מי שאף-פעם לא גנב לא יבין אותי.
קלאריס ליספקטור, "מאה שנות מחילה"
פִּיטַנְגוֹ.
סיפור קצר מאת ארנה קזין
תמר מובילה. היא יודעת את הדרך, מאחורי המחסן, סביב החממה, אל הפִּרצה בגדר. השיח של הפיטנגו מסתתר בצד הרחוק של החצר של השכנים, מאחורי עץ האבוקדו. לא רואים אותו מכאן, אבל רואים אותו מהרחוב.
אנחנו מתכופפות, עוברות את הגדר על ארבע, מסתכלות שאין אף-אחד וחוצות את החצר בריצה. השיח אדום כולו. הפירות הקטנים מסתירים את העיקר שלו. תמר ממלאת שקית בהמון פיטנגו. היא קוטפת וקוטפת וקוטפת ומדי פעם מכניסה אחד לפה ומוצצת ולפעמים הפירות נמחצים והקליפות מתפקעות ונמעכות והמיץ האדום החמצמץ זב על כפות ידיה התפוחות וזורם בין הכתמים החומים הקטנים אל הזרוע שלה ואל המרפק. אני עומדת לידה ושומרת שאף-אחד לא יבוא לצעוק עלינו. ברור שלא יקרה לנו כלום, מקסימום יבואו ויצעקו עלינו. אני כבר לא ילדה קטנה, אני לא מבוהלת, וכל הדבר הזה לא מרגש אותי. האמת, בכלל לא אכפת לי מה יקרה. אני מחכה שהמשחק ייגמר ותמר תלך הביתה ואני אשב בחדר שלי ואמשיך במחשבה שחשבתי לפני שהיא באה והסיחה את דעתי.
תמר היא הבת של דיטה, חברה ותיקה של אמא, הן מכירות עוד מהצבא. בכל פעם שדיטה באה לקפה בשבת גם תמר באה ואנחנו מבלות ביחד. אבא קורא בחדר-עבודה שלו, ואמא ודיטה יושבות במרפסת, שותות, מדברות, מעשנות, ותמר ואני בחדר או בחצר או על המיטה של ההורים, או מטיילות ברגל בשכונה, או רואות סרטים בפינת-טלוויזיה. כבר קרה שדיטה באה ואני הייתי במחנה אימונים בשבת עם הנבחרת, ותמר בכל-זאת באה לבד, כי היא מרגישה כאן בת-בית. פעם אבא שיחק איתה פְריזְבִּי בגינה ואמא אמרה שזה היה יפה לראות, הם היו שקועים במשחק כאילו אין עולם מסביב.
תמר בדרך-כלל בסדר. היא יפה, יש לה הרבה נמשים וחיוך מתוק וריח טוב של שמפו בשיער ושל בושם שהיא שמה מאחורי האוזניים ועל הידיים. ביסודי לא למדנו באותו בית-ספר, אבל עכשיו אנחנו ביחד בחטיבה, באותה שכבה, ותמר נחמדה אלי בהפסקות. אני רגילה אליה, אפילו שהיא קצת בת מדי בשבילי, קצת ילדה מדי, עם החולצות הוורודות והלק בציפורניים, אבל היא בסדר, היא לא לגמרי טיפשה כמו הבנות האחרות, ולא מתנשאת. היא תמיד שמחה לראות אותי, ואפילו בהפסקות, כשהיא תמיד מוקפת בילדים מהכיתה שלה, היא לא מתביישת לעשות לי שלום ולחייך, ובאה למשחקים של הנבחרת ומעודדת אותי. ובכלל, היא שמחה כזאת, עליזה, טובת-לב, אף-פעם לא רבה אתי, בדרך-כלל לא אכפת לי שהיא באה, אבל עכשיו אני רוצה שהיא תלך. נדמה לי שאני שומעת משהו ואני אומרת לתמר, פססס. אנחנו מתחבאות מאחורי השיח של הפיטנגו ומחניקות התנשפות. אנחנו מחכות דקה בשקט ומתברר שאף-אחד לא בא ותמר ממשיכה בקטיף.
מקודם שכבנו על המיטה בחדר של ההורים שלי ותמר אמרה שאם היה לה המון כסף היא היתה קונה הר של גלידה-שוקולד ויער של ופלות קִיט קָאט, וגם היתה בונה לעצמה חדר גדול, בעצם אולם, כמו מגרש כדורסל, וממלאת אותו קרח, והיתה גולשת כל היום על המגלשיים שלה, והיא גם היתה קונה לאמא שלה מכונית ספורט כחולה, כי אמא שלה אוהבת מכוניות, והיא גם היתה קונה לעצמה ולי אופנוע, היא חושבת שיכול להיות לנו כיף לנסוע על אופנוע, והיא גם תרכיב את החבר שלה ותיסע אתו לים, וגם הרבה חצאיות יפות ומוסיקה, בטח, מוסיקה, והיא לא יודעת, זה לא מספיק. מה עוד? מה עוד? היא שאלה אותי מה אני הייתי קונה, והאמת, לא ידעתי לענות, ניסיתי לחשוב עמוק, למצוא מה ממש הייתי רוצה, וכל מה שעלה על דעתי מיד ירד ממנה, כי לא באמת רציתי, למשל, אופנוע, או בריכת שחייה, או מטוס, נניח מטוס שהיה לוקח אותי לאן שאני רוצה על פני הכדור. זה לא שהייתי עצובה אם הייתי מקבלת את הדברים האלה, אבל אני יודעת שאם יהיה לי אותם יימאס לי מהם ברגע שיהיה לי אותם. אבל חשבתי, רגע, אולי שולחן פינג פונג, כן, למה לא, כן, אני חושבת שאם היה לי כסף הייתי קונה שולחן פינג פונג ולא היה נמאס לי ממנו, כי הייתי משחקת עם אבא שלי שעות, ומביסה אותו, והוא היה מתעצבן, כי הוא שונא להפסיד, אבל גם מתרשם, כי אני באמת טובה מאוד בפינג פונג, אין מה לעשות.
זה הכל? שולחן פינג פונג? נו, תשחררי את הדמיון, היא אמרה וחזרה לרצונות שלה, אולי היא היתה קונה אי בים של תל-אביב, וסירה, והיתה שטה לאי שלה, ורק לחברים היה מותר לבוא איתה, ובטח היה לה חבר שחותר בשבילה כל יום בין ארבע לשש אחר-הצהריים, מביא אליה את החברים, גם את תבואי לאי שלי, היא אמרה ומשכה לי בעדינות בתלתל-בקבוק שעל המצח שלי והוא נמתח והתיישר והיא שחררה והוא קפץ בחזרה והסתלסל. אה, וגם, היא אמרה, אם היה לי מיליארד דולר, נניח, גם הייתי קונה לי קולנוע פרטי והייתי רואה סרטים כל היום בגודל ענקי, ואני אמרתי, את יכולה לשים את המסך באולם-כדורסל על האי, אבל הבעיה היא שיכול להיות שם קר מדי, עם כל הקרח והרוחות מהים, צריך ללבוש מעיל חם, ותמר אמרה, מה זה קשור, יהיה לי מיליארד, מספיק בשביל אולם-קרח ואולם-קולנוע ואי, כל אחד בנפרד, ואני חשבתי שזה יפה איך שהיא מתפרשׂת בלי שום מבוכה.
אנחנו חוזרות מתחת לגדר. לא קרה שום דבר רע, השכנים לא שמו לב שגנבנו להם פיטנגו, ותמר מכירה מקום נוח לשבת בירכתי החצר שלנו, ספסל נסתר בין המחסן לחממה, מתחת לעץ הערבה. היא אומרת לי, בואי נשב קצת כאן ונאכל פיטנגו. אבל אני נשארת לעמוד. אני מסתכלת על השעון, עוד מעט שבע, החושך תכף יֵרד, ואני רוצה שתלך, אפילו שזה כבר לא משנה, ממילא הכל התקלקל, וכבר לא אוכל לשבת בחדר עם המחשבה שחשבתי לפני שהיא באה. כי הייתי מרוכזת באור שנכנס בתריס ובשיטה שפיתחתי לתפוס אותו ולשים במגירה. האור כבר מגיע לתוך החדר כשהוא פרוס לרצועות. צריך רק לגלגל אותן ולאסוף אותן, להדביק את הקצוות, ולהסיע את השידת-מגירות לאמצע החדר ולפתוח את המגירות, לגלגל את כדורי האור לתוכן ולסגור מהר; אני רוצה כבר לחזור ולחשוב על זה "על יבש", כמו שתמר קוראת לזה, כלומר לחשוב על האור בחושך, לבד, ושתמר תלך. תמר נשכבת על הספסל ומתמתחת בהנאה וזורקת עלי פיטנגו. מקודם, כשדיברנו על החלומות בחדר של ההורים, תמר קמה מהמיטה והראתה לי תרגיל גלישה שלמדה בחוג החלקה על קרח. היא הראתה לי "על יבש", כמו שהיא קוראת לזה, אפילו שזה נראה לי די רטוב, ומחליק, אפילו גועש, זאת אומרת, היא החליקה בחדר הגדול של ההורים שלי כאילו אין לה רגליים ואגן, כאילו אין לה משקל, כאילו הציצים שלה לא צמחו כבר ועכשיו הם מושכים אותה לפנים, כאילו היא לא הראשונה בכיתה ו' שהיתה צריכה חזייה, כאילו היא דולפין חלק משתובב ונישא על גלים, ופתאום היא נתקלה באבא שלי, שנכנס לחדר עם העיתון ביד, והסתכל עליה גולשת באוויר. הוא הביט בה במבט שאני לא מכירה, משהו מוזר בעיניים שלו, משהו מוזר בעמידה שלו, הוא הסתכל עליה צמוד, ודחף את הידיים שלו לכיסים. אני לא יודעת, כי תמר קרסה עליו, והוא החזיק אותה חזק ביד אחת, ושמט את העיתון, והחזיק את שתי הזרועות שלה, ואסף אותה אליו, היא נשענה אל החזה שלו, והוא הוריד את הראש שלו אל השיער הכתום שלה, והטביע את האף שלו בתוכה. אני לא יודעת מה הוא עמד לעשות, זה היה מוזר, הוא היה מכונס אליה, כאילו הוא הולך להירדם שם, אולי הוא הריח את השמפו שלה ונרדם, אולי הוא לא ראה שאני שם, על המיטה, אני לא יודעת, כי קמתי מהמיטה והשתעלתי, והם התנערו זה מזה, ואני שאלתי את תמר אם היא רוצה ללכת להביא פיטנגו מהשכנים והיא חייכה אלי ואמרה, כן, בטח, בואי, אני מתה על פיטנגו. ובינתיים אבא שלי הרים את העיתון ומלמל, מה אתן עושות בחדר שלנו, תצאו מכאן עכשיו, וסידר את המכנסיים שלו, ואני לא יודעת, הוא נראה פתאום כועס, הוא לא הסתכל עלי, הוא רק מלמל, מה אתן עושות כאן, כאילו זאת הפעם הראשונה שאנחנו כאן, כאילו עשינו משהו רע, ולא יכולתי לסבול את זה. רצתי החוצה, יצאתי מהבית בדרך אל השער, רציתי לרוץ עד קצה השכונה והלאה, רציתי לרוץ עד שכולם ייעלמו, במיוחד תמר, שתיעלם, שתלך, שלא תחזור, אבל היא קראה לי ואמרה, לאן את הולכת, בואי, לא צריך מהרחוב, אני מכירה אצלכם פִּרצה בגדר, מאחורי המחסן, מסביב לחממה. ועכשיו היא מתמתחת על הספסל ואומרת, איזה אבא מקסים יש לך, והיא אומרת, צריך לעשות פעם טורניר פינג פונג, שלושתנו, את בטח תנצחי.
ארנה קזין 