא אוחזת בפסלון שמסמל שזכתה בפרס הבוקר הבינלאומי – גם הוא, כאחד הפרסים הספרותיים, אירוע-על של יחסי ציבור:

 

 

 

 

 

 

 

 

והנה צ'ארלס דיקנס, שנחשב כסופר הסלבריטאי הראשון, כלומר כבר בימיו הוא ידע דבר או שניים על הפצת הבשורה, הוא היה אשף של יחסי ציבור ליצירתו, והוא מאויר כאן באירוע אופייני שבו קרא מאחד מספריו:

 

והנה, אפילו הסנוב הגדול בכל הקשור ליחסי הציבור לסופרים, ג'ונתן פרנזן האמריקאי, זה שהגיב בסלידה לבחירה של אופרה וינפרי בספרו "התיקונים" כספר מומלץ במועדון הקריאה שלה, והוא סירב להופיע בתוכנית שלה, שהיא אתר אפקטיבי מאין כמותו ליחסי ציבור לספרים, הוא מיאן להשתתף כאילו היה מעל כל זה, ויצר מהומה רבתי. הנה, גם הוא חוטא בהשתתפות פעילה [גם אם בלי חשק] במלאכת יחסי הציבור:

 

טוב, הפוסט הזה מתארך. הגיעה העת לגשת לעניין. איך עושים את זה? או מה צריך לעשות כדי ליחצ"ן ספר בצורה אפקטיבית? קראתי עשרות בלוגים ומדריכים, ובהם מאות עצות לסופרים המבקשים להשתתף ביחסי הציבור לספרם. במידה רבה, כולם חוזרים על אותם רעיונות. רבים חוזרים ומזכירים את מודל משפך המכירות, שנראה משהו כזה:

העצות כולן מתכווננות למודל המשפך: קודם הספר בא לתודעת הקונים, אחר כך הקוראים מתרשמים ומחווים עליו דעה, שוקלים אם לקנות, מעדיפים אותו, או לא, וקונים, או לא.

איך משפיעים על המשפך? איך מגדילים את פתח הקנייה שבתחתיתו?

את כל העצות בעניין זה אפשר לכנס לשלושה שלבים פשוטים, שאותם מנסח היטב בבלוג שלו טים גראל, בעל חברה קטנה שעיסוקה הוא קידום מכירות של סופרים.

1. מכרו את הספר לאוהדים (Fans במקור – אוהדים, מעריצים, קוראים מושבעים, חברים ברשימת המיילים, חברים בפייסבוק, קוראים שאהבו ספרים קודמים או בכלל אנשים שמחבבים את הכתיבה שלכם).

2. בקשו את האוהדים לשתף, להפיץ, את דבר יציאת הספר לאור ואת חיבתם אליו.

3. צרו קשרים טובים עם בעלי עמדה והשפעה.

זו התורה כולה.

גראל מתגאה בהצלחות, כאסטרטג של יחסי ציבור לסופרים. שניים מלקוחותיו האחרונים הצליחו לראות את ספריהם ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס והוול סטריט ג'ורנל – כמדומני זהו סימן להצלחה שאין עליו עוררין. מלקוחותיו, אחד מוכר לי יותר מאחרים: דן אריאלי, הפרופסור ומחבר ספרי העיון המצליחן בהחלט – גראל מוביל את אסטרטגיית יחסי הציבור של אריאלי, ובין השאר גם חתום על האתר שלו).

לשלב הראשון, הפצת הספר לאוהדים, מציע גראל, מניסיונו, שתי עצות: 1. תנו משהו בחינם, נניח לכל מי שיקנה את הספר בשבוע הראשון לצאתו לאור. הציעו עותקים של ספרים קודמים? טקסטים אחרים? כל מה שתוכלו לתת בחינם כדי לעודד את הקנייה הזריזה של ספרכם החדש. 2. שלחו לאוהדים מיילים עם תוכן מעניין על הספר. גראל ממליץ על חמישה עד עשרה מיילים בשבועיים-שלושה. שזה לא מעט.

בשלב השני הוא מציע ליצור קישורים, תצלומים, ושאר חומרים שקל לעשות להם "קופי פייסט", "העתק-הדבק" – כדי שהאוהדים יוכלו לשתף בקלות את דבר הספר ברשתות החברתיות, בלי לבזבז הרבה מזמנם היקר.

בשלב השלישי, גראל מציע לפנות לבעלי השפעה – עיתונאים, בעלי בלוגים, ושאר בעלי במות שבהן הם יכולים להשפיע על אחרים לקנות את הספר שלכם. הוא מציין שכדאי להקדים ולבנות יחסים טובים עם בעלי ההשפעה, לסייע להם מעת לעת, להפנות אליהם קוראים, ליצור איזה קשר בעל הדדיות. לא משהו שאפשר לעשות ברגע האחרון ורק לטובת העניין.

שלושת השלבים האלה נראים הגיוניים לגמרי. כמעט הגיוניים מדי. אבל אני מוכנה להאמין שלא מסתתר מאחורי ההצלחות הגדולות סוד, שאינו כלול בשלבים האלה.

אמנם עולות בדעתי כמה הסתייגויות – אבל בטח עלי עוד לנסות להתגבר עליהן. לדוגמה: לא ברור מה אפשר, מה אוכל, לתת בחינם לקונים הראשונים. חוק הספרים החדש אינו מאפשר אפילו לחלק ספרים חדשים בהנחה. עותקי חינם אקבל מההוצאה רק כעשרים, כך מקובל, ואותם אחלק קודם לקוראים הראשונים של כתב היד, שעזרו לי לשפר אותו, ולבני משפחה וחברים קרובים. לא יישארו עותקים לאוהדים. האם יש ערך בהצעה לחלק ספרים אחרים שלי בהנחה או חינם? אני סקפטית. אבל סקרנית.

האפקטיביות של העצות ההגיוניות של גראל, כך אני מנחשת, אינה זהה לזו שבארצות הברית. ולא רק כי דוברי עברית יש כ-5.1 מיליון ואילו דוברי אנגלית: מיליארד ו-200 אלף ברחבי העולם.

במקרה שלי, שבו אני מבקשת להפיץ ספר שעוסק בכתיבה, שמלווה כותבים ומדריך אותם בתהליך הכתיבה שלהם, חוג הקוראים הישראלי לא דומה בהיקפו בשום דרך – גם לא יחסית – לחוג הקוראים שמתעניינים בכתיבה בקרב דוברי אנגלית. זה לא רק מספר דוברי העברית האבסלוטי והמוגבל. זה גם עניין של תרבות: בישראל, אין עדיין תרבות מפותחת של כתיבה. צעירים אינם צריכים לכתוב חיבור בעל ערך – ספרותי, חברתי, פוליטי – כדי להתקבל למכללה או לאוניברסיטה. אין עשרות תחרויות כתיבה לנערים ולנערות בבתי ספר ובעיריות ובשכונות, כדבר שבשגרה. אין כמעט במות לשיחה על כתיבה – אין Writers Digest וגם אין "פאבלישרס ויקלי", ואין כתבי עת כמו ה"ניו יורקר" ו"הארפר'ס", ואין "לונדון ריוויו אוף בוקס", ואין מדור הספרים של הניו יורק טיימס ושל הגארדיאן, ואין מאות מדורי ספרות בעיתונים מקומיים, ואין תרבות של מסע חתימות על ספרים. זה פשוט לא אותו דבר אצלנו.

אבל תרבות הכתיבה מתפתחת אצלנו בימים אלה ממש – אני בטוחה בזאת. והבמות, והאירועים, וההקשרים שבהם מעלים על נס את הכתיבה יילכו ויתרבו וישתפרו. אני מבטיחה לעצמי להיות חלק מהפריחה הזאת. למי שמבקשת ליחצ"ן את הספר שלה יהיו יותר הקשרים וקשרים וקישורים, מבעבר, ויהיה טוב.

אני הולכת עכשיו ליצור רשימת תפוצה במייל. ולהכין פוסט לפייסבוק. שבת שלום.

 

 

פרק 1: צילום היח"צ – איך לחייך בלי לכווץ את הפה?

הנה הבשורה: בקרוב, בעוד כחודש ימים, יראה אור ספרי: "לטפס על ההר, או: איך לכתוב", שהוא מדריך כתיבה וחיבור על כתיבה. בהמשך הפוסט אתאר בכמה מלים את מה שיש בו, בספר החדש. אבל קודם כל אעלה כאן תמונה של העטיפה שעיצב ליאור גל להוצאת אחוזת בית, בהזמנתה של המו"ל והעורכת הראשית שרי גוטמן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני אוהבת את החגיגיות, הענייניות, והישירות של העטיפה הזאת. אני שמחה בה מאוד. והצבע האדום! מתחשק לשאת את אגרופי אלעל. אני מרגישה שהמערכת המצוינת ב"אחוזת בית" עומדת מאחורי עם העטיפה הזאת, ומעניקה לי רוח גבית.

טוב. עכשיו, אציג את הבעיה. או מוטב: האתגר. נניח שאני מאמינה בספר שלי וחושבת שהוא טוב – שיש לו ערך ספרותי ואסתטי כחיבור על כתיבה, וגם יש בו תועלת ממשית כמדריך כתיבה (נראה לי רצוי וראוי לסופרת להאמין ביצירה שלה, משום כך אני מתחייבת להרשות זאת כאן לעצמי). כן, נניח שאני רוצה שהספר ישרת כותבים וכותבות, סופרים וסופרות, רבים ככל האפשר. שרבים מאוד יקראו אותו, ידברו איתו, יתווכחו איתו – שיהיה חלק מתרבות הכתיבה בעברית והשיחה על אודותיה; תרבות שעיקר התפתחותה, אני חושבת בתקווה, עוד לפניה.

איך עושים את זה? איך מפיצים את הבשורה? איך מיחצ"נים –  איך עושים יחסי ציבור, יחסים עם הציבור? ובעצם, אם לשאוב השראה מ"הציבור ובעיותיו" של הפילוסוף ג'ון דיואי – איך בכלל מעמידים ציבור לספר, לשיחה על כתיבה, לתרבות שמעלה על נס את ערך הכתיבה? (הציבור בעצם אינו ישות שקיימת מחוץ להקשר העיתונאי. התפקיד של העיתונות, לשיטתו של דיואי, הוא להפוך המון אנשים שאין ביניהם קשר הכרחי לכדי קבוצה בעלת תודעה משותפת, צרכים ועניין משותפים – כלומר, להפוך אותם מפרטים לציבור. רק כשיש ציבור אפשר לקיים איתו יחסים; למכור לו משהו).

טוב, זה בהחלט עניין מורכב ומאתגר, הסיפור של יחסי הציבור לספר חדש. אני מתכוונת לעסוק באתגר הזה בסדרה של פוסטים כאן בבלוג, לקראת צאתו לאור של הספר שלי וגם אחר כך. אתייחס כאן למגוון של סוגיות, ובהן – איך לשכנע עיתונאים, איך להגיע לקוראים ההולמים, איך לייצר באזז, איך להשתמש בפייסבוק, איך להעביר את הידיעה על אודות הספר מפה לאוזן, מפה לאוזן, אם בכלל אפשר, וכן – איך להתמודד עם הצייטגייסט, רוח הזמן, שמוליד בעת ובעונה אחת כמה מדריכי כתיבה מסוגים שונים. ובמלים אחרות: איך להתמודד עם תחרות.

אספר על ההתנסות שלי. ועל התנסויות של סופרים ידועים בעולם. אערוך תחקיר. אנסה לברר.

אבל קודם אספר כאן, בפוסט הראשון, על מפגש צילומים שערכתי עם הצלם האהוב עלי, ינאי יחיאל. היחצ"נית של ההוצאה, ציפי לוין, רבת הניסיון והתושיה, הודיעה בשלב מוקדם שהיא צריכה צילום מעודכן שלי. זה עניין בסיסי של יחסי ציבור. כשמעבירים הודעה לעיתונות גם מעבירים תמונה של המחברת.

את ההרגל הזה אני מכירה מהצד השני של המתרס, מעשרים שנות עבודתי כעיתונאית. תמיד העדפנו לדחות את התמונה של היח"צ לטובת תצלום עיתונאי, של צלם מטעמנו. חשבנו שזה יהיה ביטוי לעיתונות רצינית יותר. אני חושבת שההנחה היתה תמיד שתצלום היח"צ הוא שקרי, או מגמתי, או אינטרסנטי בהגדרה. והוא בהכרח שונה מהתוצר של התצלום העיתונאי. כשצלם של העיתון מצלם תצלום דיוקן לכתבה על סופרת, הוא אמור לנסות לשרת לא רק את הסופרת, אלא גם את הכתב או הכתבת. או את הסיפור שהוא מספר בעצמו.

כך או כך, אף שלא ברור מי ישתמש בצילום, החלטתי בפעם הראשונה בחיי המקצועיים להשקיע בעניין זה ולרכוש את שירותיו של צלם. את העבודה של ינאי יחיאל אני מוקירה ומעריכה, כאמן וכעיתונאי, והוא גם חבר – כך שלא הססתי לפנות אליו.

אומר רק זאת: החוויה היתה טובה ונעימה באופן מפתיע לגמרי. לא קל לי להצטלם, בלשון המעטה. אני משוכנעת שאני לא פוטוגנית באופן כרוני. ינאי עמד מיד על הבעיה המרכזית שלי בתצלומי דיוקן: המתח שניכר בפנים. הלסת התחתונה נתפסת, השפה התחתונה מתכווצת. זה לא עובר טוב בצילום. אני צריכה ללמוד לשחרר. אני מנסה לחייך – מתברר שעדיף שאפסיק. החיוכים לא עוזרים. הם יוצאים קצת עקומים, מעושים. ינאי הדריך אותי לחייך – אבל לא עם השפתיים אלא עם העיניים. וגם דיבר איתי בנינוחות על עניייני היום יום, על חברים משותפים, על הילדוֹת שלי והילדות שלו, שהן חברות זו לזו.

איכשהו, אני חושבת, זה קרה: לא בלי מאמץ מצדו ומצדי אבל קרה. נדרשו כמה עשרות ניסיונות, אבל בסוף מצאתי תצלום שאני אוהבת, ושישרת אותי בהמשך. עלתה לרגע האפשרות לתקן כמה בעיות בעזרת הפוטושופ – להעלים איזה כיווץ של העור, לטשטש שומה על הסנטר, אבל הוחלט ללכת על הגרסה הטבעית (במרכאות).

הנה שלושה ניסיונות שצלחו יחסית לטעמי, לדוגמה, מתוך רבות אחרות:

הגרסה הפרועה-הנינוחה כמעט.

 

הנה הגרסה הדייקית, או הבוצ'ית, והמעט קפוצה – אני חושבת. איכשהו זאת לא לגמרי אני.

 

 

והנה הגרסה הרצינית, הישירה, המהורהרת? בחרתי בה. אני חושבת שהיא דומה לי.

 

 

עכשיו זה הדימוי שלי, שיילך לפני. שאמור לייצג אותי, להעמיד פרסונה מאחורי הספר שלי. נדמה לי שאין שום דרך להעריך את הצלחתו או כישלונו. ובכל זאת, הנה טיפ שאני נותנת לעצמי בהקשר הזה: העיקר ליהנות מאירוע התצלום, ולבחור אחד שאני אוהבת. שנראה לי דומה לי, במיטבי. השאר לא בשליטתי.

ומלים אחרונות לפוסט זה: "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" מצטרף למסורת עשירה של מדריכי כתיבה ומסות על כתיבה שקראתי במשך השנים בתשוקה, בעיקר בשפה האנגלית, מאת סופרים אהובים עלי ובהם וירג'יניה וולף, ג'ורג' אורוול, אי-בי וייט, ג'ואן דידיון, אן למוט, נטלי גולדברג, מרגרט אטווד, אנני דילארד, ג'ון אפדייק ועוד רבים וטובים. אני שואבת מהם רעיונות, ציטוטים והשראה, וגם מתכתבת איתם על יסוד נסיוני ככותבת וכמנחת כתיבה. המדריך שלי נמנה אפוא עם קבוצת המדריכים והמסות על כתיבה שעניינם הוא השראה. הם נבדלים ממדריכי כתיבה מסוג אחר, שאותם אכנה מדריכי הנוסחה. אבל עוד על כך בהזדמנות אחרת, קרובה.

 

 

עד לעת האחרונה, בכל פעם ששאלו אותי זרים מה אני עושה, עניתי כך: אני כותבת ומנחה כותבים. זו תשובה נכונה, זה בדיוק מה שאני עושה: אני כותבת – חיבורים, סיפורים, נובלות, קטעי יומן, ממוארים, פוסטים בבלוג (מעט מדי, לטעמי) –  ואני מנחה כותבים.

תשובה נכונה אבל לא תשובה טובה. משהו בה חסר. מסתתר. הרי אם באנגלית אומר "I’m a Writer", אתכוון למשהו קצת אחר. אתכוון לצורת הנקבה של הערך "סופר", שאותו מגדיר מילון אבן שושן כ"כותב דברי ספרות: משורר, מספר, מחזאי, מסאי וכדומה". כלומר, אתכוון לומר שאני: סופרת. כך ולא אחרת.

אני חושבת שלא סתם העדפתי עד היום לומר שאני כותבת במקום לומר שאני סופרת. החשש הזה, לנקוב בשם המפורש של העיסוק, מזכיר לי את הקושי לומר מלים אחרות. למשל, את הקושי לומר "אני לסבית". קל יותר לומר: "אני חיה עם בת זוג".

עלי להבהיר: מה שמשותף להגדרות "סופרת" ו"לסבית", מה שמשותף לקושי שלי לאמץ אותן לעצמי, אינו, ברגע זה בחיי, איזו בושה או ביישנות, ובטח שאינו צניעות. במידה רבה זהו עניין של מחויבות.  "לסבית" היא הגדרה מחייבת. יש בה הצהרה על תשוקה. היא מחייבת אותי, לכל הפחות, לרצות. זהו גם הסיפור של "סופרת". סופרת היא אחת שמתחייבת לרצות – לספר, לתאר, לבאר. זהו לב העניין: לרצות, להכיר ברצון, להניח אותו כמובן מאליו.

"יחלוף עוד זמן רב, דומתני," כתבה וירג'יניה וולף בחיבורה "מקצועות לנשים", "עד שאישה תוכל לשבת ולכתוב ספר בלא למצוא רוח שעליה להרוג, סלע שעליו עליה להתנפץ". וולף מספרת שהיא עצמה נדרשה לעבור שני מכשולים אדירים כדי לכתוב; היה עליה להתמודד עם  "שתי ההרפתקאות" של חייה המקצועיים כסופרת. ראשית היה עליה "להרוג את המלאך שבבית", כהגדרתה. היה עליה לרצוח את אותה פרסונה נחמדה, זו שמסתירה את רצונותיה מפני הסביבה, זו שמבקשת להשביע רצונם של אחרים; זו הפרסונה המעקרת את היכולת לכתוב דבר מה בעל ערך. שנית, כדי לכתוב, היה על וולף, כדבריה: "לומר את האמת על התנסויותי אני כגוף" (בתרגומה של כרמית גיא). כלומר, היה עליה להכיר בתשוקה, ברצון, בצורך. וולף מתוודה כי אף שהצליחה אחרי מאבק מר להמית את המלאך שבבית,  לא הצליחה לומר את האמת על התנסויותיה כגוף. וכך אני מבינה את דבריה: היא לא הצליחה להצהיר על עצמה כישות משתוקקת, רוצה.

טוב, אלה ההחלטות שלי לשנה החדשה: להרוג סופית את המלאך שבבית, ולומר את האמת על התנסויותי אני כגוף. לצאת מהכוננית – סופרת מוצהרת.

והנה, בעת שאני כותבת את הדברים האלה, אני מעלעלת במילון ומגלה דבר-מה מעניין: מתברר ש"כותבת", לפי אבן שושן, לא זאת בלבד שאינה סופרת, אלא היא בסך הכל פרי מתקתק ודביק, חסר צורה וחן. בחיי. בין הערך "כוֹתבן" (לבלר או מומחה בכתיבה יפה, ביחוד בכתיבת ספרי תורה) לבין הערך "כּוּתח" (רוטב שהותקן מחלב חמוץ ומלח לתיבול מאכלות שונים) תמצאו את הערך "כותבת". מקורה אולי מארמית או ערבית, והיא מופיעה במשנה, בבא מציעא ז' ה'. הוראתה: תמר מיובש.

נ"ב בשנה החדשה, ממש בקרוב, יראה

 

אור ספרי החמישי "לטפס על ההר או: איך לכתוב". מדריך כתיבה, שהוא חיבור על כתיבה ובן לוויה לכותבות ולכותבים, לסופרות ולסופרים. הוא יוצא בהוצאת "אחוזת בית" והעובדה הזאת משמחת אותי עד מאוד.

 

 

 

מי שאף-פעם לא גנב לא יבין אותי.

קלאריס ליספקטור, "מאה שנות מחילה"

פִּיטַנְגוֹ.

סיפור קצר מאת ארנה קזין

תמר מובילה. היא יודעת את הדרך, מאחורי המחסן, סביב החממה, אל הפִּרצה בגדר. השיח של הפיטנגו מסתתר בצד הרחוק של החצר של השכנים, מאחורי עץ האבוקדו. לא רואים אותו מכאן, אבל רואים אותו מהרחוב.

אנחנו מתכופפות, עוברות את הגדר על ארבע, מסתכלות שאין אף-אחד וחוצות את החצר בריצה. השיח אדום כולו. הפירות הקטנים מסתירים את העיקר שלו. תמר ממלאת שקית בהמון פיטנגו. היא קוטפת וקוטפת וקוטפת ומדי פעם מכניסה אחד לפה ומוצצת ולפעמים הפירות נמחצים והקליפות מתפקעות ונמעכות והמיץ האדום החמצמץ זב על כפות ידיה התפוחות וזורם בין הכתמים החומים הקטנים אל הזרוע שלה ואל המרפק. אני עומדת לידה ושומרת שאף-אחד לא יבוא לצעוק עלינו. ברור שלא יקרה לנו כלום, מקסימום יבואו ויצעקו עלינו. אני כבר לא ילדה קטנה, אני לא מבוהלת, וכל הדבר הזה לא מרגש אותי. האמת, בכלל לא אכפת לי מה יקרה. אני מחכה שהמשחק ייגמר ותמר תלך הביתה ואני אשב בחדר שלי ואמשיך במחשבה שחשבתי לפני שהיא באה והסיחה את דעתי.

תמר היא הבת של דיטה, חברה ותיקה של אמא, הן מכירות עוד מהצבא. בכל פעם שדיטה באה לקפה בשבת גם תמר באה ואנחנו מבלות ביחד. אבא קורא בחדר-עבודה שלו, ואמא ודיטה יושבות במרפסת, שותות, מדברות, מעשנות, ותמר ואני בחדר או בחצר או על המיטה של ההורים, או מטיילות ברגל בשכונה, או רואות סרטים בפינת-טלוויזיה. כבר קרה שדיטה באה ואני הייתי במחנה אימונים בשבת עם הנבחרת, ותמר בכל-זאת באה לבד, כי היא מרגישה כאן בת-בית. פעם אבא שיחק איתה פְריזְבִּי בגינה ואמא אמרה שזה היה יפה לראות, הם היו שקועים במשחק כאילו אין עולם מסביב.

תמר בדרך-כלל בסדר. היא יפה, יש לה הרבה נמשים וחיוך מתוק וריח טוב של שמפו בשיער ושל בושם שהיא שמה מאחורי האוזניים ועל  הידיים. ביסודי לא למדנו באותו בית-ספר, אבל עכשיו אנחנו ביחד בחטיבה, באותה שכבה, ותמר נחמדה אלי בהפסקות. אני רגילה אליה,  אפילו שהיא קצת בת מדי בשבילי, קצת ילדה מדי, עם החולצות הוורודות והלק בציפורניים, אבל היא בסדר, היא לא לגמרי טיפשה כמו הבנות האחרות, ולא מתנשאת. היא תמיד שמחה לראות אותי, ואפילו בהפסקות, כשהיא תמיד מוקפת  בילדים מהכיתה שלה,  היא לא מתביישת לעשות לי שלום ולחייך, ובאה למשחקים של הנבחרת ומעודדת אותי. ובכלל, היא שמחה כזאת, עליזה, טובת-לב, אף-פעם לא רבה אתי, בדרך-כלל לא אכפת לי שהיא באה, אבל עכשיו אני רוצה שהיא תלך. נדמה לי שאני שומעת משהו ואני אומרת לתמר, פססס. אנחנו מתחבאות מאחורי השיח של הפיטנגו ומחניקות התנשפות. אנחנו מחכות דקה בשקט ומתברר שאף-אחד לא בא ותמר ממשיכה בקטיף.

מקודם שכבנו על המיטה בחדר של ההורים שלי  ותמר אמרה שאם היה לה המון כסף היא היתה קונה הר של גלידה-שוקולד ויער של ופלות קִיט קָאט, וגם היתה בונה לעצמה חדר גדול, בעצם אולם, כמו מגרש כדורסל, וממלאת אותו קרח, והיתה גולשת כל היום על המגלשיים שלה, והיא גם היתה קונה לאמא שלה מכונית ספורט כחולה, כי אמא שלה אוהבת מכוניות, והיא גם היתה קונה לעצמה ולי אופנוע, היא חושבת שיכול להיות לנו כיף לנסוע על אופנוע, והיא גם תרכיב את החבר שלה ותיסע אתו לים, וגם הרבה חצאיות יפות ומוסיקה, בטח, מוסיקה, והיא לא יודעת, זה לא מספיק. מה עוד? מה עוד? היא שאלה אותי מה אני הייתי קונה, והאמת, לא ידעתי לענות, ניסיתי לחשוב עמוק, למצוא מה ממש הייתי רוצה, וכל מה שעלה על דעתי מיד ירד ממנה, כי לא באמת רציתי, למשל, אופנוע, או בריכת שחייה, או מטוס, נניח מטוס שהיה לוקח אותי לאן שאני רוצה על פני הכדור. זה לא שהייתי עצובה אם הייתי מקבלת את הדברים האלה, אבל אני יודעת שאם יהיה לי אותם יימאס לי מהם ברגע שיהיה לי אותם. אבל חשבתי, רגע, אולי שולחן פינג פונג, כן, למה לא, כן, אני חושבת שאם היה לי כסף הייתי קונה שולחן פינג פונג ולא היה נמאס לי ממנו, כי הייתי משחקת עם אבא שלי שעות, ומביסה אותו, והוא היה מתעצבן, כי הוא שונא להפסיד, אבל גם מתרשם, כי אני באמת טובה מאוד בפינג פונג, אין מה לעשות.

זה הכל? שולחן פינג פונג? נו, תשחררי את הדמיון, היא אמרה וחזרה לרצונות שלה, אולי היא היתה קונה אי בים של תל-אביב, וסירה, והיתה שטה לאי שלה, ורק לחברים היה מותר לבוא איתה, ובטח היה לה חבר שחותר בשבילה כל יום בין ארבע לשש אחר-הצהריים, מביא אליה את החברים, גם את תבואי לאי שלי, היא אמרה ומשכה לי בעדינות בתלתל-בקבוק שעל המצח שלי והוא נמתח והתיישר והיא שחררה והוא קפץ בחזרה והסתלסל. אה, וגם, היא אמרה, אם היה לי מיליארד דולר, נניח, גם הייתי קונה לי קולנוע פרטי והייתי רואה סרטים כל היום בגודל ענקי, ואני אמרתי, את יכולה לשים את המסך באולם-כדורסל על האי, אבל הבעיה היא שיכול להיות שם קר מדי, עם כל הקרח והרוחות מהים, צריך ללבוש מעיל חם, ותמר אמרה, מה זה קשור, יהיה לי מיליארד, מספיק בשביל אולם-קרח ואולם-קולנוע ואי, כל אחד בנפרד, ואני חשבתי שזה יפה איך שהיא מתפרשׂת בלי שום מבוכה.

אנחנו חוזרות מתחת לגדר. לא קרה שום דבר רע, השכנים לא שמו לב שגנבנו להם פיטנגו, ותמר מכירה מקום נוח לשבת בירכתי החצר שלנו, ספסל נסתר בין המחסן לחממה, מתחת לעץ הערבה. היא אומרת לי, בואי נשב קצת כאן ונאכל פיטנגו. אבל אני נשארת לעמוד. אני מסתכלת על השעון, עוד מעט שבע, החושך תכף יֵרד, ואני רוצה שתלך, אפילו שזה כבר לא משנה, ממילא הכל התקלקל, וכבר לא אוכל לשבת בחדר עם המחשבה שחשבתי לפני שהיא באה. כי הייתי מרוכזת באור שנכנס בתריס ובשיטה שפיתחתי לתפוס אותו ולשים במגירה. האור כבר מגיע לתוך החדר כשהוא פרוס לרצועות. צריך רק לגלגל אותן ולאסוף אותן, להדביק את הקצוות, ולהסיע את השידת-מגירות לאמצע החדר ולפתוח את המגירות, לגלגל את כדורי האור לתוכן ולסגור מהר; אני רוצה כבר לחזור ולחשוב על זה "על יבש", כמו שתמר קוראת לזה, כלומר לחשוב על האור בחושך, לבד, ושתמר תלך. תמר נשכבת על הספסל ומתמתחת בהנאה וזורקת עלי פיטנגו. מקודם, כשדיברנו על החלומות בחדר של ההורים, תמר קמה מהמיטה והראתה לי תרגיל גלישה שלמדה בחוג החלקה על קרח. היא הראתה לי "על יבש", כמו שהיא קוראת לזה, אפילו שזה נראה לי די רטוב, ומחליק, אפילו גועש, זאת אומרת, היא החליקה בחדר הגדול של ההורים שלי כאילו אין לה רגליים ואגן, כאילו אין לה משקל, כאילו הציצים שלה לא צמחו כבר ועכשיו הם מושכים אותה לפנים, כאילו היא לא הראשונה בכיתה ו' שהיתה צריכה חזייה, כאילו היא דולפין חלק משתובב ונישא על גלים, ופתאום היא נתקלה באבא שלי, שנכנס לחדר עם העיתון ביד, והסתכל עליה גולשת באוויר. הוא הביט בה במבט שאני לא מכירה, משהו מוזר בעיניים שלו, משהו מוזר בעמידה שלו, הוא הסתכל עליה צמוד, ודחף את הידיים שלו  לכיסים. אני לא יודעת, כי תמר קרסה עליו, והוא החזיק אותה חזק ביד אחת, ושמט את העיתון, והחזיק את שתי הזרועות שלה, ואסף אותה אליו, היא נשענה אל החזה שלו, והוא הוריד את הראש שלו אל השיער הכתום שלה, והטביע את האף שלו בתוכה. אני לא יודעת מה הוא עמד לעשות, זה היה מוזר, הוא היה מכונס אליה, כאילו הוא הולך להירדם שם, אולי הוא הריח את השמפו שלה ונרדם, אולי הוא לא ראה שאני שם, על המיטה, אני לא יודעת, כי קמתי מהמיטה והשתעלתי, והם התנערו זה מזה, ואני שאלתי את תמר אם היא רוצה ללכת להביא פיטנגו מהשכנים והיא חייכה אלי ואמרה, כן, בטח, בואי, אני מתה על פיטנגו. ובינתיים אבא שלי הרים את העיתון ומלמל, מה אתן עושות בחדר שלנו, תצאו מכאן עכשיו, וסידר את המכנסיים שלו, ואני לא יודעת, הוא נראה פתאום כועס, הוא לא הסתכל עלי, הוא רק מלמל, מה אתן עושות כאן, כאילו זאת הפעם הראשונה שאנחנו כאן, כאילו עשינו משהו רע, ולא יכולתי לסבול את זה. רצתי החוצה, יצאתי מהבית בדרך אל השער, רציתי לרוץ עד קצה השכונה והלאה, רציתי לרוץ עד שכולם ייעלמו, במיוחד תמר, שתיעלם, שתלך, שלא תחזור, אבל היא קראה לי ואמרה, לאן את הולכת, בואי, לא צריך מהרחוב, אני מכירה אצלכם פִּרצה בגדר, מאחורי המחסן,  מסביב לחממה. ועכשיו היא מתמתחת על הספסל ואומרת, איזה אבא מקסים יש לך, והיא אומרת, צריך לעשות פעם טורניר פינג פונג, שלושתנו, את בטח תנצחי.