בשבחי המסוים

מכל השיעורים שלמדתי, ועודני לומדת, כקוראת של יצירות עיוניות – או ספרות לא-בדיונית (מה שנקרא באנגלית Non Fiction) –  אחד חשוב בעיני במיוחד: זהו השיעור בשבחי המסוים (בשונה מהכללי או המייצג).

פ' סקוט פיצג'רלד ניסח זאת כך: "תתחילו עם היחיד, ותגלו שיצרתם טיפוס; תתחילו עם הטיפוס ותגלו שיצרתם – כלום".

ויליאם סרויאן ניסח זאת כך: "איך אני כותב? התשובה שלי היא שאני מתחיל בעצים, וממשיך משם היישר לפנים".  סרויאן מתבונן בעץ אגוז אחד מסוים בחצר, שמעצם היותו עץ קשור לכל כך הרבה דברים בעולמנו, והוא לומד להכיר אותו, לתאר אותו, להריח אותו, ומהעץ הוא עובר לחלון שממנו נשקף, ולתוככי החדר, אל הפסנתר הצמוד לקיר, שעליו עומד בתוך מסגרת תצלום של אחיו המת של המחבר, שהיה אז ילד בן 9. והוא ממשיך משם אל אמו, שעומדת ליד הפסנתר ובוכה על מות אחיו, שהיה, אם לומר את האמת, אומר סרויאן, בסך הכל אח די מעצבן עד שמותו העלה אותו לדרגה של קדושה. סרויאן לא כותב על הכאב הכרוך באובדן שמאפיל עליך ושואב ממך את כל האהבה. הוא לא כותב על בדידות בתוך משפחה. הוא מתחיל מהעץ וממשיך משם. וזו רק דוגמה.

ערכו של המסוים, זהו ערך אחד שאני מבקשת להעביר לכותבים של ספרות לא-בדיונית, שאותם אני מנחה בקבוצות ובאופן אישי: חכו רגע עם האוניברסלי, השתהו רגע במקומי; אל תרוצו להכללה, התבוננו ראשית בפרטים. הניחו בצד את התיאוריה, הישארו עם התיאור. ובתוך כך, היזהרו מהסופרלטיב כמו מאש, היזהרו מהסופרלטיב כמו מעמוד עשן, כמו מרעש מחריש אוזניים [הו, איך לומר זאת בלשון המעטה?], היזהרו מהסופרלטיב, פשוט כך, כי הוא נוטה להחמיץ, או להסתיר, את מה שהמלים הפשוטות, הקטנות, עשויות לתאר ולבאר.

אפשר שזהו עניין פוליטי, שקשור להבדל בין המינים. וירג'יניה וולף, במחשבותיה שהתגבשו לכדי "חדר משלך", תיארה את הכתיבה במיטבה ככתיבה שנעשית על ידי מוח גברי-נשי – כמו זה של שייקספיר, ושל סטרן ושל קיטס ושל קולרידג', ושלה עצמה, אפשר לומר אף שלא אמרה. כתיבה גברית-נשית, בשונה מכתיבה שמוגבלת לצד הגברי של מוחנו, אינה עוסקת רק בגדול, בענייני החברה והאומה והאל, ברעיונות המכלילים, באמת ובנצח, אלא גם ביומיומי וברגעי, באשה שמוכרת בגדים בחנות אחת בלונדון, שיש בה "כפפות ונעליים ואריגים מתנפנפים בין ניחוחות הרפאים של בשמים המרחפים…חנות מרוצפת בשחור ולבן ומעוטרת בסרטים צבעוניים, מפתיעים ביופיים". וולף הציעה לנו לא לשכוח את הנערה המוכרת, ואמרה: "הייתי מעדיפה להכיר את סיפור חייה במקום לקרוא את הביוגרפיה המאה וחמישים של נפוליון, או את המחקר השבעים על קיטס ושימושו בהיפוכים תחבריים נוסח מילטון, שפרופסור פלמוני הזקן ודומיו שוקדים עכשיו על חיבורו".

ואפשר שזה עניין סגנוני גרידא. גם ג'ורג' אורוול, שאינו חשוד בפמיניזם להוט יתר על המידה, האמין בערכו של הפשוט, הקטן, הקצר, המוחשי והממשי. ב"פוליטיקה והשפה האנגלית" יצא נגד "כל הנטייה של הכתיבה בת זמננו להתרחק מקונקרטיות".

הוא תיאר נטייה רווחת – עדיין היא רווחת! – להעדיף "רצפי מלים ארוכים שכבר סודרו על ידי מישהו אחר" על פני חיפוש המלה המדויקת ביותר הנחוצה לתיאור. "אם משתמשים בצירופים מן המוכן, לא רק שאין צורך לרדוף אחרי המלים, גם אין צורך לטרוח על הקצב הנכון למשפטים…" אמר, ולאחר שמנה עוד כמה הרגלים עצלים שמונעים מאיתנו לדייק, הוא קבע: "מה שדרוש מעל הכל הוא לתת למשמעות לבחור את המלה, ולא להפך".

אבל כמובן, לפעמים קל יותר לקבוע ערכים מאשר לקיימם הלכה למעשה. הנה עכשיו, תוך כדי עבודה על חיבור ביוגרפי שעוסק בימי ילדותה של אמי בלונדון בתקופת הבליץ, אני מבקשת כמו סרויאן להתחיל מהעץ. אני מתכוונת לכך מילולית: אני מבקשת להתחיל מהעץ שעומד מחוץ לבניין הקודר שבו שכנה דירת המשפחה של אמי בשכונת וומבלי, לא הרחק מאיצטדיון הכדורגל – אני רואה את העץ בתצלום מ-1944, שבו נראית אמי, כבת 6, יושבת לבד על גדר אבן לפני הבניין, לבושה שמלה לבנה, ששוליה תחרה, ונעולה נעליים שחורות, מבריקות, שגרביים לבנים נמתחים מתוכן, ואין שמחה בעיניה, ואף ששרוולי השמלה קצרים, ואף שהגרבים הלבנים שלה מגיעים רק מתחת לברכיים, וכולה אומרת אביב, העץ שמאחוריה עירום כולו, רחב אבל ללא עלים, כאילו נשרו כולם זה כבר מפני הקור הגדול. ואני רואה את אותו העץ בתצלום של גוגל משנת 2012, בעונה אחרת, בזמן אחר, והוא ענף ומלא ומצל. והנה, זהו קושי ממשי: אינני יודעת לזהות אותו, לשייך אותו למשפחה של עצים, לתת לו שם. אני מנסה כל מיני לקסיכונים של עצים, ויש לי רעיון אחד או שניים (עץ אדר? עץ אגוז? הם בכלל דומים? לא, בכלל לא!), אבל אני כבר מבינה שדרכי עוד ארוכה, כי כדי להתחיל באמת מהמסוים, צריך ללמוד דבר או שניים על צמחים ועל חרקים ועל בעלי חיים ועל בניינים מסוימים. כי אין בליץ גרמני על לונדון האנגלית, באופן כללי, יש פצצה מסוימת ששורקת בשמים ברגע מסוים, ודוממת פתאום, ויש ילדה בודדה שמחכה במתח לשמוע את הפיצוץ שבסוף הדממה, ומקווה שהוא רחוק.

חמישה גוונים של אפור? על אירוטיקה מינורית והקוראת האוניברסלית

אשתף אתכם לרגע בסוגיה מתוך העבודה. זה משהו שגרם לי לקרוא באחרונה, או לנסות לקרוא, את "חמישים גוונים של אפור", הרומן האירוטי שהיה לרב המכר הכי רב מכר שנמכר בעת האחרונה או משהו כזה [לפי ויקיפדיה נמכרו עד היום שישים מיליון עותקים מהספר מאז ראה אור ב-2011].

העניין הוא כזה: אני עמלה בשנתיים האחרונות, על אש קטנה, על כתיבת נובלה בלשית. הגיבורה היא ד"ר אליאנה דוידוב, אורניתולוגית, כלומר חוקרת בעלי כנף. היא נקלעת לפרשה מזעזעת שאינה קשורה לתחום עיסוקה ולוקחת על עצמה את תפקיד החקירה והבילוש. מתרחשים כל מיני דברים מזעזעים, ובין לבין מתפתח מתח מיני בין הגיבורה לבין שוטרת שחוקרת גם היא את הפרשה. זה לא כבר קיבלתי את כתב היד של הנובלה בחזרה מהעורכת הנפלאה והמאתגרת שלי, מיכל ארבל, עם מגוון של הערות שדורשות את תשומת לבי, שלא לומר מחייבות אותי לכתוב קטעים מחדש. כל ההערות של העורכת מצילות אותי ממבוכה, מטעויות, ושולחות אותי לעבוד: להצדיק את קיומה של דמות, לדייק בתיאור התרחשות, לשפר את האמינות, לחזק את הדרמה. את כל ההערות אני מקבלת, ואני עובדת על התיקונים לאט לאט, ומקווה שעל הגרסה הבאה היא תחתום בגאווה.

רק על הערה אחת נשארתי עומדת ואיני יודעת איך להתייחס אליה. העורכת אמרה לי שאפשר לחזק את העניין של המתח המיני בסיפור. היא אמרה שהקטע של הסקס קצת חפוז מדי. היא הזמינה אותי לחגוג את העובדה שמדובר בשתי נשים ולתת יותר מזה.

ביני וביני חשבתי שאולי הבעיה טמונה בכך שהעורכת היא, בעוונותיה, סטרייטית, ואני לסבית, ומשהו לא עובר בין התרבויות המיניות האלה. ואז חשבתי שהאתגר שלי בכתיבה הוא להפוך את המתח המיני בין הדמויות שלי לאירוטיקה אוניברסלית. ואז חשבתי שאני צריכה לקרוא קצת אירוטיקה סטרייטית כי אולי אלמד דבר או שניים. ואז התחלתי לקרוא את חמישים גוונים של אפור והבנתי שיש לי בעיה.

הכל באירוטיקה של הספר הזה מלא בסימני קריאה. בכל משפט שני הדמות הראשית קוראת "holy shit!" וכמעט מתעלפת, ואומרת הוי, הוא כל כך יפה, הוא כל כך מפתה! הולי שיט!

"He steps out of his Converse shoes and reaches down and takes his socks off individually. Christian Grey’s feet… wow… what is it about naked feet?"

“'You’re very beautiful, Anastasia Steele. I can’t wait to be inside you.' Holy shit. His words. He’s so seductive. He takes my breath away."

“'I’m going to fuck you now, Miss Steele,' he murmurs as he positions the head of his erection at the entrance of my sex."

בלשון המעטה, האירוטיקה של "חמישים גוונים של אפור" אינה אירוטיקה של לשון המעטה. זו אירוטיקה מז'ורית. אירוטיקה של הפרזה. אני קוראת בספר הזה ומבינה שאני לא רוצה לעשות משהו כזה, גם אם יש פה לכאורה מפתח להצלחה. נדמה לי שאני מנסה, בנובלה הבלשית שלי, להציג אירוטיקה מינורית – הדמות הראשית מעט מנוכרת לעצמה, מכל מיני סיבות, לא מרשה לעצמה להתלהב ולהתאהב, והדמות האחרת, של השוטרת, מעדיפה לא להיפגע, ומגינה על עצמה, ובתוך ההקשר המסובך והעצור הזה  אני מנסה להצמיח אירוטיקה – משיכה, מתח, משהו שמגרה ומעורר ומייסר. עד שקראתי את הערותיה של העורכת חשבתי שאני מצליחה.

עכשיו אני תוהה. האם הקוראת הלסבית תתחבר לסקסיות של היחסים המאופקים בנובלה שלי ביתר קלות מהקוראת הסטרייטית? האם אני יכולה להגיע עם אירוטיקה מינורית גם לקוראת הסטרייטית? האם אירוטיקה היא עניין אוניברסלי שחורג מנטייה מינית? נדמה לי שכן. אבל איך עושים את זה? הולי שיט. אין לי מושג.

שלושה ימים עם שאול אברון. על כתיבה ישירה וגסות רוח. ועוד סוגיות של כתיבה אחרי מות

מאז ששמעתי על מותו של שאול אברון, ביום שישי ה-2 בנובמבר, בן 68, חשבתי שאני רוצה להעלות בבלוג הזה רשימה שחיברתי לפני 18 שנים, כשמלאו לאברון 50. בעילה של ציון אותו יום הולדת עגול נשלחתי על ידי עורך עיתון "העיר" יוסי קליין לצייר את דיוקנו של אברון, שהיה לדידנו אישיות מרשימה מאין כמותה בתל אביב. הכותרת שנתן יוסי קליין לכתבה היתה זו ולא אחרת: "בן חמישים. אוכל, שותה, מזיין, ושמח בבדידותו". ובכותרת המשנה הוסיף "שאול אברון הוא עיתונאי הכותב מעט ומרוויח הרבה. דיוקן היצור האורבני שממצה עד תום את חיי העיר, שחי לבד תוך סיפוק מתמיד של יצריו. שלא רץ לשום מקום, שלא דופק חשבון לאף אחד".

אברון, אני חושבת כעת, לא היה מרשים אלא ממש נערץ – עלי בוודאי, ואולי גם על יוסי קליין – בגלל אורח החיים שלו שהעלה על נס את הבדידות, או את החירות, או את הנאמנות לתשוקה. והוא היה נערץ גם בזכות סגנון כתיבה ייחודי – פורץ דרך – שניחן בו ככתב כלכלי וככתב על ענייני אוכל. הכתיבה של אברון באותן שנים היתה אישית, מתבוננת, כנה וישירה – אפילו בוטה – אבל איכשהו לא גסה; כתיבה נבונה מאוד, נטועה היטב בפרטים, מבוססת, סוחפת בקריאה ומעוררת השראה.

לשמחתי מצאתי את הרשימה שחיברתי אז על אברון בארכיון קטן של כתבות ששמרתי מראשית דרכי בעיתונות. אביא אותה כאן לפניכם. בשבילי הקריאה בה כיום מעניינת לא רק משום שהיא מעוררת בי זכרונות מעניינים וטובים מתקופה קצרה בחיי שבה התרועעתי עם אנשים שהיו חברים של אברון, אלא בעיקר בגלל הכתיבה. אני קוראת אותה כעת ועורכת אותה בדמיוני: לפני הכל, אני מוחקת את כל המשפטים שבהם אני מדברת על עצמי. כעת ברור לי שאין להם הצדקה. נדמה לי שאיכות הרשימה עולה בדרגה או שתיים ברגע שאני מוציאה ממנה את הסיפורים האישיים שלי והתחכמויות אחרות. אגב כך, אני מתעכבת על המלים הבוטות – אז, כך ברור לי, חגגתי את האפשרות, את הרשיון שניתן לי, לכתוב מלים כמו "מזיין" או "נקבה", ולדבר בלי כחל וסרק על כך שאברון נהג לרכוש שירותים של נערת ליווי. היום אני עדיין משוכנעת בחשיבותה של כתיבה פשוטה וישירה, אבל נדמה לי שבכתבה הזאת לא עמדתי באתגר חשוב: לכתוב בבוטות בלי גסות רוח. אתגר שבו עמד כמדומני אברון עצמו בכתיבה שלו.

איך הייתי כותבת "אוהב לזיין" כיום? האם עדיף "אוהב סקס"? "אוהב מין"? ואולי זה לא מה שהוא אוהב? אני לא יודעת. אבל אני חושבת שכדאי להשתהות על כך עוד מעט.

עוד מעניין ביני לביני להיווכח בקריאה איך הייתי אז, עיתונאית מתחילה בת 27, רומנטיקנית של הבדידות ושל הניכור העירוני, ועדיין לא לסבית, ועדיין לא פמיניסטית, ועדיין לא יודעת אהבה מהי – הדברים האלה באו קצת מאוחר יותר, ושינו את הכתיבה שלי, שלא לומר שינו את חיי.

 

לכתוב ליד מים? ועוד על מפות הכתיבה של שון לוין

"מצאו מקום לכתוב בקרבת מים". זו ההמלצה הראשונה במפת הכתיבה של שון לוין, סופר תושב לונדון, שמשכה את לבי. "שבו לכתוב ליד תעלה, נהר, ים. אפילו מזרקה. כתבו על אודות המים שזורמים דרך תמונת הנוף או נובעים, פורצים, מתוכה. דמיינו את גופכם שלכם כפני הקרקע. כתבו על אודות הדם שלכם, על אודות הצלקות שעל העור שלכם והצלקות שעל פני גופיהם של אנשים שאתם מכירים. כתבו על המקומות שבהם פני השטח נחתכו. ועל מה שנשאר".

מפות הכתיבה של שון לוין הם בעצם מדריכי כתיבה קטנים, שמודפסים בצורת מפה – לכתיבה בעיר, לכתיבה בבית, לכתיבה מתוך האהבה ועליה. אפשר לקפל את המדריכים האלה ולהכניס לתיק ולקחת איתנו באשר נלך ובאשר נכתוב. יש בהם מגוון רעיונות שמעודדים כתיבה, שמשחררים מעצורי כתיבה, הם נשענים על העיקרון שכתיבה במיטבה כרוכה בהליכה, כלומר יש בה בכתיבה מעין גמיאת מרחק ברגל.  המדריכים ניחנים באיכות פואטית, שמעלה אותם מדרגת המדריך המעשי-בלבד אל יצירה, בכתב ובאיור, שמעוררת השראה בחיי היומיום.

המפה שבה לוין ממליץ ללכת לכתוב בקרבת מים מתפארת באיור של נהר הזורם בלב העיר. כמו התמזה של לונדון, נניח. המחשבה הראשונה שלי היתה שבתל אביב אין נהר בלב העיר, ומה הפלא שאני לא מתקדמת מספיק בכתיבה, כי אם היה נהר בלב תל אביב, אז בטח הייתי מרבה ללכת אל גדותיו ולאורכן, מרגישה את הזרימה, את הדרך הארוכה, את החיבור בין קצה לקצה, את כדור הארץ העגול, וגם את הלכלוך, ואת הדגים המתים, ואת הדגים החיים, ואת הדייגים. וההשראה היתה שורה.

אבל אז שמתי לב שההמלצה כוללת הליכה אל כל מים, אפילו מזרקה – כי אלה מדריכי כתיבה בעיר, בכל-עיר –  וחשבתי שאולי באמת אתחיל לשלב בשגרת יומי רגעים של הליכה וכתיבה ליד מים. וניסיתי להיזכר בכמה מקומות עם מים שאני מחבבת בתל אביב. למשל, הבריכה האקולוגית החדשה עם הנימפאות שלה בכיכר רבין. ובריכת הנימפאות הוותיקה בגן מאיר. ותעלות המים הקטנות בסוזן דלל. ומדרגות המים והמזרקות בגן יעקב ליד הבימה. הבעיה היא שהכל קצת נקי מדי, קצת סטטי מדי, וקשה ממש לדמיין צלקות, את המקום שבו פני השטח נחתכו ומה שנשאר. ובכל זאת אולי אשב ליד מזרקה עירונית כזאת, או בריכת נימפאות – אומרים שנמפאות פורחות במקום שבו דרכה כף רגלו של בודהה או משהו כזה – ואעלה בדמיוני  דווקא את התמזה, נניח, זורמת לה בשצף קצף במקום אבן גבירול ויהודה הלוי. נראה מה יעלה בכתיבה אז.

לשמחתי הרבה שלח לי שון לוין כמה ממפות הכתיבה שחיבר (ביחד עם מאיירים שונים) לאחר שקרא את אחד הפוסטים שלי בבלוג הכתיבה. קראתי במפות, עברתי על ההוראות השונות, טיילתי בדרכים המאוירות, וגיליתי כי לקריאה נוספת הוא ממליץ בין השאר על ספרה של המחברת האמריקאית רבקה סולנית,  Wanderlust, שהוא לגמרי במקרה אחד הספרים האהובים עלי ביותר. כל כולו חקירת ההיסטוריה של ההליכה – בחוצות העיר ובטבע – והקשר בינה ובין יצירה בכלל וכתיבה בפרט.

אני מעלעלת כעת בעותק של Wanderlust שבידי ומוצאת ציטוט חביב עלי מאת ג'ון קיטס, שיצא ב-1818 למסע של הליכה בצפון אנגליה ובדרום סקוטלנד, למשך חודש, והסביר כי הוא עומד לעשות זאת כדי "לחבר מעין פרולוג לחיים שאותם אני מתכוון לחיות", שהם חיים של כתיבה, והוסיף כי ככל שיעפיל על הרים גבוהים יותר, ככל שיתמיד בהליכה ויעמוד באתגריה, כך יצליח להתנער מדעות קדומות רבות יותר, לזהות מראות מעודנים יותר, לחוש את גדולת ההרים, "ולחזק את כוחי בשירה, הרבה יותר מכפי שהייתי מצליח בישיבה בבית בקרב הספרים שלי, אפילו שאני צריך לקרוא את הומרוס".

אגב כך, ברוח הימים האלה, שון לוין מחפש עזרה מחברים כדי להדפיס את מפות הכתיבה המקסימות שלו להפצה ברבים.  עד ה-29 באוקטובר אפשר לתרום לקמפיין העזרה הזה או פשוט להזמין את המפות ישירות ממנו, כמדומני. אני מקווה שמישהו ירצה פעם לתרגם את המפות לעברית. וגם את הספר של סולנית על ההיסטוריה של ההליכה. זה יכול להיות ממש נחמד.

על מערכת היחסים הסבוכה והמאתגרת עם הזיכרון

בעיית הזיכרון – בעיה מאתגרת במקרה הטוב, ומביכה בדרך כלל – עלתה בדעתי באחרונה פעמיים: פעם אחת כאשר הכנתי דברים למפגש הראשון של "רשימות מן העבר", סדנה בכתיבה ביוגרפית שהתחלתי להנחות בשבוע שעבר בחנות הספרים "המגדלור". ופעם שנייה כאשר חיברתי ברכה לחברתי-אהובתי מיכל, לכבוד יום השנה להיכרותנו – שבע שנים מאז הדייט הראשון! – שצויין גם הוא בשבוע שעבר.

במפגש הראשון של הסדנה דיברתי על כמה תכונות תרוּמיות שאני מייחסת לכתיבה בסוגות הביוגרפיות, הדיוקן והממואר. בין השאר התעכבתי על מערכת היחסים הסבוכה והמאתגרת שבין הכתיבה הביוגרפית לבין הזיכרון:  אנחנו תלויים בזיכרון – שלנו, של אחרים – ואנחנו נסמכים עליו, אף שאנחנו יודעים שהוא אינו מהימן, בלשון המעטה.

היצירה הביוגרפית – בין שהיא נכתבת בגוף ראשון על חיינו שלנו, ובין שהיא נכתבת על אחרים – היא סוגה ספרותית לא-בדיונית, לא פיקטיבית (אני אוהבת את הפשטות של המונח באנגלית: Non Fiction). אנחנו אמורים לתעד מן הזיכרון את קורותינו וקורות אחרים, לא להמציא דבר, לדבוק בעובדות. ואולם הזיכרון – שלנו ושל אחרים – אינו מתחייב בעצם אלא להמציא. עצם ההעלאה מן האוב, עצם הניסוח בדיעבד, עצם הבחירה בפרטים אלה ואחרים – כל אלה הם יצירה, סיפור, פרשנות, שמתחוללים בראשינו עוד לפני שנעשית במודע עבודת האומנות או האמנות של הכתיבה.

ג'ונתן פרנזן, במסה יפה על אביו שחלה באלצהיימר – My Father's Brain– מטיל ספק ביכולת שלו עצמו לזכור נאמנה רגעים מן העבר שקשורים לאביו, זה שאיבד במובהק את הזיכרון. כמו פרנזן, יש לא מעט מחברים של ממוארים ויצירות ביוגרפיות אחרות שאינם מתיימרים להציג תמונות מן העבר, כביכול שלפו אותן מן המאגר, אלא כפי שוירג'יניה וולף מכנה זאת, הם מציגים רק סקיצות, רישומים של העבר, קווי מיתאר בקירוב, לכל היותר. והמחברים האלה מתייחסים בכתיבתם אל חולשות הזיכרון: התעתוע, הבוגדנות, ההצפה.

ואולם על פי רוב בעיית הזיכרון מודחקת בכתיבה הביוגרפית. עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", לדוגמה, מסתייג לפעמים בסגנון "אני לא זוכר אם היינו לובשים בגדים טובים לכבוד ההליכה לבית המרקחת, לכבוד הטלפון לתל אביב, אבל לא אתפלא אם התלבשנו. זה היה מבצע חגיגי". יחד עם זאת, קטעים נכבדים בספר מסופרים לפרטי פרטים – "נולדתי וגדלתי בדירת קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים: הורי ישנו על ספת מגירה שהיתה ממלאת את חדרם כמעט מקיר לקיר כאשר נפתחה מדי ערב…" הדברים מסופרים כאילו המחבר עומד שם בעין ילדותו ומתבונן סביבותיו. בדרך כלל לא עולות בכתיבתו השאלות הספקניות – אתה בטוח בפרטים האלה? אולי הדירה, בדיעבד, לא היתה כל כך קטנה?  אולי אתה מלביש את הדירה בריהוט ובתאורה ובשאר מרכיבים שאספת באינספור זכרונות בשנות חייך?

"זכרונותי הבהירים ביותר מאותו בוקר של חודש פברואר הם זכרונות של מראה ושל מרחב",  כותב פרנזן במסה הביוגרפית על אביו. "חטיף השוקולד מיסטר גודבר בעל העטיפה הצהובה, המעבר מהסלון לחדר השינה, אור הבוקר-המאוחר…. יחד עם זאת, אני מודע לכך שאפילו על הזכרונות האלה אין לסמוך. לפי תיאוריות עכשוויות המבוססות על מחקר מקיף בניורולוגיה ובפסיכולוגיה בעשרות השנים האחרונות, המוח אינו אלבום שבו מונחים זכרונות כמו תמונות קבועות. הזיכרון הוא – בניסוחו של הפסיכולוג דניאל ל. שכטר –  "קונסטלציה זמנית" של פעילוּת.  גירוי לא לגמרי מדויק של מעגלי נוירונים שכורכים יחד מערך של דימויים חושניים ומידע סמנטי לכדי תחושה רגעית של השלם הנזכר…"

והנה, לפני ימים אחדים נהניתי מזיכרון חי ומרגש: הרגע הראשון בדייט הראשון שלי ושל מיכל. אני זוכרת היטב איך לפני שבע שנים נכנסתי – חוששת ומצפה – לבר "בטי פורד" בנחלת בנימין, השעה היתה מוקדמת, ישבו רק מעט גברים ונשים ליד השולחנות ועל הבר. התאורה כבר אפלה. מגרם המדרגות הקטן שבכניסה זיהיתי את מיכל שישבה על הבר, בגבה אלי, רעמת תלתלים שחורה, חולצה לבנה וקלילה, מכנסי ג'ינס. כשהתקרבתי היא פנתה אלי, וחיוכה מאיר, והיא נראתה לי יפה באופן מדאיג.

אני נוצרת את הזיכרון הזה לא רק משום שזהו הרגע הראשון, רב הקסם והרה העתיד, אלא משום שבמידה רבה זו הפעם הראשונה, היחידה והאחרונה בחיינו המשותפים שמיכל חיכתה לי. איכשהו אני טיפוס אנלי שכזה, מגיעה-בזמן כפייתית, ומיכל לא ממש נוטה להקדים, בלשון המעטה.

הברכה שחיברתי חגגה את הסמליות של כל זה, וחיכיתי שמיכל תצחק, אבל היא קראה את הברכה בעיון, ונשאה אלי את עיניה בחיוך ואמרה: זה בכלל לא מה שקרה. לא נפגשנו בתוך בטי פורד, אלא באחד העם פינת אלנבי, את חיכית לי בפינה, וצעדנו לבר ביחד.

מיכל בטוחה בזיכרון שלה. אני נאחזת בזה שלי. ואני חושבת עכשיו בהשלמה שאולי כל כתיבה היא המצאה ופרשנות. ואם כתיבה ביוגרפית היא לא-בדיונית, הרי היא שונה מכתיבת פרוזה, מן הבדיון לשמו, רק בחומרים שבהם היא משתמשת להמצאה ולפרשנות. חומרי הביוגרפיה הם חומרי הזיכרון, "תחושות רגעיות של השלם הנזכר", שבהם אנחנו משתמשות כדי לספר סיפור. או משהו דומה.

פיגומים של זמן לעבודה

בשבחי הרוטינה של הכתיבה

אני קוראת בימים אלה את "חיי הכתיבה" של אנני דילארד, המסאית והסופרת האמריקאית. היא מתעכבת על העניין של לוח זמנים בכתיבה – סוגיה שמרתקת ומאתגרת אותי, שלא לומר מייסרת. איך להקפיד על שגרה של כתיבה כנגד צורכי הפרנסה, ההורות, הזוגיות, החברות, ושאר הסחות הדעת והלב? איך להעמיד את הכתיבה במקום קבוע, יציב, בחיי היומיום?

אנני דילארד אינה עוסקת בעצם הקושי (כמו זה שלי) ליצור רוטינה, אלא במגוון הצורות שהרוטינה לובשת בחיי הכתיבה שלה ושל סופרים אחרים.

את המחצית השנייה של ספרה " Pilgrim at Tinker Creek", היא מספרת, כתבה בשעות אחר הצהריים ובלילה. במשך שבועות נהגה לישון כל יום עד הצהריים. לכתוב פעם אחת אחר הצהריים ופעם נוספת אחרי ארוחת ערב מוקדמת שסעדה עם בעלה, סופר גם הוא, והליכה בת כשעה בחוצות. כשחזרה מההליכה כתבה עד חצות, או אחת-שתיים לפנות בוקר, וחוזר חלילה. בהקפדה. כל יום זהה לקודמו.

רוב חיי הכתיבה שאני מכירה, מקריאה ומשיחות, מתקיימים במשמרת הבוקר דווקא. וברוב הרוטינות משולבת הליכה. וואלאס סטיבנס, בשנות הארבעים לחייו, מספרת דילארד, נהג להתעורר בכל בוקר בשעה שש, לקרוא במשך שעתיים, לצעוד במשך שעה למשרד, שם הכתיב שירים למזכירה. בצהריים, לא אכל אלא צעד שעה נוספת, בדרך כלל לעבר גלריה לאמנות. אחרי הצהריים הוא צעד הביתה מהעבודה, עוד שעה של הליכה. אחרי ארוחת ערב פרש לחדר העבודה שלו. בתשע הלך לישון.

הנה מה שסיפר הרוקי מורקמי ל"פאריס ריוויו" על רוטינת הכתיבה הקשיחה שלו בזמן שהוא עמל על כתיבת רומן – השכמה בארבע לפנות בוקר, עבודה של חמש-שש שעות, ריצה או שחייה אחר הצהריים, קריאה או האזנה למוזיקה, ובתשע בערב – לישון.

When I’m in writing mode for a novel, I get up at 4:00 am and work for five to six hours. In the afternoon, I run for 10km or swim for 1500m (or do both), then I read a bit and listen to some music. I go to bed at 9:00 pm. I keep to this routine every day without variation. The repetition itself becomes the important thing; it’s a form of mesmerism. I mesmerize myself to reach a deeper state of mind. But to hold to such repetition for so long — six months to a year — requires a good amount of mental and physical strength. In that sense, writing a long novel is like survival training. Physical strength is as necessary as artistic sensitivity.

סימון דה בובואר סיפרה לפאריס ריוויו, ב-1965, שהיא נוהגת לכתוב בכל בוקר בעשר, אחרי כוס תה, ולחזור לכתיבה אחר הצהריים:

I'm always in a hurry to get going, though in general I dislike starting the day. I first have tea and then, at about ten o'clock, I get under way and work until one. Then I see my friends and after that, at five o'clock, I go back to work and continue until nine. I have no difficulty in picking up the thread in the afternoon… Most often it's a pleasure to work.

INTERVIEWER
When do you see Sartre?

DE BEAUVOIR
Every evening and often at lunchtime. I generally work at his place in the afternoon.

אי אפשר לשבוע מסיפורי הרוטינה של סופרים אהובים. בכולם אני מקנאה, על עצם היכולת להקפיד על טקסים של כתיבה, ועל שגרתה.

אנני דילארד מנסה ללכוד את טיבה, את כוחה, של שגרת הכתיבה  – זו "מגנה מפני הכאוס והגחמה, זו רשת לתפיסת ימים, זהו פיגום שעליו פועל יכול לעמוד ולהחזיק בשתי ידיו חלקים של הזמן…"

A schedule defends from chaos and whim. It is a net for catching days. It is a scaffolding on which a worker can stand and labor with both hands at sections of time. A schedule is a mock-up of reason and order—willed, faked, and so brought into being; it is a peace and a haven set into the wreck of time; it is a lifeboat on which you find yourself, decades later, still living. Each day is the same, so you remember the series afterward as a blurred and powerful pattern.

[Dillard, Annie (2009-10-13). The Writing Life (p. 32). Harper Collins, Inc.. Kindle Edition].

השגרה, החזרה היומיומית על שעת הכתיבה ועל המשך שלה ועל הפעולות שנעשות בהפוגות ממנה, מאפשרת להיכנס לעולמה של הכתיבה, ולהשתהות בו, ובכלל זה לבהות במסך, ללכת שעה בשבילים, ברחובות, לשתות קפה, לשתות תה, לעשן סיגריה, לקרוא, וגם לכתוב. זו שגרה שמבטיחה את העבודה, שלא תהיה חפוזה, תכליתית, שיתמלאו בשבילה התנאים שהיא דורשת.

ג'ויס קרול אוטס אוהבת לכתוב שעה השכם לפני ארוחת הבוקר, בימים שבהם היא מרצה באוניברסיטה, ועד הצהריים בימים שמוקדשים לכתיבה. גם המינגווי העדיף את הכתיבה בבקרים הקרירים. סטיוון קינג כותב עשרה עמודים ביום, בכל יום. פוקנר איכשהו כתב כל בוקר אחרי לילות של שתיית ויסקי. ג'וליה קאמרון הציעה במדריך שלה לכתוב בכל יום "דפי בוקר", כמה עמודים של כתיבה בזרם התודעה, כדי להניע את גלגלי היצירה, והצליחה מאוד, בלשון המעטה, במכירת ספרה.

כביכול הם בני מזל, כל הסופרים האלה, שמקפידים על שגרת כתיבה יומיומית, כי מן הסתם אינם מוטרדים בשאלות של עבודה בשכר ושאר מטלות, שממלאות את שעות העירנות, ודורסות את שעות הכתיבה.

אלא שביני וביני ברור לי – הבעיה שלי אינה כלכלית אלא נפשית. והנה, אני מבטיחה לעצמי כאן בפרהסיה של הבלוג: השלב הבא בהתפתחותי ככותבת יהיה לשלב את הכתיבה בחיי היומיום, באופן קבוע, ברור, תדיר.  שלא אזדקק לגנוב עוד שעות של כתיבה כאן ושם, או לעצור להפוגות של כתיבה מעת לעת, כפי שאני נוהגת לקחת לי מעין חופשות של עבודה, שניטלות בדחיפות, מתוך תחושה שהזמן יקר ונדיר וקצוב בחומרה, תוך הצצה מאחורי הכתף לוודא שאף אחד לא רואה, שאף אחד לא רודף אחרי, כביכול זו אינה הזכות שלי או אינה החובה, לעבוד בכתיבה.

הנה קטע מתוך ראיון ב"פאריס ריוויו" עם טוני מוריסון, על רוטינת הבוקר שלה בכתיבה – מוריסון גילתה שהיא במיטבה בשעות הבוקר המוקדמות, ושהיא נהנית מריטואל של קבלת פנים לשמש, עם כוס קפה ביד, כהכנה לבוקר של כתיבה. אלא שגם לה, לטוני מוריסון, מתברר, קשה להקפיד על רוטינה של כתיבה:

INTERVIEWER
You have said that you begin to write before dawn. Did this habit begin for practical reasons, or was the early morning an especially fruitful time for you?

MORRISON
Writing before dawn began as a necessity–I had small children when I first began to write and I needed to use the time before they said, Mama–and that was always around five in the morning. Many years later, after I stopped working at Random House, I just stayed at home for a couple of years. I discovered things about myself I had never thought about before. At first I didn't know when I wanted to eat, because I had always eaten when it was lunchtime or dinnertime or breakfast time. Work and the children had driven all of my habits… I didn't know the weekday sounds of my own house; it all made me feel a little giddy.

I was involved in writing Beloved at that time–this was in 1983–and eventually I realized that I was clearer-headed, more confident and generally more intelligent in the morning. The habit of getting up early, which I had formed when the children were young, now became my choice. I am not very bright or very witty or very inventive after the sun goes down.

Recently I was talking to a writer who described something she did whenever she moved to her writing table. I don't remember exactly what the gesture was–there is something on her desk that she touches before she hits the computer keyboard–but we began to talk about little rituals that one goes through before beginning to write. I, at first, thought I didn't have a ritual, but then I remembered that I always get up and make a cup of coffee and watch the light come. And she said, Well, that's a ritual. And I realized that for me this ritual comprises my preparation to enter a space I can only call nonsecular… Writers all devise ways to approach that place where they expect to make the contact, where they become the conduit, or where they engage in this mysterious process. For me, light is the signal in the transaction. It's not being in the light, it's being there before it arrives. It enables me, in some sense.

I tell my students one of the most important things they need to know is when they are at their best, creatively. They need to ask themselves, What does the ideal room look like? Is there music? Is there silence? Is there chaos outside or is there serenity outside? What do I need in order to release my imagination?

INTERVIEWER.
What about your writing routine?

MORRISON
I have an ideal writing routine that I've never experienced, which is to have, say, nine uninterrupted days when I wouldn't have to leave the house or take phone calls. And to have the space–a space where I have huge tables. I end up with this much space [she indicates a small square spot on her desk] everywhere I am, and I can't beat my way out of it. I am reminded of that tiny desk that Emily Dickinson wrote on and I chuckle when I think, Sweet thing, there she was. But that is all any of us have: just this small space and no matter what the filing system or how often you clear it out–life, documents, letters, requests, invitations, invoices just keep going back in. I am not able to write regularly. I have never been able to do that–mostly because I have always had a nine-to-five job. I had to write either in between those hours, hurriedly, or spend a lot of weekend and predawn time…

תחילה של מחשבה על הכנוּת

 

 

אחרי האירוע שהתקיים בג'וז ולוז ב-14 בספטמבר לכבוד "את האח שלי", מאת מרינה צווטאייבה (סדרת ושתי, הוצאת רסלינג, 2012), עלתה בדעתי לראשונה בעיית הכּנוּת. כלומר, הבחנתי בקושי להקפיד על כנות בכתיבה, על כתיבה בכנות.

בדברים שנשאתי באירוע, שאת עיקרם כתבתי כאן בבלוג, מתחתי ביקורת על טענתה העיקרית של צווטאייבה. לדידה, אהבה בין נשים נידונה לכישלון משום שנשים אינן יכולות להביא לעולם ילד שהוא פרי (גופני) של אהבתן.

בדומה לדוברות האחרות, הנהדרות, באירוע – דנה אולמרט, אורנה בן נפתלי, מרב מיכאלי – ניסיתי להפריך את הטענה, להצביע על המהותנות האנכרוניסטית שלה, לרמז על החרדה השמרנית שעומדת מאחוריה. דיברתי בשבחי האפשרויות הגלומות בקשר האהבה הלסבי בכלל, ובזה של בת זוגי ושלי באופן מסוים – הדפתי את הטענה של צווטאייבה וכאילו אמרתי, אילו הבלים! אצלנו בלסביוּת דווקא הכל בסדר, הכל מעולה!

אגב כל זאת העליתי על נס את הכתיבה המסאית האנגלוסכסית שניחנת בפשטות, באמינות, בישירות.

במידה רבה, האירוע כולו הלעיג את השמרנות של  צווטאייבה, והעלה על נס ערכים של מגוון, של חופש, של קוויריות – תנועה רצונית בין זהויות, חצייה עזת מצח של גדרות ומגדרים. כביכול אמרנו שם באירוע ההשקה כאשה אחת: הכל שטויות, אנחנו יכולות מה שאנחנו רק רוצות – לאהוב או לא, ללדת או לא, להזדיין או לא, להקים משפחה או לא, עם או בלי גבר, עם או בלי אבא, עם או בלי ילד, אין שום בעיה, שום דבר לא חסר, אין לקונה, זהו העידן החדש, הפוסט ביולוגי, וממילא הכל טקסט, אז בואו נירגע, ונרים כוסית לחיי בנות המזל, בנות דורנו, ולחיי האהבה.

למחרת, עלתה בדעתי פתאום המחשבה על הכנות. חשבתי על הנשים הרבות שישבו בקהל של האירוע בג'וז ולוז – נשים שבאו במיוחד כדי לדון בטענה שהעלתה צווטאייבה; בטענה שמיכל בן נפתלי ודנה בן רון אמיר, שהביאו את המכתב של צווטאייבה לפרסום, הזמינו אותנו לשוחח על אודותיה. אולי כל הנשים האלה באו, חשבתי, לא רק בשביל אירוע ספרותי שמדבר על תוקף של טקסט ספרותי, אלא כדי לדבר על זוגיות של נשים, על אמהוּת, על סקס, על ילדים, על מה שיש ועל מה שחסר. וחשבתי שהן לא קיבלו דבר מכל אלה. חשבתי שאני עצמי, לכל הפחות, הייתי עסוקה בהדיפת המתקפה השמרנית, ולא השתהיתי לרגע על העניין עצמו. וחשבתי שהרבה יותר מעניין, במקום שבו אני נמצאת היום, להירגע קצת מהחרדה שלי מפני השמרנות. אפשר כבר להסיר את השריון, להניח את הקשת ואת החץ. לדבר לא רק על מה שנהדר בהוויה הלסבית, על הכוח, על הסקסיות ועל היצירה, אלא גם על מה שמורכב, ומה שמאתגר, וכן, גם על מה שחסר.

לדוגמה: באחרונה הקדשתי לא מעט מחשבה לחסרון אחד בולט במשפחתי שלי – משפחה שיש בה זוג הורות, זוג בנות וגם כלבה, ואף לא יצור אחד ממין זכר. מה חסר כשחסר גבר? מהי הגבריות הזאת, שאינה מנת חלקנו, איזה מרכיבים שלה אפשר לאמץ ומה לעולם לא יהיה לי עצמי ממנה?

[כתבתי על כך מסה שתתפרסם, אני מקווה, בשנה הבאה בהוצאת מכון ון ליר. טיוטה שלה נשאתי זה כבר כהרצאה באירוע  "12 דקות" תחת הכותרת: "דרושה גבר – מחשבות על גבריות במשפחה של נשים". אתם מוזמנים ומוזמנות לצפות ולהקשיב כאן].

יכולתי באותה הרצאה בג'וז ולוז, שעסקה בכשלי האהבה הלסבית, להזכיר את החסר הזה בגבריות. או לדבר, למשל, על אתגרים אחרים של הזוגיות הלסבית המסוימת שלי: נכון, התשוקה שלי אל זוגתי בעינה חיה, אבל איך לממש אותה? איך לתת לה מקום? איך לא לשכוח אותה ולהניח לה להיבלע במשימות היומיום, במאבק על זמן העבודה שמחוץ למשפחה, בסימביוזה – איך להישמר מפני הסימביוזה?

יכולתי  להקדיש מעט מחשבה גם לרעיון שקשרים בין אנשים – קשרים הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים או אחרים – בהכרח ממלאים צרכים אחדים ומחסירים אחרים. אבל לא עשיתי זאת. הצגתי פנים שבעות רצון, מחייכות, והסתרתי כל קונפליקט, הצנעתי כל הססנות.

עכשיו אני חושבת: כנות בכתיבה אינה זהה לאמירת אמת והיא אינה ההפך משקר. כנות היא ההפך מהתייפייפות.

הדברים שכתבתי בהרצאה היו אמת, אבל לא היו לגמרי כנות. לא קשה להקפיד על האמת בכתיבה – כזו שאפשר להוכיח בבית משפט – אבל קשה להקפיד על כנות. החיפוש אחר הכנות מתקיים בין השורות, ברווחים, בשתיקות.

והרבה תלוי, אני חושבת עכשיו, בנמענת של הדברים. למי אני כותבת? האם אני כותבת לקוראת השמרנית, שאותה אני מבקשת לשכנע, וממילא לרָצות? האם אני מנסה בכתיבה להזיז את השמרנות מדעתה? ואם כן, האם אני לא נידונה כך לכתיבה שמשטיחה כל ויכוח פנימי, כל אי-ידיעה?

נדמה לי שכתיבה כנה מחייבת לוותר על הקוראת השמרנית, או על כל קוראת אחרת שאותה אבקש לכבד או לנער. אולי כתיבה כנה היא כתיבה למראה? אולי אם אכתוב להשתקפות שלי במראה, אם אדרש בכתיבה להישיר מבט, לראות את הקמטים, את הכתמים, את המבט העייף, המתאמץ, ולדבר אליו, אולי יקרה משהו כן בכתיבה?

בדבר אחד אני בטוחה: בתום הכתיבה למראה, כדאי שעורכת טובה תקרא את הטקסט ותעיר את הערותיה. עורכים טובים הם גלאים של כנוּת ושל העדרה.

 

 

 

 

 

 

לסבית כלשהיא או לסבית מסוימת? בארני כנגד צווטאייבה, או למה אני מעדיפה את המסה האנגלוסכסית על פני זו הצרפתית

אני מנצלת הזדמנות: הוזמנתי לשיחה על אודות הספר  "אָת האח שלי"  שרואה אור בימים אלה בסדרת ושתי בהוצאת רסלינג. עיקר הספר הוא מכתב שכתבה בצרפתית מרינה צווטאייבה, הסופרת הרוסית, לנטלי קליפורד בארני, הסופרת האמריקאית. המכתב עוסק בבעיה בהא הידיעה של הזוגיוּת הלסבית לדידה של המחברת: זוג נשים אינן יכולות להוליד ילד משותף פרי אהבתן. ולכן האהבה הלסבית נידונה להיכשל.

אני מניחה שהוזמנתי לדבר על אודות הספר הזה (באירוע שיתקיים בג'וז ולוז בתל אביב, ב-14 בספטמבר, בארבע וחצי אחר הצהריים), בעיקר משום שאני לסבית, והורה לשתי בנות – זו לא אני אלא בת זוגי שילדה את ילדותנו – ומשום שאני כותבת ומדברת על הסוגיות האלה. שמחתי בהזמנה: אני מעריכה עד מאוד את יוזמות האירוע, מתרגמת המכתב, הסופרת וההוגה מיכל בן נפתלי, ומחברת אחרית הדבר למכתב, הפסיכואנלטיקאית והמשוררת דנה בן-רון אמיר. שמחתי גם כי זו הזדמנות טובה לחשוב עוד מעט על כל העניין הזה של זהות מינית לסבית. וכן, כי זו הזדמנות נוספת להתמודד עם פחד הקהל שלי ולהתגבר עליו (ועוד בג'וז ולוז, המקום האהוב עלי בעיר). אבל בעיקר, אני שמחה לנצל את ההזדמנות ולהסיט לרגע את תשומת הלב מהעניין שנידון בטקסט – לסביות, תשוקה, אמהות –  אל האופן שבו העניין הזה נידון, אל הכתיבה שלו – סגנונה, האסתטיקה שלה והאתיקה שנובעת ממנה.

וביתר דיוק ודגש: אני מבקשת להשתמש במכתב של צווטאייבה כדי להתחיל ולטעון כאן בבלוג הכתיבה הזה משהו בשבחי הכתיבה המסאית האנגלוסכסית – זו שברא דווקא מישל דה מונטיין בצרפת של המאה ה-16 אבל עלתה ופרחה במאות שבאו אחר כך, ועדיין משגשגת, דווקא בתרבות דוברת האנגלית (עם ויליאם האזליט, רוברט לואי סטיבנסון, וירג'יניה וולף וג'ורג' אורוול, עם אי-בי וייט והנרי דיוויד תורו, ואדריאן ריץ וג'ואן דידיון וגור וידאל וג'ונתן פרנזן ורבים וטובים אחרים); להתחיל ולהאיר מקצת מעקרונותיה, להעלות על נס כמה ממאפייניה וכוחותיה, על רקע הבעיות שאני מוצאת בכתיבה המסאית הצרפתית, כפי שזו באה לידי ביטוי במכתב של צווטאייבה.

איך לעשות זאת כאן בפוסט אחד בקצרה?

הנה קטע מתוך המכתב של צווטאייבה:

"והנה הצעירה המחויכת, שאינה רוצה בזר בתוך גופה, שאינה רוצה ממנו ומשלו, שרוצה רק משלי, פוגשת בפינת הרחוב אני אחרת, כל-שהיא, אשר אל לה לחשוש ממנה, אשר אין היא צריכה להתגונן מפניה, שכן האחרת אינה יכולה להרע לה, כשם שאי-אפשר (לפחות כשצעירים) להרע לעצמך. ודאות שווא שתתרופף למן ההצצה החשדנית הראשונה של החבֶרה, עד שתתערער תחת דפיקות הלב של שנאתה.

"אבל אל נקדים את המאוחר: לעת עתה היא מאושרת וחופשייה, חופשייה לאהוב בלבה, ללא גוף, לאהוב בלי מורא, לאהוב בלי להרע".

אם הייתי מקבלת טקסט כזה לקריאה ותגובה – נניח בסדנת כתיבה בהנחייתי– הייתי מציעה לכותבת מיד כמה הצעות לשיפור, ברוח הכתיבה המסאית האנגלוסכסית: נסי, הייתי אומרת לה, להחליף בקטע הזה כל כללי במסוים, כל הכללה בדוגמה, כל ערפול בדיוק, כל סופרלטיב בתיאור פשוט; בלשון המעטה. כל מה שאינו ברור נסי להבהיר. כל מה שמתחמק נסי לתפוס. אמרי דברים כפשוטם. היי בטוחה שאת יכולה לעמוד מאחורי כל מלה ומלה. השתדלי שהדעת של הקוראת לא תוסח בניסיון להבין במה דברים אמורים. שתוכל הקוראת להתעמק בסוגיה שאת מעלה, ולא בפענוח של הפרטים שלה.

לדוגמה: שאלי את עצמך, ונסי לענות בטקסט: מי זו הצעירה המחויכת? תארי אותה עוד. מהו הזר הזה שאינה רוצה בגופה. קראי לו בשמו. את מי היא פוגשת בפינת הרחוב. מי זו האני האחרת? האומנם היא אחרת כל-שהיא? ממש כך? למה לה לחשוש ממנה? מי זו "היא" בעצם? האם "היא" באמת מאושרת וחופשייה או משהו מדויק יותר? האם אפשר בכלל לאהוב בלי להרע?

נטלי בארני, הסופרת האמריקאית שאליה כותבת צווטאייבה, נהגה גם היא לכתוב בצרפתית, אבל ניכר שהתחנכה ברוח הבהירות והפשטות האנגלוסכסית. בכתביה – כך אני מתרשמת מקריאת כמה מסות, שירים ואפוריזמים משלה שתורגמו לאנגלית – היא פורשת את סיפור יחסיה עם נשים, מושאות תשוקתה, באופן גלוי, ופשוט. היא מעניקה להן שמות –  קולט, רנה ויוייאן, ליאן דה פוגי, אם להזכיר אחדות – מתארת את הפגישה הראשונה, את הרושם הראשוני, את המגע, השיחה, את היחסים המתפתחים, את חילופי הדברים הממשיים, את האירועים, את המעשים, את המשברים, את הגוף, עם כל הניואנסים והמורכבות והבנאליות של רגעי חיים.

כשנטלי בארני פגשה, למשל, את רנה ויוייאן בפעם הראשונה, היא בדיוק קיבלה ביד מכתב מלא תשוקה ממאהבת אחרת, ליאן דה פוגי. בארני כותבת על אודות הרגעים הראשונים עם ויוייאן:

Preoccupied as I was I only pretended to pay attention when I was introduced to the young woman who, at first sight, seemed charming but too ordinary to capture my interest.

בהמשך אותה מסה אישית מקסימה על אודות יחסיה עם רנה ויוייאן, אנחנו לומדים מבארני איך הרושם הראשון הזה משתנה, ואיזה מקום מרתק, רב תהפוכות, מלא רגעים קטנים וגדולים, תופשת רנה בחייה של נטלי.

טוב, רגע, אני לא בטוחה שההשוואה הזאת בהירה מספיק. אנסה לומר זאת כך: אם נטלי בארני כתבה בפרוזה שלה, במסות, על זוגיות לסבית, על סקס, על אהבה, על נשים, היא כתבה על לסביות מסוימות, אהבה מסוימת, נשים מסוימות. צוטייאבה, לעומתה, כותבת על אשה שהיא "כלשהיא":

"זוהי לעולם רק הכמיהה הנואשת של האחת, של הצעירה יותר, של היות היא. אשר למבוגרת, היא אינה זקוקה לילד, היא אם לחברתה – את החברה שלי, את אלוהים שלי, את הכל שלי.

"אבל האחרת אינה רוצה להיאהב כילד אלא ילד לאהוב.

וזו שבתחילה לא רצתה ילד ממנו, תרצה בסופו של דבר ילד ממנה…"

 

הבחירה לכתוב על "כלשהיא" במקום על "המסוימת" אינה עניין של מה בכך. ואינה עניין של סגנון גרידא. הכתיבה על הכלשהיא, כך נדמה לי, מתיימרת לתפוס את העקרון, את המהות, מבעד לסורגי השפה המובנת, הנהירה, של המסוים. אם הכתיבה על המסוים נדמית למסאי הצרפתי כרכילות לכל היותר, כמגבילה ומצמצמת, הכתיבה על "כלשהיא" נדמית כהגות.

בממואר היפהפה שלה "רוח", שראה אור באחרונה בהוצאת "אחוזת בית", כתבה מיכל בן-נפתלי באופן כובש על ההעדפה האתית-האסתטית הזאת:

"זו תמיד היתה משאלתה, לסנן את רוב הדברים, לרוקן כמעט את הכל ולהשאיר תמצית כמו צופן, תמצית שהיא חזות הכל, כמו למשל כתם אדום. זו המשאלה, שפת כתמים, כנגד הברות המילים, כנגד התנועה האנטי-כתמית המבודדת, המיישרת קו, המגדירה גבולות. שפה של כיבוי מאורות, שפה של ערפל, שפה ההופכת את השפה על פיה משפת אובייקטים לשפה מופשטת, אבל שהרוחניות שלה אינה נושאת משמעות, היא רוחניות של חומר. שפה שתעזור לה להתפשט מן המושגים. היא חושבת שאולי אם תראה כתם, תראה צבע, היא תתחיל סופסוף לראות באמת. תהיה לה תפיסה אל תוך הדברים, לאן הם בעצם הולכים. היא רוצה להיות מוזמנת לתוך הצבע, כי אולי בו שוכנת הגאולה".

המסאית הצרפתיה מבקשת להפשיט את המלים כדי למצוא גאולה. המסאית האנגלוסכסית במיטבה מבקשת להשתמש במלים כדי לשאת באחריות, וליצור, לכל היותר, נחמה. המסאית האנלוסכסית יודעת היטב שאין גאולה.

כשבארני כותבת על המסוים – לא רק שאפשר להבין טוב יותר על מה היא מדברת, אלא שהיא אחראית למלים שלה: היא מסתכנת פחות בשגיאות, בהכללות מחמיצות, בטענות שאין להן תוקף. בארני – או המסאית האנגלוסכסית במיטבה – כותבת רק על הניסיון האישי שלה, מנקודת המבט שלה, ומתארת את מה שעיניה רואות, ואת האופן שבו היא תופשת את אשר היא רואה. והדבר אינו סותר אמנות גדולה, חורגת ונשגבת. "תמיד רציתי להפוך את חיי עצמם לשירה" אמרה פעם בארני. ואכן, זהו הכוח המניע את המסאי האנגלוסכסי – למצוא את השירה ביומיומי, את הפואטי בפרוזאי. ממילא אפשר להפיק את הכללי והטיפוסי רק מן הפרטי והמסוים. הדבר הזה אינו עובד בכיוון ההפוך.

גם אנסה לומר זאת כך: אם צווטאייבה היתה מעיינת בסיכויי האהבה הלסבית בעזרת הכלים של כתיבה בהירה, פשוטה, ברוח האנגלוסכסית, היא לא היתה מרחיקת לכת כל כך במסקנותיה, שנעשו זה כבר אנכרוניסטיות. היא היתה מבחינה – היתה חייבת להבחין – במגוון. היא היתה רואה שהילד הביולוגי הוא לא ההמשך היחיד של קשר אהבה, ולא העתיד היחיד שאפשר לדמיין לקשר של תשוקה, והיתה רואה שהלכה למעשה הילדים הם לפעמים דווקא המחסום, הסוף, הסכר של האהבה.

העדר היכולת להוליד ילד מתוך התשוקה הוא לא בהכרח לקוּנה, כהגדרתה, אלא לפעמים דווקא פתח, אופק, למרחב חדש של יצירה. הדבר תלוי באשה. תלוי בקשר. תלוי בילד. תלוי בתשוקה. האהבה שלי אל בת זוגי, אני מרגישה, דווקא הולכת ומעמיקה, הולכת ומשתנה, מופכים בה חיים חדשים, אתגרים לא פשוטים והפתעות מלהיבות על כל צעד ושעל, אף שילדותינו אינן הפרי הגופני המשותף של אהבתנו. האופן שבו אנחנו מגדלות אותן הוא תוצר וכוח מניע ומסבך ומעניין ומעורר של אהבתנו.

אם צווטאייבה היתה יורדת מהנשגב והמופשט אל הארצי, מ"הכתם" אל "התנועה האנטי-כתמית המבודדת", היא היתה מזהה פוריות ועקרות גם בהקשרים שחורגים מהגוף: ביצירה, ביצירתיות. היא היתה מבחינה בקשרים זוגיים מסוימים ובהבדלים ביניהם– קשרים מונגמיים, פוליגמיים, יציבים, מעורערים, מפרים או משתקים, סקסיים, ענייניים או רגשניים – והיא היתה יכולה לדמיין אולי גם אהבה בין נשים שגדלה ומשתנה, עם ילדים משותפים, בדרך אחת או אחרת, או בלי ילדים בכלל.

כדי להבין שהתבנית ההטרוסקסואלית היא רק תבנית, היא לא היתה צריכה לנבא לפני מאה שנה את מגוון האפשרויות הקיימות היום לזוגיות ומשפחה מחוץ לתבנית ההטרוסקסואלית. היא היתה פשוט רואה את הפרטים, ובונה מהם, בכל פעם מחדש, את הדפוס. היא היתה יכולה לגעת בקונקרטי. בניסיון. ביומיום. היא היתה מצביעה על הדבר עצמו. ואולי מצליחה כך לשכך מעט את החרדה.

—כי כמו שנטלי בארני אמרה פעם:  Being other than normal is a perilous advantage

[ובתרגום חופשי: להיות לא נורמלית – זהו יתרון הרה סכנה].

בלוג על כתיבה

כותבים וכותבות, קוראות וקוראים, שלום וברכה,

בבלוג שלפניכם, אעסוק בכתיבה. בכתיבה שלי (נובלות, סיפורים, מסות), ברשמים מסדנאות כתיבה בהנחייתי, במדריכי כתיבה, בדברים שכתבו כותבים על כתיבה, באתגרים של כתיבה. אתעכב מעת לעת על תהומות הייאוש, על רגעים של הארה, וכן, בעיקר, אשתהה בשגרה היומיומית, הקטנה, הפשוטה, המורכבת, המעייפת, המעוררת, של הכתיבה.

אני מקווה שתמצאו בדברים האלה עניין.

הנה כמה מחשבות על סדנת כתיבה בהנחייתי שהתקיימה השנה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן.

והנה כמה מחשבות על פוריות בכתיבה, על פרסום, על ג'ויס קרול אוטס.

קריאה מעניינת, שנה טובה,

ארנה

משבר האמון שלי כסופרת

אני חושבת היום על הסופרת האמריקאית ג'ויס קרול אוטס. האשה הזאת – שזכתה באינספור פרסים ספרותיים על הפרוזה המצוינת שלה – היא שם נרדף לפרודוקטיביות, לפוריות בכתיבה. מאז קובץ הסיפורים הקצרים הראשון שפרסמה ב-1963, ראו אור יותר ממאה ספרים פרי עטה (זו אינה מליצה: היא כותבת באמת בעט, לאט לאט, עט על נייר, ומקלידה רק אחרי שגמרה את מלאכת היצירה) ובהם 37 רומנים, 9 נובלות, 33 אוספים של סיפורים קצרים, 12 אוספים של מסות, 10 ספרי שירה, 11 רומנים בפסבדונים, ו-7 ספרים לילדים ובני נוער –  נכון לעכשיו, וככל הנראה.

עלפי עדותה במגוון ראיונות, אוטס מקפידה לכתוב, בכתב יד, בכל בוקר בין 08:30 ל-13:00 ועוד שעתיים-שלוש בכל ערב. היא גם מרצה על ספרות באוניברסיטת פרינסטון בניו ג'רזי, מקום מגוריה, וכותבת בשגרה למגזינים כמו "הניו יורקר"; וכן, מאז 1973 היא כותבת יומן, כמעט יום יום, ובאחרונה עוברת לתיעוד ימיה באימיילים, שאותם היא שומרת בקפידה. חוץ מזה היא אוהבת לרוץ. רבים מרעיונותיה עולים וזוכים לעיבוד תוך כדי ריצה. היא בת 74. ולצערה היא נדרשה לא פעם להצדיק בפומבי את עצם פוריותה – מבקרי ספרות רבים חושדים בה רק משום שהיא לא עוצרת, לא שוקעת בבלוק של כתיבה, לא משתהה, לא מתקשה, אלא עובדת, כל הזמן עובדת, ומשום שזה עובד בשבילה (מישהו העיר שהבעיה של המבקרים היא שקשה להם להכניס רומן חדש של ג'ויס קרול אוטס להקשר של גוף העבודה המלא שלה – כנדרש מכל ביקורת רצינית; אין להם זמן וכוח לקרוא את כל עשרות הספרים שקדמו לרומן המבוקר, ולכן הם לפעמים קצת אנטגוניסטים).

קראתי נובלה אחת שלה, Beasts, שבמרכזה יחסים אובססיוויים באיזה קולג' אמריקאי, ועוד כמה סיפורים קצרים. אני מתרשמת במיוחד מהאופן שבו היא מושכת אותי באחת לתוך עולם בדוי ומשכנע בתכלית, ומעמידה דמויות שהן אחרות ממנה, ואחרות זו מזו, ומעניינות מבחינת סבך הדחפים והמוטיבציות והפחדים שלהן. ואני קוראת כעת את אחד מקובצי המסות שלה –  The Faith of a Writer – שעוסק בכתיבה וכתוב בכנות ובבהירות שאני מעריכה ואוהבת.

הנה קטע קצר מתוכו, שנקרא: האמונה שלי, כסופרת

"אני מאמינה שאמנות היא הביטוי העליון של הרוח האנושית.

אני מאמינה שאנחנו כמהים לחרוג מהסופי ומהחולף; להשתתף בדבר המיסתורי, המשותף, שנקרא "תרבות" – ושהכמיהה הזאת חזקה במין האנושי לא פחות מהכמיהה להמשיך ולהוליד את המין האנושי.

דרך המקומי או האזורי, דרך הקולות האישיים של כל אחד מאיתנו, אנחנו עמלים ליצור אמנות שתדבר אל אחרים שאינם יודעים דבר על אודותינו. אינטימיות מפתיעה נולדת ביחסים העקיפים הללו.

הקול הפרטי הוא הקול המשותף.

הקול המקומי הוא הקול האוניברסלי".

יותר משאני מקנאה בפוריות של אוטס ככותבת, אני מתפעלת מההתמדה שלה בכל הקשור לפרסום כתביה. בימים אלה, אחרי שהתפרסמו ארבעה מספרי, אני חווה משבר אמון ביחס לפרסום, להוצאה לאור. אף שהביקורות משבחות ומשמחות מאוד, ואף שמגיעות אלי תגובות של התפעלות מעודדת ומחממת לב, עדיין ידי נרפות בגלל נתוני המכירות. הספרים כמעט ואינם נמכרים! אולי רק כמה מאות עותקים מכל כותר. וכך הדחף לפרסם, להוציא אל האור, נחלש.

אבל לא הדחף לכתוב. לא הכמיהה לחרוג מהסופי ומהחולף. לא הכמיהה להשתתף בדבר המסתורי והמשותף שנקרא תרבות.

איך ליישב את הסתירה? ואולי דווקא יש בתסביך הזה ברכה? עוד נראה.