פאזל ג'ירף –  סיפור קצר מאת ארנה קזין

בסוף אנחנו חוזרים למשחק: הוא מטוס ואני שדה-תעופה. אני שרועה על השטיח. הוא עף באוויר וחג בעננים – זרועות נפרשות לכנפיים, סיבוב, הקפה, שפתיים מתכווצות לשריקה, סיבוב, הקפה – והוא מאט, נכבד, מתכוונן ובא לנחיתה.

על גחונו הוא נוחת; על בטני. הוא פורש ידיים ומכריז, "הדלתות נפתחות! הנוסעים יורדים!" ואני מדגדגת לו את הנוסעים היורדים במדרגות המותניים ומכריזה, "להתראות, גבירותי ורבותי, תודה שטסתם דַנדָן, המטוס עכשיו ישן".

אני לא בוחלת בשום אמצעי. לפעמים הוא נשען, לפעמים הוא מחזיק. לפעמים הוא נתלה. אבל לפעמים, צריך להודות, הוא נשדד. אני לוקחת ממנו את מה שאני צריכה. דוגמאות: אני מוציאה ממנו את הצחוק (הוא צוחק, מתפלץ, מתכווץ, מתנפץ מצחוק) ואת הניתור (בשתי רגליים, אל השמים, הופ) ואת החיבוק (כשהוא מטוס ואני מסלול, בכל פגישה ובכל פרידה).  ככה זה. כשאין ברירה, אני גונבת ממנו חיבוקים – בתחבולות, בסחיטה, באיומים. שרק לא יתרחק, או יתקרר. שלא יחסוך.

האחרים זוכים ליחס טוב יותר ממני, בהחלט. בדרך-כלל אני לא מפרקת אנשים לחלקים. לא לוקחת מהם ולא גונבת. לדוגמה: אמא שלי. ממנה לא אבקש כלום. אדחה אותה מעלי כמקשה אחת. כך הדרתי פני זקנה. הרי ממילא היא חיה את ימיה מול המראה, מיטיבה את השפתון בשפתיים, מדייקת את הקו בעיניים, מסדרת את קצות הציפורניים. אשה במעגל סגור. אין להפריע. לפעמים היא שואלת, "למה את לא מסתפרת?" ואני עונה: אמא, תסתכלי על עצמך. כל הכבוד. כל-כך יפֶה את מצליחה לנשום נשימה שטוחה, מאופקת, ולשמור שנחיר לא יזוע, שבטן לא תתרומם, ששדיים לא יתפקעו מחזייה שאוחזת, ולוחצת. שום דבר, אבל שום דבר, לא יברח.

דנדן מבקש לקרוא לו את פיטר רַבּיט. זה הסיפור על ארנבון שמתגנב לגינה של מר מקרגור וכמעט תופסים אותו, כמעט עושים ממנו פשטידה. דנדן פוחד ברגעים המפחידים והוא גם אמיץ כשצריך. הוא עוזר לפיטר להיחלץ מהמלכודת ומראה לו את הדרך אל השער ואת כל הדרך חזרה אל עץ התות, שבתוכו חיה משפחתו. דנדן נשען עלי. לפעמים, כשהוא מתרגש, הוא מחזיק בי, תופס את העור של הירך ולא נופל. לפעמים הוא מבקש לחזור אחורה אל הדף הקודם. אל הדף המבהיל. ואני חוזרת. הוא מחזיק בי חזק. אני משתהה.

אין מה לדאוג, אמא של דנדן תחזור מיד. הילד שלה כאן אתי, אחותה הקטנה. אין לה שמרטפית יותר טובה. בינתיים אנחנו מנתרים ביחד. הופ הופ. דנדן קופצני כקפיץ. אני קצת יותר כבדה. הוא קופץ מאליו בלי מאמץ. אני מתנשפת. מדי פעם אנחנו קורסים על הספה. הקריסה היא העיקר. הוא קורס לתוכי, מתפרק, מוותר. שתי שניות של חסד – ראשו על החזה, ידו על הכתף, שלווה קרובה – והוא מתנער ושב לנתר.

לפעמים אמא שלי אומרת לי שלא יזיק לי קצת מַסקָרָה. למה שלא אלמד מאחותי הגדולה. למה שלא אוציא כמוה את העיניים. אחותי יודעת להדגיש את מה שיפה. תראי איך יפה לה השחור בריסים ובתחתית העין. וגם קצת פודרה. ואולי גם שפתון. כי ככה, כמו שאני, אני כמו קיר-לא-מסויד. אני לא משופצת. מוזנחת. וגם קצת דיאטה לא תזיק. זה נראה כאילו לא אכפת לי מעצמי. אז למה שלמישהו יהיה אכפת ממני? אני אומרת לה שבאמת אחותי יודעת להוציא את העיניים. עשתה עבודה יפה. העיניים בחוץ. אני מבקשת מאמא שלי להסביר לי רק איך בדיוק אחותי מוחקת את האדום מהלבן. בטיפקס? איך היא מוחקת את כתמי הדם. איך היא מסתירה את העייפות ואת הלאוּת. אמא שלי לא מבינה על מה אני מדברת. בכלל, אין לה זמן לקשקש אתי עכשיו.

דנדן  אומר שהוא רעב. אני שואלת אם הוא רוצה בננה. הוא מהנהן, אבל גם מוריד את הפאזל של הג'ירף מהמדף ומצביע עליו ומחייך, ואני מניחה שהוא שכח את הבננה, יש משחק חדש. אנחנו מפזרים את החלקים על שולחן הקפה הקטן. אני יושבת על הרצפה. אני מבקשת ממנו לשבת עלי, כי אחרת יהיה לו קר. הוא מתיישב ומחפש את העיניים של הג'ירף, וצוהל כשהוא מוצא.

הנייד מהבהב. זאת לא אחותי, זו שוב אמא שלי. היא שואלת מה נשמע. אני אומרת שבסדר, אני משחקת עכשיו עם דנדן, אולי יש לה מושג איפה אחותי? אמא שלי מודיעה לי שלא, מאיפה לה לדעת, היא בקניון עכשיו, והיא מצאה לי חצאית ממש מתוקה, אני חייבת לבוא למדוד. אני שואלת אותה מה היא קנתה לעצמה, והיא אומרת, משהו קטן, חולצה וז'קט בזארה, ועכשיו אני מסתובבת בסופר-פארם, נגמר לי הקרם-פנים. אני אומרת לה שהיא נראית נהדר, היא ממש יפה, לגמרי רזה, הפנים שלה קורנות. היא נאנחת לשתיקה.

אחותי היתה אמורה לחזור לפני שלוש שעות והיא מתמהמהת, אבל הכל בסדר. אני לא לחוצה. מה כבר יכול לקרות? בכל פעם שאנחנו מחברים פיסת פאזל מתאימה, דנדן ואני לוחצים ידיים בכובד ראש, בהערכה. כל הכבוד, אומרים אנחנו זה לזה בפנים מרצינות. ודנדן מתנפץ בצחוק. בזמן החיפוש הוא כולו מרוכז במשחק, וידו משחקת בשרוך הנעל שלי. לפעמים אני מעבירה אצבעות בעורף שלו. לפעמים אני מנשקת את ראשו.

באמא של דנדן לא אשתמש כך להנאה בלבד. היא אדם שלם. יש לה עוד שימושים והם אינם שלי, היא אינה שלי. לא אבקש ממנה חיבוק. לא אחכה שהיא תצחיק אותי ותישען עלי ותדגדג אותי ותשחק אתי. לא אבקש ממנה לספר לי דברים, ולהראות לי דברים, ולחייך. לא אחכה שתחייך. לא אצפה שתבוא להתחבא יחד אתי מאמא בשדה שמאחורי הבית –  צריך להיזהר מסרפדים, כי הם נראים סתם עלים ירוקים תמימים אבל הם צורבים וזה לא נעים – או לקטוף פֶג'ויָה אצל השכנים, ולאכול המון, להוציא את הפְּנים עם כפית, או עם השיניים במקרה ששכחנו לקחת, ולחזור רק כשמחשיך, כשאמא ממש דואגת, ממש יוצאת מדעתה, ממש שמה לב שהלכנו, ממש שמה לב. אפילו לא אנסה. לא אמשוך אותה אלי, לא אכריח אותה לבוא אתי. לראות את הדברים מהצד שלי. לא אספר לה שהיא יכולה ללמוד גם ממני. ממילא היא לא רוצה. היא לא מאמינה בי. היא אומרת שדי. אי-אפשר לחיות כך. אני לא יכולה לבוא וללכת כשאני רוצה. היא אומרת שאני מסתובבת בעולם כאילו אין לי שום דאגה על הראש, כאילו אני ילדה בת שלוש. היא חושבת שאין לי מושג מה זאת אחריות. היא אומרת שדנדן סומך עלי. מעניין למה. אבל הוא סומך עלי. כנראה יש בינינו חיבור. ובכל מקרה אני לא יכולה לאכזב אותו. אני צריכה לגלות הרבה יותר יציבות. יש לה מספיק על הראש, היא לא צריכה גם אותי. אני צריכה לחשוב גם עליה. דנדן אומר שעכשיו צריך לחבר את הרגליים. "תראי כמה הן ארוכות". הוא מוצא את החלק שמתאים. יש  בו כתם של צהוב-ג'ירף וכתם של ירוק-דשא וכתם של חום-גדר.

הטלפון מצלצל. זה אבי, מהעבודה של אחותי. הוא שואל אם אפשר לדבר איתה. אני אומרת שהיא לא נמצאת. הוא אומר, אה. חשבתי שהיא בבית חולה. היא נשמעה די רע הבוקר כשהתקשרה להודיע שלא תבוא. אני מאלתרת. אני אומרת שהיא הלכה לרופא ושהיא תחזור עוד מעט. הוא אומר שטוב, שאמסור לה שהוא התקשר לדרוש בשלומה.

החלק האחרון משלים את הג'ירף ודנדן לוחץ לי את היד. כל הכבוד, גמרנו. ניצחון. הוא צוחק. אני מחבקת. דנדן שואל מתי אמא באה. אני אומרת לו שהיא בדרך. רוצה להיות מטוס? דנדן לא עונה. הוא שולח ידיים למעלה וחג סביב עצמו. כך הוא אוהב להירגע. תכף הוא ייעמד והחדר יסתובב סביבו ויסתחרר ואני אצטרך להחזיק אותו חזק, שלא ייפול.

כמובן, אמא של דנדן טועה. היחס שלי אליה הוא ללא רבב. אני אמינה ונאמנה. שמרטפית בוגרת ושקטה. לא אקח ממנה דבר. לא אחטוף ממנה עליזוּת. לא אגנוב ממנה חיבוק. לא אתענג על חיוך. אניח לה להמשיך בשלה. אניח לה לשקוע ולשקוע, להסתגר ולהתנכר, להפסיק לאכול, להתיש את עצמה, להגיד שחוץ מדנדן איבדה את הכל, גם באשמת האמא הזאת שלנו, שאין לה זמן להיות סבתא, כי היא עסוקה בלהישאר צעירה, היא לא יכולה להתכופף ולהרים ילדים קטנים, ובכלל, היא, מהעבודה הזאת של האמהוּת, כבר יצאה לפנסיה מזמן, תודה רבה. וגם בגלל אבא של דנדן, הרשע, שעזב. היא לבד, היא לא מוצאת אף-אחד, ומילא אם אני, אחותה הקטנה, לפחות הייתי באה באופן קבוע ועוזרת לה, והיא היתה יכולה לדעת שיש לה בעולם הזה על מי לסמוך, אבל אני ילדותית ולא אחראית ולא תמיד באה, ואין לה רגע לעצמה, היא מתחילה להשתגע, היא רוצה למות, היא לא אוכלת כלום, היא הרוגה מעייפות.

ובינתיים אני סוחטת את דנדן שלה. עכשיו ארווה ממנו ואזרוק אותו כמו קליפה של אשכולית. כי אם הוא לא צוחק, מנתר ומחבק, מה לי אתו? אם הוא בוכה ורוקע ברגליים, אם הוא מחמיץ פנים ומסתייג, לא אזכר פתאום שעלי ללכת? לא אומר לו, מצטערת חמוד, אני חייבת לרוץ, נתראה בקרוב, הנה אמא תעזור לך, אני פשוט נורא ממהרת, טוב?

נראה שדנדן מתחיל להתעייף. הוא מושך לי בחולצה ומבקש תה. הוא מאבד סבלנות. הוא בוכה. אני מתקשרת לאמא שלו. היא לא עונה. הנייד מצלצל אבל היא לא עונה. אני מקווה שהיא לא קפצה. ולא נדרסה. ולא טבעה. אני מקווה שהיא לא הגשימה שום משאלה. אני מתגעגעת לאחותי, כמו שפעם היתה. ילדותית ושמחה. אבל אני לא פוחדת ואני לא בוכה. אני שמרטפית בוגרת ואמינה. אני נכנסת למטבח. מיד תקבל תה, מתוק. תכף אמא תבוא. הנה, המים בקומקום. בוא נספור עד שתים-עשרה ותראה, כל האדים יעלו וישרקו והמתג יקפוץ. השקית מחכה בכוס. בוא נספור ביחד. אחד, שתיים, שלוש, ארבע. בסדר, מתוק, בוא על הידיים. לפעמים מטוסים צריכים גרר. לפעמים צריך לתקן מטוסים מקולקלים. בוא נחפש מברג. "אני לא מקולקל", הוא צוחק. "אני רוצה את אמא", הוא בוכה.

מתוך "פיקניק", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

אני חוזרת וקוראת בימים אלה כמה יצירות ספרותיות מרשימות, שמעוררות בי הרבה אי-נחת ומחשבה ורצון לכתוב. "האשה הרועדת – או תולדות העצבים שלי" מאת סירי הוסטודט (עם עובד, 2014), "קפוצ'ינו ברמאללה" מאת סועאד עאמירי (בבל, 2004), "סיפור של גרמני 1914 עד 1933" מאת סבסטיאן הפנר (חרגול, 2002), ושני ספרים של רבקה סולנית [Rebecca Solnit] שעדיין לא תורגמו לעברית: "גברים מסבירים לי דברים" ו"אי שם קרוב לכאן".

משותפת לספרים הללו, השונים מאוד זה מזה, העובדה שהם כולם יצירות ספרות לא-בדיוניות. באנגלית קוראים לזה non-fiction כדי להבדיל מספרות שהיא פיקציה [ולא כדי לטעון שזה משהו אחר מספרות, כמו שנרמז אולי במושג הישראלי למהדרין: "עיון"]. משותפת לספרים האלה גם העובדה שאלה יצירות ספרות אישיות מאוד. מה שנקרא Personal History – היסטוריה אישית – במדור המוקדש לסוגה הזאת ב"ניויורקר". אלה סוגות פופולריות ומכובדות להפליא בארצות דוברות אנגלית, לכל הפחות. יצירות מהסוג הזה תופסות מקום בקדמת חנויות הספרים וברשימות רבי המכר. ואצלנו הן מוקצות כמעט מחמת מיאוס וקשה למצוא להן מדף. אני שואלת את עצמי שוב ושוב מדוע.

סירי הוסטוודט, הסופרת האמריקאית ממוצא נורווגי, שהיא גם אשתו של פול אוסטר, חוקרת ב"האשה הרועדת" את מקורות האפילספיה שלה, או תופעה גופנית דומה שמוגדרת קצת אחרת. היא פונה לזיכרון, למחשבה, למחקר, להתבוננות, כדי לספר סיפור מרתק ממש על חולשת הגוף ואתגרי הנפש – כשהבסיס הוא החוויה האישית הפרטית המסוימת ביותר שלה. סועאד עאמירי, אדריכלית פלסטינית, מספרת איך היה בשבילה להיות בעוצר ברמאללה במשך ארבעים ושניים יום, עם החמות, שלא קל איתה, ועם הפחד ועם הפלישה והחסימה. היא פונה לזיכרון ולהתבוננות ולכנות בלי כחל וסרק ולהומור יבש, כדי להעמיד תיאור כובש, מטריד, מעלה דמעות, של חיים של אישה מסוימת אחת תחת כיבוש – לא מאמר נגד המלחמה, אלא תיעוד יפה ומעורר של פרק חיים, שמציג תמונה פוליטית נוקבת יותר מכל מניפסט. סבסטיאן הפנר מספר את המאבק שלו ברייך השלישי, ומדגיש שהוא רוצה רק לספר, לא להטיף מוסר, אבל אחרי שנקרא את כל הפרטים של הסיפור, הוא מקווה, נישאר דווקא עם אותו מוסר השכל, שעליו אינו אומר דבר [ובכך הוא מגדיר את הכתיבה המסאית-האישית במיטבה]. ורבקה סולנית, הסופרת האמריקאית, כותבת מסות על יחסיה עם אמה, שלוקה באלצהיימר, אבל שלא ראתה אותה ולא זיהתה אותה גם כשהיתה בריאה, וגם על גברים "שמסבירים לה דברים" – היא כותבת על הפטרונות וכוחנותה – ואני רוצה רק לקרוא עוד ועוד, ולחקור מערכות יחסים שונות ודומות בחיים שלי, כי איך שהיא כותבת והאומץ של הכתיבה רק קוראים עלי תיגר.

אחלק קטעים מהיצירות האלה למשתתפי הסדנה "רשימות מן העבר", סדנה בכתיבה ביוגרפית, שמחזור הסתיו שלה ייפתח בקרוב. אני שמחה במשתתפי הסדנה שבחרו לעבוד על היצירות הביוגרפיות – ההיסטוריות האישיות – שלהם, ומתפלאת בכל פעם מחדש על אלה שנרתעים מעצם הנגיעה בצורה הספרותית הזאת.

במפגש עם קבוצה של כותבים לפני כשבוע, שמעתי שוב ושוב את הקושי – איך אוכל לכתוב על עצמי או על משפחתי, זה קרוב מדי, חושפני מדי, צהוב מדי, זו מדינה קטנה, זה לא ספרות, זו לא אמנות. ב"סקיצה למסה על המסה" כתב יורם ברונובסקי שבעיית המסה בספרות העברית טעונה בירור מקיף ומעמיק – ולא הוסיף.

אני חושבת שמתחילה להתגבש אצלי תשובה לשאלה, מדוע הספרות העברית אינה חוגגת את המסה האישית ואת הממואר ואת היומן ואת הביוגרפיה. יש לזה קשר למסורת בכתיבה, אבל  יותר מכך, הדבר קשור לאופן שבו החברה הישראלית מתייחסת ל"פרטיות". לכאורה, כותבים רבים בישראל חוששים לפגוע בפרטיות, כשהם חוששים לכתוב ספרות אישית לא-בדיונית. הם מעדיפים להגן על הפרטיות בעזרת הרחקת העדות שביצירה הבדיונית. ואולם אני מרגישה פעמים רבות שמתחת לפני השטח יש בנטייה הזאת להגן על הפרטיות דווקא סלידה מהפרטי.

כותבים ישראלים רבים בעצם אינם מעניקים ערך לפרטי – לסיפור האישי, המסוים, הקונקרטי, שמורכב מפרטים של היומיום – ונוטים להעדיף את נקודת המבט של הכללי, הציבורי, הלאומי. אני חושבת שהיחס הזה מחמיץ עולם ומלואו, של חיים ושל ספרות.

אני לא מפסיקה לחפש דרכים להפיץ את הבשורה. להזמין כותבות וכותבים לכתוב: יומן, ממואר, מסה אישית, ביוגרפיה – כיצירות ספרותיות, שעומדות בסטנדרטים מחמירים של כתיבה במיטבה. אני רוצה לחיות בחברה שבה אפשר לבחור כל העת מתוך מגוון בלתי נדלה של סיפורים אמיתיים, של אמיתות-מסופרות, שאין בהן שמץ מהיומרה להציג את האובייקטיבי, המייצג, ורק כך הם מצליחים לגעת באוניברסלי ובמשותף.

 

סקס – סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

 בקצה שדרות רוטשילד, צעדים אחדים מהקפה הקבוע שלי בנווה צדק, עומד עץ איקליפטוס עבה וענף. זהו עץ בטוח ויציב. לעצמו הוא מובן-מאליו. צמרתו סוככת על שביל, והוא אינו מתייגע, דבר אינו מטריד אותו. זהו עץ מאופק: בונים לידו, חונים מולו, עוברים לצדו, מפייחים אותו, חוסים בצִלו; הוא עומד שלֵו.

מאז שהתגלה לפני, קשה לי לחלוף על פניו מבלי להניח יד על גזעו הגס, המתפקע. הוא עומד ואני נוגעת. הוא עומד ואני נשענת. הוא עומד ואני בצִלו. רק לפעמים, לעתים רחוקות, הוא נראה גועש: שורשיו מזדקרים לאורך המדרכה כוורידים בולטים בצוואר צועק (ענפיו הם המון רגליים מפרפרות באוויר, וראשו בלתי-נראה, תקוע באדמה).

לא מזמן, בעיצומו של יום שמש חורפי וקריר, עברתי במנהרת הצל של האיקליפטוס ולא יכולתי להמשיך. הגזע שלו נאנח ברוח. עצרתי וחזרתי אליו. נשענתי עליו. שלחתי ידיים ונצמדתי אליו. חזק. בטני אל בטנו. העברתי אצבעות על הסדקים שלו. נישקתי אותו. הוא התלהט והתרכך. אני בטוחה בזאת, כי טעם מריר-מתוק של עץ רך התלבן בלשוני.

עכשיו אני בכלל בצד אחר של העיר, ליד איקליפטוס אחר, על גדות הירקון. יש כאן זוג יונים מתקוטטות. החמצתי את סיבת הריב. המקורים כבר פוצעים. הכנפיים כבר מוכתמות ושסועות.

קשה לי להסיר את עיני, המראה מרהיב ומסעיר. הלוואי שלא יוכרע הקרב. הלוואי שרק ייקרעו ויקרעו עד עולם.

אתמול בערב דווקא הייתי שלווה. אמרו לי שאני צריכה ללכת, והלכתי. לא ביקשתי להישאר. הלכתי כל הלילה לאורך החוף ובשדרות, בכיכר הגדולה וברחובות. הלכתי הלוך-ושוב, סחור-סחור, הנה-והנה. עכשיו אני נחה והיונים תכף מאבדות עניין, הן מתרחקות זו מזו, מתנערות, ממשיכות ליומן.

לפני שאמרו לי שאני צריכה ללכת, דווקא היה נחמד. התעוררתי מוקדם והכנתי קפה לכולם.

הם קראו לי לחזור למיטה. הוא שאל לאן הלכת. היא שאלה לאן הלכת. אמרתי, רק להכין קפה. להתחיל את היום. הם אמרו בקול אחד, תחזרי אלינו עכשיו.

הלילה שלא נגמר נמשך. הוא משך את הראש שלי אל הזין שלו. היא עברה מאחורי ונצמדה אלי. הזדיינו, שוב ושוב. אולי עשר פעמים. אולי מאה. לא חשוב. הידיים שלה והזין שלו והפה שלה והאצבעות שלו, והצוואר שלה והלשון שלה והעור שלה והידיים שלה כבר היו בתוכי, נטבעו. אחרי-הצהריים הם נרדמו שוב. קמתי והתרחצתי והתלבשתי והכנתי עוד קפה במקום זה שהתקרר. אבל הפעם רק לעצמי. התיישבתי במטבח והסתכלתי בחלון.

בחוץ השמים קדרו והרוח הניעה צמרת של עץ פיקוס צעיר. קמתי והצמדתי את האף לחלון. התקשיתי לראות. אדים מפי החם התעבו על הזגוגית. לא ציירתי בהם ציור. השארתי כתם סתמי, לא מסודר, די גדול, על הזגוגית. האיברים שלהם עוד היו בגוף שלי. הם לא הוסרו במקלחת. התהלכתי איתם בבית. חדר-האורחים היה חשוך וסתור. הרמתי בגדים ושמתי בארגז-הכביסה באמבטיה. רוקנתי מאפרות. זרקתי בקבוקים לפח.

הצצתי בחדר-השינה. הם היו שרועים על הגב, כל אחד לעצמו. הם נראו לי זרים. מוזרים. הפה שלה היה פעור. הסנטר שלו נשען על קצה הכר. הם שכבו שם חשופים, רדומים, חלשים, כמעט חסרי-חן. פתאום הם נראו כאחים. אח ואחות בחדר של ההורים. חשבתי לכסות אותם בשמיכה. להכין להם ארוחה. לחכות שיקומו ולרחוץ אותם.

בחדר-האורחים הורדתי את הטלפון מהקיר וחייגתי. אמא שלי שמחה לשמוע אותי. מה שלומך? מה חדש? מזמן לא דיברנו. אמרתי לה שאין חדש, הכל בסדר, רק רציתי לשאול מה שלומכם. היא אמרה שהכל מצוין. אבא הלך למשחק כדורגל והיא בבית מכינה לו ארוחת-ערב. נראה לה שתפתיע אותו עם דג וצ'יפס, כמו שהוא אוהב. ויין טוב. מה שלומך? מה חדש? אמרתי לה שאין לי מה לספר, את יודעת, הכל כרגיל. דרישת שלום לאבא. שבוע טוב.

פתאום היא הופיעה מולי, עטופה במגבת. היא לא התקרבה אלי ולא נצמדה אלי. היא עמדה ושאלה אם אני בסדר. אמרתי, כן. היא שאלה אם אני בטוחה. אמרתי, כן. היא אמרה שאני צריכה ללכת עכשיו. הם צריכים זמן לעצמם. להתאושש. שאלתי ממה. היא חייכה. אמרתי, טוב, אני הולכת (חייכתי גם אני, הכל בסדר), והלכתי.

הדשא כאן מלא בקליפות איקליפטוס, עבות ומקומטות. אני מחזיקה אחת ביד ומתעסקת בה. המגע נעים – קריר וחלק. הגסות של הגזע נפרדה מהקליפה. אני מסתכלת על הברכיים שלי והן נראות לי שקטות. עדיין רועדות קצת, אבל הרעד מופנם, בתוך הסחוס, זר לא יבחין.

אני חושבת שקר לי וטוב שהשמש כבר עלתה וכמה אפשר להיות בחוץ. אני חושבת שהרטט נרגע, הוא שוכך. אני חושבת שאין לי מה לפחד. הנה, אני הולכת. אני לא נופלת. אני עוברת הלאה. אני מנסה להיזכר בשמות שלהם. אני לא מצליחה. אני חושבת שאולי כבר פותחים את הקפה שלי בנווה צדק, אולי כבר הביאו את הקרואסונים, אולי אסוב על עקבותי ואחזור לשם עכשיו. זה מקום מצוין. הוא כמו בית שני. בדרך יש עצים גדולים. פוגשים שם אנשים חדשים. יש במה לגעת. יש על מה להישען. אין צורך להישאר כאן, לעמוד, בקצה האחר של העיר, לבד. אפשר להמשיך ללכת.

מתוך "פיקניק", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

 

אֵם – סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

The Mother

Of course I love them, they are my children.

That is my daughter and this my son.

And this is my life I give them to please them.

It has never been used. Keep it safe, pass it on.

Anne Stevenson

"אמא, אנחנו צריכות לדבר". הבת שלי פונה אלי כך, פתאום, מישירה אלי מבט, ומוליכה אותנו אל שיחת נפש; יסודותיה עניין ותשוקה. עניין בי ותשוקה אלי. כך, בעיצומם של נעורים, לרגע, היא עוצרת להתבונן בי. היא מחייכת, כבר אמהית. אכפת לה. קווצת שיער ירוקה משתובבת על מצחה. עיניה מתלחלחות. היא רוצה לומר לי שהיא דואגת, מתגעגעת.

ברור, זהו רק רגע חולף, ובכל-זאת מרגש.

אבל עכשיו היא עדיין קטנה מדי. בקושי פוצה פה אלא כדי לייבב. היא בוכה ועושה את צרכיה בחיתול, ונרגעת לרגע ביניקה, ומשהו מפריע לה, היא מעווה את שפתיה, מכווצת את האף, קינה בוקעת מגרונה. אין לה נחמה.

"אמא, תירגעי, אני אדאג לזה". זהו בני. הוא קם כדי להרחיק ממני מטרד, להניס מפני דאגה. לפעמים הוא יושב שעות בכורסה בסלון ומהרהר. מעניין על מה. אלא שכעת הוא עדיין בגובה הברכיים שלי. קם ונופל. כשהוא מחייך לעתים רחוקות, נשמט המוצץ. קשה לדמיין אותו מניח את הדעת. הוא רוצה לאמא. שאמא תחזיק לו את היד.

 

לא יקרה כלום אם אעזוב אותם לבד בבית. לשעה. אני בטוחה בזה. לא יאונה להם אוֶן. הנה, אני הולכת. הבת שלי בעריסה, הבן בלול. הם רגועים. הם אכלו ונושקו וחובקו, החלפתי להם את החיתולים, יש להם בקבוקים ומוֹבַּייל ודובונים. אחזור בעוד שעה. אפילו פחות משעה. אני צריכה לשאוף אוויר.

השמש עדיין כאן, אני הולכת בהרצל. אני מחלצת איברים. נעים לנשום בקצב ההליכה. ברוטשילד אני יושבת על ספסל. אני סוחבת אתי רק מפתחות ואת מבחר שירי דורותי פרקר. את הנייד השארתי בבית. ממילא הם אינם יכולים להתקשר אלי. מדובר בתינוקות.

הבחור בדוכן הפלאפל מחייך אלי. אני מחזירה חיוך. אני מעבירה יד על הבטן שלי והוא מבין שאני שׂבעה, שאבוא בפעם אחרת.

 

סיגליות מתוקות: "אתן קצרות, חלושות, וכחולות–/ אחיותי הקטנות, גם אני כזאת. אתן פאר הבריאה, לא פחות–/ אהובות קטנות. כאן אין מה להשוות".

 

הרוח מדפדפת בספר, ששוכב לידי על הספסל. הבוהַק מתעמעם. זו שעה קשה לקצרי-רואי: מוקדם להסיר את משקפי-השמש, אבל הכל כבר עכור, לא ברור. אני שואפת ונושפת אוויר תל-אביבי קריר.

עכשיו נדמה לי שהבת שלי כועסת עלי. זרקתי לפח את החולצה האהובה עליה. לא יכולתי לסבול את הקרע ואת הכתם. איך היא יכולה לצאת כך בחברה.

לא. הבת שלי כועסת עלי. הצצתי ביומן שלה. מתברר שלבהּ שבור. אמרתי לה שאם היא רוצה לדבר על זה, שתרגיש בנוח. יש לי ניסיון בחוויות כגון אלה, אחרי הכל. היא שואלת, אמא, מי הרשה לך לקרוא לי ביומן? מה, את פסיכית? את לא יודעת שלא עושים כזה דבר? גמרנו, אני לא מדברת איתך יותר על כלום בחיים! צאי לי מהחדר עכשיו, מטורפת!

יצאתי מהחדר. זה בסדר. אני לא נפגעת. היא רק תינוקת. אני יכולה לעמוד בזה. היא עדיין לא מצאה את המלים, אני לא פוחדת ממנה. היא עכשיו בבית,  בעריסה,  בוהה בתקרה, מחייכת לעצמה. היא לא ממהרת. היא תגדל בקצב שלה. היא מרוצה מעצמה. אני משוכנעת. היא לבנה, נקייה, ריחנית ושמנמנה. כשהיא בידיים שלי, הלב שלי פועם אל הלב שלה. נכון, לפעמים היא בוכה. אבל בחיקי, לבי פועם אל לבה.

קבוצה של תיירים חולפת על פני, מתבוננת בבניינים האפורים שבגבי. יש בהם היסטוריה. משהו שקשור למדינה. התיירים מרותקים. בחורה במדים שחורים של מלצרית רצה במעלה השדרה. היא יפה. היא מזיעה. הייתי רצה אחריה עכשיו, אלא שהתינוקות בבית, הם לגמרי לבד, הכל יכול לקרות להם, הם תינוקות, הם חסרי-אונים, ואני צריכה לחשוב על כך.

 

כבר ימים לא דיברתי עם אף אדם. קראתי הרבה. אכלתי מעט ושתיתי. לפעמים הלכתי ברחובות. אולי החלפתי מלה או שתיים עם המוכר בקיוסק. מאוד ענייני.

טוב. נניח שהדאגה לבן שלי מוציאה אותי מדעתי. הוא הבטיח שיתקשר. מהמסיבה. מהחברים. מהטיול. מהאימון. מהבסיס. אחת בלילה, טלפון: אמא'לה, אל תדאגי הכל בסדר. הוא כזה מתוק. למות עליו.

אמא'לה.

הכל מסעיר מאוד. בהחלט. הנה, הבת שלי הולכת צעדים ראשונים. היא מחזיקה בשולחן-הקפה, קורנת, גאה. היא עוזבת את שולחן-הקפה. היא באה אלי. צעד ועוד צעד. היא מועדת רק בין ירכי. והבן שלי – הוא מנגן בפסנתר. הוא לא כל-כך מוכשר, אבל בכל-זאת, מרגש, כן. אני רק לא יכולה לשער מה יקרה לתינוקות האלה אם אשאיר אותם בבית, לגמרי לבדם, יותר משעה. נניח מעכשיו, עת השקיעה, עד חצות. או, אולי, עד מחר בערב. אני מנסה לחשוב. לאמץ את הדמיון. מה כבר יכול לקרות?

יש דברים שאפשר לדעת רק מתוך ניסיון. אני הולכת. עוזבת אותם לנפשם. יורדת בשבזי, פונה לכיוון בית-התעשיינים, חוצה את הכביש, יושבת על סלע. הים שחור. ענן מסתיר את אור הירח. הרוח קרה. אני הולכת צפונה. קצת מלוכלך כאן. צחוק הגורל שדורותי מתה בשיבה טובה, לא? היא מצחיקה. הבטיחה לקצר ימיה, עיקמה אליהם את אפה, אבל הם התארכו. מתה בת 73! דורותי פרקר! משוררת האובדנות! סיגליות מתוקות, חלושות וכחולות, אתן בדיוק כמו דורותי, אבל שם נגמרת ההשוואה. היא, לעומתכן, אינה פאר הבריאה. היא חייתה למרות רצונה. מצחיקה. "סכינים מכאיבות;/ נהרות מרטיבים;/ חומצות מאכלות;/ כדורים צורבים;/ אקדחים אסורים;/ חבלים נפרמים;/ הגז מצחין;/ נו, כבר עדיף להישאר בחיים".

אני הולכת. התינוקות יסתדרו. אני נושמת. הם יהיו בסדר. כשאחזור אמצא אותם שמחים. אולי קצת מבולבלים. קצת מוכתמים. אבל השארתי להם בקבוקים. מה עוד הם צריכים?

יש ימים טובים, שקשה לתאר אותם. משהו בהשכמה, באור השקט של הבוקר הקר, נשאר עד רדת הלילה. דבר לא צריך להתרחש בימים האלה. יש בהם עונג פנימי. משהו בחלוף השעות רך יותר מהרגיל. זרימה איטית. קראתי איפשהו שאפשר ללכת על החוף ברצף, בלי הפרעות, מיפו עד נתניה. אם לא מביאים בחשבון את הדולפינריום ואת המעגנות. אני הולכת. נושמת ושואפת. הרוח כל-כך עזה, אפשר לעוף. והמים מכים בחול ותנועתם מרגיעה. המכות האלה קבועות, נחוצות.

 

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

 

סודה

סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

היא מפזרת אבקת סודה לשתייה על פתח הכיור. היא  שופכת פנימה חומץ תפוחים בנדיבות. התערובת תוססת. קצף לבן עולה וגואה. היא אומרת שהשילוב הזה מחטא, ממיס שומנים. כך מפלסים דרך למים זורמים.

מזל שהיא כאן עכשיו. כשאני לבד, סתימות בכיור מביכות אותי. אני סוגרת את הברז. מוציאה את הפומפה. לוחצת משחררת לוחצת משחררת. עד שכואבת לי היד. בסוף המים נעלמים, אבל אני יודעת שעדיין צפוף בצינורות, וצר ומחניק. והזרימה איטית. על הריח שם למטה, במורדות הצנרת, בתוך האדמה, אני מעדיפה לא לחשוב.

עלמה נראית חסרת-דאגות. בעצם היא נראית משועשעת. היא לוקחת את היד שלי, מושכת אותי החוצה ואומרת שיהיה בסדר, אחר-כך היא תזליף לימון על פתח הכיור, והצינורות ייפתחו וגם יהיה בחדר ריח טוב ונתקלח ביחד. עלמה מבינה בדברים האלה. היא גם יודעת לבשל ולאפות. היא עושה יופי של צ'ילי חריף וכבד וגם עוגיות שיבולת שועל פריכות ועשירות. אפילו משקאות היא יודעת להכין. אתמול הכינה לנו סחלב חם, ממש כמו של הזקן עם העגלה מיפו, וישבנו במרפסת. עצרנו את הנשימה וכיסינו את הספלים ביד בכל פעם שעברה מכונית כדי שהפיח לא יקלקל את הטעם.

גם בסקס היא טובה. יודעת בדיוק לאן ללכת ובאיזה קצב והיא סקסית ומלאה מרץ ואוהבת שאני נוגעת בה. יש הנאה. אני רוצה שהיא תחזיק מעמד.

עלמה הביאה סרט בווידיאו והיא רוצה שנשתרע יחד על הספה ונשתה איזה דְרינְק, אולי היא תעשה לנו קוסמופוליטן, יש מיץ קרנבֶּרי ויש קוּואַנְטרוֹ ויש ווֹדקה ואפילו יש שייקר, שעלמה קנתה ואמרה, שיישאר כאן אצלך, ממילא אנחנו מבלות את רוב הלילות אצלך, וטוב שיהיה שייקר. אני אומרת בסדר, ועלמה מכינה קוסמו, מתוק וקליל, ואנחנו יושבות ורואות סרט תיעודי על ילדים עניים בהודו. הסרט ברובו משעמם, כל הזמן מראים ילדים יחפים ברחובות מטונפים, אבל פתאום מתמקדים בילדה אחת יפה, קטנטנה, עיניים ירוקות גדולות ופה זעיר, קפוץ, שערה שופע ועבה וארוך עד הישבן, והיא מתיישבת על המדרכה, היא כל-כך קטנה, היא מרכינה ראש בין הברכיים, ומצטמצמת, ומאהילה על גופה בשיער, והיא נעלמת מאחורי מסך השיער שלה. פתאום היא איננה. לא רואים אף לא נתח ממנה. היא הפכה לאוהל שחור קטן. אח שלה עומד לידה, הוא בגובה שלה, הוא כל-כך קטן, מצביע על האוהל-ילדה ביד שמאל ומושיט את יד ימין ואוסף דולרים מתיירים ומדי פעם מתכופף ומחליק את הכסף לתוך האוהל. אשה אחת אמריקאית גבוהה, עם כובע קש רחב, מכנסי ברמודה, וגרביים לבנים משוכים עד הברכיים, מתכופפת ומנסה להסיט את השיער של הילדה, והילד נבהל, הוא כמעט בוכה, הוא מתקרב ואומר, "נואו! נואו! דונט טאצ'", והאשה קמה ורוטנת משהו לבעלה (כובע קש רחב, מכנסי ברמודה, וגרביים לבנים משוכים עד הברכיים) והם הולכים ולא משאירים  נדבה.

לעלמה יש טעם טוב בסרטים. הסרט נגמר, היא מרוכזת במחשבה, היא אומרת שטוב שלא היתה קריינות, זה חזק, זה גורם לנו לעשות את החיבורים, להשלים את התמונה, לחשוב בשביל עצמנו. אני רק חשבתי שהקצוות של השיער של הילדה נחו בתוך סחי, ושבטח חם לה שם בפנים וקשה לנשום ככה שעות עם הראש בין הברכיים. מעניין על מה היא חושבת, אם היא סופרת את השטרות או מה.

עכשיו עלמה רוצה שנתקלח יחד וניכנס למיטה, היא מתחילה לשלוח ידיים, ללטף. עלמה מתלהבת כבר כמה שבועות, היא מחייכת הרבה, נראה לי שהיא שמחה, אף-על-פי שאולי היא טיפוס כזה שמח וזה לא בזכותי, אבל בכל-זאת היא מדברת עלינו בלשון הווה מתמשך (ממילא אנחנו מבלות את הלילות אצלך, אני מרגישה שאני מתמקמת, אני מרגישה שאני מתיישבת, נוח לי אצלך, מתוקה). ואני יודעת שההווה מתמשך. אני רוצה לומר לה שהיא יפה והיא נעימה והיא מקסימה, ומזל שהיא כאן עכשיו, אני שמחה. אני רוצה להגיד לה משהו, שתרגיש בטוחה. שהכל כאן בינינו נבנה, מתפתח, פורח. באמת אני רוצה.

עלמה מפשיטה אותי ומתפשטת ולוקחת אותי ביד אל המקלחת ואנחנו מתקלחות. היא מנשקת אותי בעדינות ומחבקת אותי בזרם החם. אנחנו מתנגבות ונכנסות למיטה. אנחנו מתנשקות ונוגעות ומשתוללות קצת ועלמה גומרת ומחבקת אותי חזק ואומרת שטוב לה. אני רוצה להגיד לה שטוב גם לי. יש לה ריח מתוק והעור שלה חלק ונעים. היא מפזרת עלי אור וחום. אבל קר לי וחשוך וסתום ואני לא אומרת. אני לא יודעת למה. אני רוצה להחזיר לה חיבוק ולומר לה מלים של חיבה. אבל אני לא מרגישה. אני לא יודעת למה. זה לא מספיק. זה לא חי. זה מרפרף. זה לא נכנס. זה לא עובד. אני רוצה להגיד לה מה אני צריכה, אבל אני לא מעזה. הכל נקי בתוכה. שָׁקט ושקוף ואחוי ונקי. אין מאמץ, אין  חתירה. אין דחיפה, אין מכה, חבטה, אין רעד, אין רעידה. אין חבורה. אין חתך.

עלמה הלכה ואני נשארת לשבת רגע. היא ביקשה לשמוע מה אני רוצה. אני שתקתי ושתקתי. היא אמרה שנמאס לה מהשתיקה. היא דרשה לשמוע מה אני רוצה. אמרתי והיא שמעה והלכה. הייתי רוצה לעשות עכשיו אוהל מהשיער שלי אבל הוא קצוץ. תכף אלך להזליף מיץ לימון על הכיור באמבטיה; את זה אני יכולה לבד. אני לא יודעת בדיוק מה זה, לְמה אני רעבה. אני רק יודעת שזה דומה למבט הקר של עלמה, לפני שעזבה, וזה דומה לרעש של הכוס, שנשאר אחרי שעלמה זרקה אותה וניפצה, וזה דומה לכתם הוורוד שהתפשט על המיטה, ולריח של הוודקה והחמוציות שהתאדה, ואני רוצה לקרוא לה, שתחזור, שנמשיך מהנקודה הזאת שבה, הנה, סוף-סוף, אולי, משהו נפתח.

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

 

 

חיית מחמד

סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

 

כלב רועים גרמני שוכב מת על שולחן ברזל בקומת המרתף. בטנו קרושה, תפורה בגסות. ריח עז של חומר חיטוי עומד באוויר. אלזה שוטפת ידיים, מנגבת. היא מוצאת נייר ליד הטלפון וכותבת לעצמה, להתקשר לדַנדָן. היא תצטרך להסביר לו. היא מורידה את החלוק ותולה אותו על הקולב. היא מחפשת את המשקפיים שלה. היא מרימה את השפופרת ומחייגת. היא מקווה שהפעם הקברנים יבואו מהר. בשנה האחרונה, היא שמה לב, הם נוהגים להתעכב שעה ארוכה. הם באים אליה רק אחרי שגמרו את הסיבוב בכפר סבא, רעננה ורמת השרון. משום-מה הרצליה אצלם בסוף.

לא תמיד היה כך. פעם, אלזה זוכרת היטב, היא היתה בשבילם ראשונה. הם היו באים אליה מיד. הם היו מכירים אותה בשמה. הם היו מתלוצצים איתה, "שיהיה קשור, ועם מחסום, כן?" הם היו אומרים, "מיד אצלך, דוקטור דוליטל, תעשי קפה". הם היו מפלרטטים. הם היו מדברים איתה על חיות ועל מתות. הם היו מתפעלים מהילדה שלה, נטע, מנומשת ואדמונית, שישבה עם כלב בוקסר קטן על מפתן הבית, וניגנה בגיטרה את Wish you were here של פינק פלויד, ושרה אותו בקול רך ועמוק, כמעט בוגר, והבוקסר קונן איתה, יילל בהתאמה, בדואט נוגע ללב, "אנחנו רק שתי נשמות תועות, שוחות באקווריום, שנה אחר שנה". והקברנים היו אומרים, "אלזה, את מגדלת זמרת, מאיפה הכישרון הזה?" והיא היתה מסתכלת על הבת שלה, קצת דואגת, לא יודעת בדיוק ממה, דאגה כללית, אמורפית, לא מנוסחת ולא מעוצבת, ואומרת, "הכישרון הזה? בטח לא ממני". אחד מהם, רובי, היה תמיד מחמיא לה, איך היא מצליחה הכל לבד, מאז שהבעל עזב. פעם אפילו אמר לה שיש לו מישהו להכיר לה, וטרינר שגר בקריית אונו, אבל הקליניקה שלו בתל-אביב, טיפוס נחמד ורציני, גם הוא בדיוק התגרש, לפני כמה חודשים, הוא חושב שהוא ישמח להכיר, שהוא מחפש, הוא יכול לדבר אתו אם היא רוצה. היא הניפה יד בביטול. אבל מה זה חשוב. ממילא התקופה הזאת חלפה עברה. כבר מזמן היא אינה היחידה, ובוודאי לא הראשונה, גם לא מספר שלושים ברשימה.

 

ובכלל, חושבת אלזה, זהו זה. אין עוד קביעוּת. אפילו הקברנים כל הזמן מתחלפים. המשכורות נמוכות, העבודה קשה ושוחקת. הם כבר לא מכירים אותה, הצעירים. היא צריכה לחכות להם שעות. היא לא יכולה לקפוץ למכולת, או להוליך את הכלבה הפרטית שלה (פינצ'ר ננסית נבחנית, שאינה יודעת לדחות סיפוקים) לטיול של חילוץ איברים ועשיית צרכים, או סתם ללבוש טריינינג נוח ולהיכנס למיטה, עם ספר, לפני שהם באים. היא לא אוהבת להשאיר כלבים מתים בלי השגחה. היא מחכה שעות עד שהמשאית הקטנה, מלאה בגוויות, נכנסת בחריקת בלמים לחלקת החנייה בקדמת ביתה, בצל ערבה בוכייה. הקברנים של היום תמיד עייפים. הם מתיישבים אצלה במטבח ומבקשים רק כוס מים, תודה, אבל בעצם, את יודעת מה, כן, למה לא, יאללה, גם קפה. בוץ, אם יש לך, ושתי סוכר, תודה מותק. תשתי איתנו, לא? כמה זמן את בעסק? את כבר לא צעירה. לא הגיע הזמן לצאת לפנסיה? שהנכדים ילמדו את המקצוע. מה?

אלזה עולה מהקליניקה אל המטבח ושופתת קומקום. היא מניחה את האלחוטי על הדלפק ומתיישבת, מגושמת. היא מחכה שהמים ירתחו. היא מפהקת. איבריה מידלדלים. היא מותשת. היא יודעת שזה לא צריך לקרות. היא לא צריכה להתבלבל ככה. היא לא יודעת איך זה קרה. היא תצטרך להודיע לילד. הפינצ'ר, לָמָה, נשכבת מתחת לכיסא בכשכוש זנב קצוץ. אלזה מחכה לטלפון מהקברנים, שייתנו לה הערכה: כמה זמן. היא הסבירה להם שהיא לא יכולה לחכות כל היום. הם הבטיחו שיחזרו אליה. היא מחפשת במה להעסיק את הידיים שלה. אולי תנסה לתקן את המיקסר, שנפל לה אתמול בלילה בזמן שניסתה להכין עוגה. נפל ונשבר וכל הקמח והביצים התפזרו. אולי תצליח להרכיב אותו מחדש, אם לא נשבר משהו במנגנון הפנימי. היא אוספת את החלקים של המיקסר ומניחה אותם לפניה על השולחן ומתיישבת, מתבוננת בהם. אבל היא לא מצליחה להתמקד.

 

יכול להיות שהעייפות הזאת, שהיא מרגישה בכל האיברים, בעצם אינה תופעה חולפת? רפיון – על סף עילפון. בהתחלה ייחסה אלזה את אזלת-הכוח לביקור שלה אתמול בחוף הים, שבו איבדה שעות אחדות. אלזה התיישבה על החול, קרוב למים, ולָמָה נבחה על הגלים והתרוצצה, ואלזה קראה לה והיא באה להתכרבל למרגלותיה. אלזה ניסתה להתרכז. היא ביקשה להתנתק מהמולת המטקות והכדורגל והפריזבי. היא צריכה שקט. יותר מדי תנועה בראש. מועקה. בלבול. הפתעה. מבוכה. היא עצמה עיניים. היא נרדמה. כשהתעוררה, דבר כבר לא נראָה לה מוכר. כתמי אור כתומים ריצדו על גלים ירוקים. חול אפור. זוג מבוגר הולך יד ביד לכיוון המרינה. גבר שמן מחווה תנועות של טאי צ'י אל האופק. רוח לחה. אלזה הביטה בשעון. כמעט שבע בערב. היא ישנה חמש שעות תמימות. היא הזיזה מעט את השעון על פרק כף ידה והבחינה בקווי המתאר שלו, בוהקים בלובנם. אלזה הבינה מיד: היא נצרבה בקרני השמש העזה. היא אדומה כמו אף של שיכור. היא ניסתה לקום והסתחררה. צל כבד נפל על עיניה. אישוניה הפכו פניהם.

אפשר, חושבת אלזה, שהעייפות הזאת היא תוצר של אחר-צהריים אבוד בחוף. מכת חום, פשוט כך. היא צריכה לשתות הרבה. כן, עוד כוס תה. זה חשוב. היא בטח התייבשה. אבל אלזה חושבת שבעצם אולי אין שום קשר. אולי השעות אבדו לה בגלל העייפות, ולא ההיפך. ועל-כל-פנים היא נזכרת בעובדה המשונה, שלָמָה חזרה בכוחות עצמה מהים. אלזה התעוררה מעלפונה על החול, התעשתה וקמה והתנערה וחיפשה את לָמָה ולא מצאה. היא השתהתה מעט, וחזרה הביתה, במעלה המדרגות, דרך המרכז המסחרי, במורד רחוב וינגייט אל רחוב ינאית – ולבה כבד. העייפות כבר ישבה בגופה. השער בקדמת הגינה היה פתוח לרווחה, השרשרת העבה תלויה בצדו, מתנדנדת. אלזה מצאה את לָמָה על המפתן, שמחה לקראתה. מוזר, חשבה אז אלזה. מדוע לא נשארה אתי? זה לא אופייני לַכלבה. היא תמיד נצמדת. אף-פעם אינה מרחיקה לכת לבד. האם ייתכן שלא נרדמתי בחוף אלא אבדתי? מצחיק. מצחיק. מצחיק אלזה. מצחיק מאוד.

ועכשיו אלזה חושבת: אין לזה פשר, ואין שום קשר. ועל-כל-פנים, היא מתחילה להבין, העייפות המסוימת, המהממת הזאת, אינה משבר חולף. היא אינה תוצאה של סיבה. היא אינה תשובה לשאלה. היא הדבר עצמו, כשלעצמו, בשביל עצמו, בעצמו.

 

 

הקומקום שורק ואלזה מכבה ומוזגת. תה ארל גריי וחלב. היא מתבוננת בכתמים החומים על זרועותיה. בקמטים באצבעותיה. היא חושבת שהם קצת הקדימו את זמנם. היא בסך-הכל בת 60. די צעירה. כבר עייפה. אולי טוב שהקברנים מתמהמהים. כך נכפית עליה ישיבה. היא אנוסה לנוח.

הבעיה היא, כמובן, שהראש עובד. הוא לא עייף. לא, חס וחלילה, הראש לא נח לרגע. גם עכשיו, כשאלזה מנסה להתנער ממחשבה שלפעמים, בעת האחרונה, עולה בראשה ומטרידה, הראש אינו מניח לה. זו מחשבה שקשורה למקצוע של אלזה. לְמה שהיא עושה כבר שלושים שנה. בזמן האחרון – זה לא היה קורה בעבר –  היא מוצאת את עצמה סופרת, אחד-אחד, כמה כלבים ריפאה וכמה הרדימה. תמיד היא מתייאשת בסביבות חמישים-ותשעה. היא לא מצליחה לזכור יותר. ועכשיו היא מוותרת עוד קודם לכן. היא מגיעה לגולדנית המעורבת של דה שליט, מספר 47, וללברדור של כהן, מספר 48, לדוברמן של גדי דנון, מספר 49, ולגור הגרייהאונד הדרוס, שהובהל אליה בזרועותיו של שמואל מהמכבסה במרכז המסחרי, שניהם, שמואל והגור, מייבבים ותולים בה עיניים נואשות, וכבר אין לה כוח להמשיך. אף-על-פי שהיא יודעת – היו מאות. ואת אלה שריפאה – בכלל אינה מצליחה להעלות בדמיונה (חוץ מאחד – גונזו, הבוקסר של נטע. אלזה הבינה ברגע האחרון איזה רעל הוא בלע וידעה מה לתת לו, והוא קם לתחייה, או לפחות התאושש והתמלא חיים לשעות אחדות, ונראָה כאילו לגמרי התגבר, ונטע, חיוורת ומסוגרת, עייפה מבכייה, הסתכלה עליה לרגע בהערצה, ואלזה, לפחות כך נדמה לה, הבחינה אפילו ברגש חם שהבת שלה מפנה אליה, אבל נטע מיד הפנתה את כל ישותה ולבה וגופה לבוקסר שלה וחיבקה אותו בכל הכוח, ולא הרפתה, לא עזבה).

והנה, עכשיו  עולה באלזה מחשבה חדשה מהעת האחרונה, על המונח הישן הזה: להרדים. מעולם לא עִרערה עליו. אבל עכשיו זה מרגיז אותה, כי זו מלה שהמציאו בשביל ילדים. איכשהו כולם משתמשים בה, כאילו זה בדיוק מה שווטרינרים עושים. מרדימים כלבים. לא הורגים. למה לייפות? למה להסתיר?

אלזה מחייכת לעצמה. זהו חיוך של נזיפה. היא אומרת לעצמה: אני יודעת לאן את חותרת, וזה מגוחך. זה מנוגד לכל מה שאת מאמינה בו. מה, את חושבת שהעייפות הזאת היא המחיר שאת משלמת על שנים של הריגה? שטויות במיץ עגבניות. הבלים גמורים. לא עשית שום דבר רע. כלבים לא צריכים לסבול. ילדים צריכים ללמוד להיפרד.

כן, כן, כן. כל-כך הרבה פעמים בשלושים השנה האחרונות אלזה אמרה למי שנקלע איתה לשיחה: לא לשכוח, חברים – זה כלב ולא בן-אדם. אנחנו אוהבים אותם דווקא כי הם לא הילדים שלנו. דווקא כי הם חיות מחמד. מה זאת אומרת מחמד? זאת אומרת שהם לא מתפתחים ומשתנים והופכים להיות משהו שאנחנו  לא מכירים. הם לא קמים ועוזבים אותנו פתאום. הם נשארים חמודים בדיוק לפי המידה הרצויה.

כן, כן, כן. אלזה היתה צריכה לסבול הרבה בכי של ילדים במרפאה שלה. לבבות קטנים שבורים. לא, גונזו לא רוצה לישון. הוא לא רוצה לישון. אמא, גונזו לא רוצה לישון.

והיא ניסתה להסביר להורים – כי היא לא האמא, זה לא התפקיד שלה לחנך ילדים של אחרים – היא ניסתה להסביר, שאנחנו אוהבים את הכלבים שלנו דווקא כי אנחנו שולטים בהם. הם צפויים. ובמה שלא-צפוי אנחנו פשוט מטפלים. אנחנו שולטים בזמנים שאנחנו מאכילים אותם, בזמני ההפרשות, מתי הם ירוצו וישחקו. אנחנו אוהבים אותם דווקא משום שאנחנו יכולים לקבוע בדיוק מתי הגיעה העת. הרגע הזה שלכם כאן, בקליניקה של הווטרינר – חברים, זהו רגע קשה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני יודעת מה אתם מרגישים – אבל זה בדיוק הרגע שממצה את הקשר שלכם עם הכלב. האהבה שלכם אל הכלב באה לידי ביטוי מלא דווקא ברגע הזה שבו אנחנו מסכימים: אין ברירה, צריך להרדים.

וגם עכשיו אלזה חושבת שבהחלט, כן, זו הפילוסופיה הנכונה, המדויקת, ואין בלתה. היא מרימה את השפופרת ומחייגת. "שלום", היא אומרת, "זו שוב דוקטור אלזה מרחוב ינאית בהרצליה פיתוח. כן, דיברתי איתכם לפני שעה. אמרתם שתגידו לי כמה זמן. אחד, זאב. סליחה? מה זאת אומרת את לא יכולה לומר לי בדיוק כמה זמן? אין להם טלפון נייד במשאית? זה לא בסדר. אני לקוחה שלכם כבר שלושים שנה. כן, אני יודעת שאני לא היחידה. תודה רבה".

טוב. אין מה לעשות. אולי בינתיים, אם היא ממילא מחכה, אלזה תנקה קצת אבק. היא מרימה את המגזין משולחן-הקפה ומנקה. היא מעבירה את המטלית על הטלוויזיה. היא עוברת עם מטאטא. זהו, די, היא מותשת. השרירים אינם כואבים, הם רק נרפים. ואין אוויר בריאות. והזיעה עולה. היא מרגישה את הצל. את המצח צונח אל תוך הסנטר. את החזה נשפך אל תוך האגן. את הרגליים מתרככות. אלזה נשכבת על הספה. היא לא שוכחת לרגע את הכלב במרתף ואת הקברנים. הם בדרך. היא מחכה. היא שוכבת רק שנייה. היא לא תירדם. היא צלולה לגמרי. היא תשמע אותם בבואם.

 

……

 

נטע לא אוהבת את חדר-הילדוּת שלה. היא מתעוררת במיטת הנוער המטופשת הזאת, הרגליים שלה חורגות, הקירות כחולים, המזגן מטרטר. כשנכנסה הנה אתמול עוד היה תלוי, משום-מה, פוסטר של אוליביה ניוטון ג'ון על הצד הפנימי של דלת ארון הבגדים. כל השאר, תודה לאל, כבר הוסר. על הרצפה ערמות של ארגזים וארבע מזוודות. נטע כבר ילדה גדולה. אפילו גדולה מאוד. היא גדלה לכל כיוון שלא מסתכלים. היא לא שמנה, אבל היא רחבה. מוצקה. גבוהה. מטר שמונים-וחמש. תופסת מקום. אין מה לעשות. החדר הזה קטן עליה והיא לא יכולה להצטמצם. כמה שהיתה רוצה, ככה לא יכולה. אין מה לעשות.

כאב עמום במרכז המצח. נטע עישנה ושתתה הרבה יותר מדי בלילה. והיא לא הצליחה לישון. היא יודעת שייקח לה לפחות שבוע להתגבר על הג'ט לג. עכשיו כבר אמצע היום, ונטע  חושבת שאולי הגיע הזמן, לכבוד השיבה הביתה, לכבוד השינוי הגדול, לעשות הפסקה. לנסות לעבור, נניח, שבוע בלי לעשן, בלי ג'וינטים. טוב, לפחות יום-יומיים. כך, היא מניחה (אולי יש סיכוי, אם לא פסה התקווה, אם לא נהרס והידלדל הכל באופן בלתי-הפיך), תחזור לראשה מחשבה צלולה. רעיון בעל קווי מתאר ברורים. רצון מנוסח. בינתיים הכל מעורפל. עמום. מעוך. היא צריכה אדוויל. וכוס מים. לצחצח שיניים.

נטע מנסה לזכור מה התכוונה לעשות היום. היא שוטפת את הפנים במים קרים. השינה נפרדת מעיניה. היא נכנסת למקלחת. המים קרים. השינה נפרדת מגופה. נטע מסבנת את השדיים הגדולים שלה. היא מסבנת את הזרועות שלה. היא רוצה לאהוב את השרירים האלה. אין מה לעשות. כמה שהיתה רוצה להיות עדינה, ככה לא יכולה. נטע חושבת שכבר מזמן לא הרגישה מוגזמת כל-כך. היא שואלת את עצמה למה חזרה. עשר שנים, בארץ זרה, בעיר גדולה, לא הרגישה מופרזת. הרגישה בדיוק במידה. היא שואלת את עצמה למה חזרה. כן, היא יודעת. היא חזרה כי אמא שלה בכתה. אמא שלה הקשוחה, העניינית, שיודעת בדיוק מתי לשחרר. אמא שלה שמקשיבה ומיד אומרת, נטע'לה, אין ספק, את צריכה לנסוע, שם תוכלי להתקדם, אחרת איך תגיעי רחוק, איזו שאלה, גם אני בגילך נסעתי ללמוד, בניתי את עצמי, תיסעי נטע'לה, ונהיה בקשר. היא שמעה את האמא הזאת שלה בוכה. בפעם הראשונה בחיים שלה, ועוד בטלפון, במרחק אלפי קילומטר, היא שמעה. אבל היא צוחקת עכשיו לעצמה שאולי טעתה, אולי זה היה שיבוש בקו, הפרעה, רעשים זרים. והיא גם חושבת, ברצינות, שאולי זו היתה טעות לנסות לצמצם את המרחק. דווקא הקִרבה מגדילה אותו, באופן משונה. כמה שהיא רוצה להתקרב, ככה היא מתרחקת.

אבל מה שבטוח, חושבת נטע ומתלבשת באיטיות, תחתונים חזייה ג'ינס גופייה – היא נראית מצוין, אין שום בעיה, מצוין, חזקה, בדיוק במידה. הבעיה בחדר, הבעיה אצלם הבעיה לא אצלה – מה שבטוח, חושבת נטע, שצריך לצאת מהבית הזה כמה שיותר מהר. לעבור לתל-אביב. לתפוס קצת מרחק. לבוא פעם-פעמיים בשבוע. להיפגש מדי פעם לקפה. זה לא טוב ככה. זה מוגזם. יש לה טעם מריר בפה. לצחצח שיניים. אולי לרדת לקפה. ואולי עוד לא. אולי סיגריה קודם. לנטע אין כוח לפגוש למטה את האמא הזאת שלה, שמיהרה להתכסות באדישות – הזִקנה קפצה עליה ואטמה אותה בשכבה עבה של לֵאוּת קהה. אין לה כוח לדבר עכשיו עם האמא הזאת שלה, שפותחת לה את הדלת, וקופאת. מסתכלת עליה. כאילו היא זרה. כאילו היא לא ידעה שהבת שלה תחזור. כאילו היא לא נאנחה בטלפון, לפני חודשיים, כשנטע אמרה לה, אמא, אני חוזרת, הדברים מסתדרים, קיבלתי הצעת עבודה טובה, כאילו אלזה לא השתנקה ושאלה, "מה, מתי, את בטוחה?" ואחר-כך לא רצתה לשמוע יותר, "כשאראה אותך כאן אאמין".

לנטע אין כוח לאמא שלה הזקנה, שפותחת את הדלת ואומרת, "נטע'לה, חזרת", ונכנסת פנימה. מתיישבת לרגע על כיסא במטבח. נאנחת. קמה. ממלמלת, "יופי. אני שמחה כל-כך לראות אותך, אבל עכשיו אני צריכה ללכת". נועלת נעליים ומחברת את הרצועה לכלבה, אומרת, "חכי לי, כשאחזור נשתה יחד קפה ותספרי לי איך עברה עלייך הטיסה", ועומדת לצאת. נטע אומרת לה, "חכי, אני אבוא איתך", ומניחה את המזוודות, ולוקחת מאמא שלה את הרצועה, והולכת עם לָמָה לצידה בדרך אל החוף. אמא שלה הולכת במרץ ולא מדברת. על שפת המים היא מתיישבת ועוצמת עיניים, מחייכת חיוך מתוח ולא מדברת. לָמָה נובחת על הגלים ומתרוצצת, והן קוראות לה, והיא באה להתכרבל  ליד אלזה. נטע שואלת אותה איך היא מרגישה. אלזה נאנחת. נטע אומרת לה, "את נראית טוב, אמא. ולָמָה נראית טוב. בת כמה היא כבר? היא מתוקה". אבל אלזה מתעלמת מנטע, היא רק מפטירה, "סליחה נטע'לה, אני עייפה", ונטע מוותרת. היא חושבת שאולי אחר-כך אמא שלה תתעשת. אולי היא מתרגשת. היא נשארת איתה קצת, ונושמת עמוק, וחושבת שלא יהיה פשוט, אבל יהיה בסדר, והיא מסתכלת על החוף הפתוח הזה, הארוך והנקי, שבו בילתה את נעוריה, גלישה ושחייה ומטקות ומדורות ומזמוזים, וגונזו רץ להביא מקל שנזרק למים, נאבק בגלים ושוחה בכל הכוח בחזרה לחוף, ויוצא מאושר, וחוזר הביתה רטוב ומלא חול. נטע עושה לו אמבטיה, הוא שונא את זה, אבל יודע שאם יירגע ויעמוד בזמן שהיא מסבנת אותו ומקרצפת אותו, אם הוא יפסיק לנבוח ולנסות לברוח, הוא יקבל חתיכת נקניק קבנוס, אפילו שאמא לא מרשה, הוא יודע, כי נטע לימדה אותו.

נטע קמה ולוקחת את הכלבה ואומרת לאמא שלה שהיא הולכת הביתה. היא רוצה לעשות כמה טלפונים, לקבוע עם חברים, לפגוש אותם הלילה. אמא שלה לא מוחה. היא שותקת ועיניה עצומות. נטע ולָמָה הולכות הביתה ואלזה חוזרת כעבור שעות, צרובה מהשמש ומטושטשת. נטע דואגת, אבל חושבת שאולי עדיף להתרחק קצת, כי מקרוב קשה לראות, אולי אמא שלה צריכה קצת מרחב, אולי היא לא שמחה שנטע חזרה, אולי היא לא מתה מגעגועים אליה. אולי נטע לא הבינה כלום ואמא שלה באמת קשת-לב. משוריינת. היא מבקשת מאמא שלה לשתות הרבה ולנוח, אבל אמא שלה רוצה לעשות לה עוגה, מתעקשת להיכנס למטבח, להוציא ספר מתכונים, לבחוש ולערבב, ואיכשהו הכל נופל לה ומתפזר על הרצפה ועל הבגדים ועל לָמָה, שמסתובבת בין הרגליים מקומחת ושמחה, ונטע מכריחה את אמא שלה ללכת לישון.

חריקת בלמים. נטע מסתכלת בחלון. היא רואה את המשאית של הקברנים. שני בחורים ניגשים לדלת של המרפאה בקומת המרתף. הם מצלצלים בפעמון. הם מחכים. נטע יורדת במדרגות. הבית ריק. היא יורדת למרתף. סירחון. כלב רועים גרמני שוכב מת על השולחן הקר. בטנו קרושה, תפורה בגסות. דם שפוך. ורידים ועורקים ואיברים חשופים. כלים פזורים. נטע נתקפת בחילה. היא לא מבינה למה אמא שלה לא גמרה את העבודה. אף-פעם לא ראתה את הקליניקה מטונפת כל-כך. כל מה שמת כאן חי. מסריח. זה לא מתאים לאמא של נטע. זה כבר באמת מדאיג. היא תמיד היתה נקייה. על כך היתה גאוותה. משטר חמור. אסור להיכנס עם נעליים למרפאה. אסור לשחק עם המכשירים. אסור לגעת. אסור להיכנס לכאן עם וופלות! כן, זה בדיוק מה שחסר לה: פירורים ונמלים וזיהום. נטע, תביני, המרפאה צריכה להיות נקייה. סטרילית. הכל כאן חשוף בזמן הניתוח, אסור שיהיה זיהום באוויר. לא להיכנס למרפאה לפני ששטפת ידיים. כמה פעמים אמרתי לך? נטע רגילה שנקי במרפאה ושהריח דק ושהכל מוחזר ונתפר ומטוהר ונגמר. גונזו צריך לישון. אין ברירה. הוא חולה, נטע'לה, הוא סובל. ראית שניסיתי. ראית שהוא התאושש לרגע. אבל עכשיו הוא חולה. אל תבכי, בובה'לה. את רואה את הקצף הזה שעולה ויוצא ונשפך לו מהפה. זה קצף של סבל. בִּפְנים הוא סובל. זה לטובתו. אין מה לעשות.

הקברנים מצלצלים בפעמון, חסרי-סבלנות. נטע פותחת את הדלת. "מה קורה?" הם אומרים. נטע מצביעה לכיוון השולחן. הם נכנסים ומסתכלים על הגווייה ועל האיברים החשופים. "מה זה? הוא לא מוכן. אנחנו לא לוקחים אותם ככה. דוקטור, אנחנו ממהרים, אין לנו זמן בשביל זה". נטע אומרת, "הוא מוכן, ואתם לוקחים אותו. תביאו את השק". הם מצייתים. הם חוזרים עם שקית שחורה גדולה ופותחים אותה לפניה. הם מניחים לנטע להרים את הכלב ולהכניס אותו לשקית. היא משתדלת בכל כוחה לא להקיא בזמן שהיא אוספת שאריות שלו מהשולחן הקר, וגם אותן מכניסה לשקית. הם לא מתווכחים. הם נראים כאילו לא ראו כלב מת מימיהם. הם לא רוצים לגעת בכלב הזה הפעור והשפוך. הגופייה של נטע מוכתמת בדם. היא חיוורת. הם לוקחים ממנה את השקית ועוזבים אותה בזריזות.

במטבח נטע מעמידה קומקום. לָמָה קופצת עליה בשמחה קצוצת זנב. מלקקת את הכתמים בגופייה שלה, מרחרחת, מתחככת. נטע מנסה להירגע. היא חושבת שהיא עלולה לבכות, או להקיא, היא לא יודעת מה יותר גרוע. זה לא יקרה. היא לא יודעת איפה להניח את עצמה. בין האשמה לבין הכעס לבין הגעגוע לבין הדאגה. לָמָה רצה אל הסלון וחוזרת בנביחה. אמא של נטע מתעוררת על הספה. "לָמָה", היא קוראת בשקט. "לָמָה, יקרה. תכף נצא לטיול". היא מאלצת את עצמה להתיישב.  "תכף, תכף, סבלנות, לָמָה שלי קטנה. רק אתקשר לברר מה קורה איתם. ותכף נצא". אמא של נטע קמה מן הספה ונעמדת לרגע ממושך. היא מחזיקה את מותניה. מזדקפת. מתייצבת. אוספת את עצמה. היא נכנסת למטבח. מבט של פליאה וקצה של חיוך חולפים על פניה ומתפוגגים.

"אמא", אומרת נטע, "הקברנים כבר באו והלכו. את צריכה לנקות למטה". אמא של נטע מתיישבת בכבדות. "טוב", היא מפטירה, "תכף". היא חיוורת. "אמא, את צריכה משהו?" שואלת נטע. אמא של נטע שוקעת בכיסא. היא נאנחת ומנסה לחייך. היא אומרת, "יהיה בסדר, נטע'לה, אני שמחה שאת כאן", והקול שלה חנוק. היא מניחה יד על הדלפק ומכווצת אותה לאגרוף, מכווצת חזק, שלא ירעדו לה האצבעות מול הילדה. נטע שותקת. היא לא יודעת מה לעשות. אמא שלה כל-כך קטנה. היא הצטמקה. לא תמיד היתה כל-כך קטנה. היא רוצה לקחת את אמא שלה בידיים ולחבק אותה ולהכניס אותה למיטה ולהדק סביבה את השמיכה ולנשק אותה על המצח ולהגיד לה שלא תדאג, זהו, היא כבר לא לבד, ויהיה בסדר, ביחד הן יסתדרו. אבל נטע רק מתיישבת לידה ומניחה את התה שלה לפניה ומחכה.

צלצול בדלת של המרפאה. נטע מציצה מהחלון ורואה ילד, או נער נמוך. הוא לובש טריינינג כחול ונועל נעלי ספורט לבנות, והוא מעביר את המשקל מרגל לרגל, הוא נראה נרגש, או שהוא צריך פיפי, היא לא יודעת, הוא נראה חסר-סבלנות. הוא בא בלי כלב ובלי הורים. הוא בא לבד. נטע שואלת את אמא שלה, "מי זה?" ואלזה קמה בכבדות, ניגשת לחלון, מציצה עליו ונאנחת. היא חוזרת לכיסא ושוקעת. פניה נופלות. "אוי, נטע'לה. שכחתי", היא אומרת. היא מנענעת את ראשה, היא לא מאמינה. "שכחתי להודיע לדנדן שהכלב הלך לישון. לגמרי פרח לי מהראש". הקול שלה נשבר, "אני לא יודעת מה קורה לי. אני שוכחת הכל".

נטע רואה שהעיניים של אמא שלה אדומות. הן דומעות? "איך זה יכול להיות, אמא?" נטע לא מבינה, היא מסתכלת על אמא שלה בבהלה, ואלזה אומרת, "אני לא יודעת, נטע, אני לא יודעת, הוא לא סבל בכלל. היה לו רק חתך בבטן והרדמתי אותו כדי לתפור. אבל אולי יותר מדי. יותר מדי. אני לא יודעת. ניסיתי להעיר אותו. ניסיתי. זה לא קורה לי. זה לא צריך לקרות. דנדן, חמוד, הבטחתי לו שהכלב ינוח כאן כל היום ויתעורר ויהיה כמו חדש. אבל הוא נרדם. מה נעשה אתו עכשיו?"

 

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. בעריכת דנה אולמרט

כלבו שלום
סיפור קצר מאת ארנה קזין

קו 35 מרמת-גן לתל-אביב עובר בשכונה כל עשרים דקות. התחנה שלנו נמצאת ליד
מועדון השחייה שמאחורי הבית. כדי להגיע אליה אנחנו חוצים שדה פרא של עשב
וחרציות וחוּבֶּזה, וגם מגרש כדורגל צחיח, חמש דקות הליכה. אבל משם האוטובוסים
עושים סיבוב ועוברים ממש בפתח הבית שלנו ומרעישים לנו בזמנים קצובים. הם כמעט
אף-פעם לא מאחרים. לפעמים הרעש מחריש אוזניים ולפעמים אנחנו מתרגלים,
ולפעמים, לא שומעים אותו כי עסוקים במשהו אחר, נניח אמא שׂמה ויוולדי בקולי-קולות
ואנחנו משחקים בחדר או שוכבים במיטה עם האוזניות, או אבא מנסר עצים בחצר ובונה
לאח שלי בית מרחף ומתקין אותו על הערבה הבוכייה בגינה מאחור. ולפעמים, מה
שנשאר מהאוטובוס שעובר הוא לא הרעש או הרעד בזגוגיות, לא חריקה או נשיפה, אלא
רק משב של רוח שחורה, זרה כל-כך לשכונה הנקייה, שכונת הגינה והגדר, הפרח
והברוש, רוח שחורה זרה, אורחת קבועה. ובקיץ הבעיה אפילו מחריפה: החלונות
פתוחים והדלת של המרפסת הקדמית פתוחה, הפרחים האדומים של האלמון ההודי
מתיזים ריח עז וכבד של דבש, האוויר מתוק ולח, אין שום חיץ בינינו לבין הרחוב, הכל
מסביר פנים. וככה, תמיד כשחיים יבין אומר משהו ממש חשוב, בחלק הראשון של
המהדורה, האוטובוס עובר אצלנו בסלון, באמצע בין הכורסאות, והורי רוכנים קדימה אל
הטלוויזיה ומתרכזים מאוד, והרעש חולף והרוח השחורה עוברת והם צוחקים זה לזה,
כשהם במצב-רוח טוב, כי הנה, שוב פספסו את השורה התחתונה, וזו סיטואציה קומית,
הם צוחקים בסלחנות. אבל לפעמים אין להם מצב-רוח טוב והם רוקעים ברגליים
ומפטירים, "באגרס", שזו מין קללה באנגלית, ומבטיחים זה לזה לכתוב מכתבים
לעירייה, שיוציאו כבר את האוטובוס מהשכונה, כי לא סתם הם השקיעו את מיטב כספם
בבית עם גינה. אם הם היו רוצים לגור בעיר, עם כל הפיח והרעש, היו כבר קונים שם
דירה.
אני נוסעת עם אחי לתל-אביב. השעה שלוש אחר-הצהריים וזה יום מיוחד שלא דומה
לאף יום שקדם לו, אבל עכשיו הוא עדיין נראה רגיל. האוטובוס עוצר בתחנה ואנחנו
עולים ומתיישבים בספסל האחורי. אני מזמזמת שיר של כוורת, "באוטובוס תמיד יושב
אחורה, שלא ידברו עלי מאחורי הגב", ואח שלי תוקע מרפק במותניים שלי ואומר, "די,
את מזייפת, לפחות תחליפי שיר!" ואני ממשיכה, "תרמתי דם תרמתי דם תרמתי", ואחי
מתעצבן ואנחנו מתגוששים, ומעקמים ידיים, ואני מדגדגת אותו ומכניעה אותו ואנחנו
צוחקים.

אלה ימי הנעורים שלי, ימים של הרגלים קבועים. כל ערב אני לוקחת את הכלבה במסלול
קבוע דרך השביל, אל השדה, לאורך הכביש, עד הפארק, דרך החורשה, סביב האגם
המלאכותי, וחזרה. פעמיים בשבוע אני מתאמנת בכדורגל במגרש שמאחורי הבית,
פעמיים בשבוע בשחייה במועדון שמאחורי המגרש, ופעם בשבועיים, ביום חמישי, אחי
ואני נוסעים אחרי הבית-ספר לתל-אביב, יורדים במשביר באלנבי, מסתובבים בו קצת,
משתעממים, וממשיכים למחוז חפצנו האמיתי – כלבו שלום. שלוש קומות של פליאה
ותסיסה. אנחנו עולים במדרגות הנעות ויורדים, מתחבאים, מחפשים, עוקבים אחרי
טיפוסים אלמונים, משחקים, ומשתהים, עד שאנחנו ממש רעבים, ואז, בדוכן הקטן
שנמצא בכלבו שלום למטה, בפינה, מתחת למדרגות הנעות, ליד בגדי הספורט, אנחנו
קונים נקניקייה בלחמנייה עם כרוב כבוש וחרדל וקטשופ, ולפעמים אנחנו מוסיפים
חריף, ותמיד אנחנו שותים מיץ פז אשכוליות, ויוצאים החוצה לשבת על שפת המדרכה,
וטעים לנו ואנחנו עצמאיים, ואנחנו מרוצים מאוד בדרך חזרה.
הפעם, כרגיל, אנחנו יורדים באלנבי. אבל אח שלי אומר שאולי נדלג על המשביר ונלך
ישר לכלבו שלום. אני מהססת לרגע ובסוף מסכימה. אח שלי גדול ממני בשנה והוא שקט
ובטוח ואני סומכת עליו, ואיכשהו אני מרגישה מוכנה, ובכלל, המשביר הוא לא הפסד
גדול, הבשמים והכלי-איפור נורא לא מעניינים, והקומה השנייה לא יפה וזקנה, ואני
חושבת, ליתר ביטחון, שאם נרגיש צורך נוכל תמיד להיכנס לכאן בדרך חזרה.
אנחנו הולכים על המדרכה בדרך הרגילה. אנחנו עוברים ליד האשה ששוכבת תמיד על
שמיכה מהוהה, ליד החנות ספרים יד-שנייה. אח שלי נותן לה עשר לירות, ואני סופרת
את הלירות בכיס שלי ורואה שאם אתן לה עשר, לא יספיק לי לנקניקייה, ואני נותנת לה
שתי לירות, יותר נכון זורקת את המטבעות לעבר קופסת הקרטון הקטנה שלה, מרחוק,
מרוצה כי קלעתי, כי יש לי יד מדויקת, חזקה וטובה.
בבית-הכנסת הגדול אנחנו פונים שמאלה ויורדים, עוברים את הפלאפל המצרי, ואת חנות
הרהיטים מנצרים, ואני חושבת שפעם אקנה לי כורסה כזאת עגולה מקש וכרית פרחונית
ואשב במרפסת ואקרא מגזינים ואשתה קפה קר ואהיה אדון לעצמי, ואנחנו עוברים את
הסנדלר שיושב בכוך הצר ופעם קנינו אצלו שרוכים צבעוניים והתיישבנו על שפת
המדרכה, ושלפנו את החומים הישנים, וזרקנו לפח קרוב, ושרכנו כתום וירוק, וחשבנו
שאמא תחשוב שהגזמנו, אבל היא רק אמרה, אוי, אתם מתוקים. בכניסה לכלבו שלום,
אח שלי אומר, בואי נראה מה חדש במכשירי חשמל, שזה מה שאנחנו עושים תמיד, זו
המחלקה הראשונה מימין, ואנחנו קונים טלוויזיה ומקרר ופוּד פּרוֹסֶּסור וטייפ גדול,
ואחר-כך עוברים בצעצועים, אבל לא ממש-ממש מתעניינים כי אנחנו כבר גדולים, אח
שלי רק עוצר ליד הדמקה והשחמט, יש מבחר גדול של כלים משונים, ואני רק עוצרת ליד
הכדורים החדשים מעור, חלק מהם מנופחים וחלק עדיין מקומטים, מרוקנים מרוח, ואני
אוהבת לגעת בעור שלהם, גס ומחורץ, ולדמיין אותם מלאים באוויר, מוכנים לחיבוק,
ולפעמים אני קצת מכדררת אבל אני ערה לרעש ופוחדת שאיזו זבנית תעשה לי פרצוף אז
אני מחזירה לסל ומצטרפת לאחי. אנחנו עוברים במחלקה של בגדי הגברים. אחי מודד
עניבה, ואני מודדת עניבה, ואנחנו די מצחיקים, כי אנחנו לא יודעים לקשור אז אנחנו
עושים כאילו העניבה היא צעיף, או קושרים אותה על המצח, ואנחנו ביוֹרֶּן בוֹרְג, ואז
שבריר של רגע לפני שהזבנית מתקרבת אנחנו ילדים טובים-טובים, מחזירים את העניבה
למדף, מזדקפים ומזמזמים באדישות, כאילו כלום, ופורצים בצחוק, מתגלגלים, הבטן
מתכווצת, ואז, באטיות מעושה, כאילו אין לנו אף דאגה בעולם, אנחנו הולכים למדרגות
הנעות.
אח שלי יורד ואני אחריו. הוא אומר לי, יש לי רעיון. בואי נלך כל אחד לכיוון אחר ונחפש
את האנשים הכי משונים. ניפגש כאן ליד הנקניקייה בעוד שעה, וכל אחד יספר לשני מה
הוא ראה, ונראה למי יש את הסיפור הכי מוזר, אבל אסור לשקר, רק מה שרואים. אני
פוחדת. אני לא מבינה למה צריך להיפרד. אבל אני לא רוצה לקלקל לו, הוא ממש
מתלהב, ואני רוצה להראות לו שכיף לשחק אתי, ואני גם קצת מתרגשת מהאפשרות
להיות כאן לבד. אני אומרת, טוב, עכשיו ארבע וחצי, בחמש וחצי ליד הנקניקייה, ואח
שלי אומר, חמש וחצי, אל תאחרי, והוא הולך. אני עוקבת אחריו במבט, ואני רואה שהוא
עולה במרדגות הנעות, זה נראה כאילו הוא יודע לאן הוא הולך ולי אין כל-כך מושג מה
לעשות.
אני כבר קצת רעבה, אז אני מתרחקת מהנקניקייה, הריח כל-כך מושך, אפשר כבר
להרגיש את החרדל והקטשופ והכרוב והבשר והלחמנייה על הלשון. אני עולה לבגדי
נשים, ומסתובבת, נוגעת בחצאיות האדומות, ובחולצות השחורות עם הרקמה המוזהבת,
ובחולצות הירוקות עם הרקמה המוכספת, וכלום לא נראה לי יפה, ואני מציצה לרגע
במראה, וקצת מרוצה מהתספורת הקצרה וקצת מתביישת, גם כי אני מרוצה וגם כי היא
מאוד קצרה, והגוף שלי נראה לי מוצק ובריא, ואני מפנטזת על מסירות מדויקות ובעיטות
מבקיעות, ואני יורדת לנעלי ספורט, נוגעת באדידס רום ובאדידס סטנסמית, הן נראות לי
יפות, ומובנות-מאליהן, הדבר הכי מוּכּר בעולם. אני מציצה בשעון. יש עוד הרבה זמן.
אני מקווה שאח שלי יחזור בחמש וחצי. אני הולכת למחלקה של התקליטים והספרים,
אם היה לי כסף הייתי בטח קונה מלא דברים, אבל אין לי, אז אני קוראת שמות על
העטיפות ואת מה שכתוב על הכריכות, ואני חושבת לבקש מאמא פול סיימון אחד שאין
לי, ואני מתחילה לקרוא קצת בספר שקוראים לו 'דמיאן', "הן לא רציתי אלא לנסות
ולהיות את אשר ביקש לצאת מתוכי מאליו. מדוע היה הדבר קשה כל-כך?" ואני חושבת
שבטח אקרא את הספר הזה פעם, אבל אולי קודם קצת אגדל, אולי אבקש מאבא
ליומולדת, ואני יוצאת מהמחלקה, ועוברת בכלי-בית, ונוגעת בסכינים ובכלי-אפייה
הקטנים ובכוסות, ואני קצת מתחילה להשתעמם, ורק עשר דקות לפני חמש. פתאום אני
נזכרת במשחק שאח שלי המציא, ומתחילה להסתכל על האנשים, ואני נדבקת לאשה
אחת, בהירה, גבוהה ורזה, הדורה וזקופה, בשמלה לבנה ועם הרבה צמידים צבעוניים על
הזרועות. היא נראית ממהרת, ממוקדת, היא נראית כאילו היא עושה משהו חשוב עכשיו,
ואף-אחד לא יכול להפריע לה, והיא הולכת בקומה התחתונה עד הקצה של הסופרמרקט
ולוקחת עגלה ונכנסת לעשות קניות. אני עוזבת אותה ומסתובבת בסופר בין המדפים
וקצת קוראת עטיפות, אבל זה לא מעניין. אני נעצרת בקצה של המעדנייה, ליד
האקווריום של הדגים. יש קצת מהומה מאחורה, רעש של משאית ועגלות גדולות זזות.
אני עוקפת את האקווריום ונכנסת למקום של העובדים מאחור, שזה אסור, אבל אני רוצה
לחזור עם סיפור מעניין ואני גם סקרנית והריח של הדגים מזכיר לי חופש וים ופתאום אני
על המדרכה בחוץ, באחוריים של כלבו שלום, חם כאן, ורעש של אוטובוסים, ומשאית
יורדת מהמדרכה ועוזבת, ובחור אחד בהיר וגדול, בסרבל כחול, מחזיק שקית ענקית
שקופה מלאה בקרפיונים שקופצים ומוטחים זה בזה ומתגלגלים, שקית של תזזית, והוא
מנסה לעצור ברגל עגלה שמתגלגלת, הוא נראה במצוקה. "הי, ילד, בוא רגע, תעשה
טובה, תעזור", הוא אומר. יש לו מבטא כבד, כאילו הלשון שלו עבה נורא, ואני רואה
שהוא מדבר אלי, וכמו תמיד זה קצת משמח אותי וקצת מעליב, אבל אין לי חשק לתקן
אותו, אז אני מתקרבת והוא מבקש ממני להחזיק את השקית והוא עוצר את העגלה, היא
כבדה. היא מלאה במים ובדגים אחרים שאני לא מכירה. הוא שואל אם לא אכפת לי
להיכנס אתו רגע פנימה, לעזור לו להביא את הדגים למעדנייה, ואני מהנהנת, והוא אומר,
"יופי חמוד, תודה". אנחנו נכנסים ביחד, השקית כבדה, ואני פוחדת שהדגים יקפצו, ואני
מחזיקה חזק בכל הכוח, והעובדים מחייכים אלי, כאילו אני הבן שאבא הביא לעבודה,
ומישהו שואל את הבחור, "היי, אלכסיי, זה שלך?" וצוחק, ואלכסיי אומר, "הלוואי,
נראה לך שיֵצאו לי כאלה יפים? חוץ מזה, קודם צריך אשה, אחר-כך באים ילדים", והם
צוחקים, וליד הבריכה אלכסיי אומר, "כל הכבוד, ילד, יש לך הרבה כוח, אתה יכול להיות
מרים משקולות". הוא מחזיק אתי את השקית, ואני פוחדת לשחרר, כדי שהדגים לא
יקפצו, והוא תופס את השקית כולה בתנופה והופך אותה לתוך הבריכה והדגים שוב
קופצים, נחבטים, מוטחים, ולאט-לאט הם נרגעים.
אלכסיי מניח יד על הכתף שלי ואומר, "בוא, חמוד, עכשיו שוטפים ידיים", ואנחנו
יוצאים מהמעדנייה ונכנסים בדלת צדדית למסדרון של השירותים, ואנחנו נכנסים
לשירותים של הגברים. אני קצת מתמהמהת בכניסה, זה קצת מפחיד, אלכסיי מושך אותי,
"אל תתבייש, בוא", ואני נכנסת ואנחנו עומדים ליד הכיור ושוטפים ידיים בסבון ורוד
שיוצא משפופרת הפוכה. שני גברים עומדים בצד עם הגב אלינו. אלכסיי שואל, "אתה
צריך פיפי?" ואני אומרת, לא, והוא נעמד ליד הקיר, שני הגברים האחרים כבר גמרו
והלכו, ואני באה אתו, אני רוצה לראות מקרוב. אנחנו עומדים לפני קערות לבנות
משונות, מוכתמות, יש ריח חזק של פיפי, ואלכסיי מוציא מהריצ'רץ' של המכנסיים את
הזה שלו, והוא נראה לי ורוד ומוזר וגדול והבטן שלי מתחממת, ואני רוצה לגעת, ואני
רוצה לברוח, ואני רוצה גם לעמוד ככה בתנוחה שלו, והריח כל-כך חזק, אלכסיי מסתכל
עלי ומחייך, ומחזיק את הזה שלו ביד אחת ומלטף את הראש שלי ביד השנייה. זרם חזק
של פיפי יוצא מהזין שלו, ראיתי כבר את הפיפי של אח שלי, זו לא כזאת הפתעה, אבל זה
כבר ממש גדול, ומפחיד, ואני מרגישה מוזר, יש לי קצת בחילה, ואני פוחדת שהוא יבקש
ממני להראות את שלי, ואני לא יכולה ללכת ואני אומרת לאלכסיי, טוב, שלום,
להתראות, ואלכסיי אומר, בלחש, "רגע, ילד, חכה רגע, אולי אתה רוצה להיכנס אתי פה
רגע, לתא, נהיה רק שנינו, אתה ואני, אני אעשה לך טוב", ואני עומדת במקום ולא זזה,
ואני מרגישה שכל הגוף שלי מתפורר מבפנים, ועכשיו יש לי בחילה חזקה, ואני פונה
ודוחפת את הדלת ורצה החוצה ויוצאת מהבניין ורצה סביב הכלבו שלום, ובוכה קצת,
ונושמת עמוק, מנסה לנשום עמוק, בשקט, לנשום. אני מרגישה קצת מגעיל וקצת שאולי
הפסדתי משהו שרצתי כל-כך מהר, כי אולי הוא לא התכוון למשהו רע, אני לא יודעת, זה
היה מפחיד, מזל שיצאתי משם בזמן, מזל, שרק לא יבוא אחרי, אבל אולי הוא נעלב, אני
לא יודעת. אני מסתכלת על השעון, ורואה שיש לי עוד רבע שעה.
אחי ואני יושבים במקום הקבוע על שפת המדרכה ואוכלים. אני רעבה נורא והנקניקייה
טובה, אבל קצת קשה לי ללעוס אותה, כאילו שמו בה יותר מדי. אח שלי שואל, נו, מה
את מספרת, ואני מספרת הכל עד האקווריום, אבל לא מספרת על השירותים. אני רוצה
שאח שלי יחזיק לי את היד, אבל כבר מזמן הוא לא עושה דברים כאלה ואני כבר לא
מבקשת. אח שלי אומר שגם הוא לא פגש אנשים משונים, הוא רק נכנס בטעות למוזיאון
השעווה והסתובב שם בחינם, אבל כל הבובות שם ישָׁנות, ראינו אותם עם אמא ואבא
כבר מאה פעם אז לא היה מעניין. אני חושבת שאולי גם הוא מסתיר ממני משהו שקרה
לו, אבל אני לא שואלת והוא לא מגלה ואנחנו יושבים באוטובוס ושותקים כל הדרך
חזרה.
בערב, בבית, אני יושבת על המיטה שלי בחדר הקטן. אני לא חושבת על כלום. אני יודעת
שאני לא יכולה לדבר עם אף-אחד על מה שקרה. אני חושבת שקרה משהו רע וגם מוזר
וגם, לא יודעת, מרגש, ושהייתי אמיצה מאוד ופחדנית. אח שלי בחוץ בגינה, יושב מתחת
לערבה הבוכייה, ליד שלד הבקתה הקטנה שאבא בונה. יש לי כאב בטן מוזר, כבד ועמוק,
ואני פוחדת שאולי נדבקתי במשהו בשירותים של הגברים, אולי יש לי וירוס, אני הולכת
לאמבטיה ומורידה תחתונים ומוצאת דם. זה מבהיל אותי. אני קצת בוכה, ואני קוראת
לאמא, אבל אמא לא שומעת כי בדיוק היא מתרכזת בחדשות והאוטובוס עובר. אז אני
מחכה קצת, מנסה לנשום עמוק, מנסה להירגע, וקוראת לה שוב והיא נכנסת לאמבטיה,
"מה קרה, מותק", היא שואלת. היא רואה את הדם, והיא מצמידה את יד ימין לחזה שלה
ואומרת, "אוי, מתוקה, שלי, אני כל-כך שמחה". לאמא יורדת דמעה, היא בוכה, היא
בכלל לא נראית שמחה. היא אומרת, "את מבינה, מתוקה, מה קורה עכשיו, נכון?" ואני
לא יודעת, והיא מחבקת אותי חזק, כמו שאף-פעם לא חיבקה ומזכירה לי שדיברנו על
המחזור החודשי. אני מרגישה יותר טוב אבל גם רע ומוזר. אני רוצה שהיא לא תפסיק
לחבק אותי ככה. כואב לי ויותר מדי לי ליום אחד, אני רוצה למיטה. בלילה אח שלי נכנס
אלי לחדר ושואל אם אני ערה. אני אומרת, כן, מה קרה, והוא אומר לי שאם אני רוצה אני
יכולה לקבל את הבית שלו על הערבה הבוכייה, הוא כבר גדול מדי לבית על עץ, זה לא
בשבילו. הוא גם אומר לי שבפעם הבאה לא ניסע יחד לכלבו שלום, כי יש לו עכשיו
משהו בימי חמישי, הוא לא יכול לספר, זה סודי, והוא מקווה שאני לא כועסת, אני יכולה
ללכת לבד, אני כבר יודעת את הדרך.

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 6002 , בעריכת דנה אולמרט

 

 

כאן זה לא אירלנד, מותק

סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

אנה יודעת: אין צורך להשקות את הבוגנוויליה, היא משגשגת על תעוקה, היא שופעת משידפון. העלים שלה מסמיקים ממאמץ, והפרחים, זעירים וחיוורים, מגיחים אל שלולית השמש במרפסת, שולחים אליה את לשונותיהם הרזות, ושותים מאורהּ, מצהרי היום ועד רדת ערב.

אבל אנה דווקא רוצה להשקות. חבל, כי גם הקקטוסים, זקופים ועוינים, וגם הסָקיוּלֵנטים, עבים ועזים, אינם זקוקים למים שלה. הם תופסים מקום, מתפרשים ומתבלטים, ירוקים ועוקצניים. הם מכים שורשים בזיכרון המים האגורים. היא חושבת שאולי תקנה צמחי תבלין ובֶּגוֹניוֹת ואמנון-ותמר. אולי תקנה אדנית ותשתול בה יריעת דשא. היא רוצה להשקות. יש לה צינור. היא תחבר אותו לברז במטבח והוא יתפתל אל המרפסת והיא תעמוד ותתיז. ותצחק. ותנכש עשבים.

37 מעלות. 80 אחוזי לחות. עומס חום כזה לא היה בתל-אביב לפחות חמישים שנה. אנה משרטטת תוכניות גדולות. היא שרועה על הספה, מזיעה, האוויר יושב, עמוס, על החזה שלה, ועיניה לתקרה. היא תסביר לדַנדָן, בעלה, שהם צריכים להיפרד, שהוא צריך לצאת מהדירה, שהיא צריכה אותה לעצמה. הוא יעמוד וישתוק, או יפטיר קללה ויטרוק, או יצעק, או יבכה, היא לא בטוחה מה מכל אלה יקרה, אי-אפשר לדעת אצלו, אבל בסוף הוא ילך והיא תתחיל לעבוד. היא תוריד מהקירות את התמונות, זאת בשחור-לבן של המשפחה הגדולה של דנדן מירושלים, שנת 1908, עם הציציות והשפמים. וזאת שצילם פעם בהודו, עם המקדש והנשים השמנות בגלימות כתומות. היא תניח אותן בצד, שייקח. וכן, הכרזות. היא תסיר את זאת מהסרט "זרים" ואת זאת מ"בטי בלו". היא תזרוק אותן לפח. היא פשוט לא מאמינה שדנדן ירצה לשמור אותן. הוא התעקש להשאיר אותן תלויות במסדרון, לא היה אפשר לשנות את דעתו, כי הן מזכירות לו את הרווקוּת, את חיי הנדודים בין דירות שכורות, כמה רומנטי, כמה חופשי.

היא אמרה לו שלא נוח לה עם הכרזות האלה, הן מתישות אותה, אבד עליהן כלח, הן מעיקות, ואין סיכוי שהוא מרגיש קשור אליהן, כי יש רגע שבו החוויה הפרטית מתחוורת כמו שהיא באמת, פרטית ומקורית רק לכאורה, ובעצם המונית, מעוצבת ועשויה, וזה הרגע להיפרד. אבל לא, הוא התעקש, הן לא יורדות מהקיר. למה? כי ככה אני מרגיש. ככה אני רוצה. אני, בניגוד אלייך, לא אליטיסט. וחוץ מזה, אי-אפשר שהכל כאן בבית יהיה שלך.

 

בדיוק באותה עיקשות, אבל בנימוק שדווקא הרשים את אנה, הצליח דנדן בעלה להנציח בדירה שלה את הצמחייה הצחיחה: תביני, הוא אמר לה, כאן זה המזרח התיכון. אין לנו מים. אני לא אכניס הביתה צמחים צמאים. זה לא מתאים. זאת פזרנות. זו אגוצנטריות. אנחנו לא לבד כאן. את יכולה לעשות פרצוף עד מחרתיים. כאן זה לא אירלנד, מותק.

אנה תצבע את הקירות לבן. היא תלבין הכל: את הכחול במרפסת, את הצהוב בחדר-השינה, את הקרם במטבח. היא תפרושׂ שטיחים צבעוניים עבים על רצפת חדר-האורחים. ותעמיד אגרטל וגֶרבֶּרות. ודובדבנים בצלחת קריסטל. ותפוחים ירוקים בקערה כסופה. היא תתלה את הציור-שמן של אלאונורה טילינג: שלוש נשים שחורות קוטפות כותנה בשדה באפלולית של שחר; התמונה שקנתה במכירה פומבית בפאריס ודנדן אמר שהיא צדקנית, ומצדו שתתלה אותה בשירותים.

אנה חושבת שדנדן בכלל לא מתאים לה. הם לא באותו גודל ולא באותה צורה. הוא בחור גדול, מוצק ושרירי (חדר-כושר וחצי שעה בריכה פעמיים בשבוע), גולגולת מגולחת, חמש שערות מסולסלות על החזה. והיא להיפך. בחורה קטנה, עגלגלה (אבל לא שמנה, קווי המתאר שלה רכים, והיא הולכת בכל בוקר ברגל, לאורך החוף, מהנמל עד יפו ובחזרה, לוגמת מים מינרלים, מדברת עם עצמה, מחליטה, מתווכחת, מודיעה, לוגמת, צועדת, לא שותקת לרגע, ובסוף, בכוח, בחדר-המדרגות, שרה שיר שמח, היא פשוט חייבת, זה חלק מהאימון, מהסיגוף, מהעינוי, לשמוח בכוח, בלי סיבה, בניגוד גמור לְמה שהיא מרגישה, זה לא קל בכלל, זה מתיש, כל הדרך למעלה, חם לה, והיא בעיצומה של התסמונת הטרום וסתית, והיא עצבנית, ומזיעה, ומתנשפת, אבל שרה שיר שמח, ארבע קומות, שמונים-ושש מדרגות), שיער קצוץ, משקפיים כחולים על החוטם.

אנה בטוחה שהם לא מתאימים בכלל. לדנדן יש מחוות-גוף גדולות. הוא מדבר בקול רם. והוא בוכה בסרטי פעולה. כן, הוא מתרגש. כשהגיבור מתגבר על כל המכשולים, דנדן מזיל דמעה. הוא מנהל חנות למוצרי אלקטרוניקה. נוסע בג'יפ. יוצא לטיולים בסופשבוע. אילת. אכזיב. רמת הגולן. נגב. מילואים. אקדח בשידה. מבשל מצוין. פסטה וסטייק וסלמון ושרימפס. ואנה לגמרי להיפך. מחוות-הגוף שלה זעירות. הקול נמוך. היא מעדיפה סדרות מתח בריטיות. איפוק ואירוניה דקה. רוכבת על אופניים. כותבת ביקורות על ספרים. טיולים ברגל בעיר. מכינה סלטים מפוארים. הרוקפור עם הרוקט והענבים ממש מצוין. אבל כן, אנה לא שוכחת, לפעמים הניגודים מתחברים. לפעמים התמזגות. ולפעמים ניצוצות. לפעמים בקול הנמוך שלה מצליחה אנה להזיז את דנדן כאילו היא צווחת לו בתוך האוזן. לפעמים הוא מתנער מרבצו, קם, מתרצה, הולך אחריה, מציית. כורע ברך. אנה מטפסת עליו, נעמדת על כתפיו, מציצה מעל לגדר. דנדן אומר: נו, מה את רואה, מה את רואה? ששש, עונה אנה, ששש. היא יורדת. היא אומרת: נראה ריק, אני לא יודעת. אין שם אף-אחד. הבית נראה נטוש. דנדן אומר, אני לא יודע, אני לא יודע. אנה אומרת, נו, אל תהיה נקבה. פעם בחיים. אני חייבת.

אנה פותחת את השער. דנדן נצמד אליה מאחור. הוא לא יכול להתחבא, היא לא יכולה להסתיר אותו. הם רצים בשביל שמוביל אל הבית הגדול – שטוח, אפור, מסתתר בצניעות של עשירים מאחורי שמיכה עבה של קיסוס ירוק, התריסים מוגפים. הם פונים אל החצר האחורית. אנה רצה בזריזות. דנדן רץ בכבדות, מתכופף. סככה של גפן גדושה מצילה על הדרך בצד הבית. אנה מתנשפת. דנדן בקושי נושם. והנה, בקצה השביל, הרחק בירכתי הבית הארוך, במעלה חצר ירוקה ורחבת-ידיים, נגלית הבריכה במלוא הדרה: כחולה וריקה. מיטות ים לבנות. סככות אדומות. שמים אדירים. אנה מחייכת כולה. דנדן מחייך. אנה מתפשטת. דנדן מחייך. אנה קופצת ראש לבריכה. דנדן מחייך. אנה משפריצה. דנדן מתפשט עד התחתונים וקופץ. הוא שוחה אליה. הוא מחבק אותה. היא מנשקת את הקרחת הרטובה.

 

אנה חושבת שאולי דנדן דווקא ישמח להיפרד. הקלה גדולה. ממילא הוא מתלונן כבר חודשים. חם לָך מדי? הוא פער עיניים גדולות, זאת נראית לך סיבה הגיונית לא להזדיין? אפשר להדליק מזגן, את יודעת. על מי את חושבת שאת צוחקת? אין פה אף-אחד חוץ ממני, על מי את צוחקת?

אלא שכמובן, אנה בכלל לא צחקה. באמת חם מדי. היא משוכנעת שלא היה כל-כך חם לפני שש שנים, כשרק התחילו. והרי זהו אפקט החממה. לא מתריעים סתם. והמזגנים – אולי מקררים, אבל מלהיטים את האוויר בין הבניין של אנה לבין הבניין שמאחור, שחולק איתה את החצר עם הפחים, ורק מוסיפים חום על חום. היא מנסה לדחוף את השקית לפח הירוק, שעולה על גדותיו. היא חושבת לטפס על הפח ולשבת על השקית. אבל היא חייבת לנשום. היא לא יכולה להמשיך לעמוד בחצר האחורית כך, מטפחת מכסה על האף ועל הפה, עוצרת נשימה, כמו איזו אחות רחמנייה במחלקה של מחלות מידבקות, או משהו, או משהו.

החום הזה מעליב אותה. היא משוכנעת שהוא מופנה אליה באופן אישי. נראה אותך נושמת, נראה אותך קופצת, נראה אותך צוחקת – את יודעת מה, נראה אותך אפילו מחייכת – בחום הזה.

אנה נכנסת הביתה, מסירה את המטפחת, שוטפת ידיים, שוטפת פנים, שוטפת עורף, שוטפת צוואר, ומגבירה את הקור במזגן. היא מניחה את המקינֶטָה על הכיריים. פורסת עוגת גזר ונוטלת חתיכה. היא מתיישבת על כיסא-הבר הגבוה, נשענת על השיש ואוכלת. כשהקפה מוכן היא מוזגת לכוס גדולה, מוסיפה קרח וחלב קר ושותה.

אנה חושבת שדנדן בעלה פולט חום. הוא כמו מזגן, רק הפוך. רק כלפי חוץ הוא פולט קרירות בקלילות. אבל בפנים, בבית, בקרבתה, הוא מלוהט ולוהט ולהוט.

זה קצת יותר מדי בשבילה. היא נאכלת באִשהּ. באשו. היא נמסה. היא צריכה מרחק. היא צריכה להתקרר. אנה חושבת שאם זה יימשך כך היא תעבור לגור במקרר ותגיף את הדלת ותקרא ספר לאור המנורה, ואם דנדן ייכנס הביתה וייגש היישר אליה וירצה קולה או בירה או גבינה או שאריות של הסינית שהזמינו אתמול, היא תחזיק בדלת חזק ולא תפתח. דנדן ימשוך בדלת בכל הכוח, או יעקור אותה ממקומה, או ישאיר אותה סגורה ויֵצא, או ילחש לה בעדינות, נו, די, אנה, תפסיקי לשחק, זה מסוכן, צאי מהמקרר. אי-אפשר לדעת אצלו, אי-אפשר לדעת איך יגיב, אבל היא תחזיק בדלת חזק, והוא יוותר, והיא תקרא בשקט לאור המנורה.

זו הקִרבה, הקִרבה. זהו החיכוך שיוצר חום. צריך להתרחק. להתנער. להתרענן. אנה חושבת שדנדן יבין, אם תסביר לו בצורה מדויקת. הוא לא אוהב דברים מעורפלים. את הולכת סחור-סחור, מטפורות, דימויים, מתפזרת. זה לא מעניין אותי. תגידי מה את רוצה, מותק. אני עייף. היה לי יום ארוך. את שומעת? באה לקוחה שרצתה להחזיר טלוויזיה שבורה. המסך סדוק. קנתה לפני שבוע והמסך סדוק. שאלתי מה קרה, אמרה, לא יודעת, זה פשוט קרה. טלוויזיה חדשה. זה לא צריך לקרות. אני דורשת החלפה. שילמתי הון תועפות. אני רוצה לדבר עם המנהל. אני לקוחה קבועה. אני דורשת החלפה. את שומעת, אנה? רציתי להגיד ללקוחה הזאת שתיכנס לי לתחת ותצא מצופה, אבל התאפקתי. את רואה? אני יודע להתאפק. לפעמים נכון להתאפק. אמרתי לה שאין אחריות על פגיעות פיסיות במכשיר. מצטער מאוד. ואז, פתאום, את שומעת? היא מתחילה לבכות לי. אמרה שניקתה אבק ודחפה קצת והטלוויזיה נפלה והבן שלה יחזור מחו"ל מחר והוא יהרוג אותה, כי היא בזבזה את כל הכסף שלה על טלוויזיה גדולה, ולא התייעצה אתו ועכשיו הטלוויזיה שבורה, מה יהיה, אין לה גרוש על הנשמה, מה היא תעשה, הוא יהרוג אותה. אמרתי, בסדר. תשמעי. ניתן אותה לתיקון. נראה כמה יעלה. מקסימום תהיי חייבת לנו. בהזדמנות. יהיה בסדר. היא נראתה כל-כך אומללה. אני לא יודע.

בוא למיטה, אומרת אנה. עכשיו? רק חזרתי,  עונה דנדן, אני רוצֶה לשתות. טוב, בוא רגע לחדר, לא אמרתי שהולכים לישון. אנה מורידה את החלוק ונשארת עירומה. כמעט. זִקפה גדולה וירוקה חגורה על מותניה ברצועות עור שחורות. את משוגעת, אומר דנדן. מאיפה לך? קנית את זה? את משוגעת. הוא עומד ומסתכל. תוריד את המכנסיים,  אומרת אנה. תשכב על הבטן, היא אומרת. עכשיו תורי. דנדן עומד ומסתכל. הברכיים שלה הקטנות והזקפה הירוקה והשדיים הלבנים והעיניים החומות מאחורי מסגרת כחולה – הכל קורא לו. דנדן מפשיל מכנסיים. שוכב. אנה נשכבת עליו. רוכנת על העורף שלו, מצמידה את הראש שלו לכרית. מנשקת בעדינות. תופסת חזק. מנשקת בגסות. נכנסת לתוכו. שוב ושוב. אנה שמחה. אנה נסערת. דנדן צועק. וגונח. ונאנח. דנדן לא זז. אנה יורדת ממנו. דנדן קם ורץ לחדר-האמבטיה ומסתגר שם. דנדן לא רוצה לדבר עם אנה.

אנה מציתה סיגריה. שואפת. מכבה. מועכת. היא רוכנת על השולחן. מנסחת מכתב. היא חושבת: אולי עדיף להסביר לו בכתב. היא תכתוב ברכּות אבל בפשטות. היא לא תכביר מלים ולא תמתיק. היא תעמוד על דעתה ותעמיד את דנדן על טעותו. דנדן אוהב מתוק. שלוש כפיות סוכר בקפה. חפיסה שלמה של פרה אדומה ביום. הוא גם בוכה בסרטי פעולה. הם סוחטים ממנו דמעות. הוא מתרגש. אבל הוא שונא מלים גדולות. אני לא מבין מה את מקשקשת. אֶת מה שאַת אומרת באלף מלים אפשר לומר באחת. או שתיים. אוהבת או לא אוהבת. מה יש לדבר. דנדן אמר: תאמיני לי, כל המלים האלה – סתם חרדה. במקום סובלימציה – אימפוטנציה.

אנה חשבה פעם שדנדן מקשיב מצוין: הוא מוציא, נניח, את המוץ מהתבן. אוהבת או לא אוהבת. חד וחלק. עכשיו היא חושבת: הוא פשוט לא מקשיב. אוזנו הכרויה סתומה. רק אוהבת או לא אוהבת. שמחה או עצובה. המיזוג פועל או כבוי. משוגעת או לא. באה או לא באה, נו? תחליטי כבר. אנחנו מאחרים. את יכולה פעם אחת לצאת מהתחת שלך ולבוא אתי סתם לערב אצל חברים. לא תמותי מזה. סתם ערב. בלי שום דבר נורא משונה או נורא מחוכם או נורא פורץ דרך בלה בלה בלה. יושבים, שותים, מדברים, צוחקים. זה קשה לך מדי? הם אולי לא ברמה שלך אבל הם החברים שלי, מותק. מה יש? תחליטי, את שמחה או עצובה. טוב לך או לא. מה את רוצה. את לא יכולה לקבל הכל. תביני. אני כזה. יש לי מגבלות. לא הכל אני אוהב לעשות. את לא יכולה להמציא חוקים חדשים כל הזמן. אני בן-אדם רגיל, אנה, לא תוכלי לשנות אותי. זה מה שיש. אנה חורצת עט ולשון. אנה אומרת לדנדן: אני צריכה לעבוד. אני עושה לי קפה ונכנסת לחדר וסוגרת את הדלת ואני מבקשת שלא תפריע לי, אני כבר מאחרת, הייתי אמורה לגמור אתמול, אתה עושה יותר מדי רעש. דנדן לוקח מפתחות ונייד ויוצא. הוא לא טורק את הדלת. הוא משאיר אותה פתוחה.

אולי בעצם לא תכתוב. אנה מקמטת את הנייר לכדור וקולעת לפח. אנה יודעת: נכון, הכי קל לכתוב, אבל במקרים מיוחדים, חגיגיים, שכאלה, ברגעים של ציון דרך וזעזוע, צריך לעשות מאמץ. צריך לצאת מגדרנו, לפרוץ גבולות, ולדבר. אנה לוקחת מטאטא מהמרפסת של המטבח ונכנסת לחדר-האורחים ומטאטאת. היא אוספת אבק במשיכת מברשת. מושכת ואוספת. העיר נתפסה במרצפות. הזיעה של אנה עולה בעור. בבית-השחי. מעל לשפה העליונה. בין השדיים. היא אוספת את האבק  ליעֶה וזורקת לפח ונעמדת מול המזגן. היא מתייבשת. היא רוצה שיהיה נקי ויבש. נקי ויבש. זה לא יותר מדי לבקש,  חושבת אנה. אולי היא תציע לדנדן לבוא איתה לטיול רגלי בעיר? כן, עדיף בחוץ. הם יֵרדו אל הנמל ויֵצאו אל המזח. אנה תבקש מדנדן לשבת לידה על הסלע. דנדן ישתהה מעט ויצטרף. אנה תגיד: אתה שומע את הגלים? דנדן יגיד: מה, אני חירש? אני לא שומע שום דבר אחר חוץ מהגלים. אנה תשאל: אתה רואה את הדגים? דנדן ישאל: מה, מותק? אנה תסתכל החוצה אל הים התיכון. היא תשאל את דנדן אם הוא רוצה לשחות. היא תשאל את דנדן אם הוא רוצה לצאת קצת מהבית שלה ולתת לה מרחב לנשימה. אם הוא רוצה לשכב איתה כמו שהיא רוצה. אם הוא רוצה לקרוא משהו יפה שכתבה. זו לא ביקורת. זה שיר. אם הוא רוצה להקשיב, רגע, למה שהיא רוצה לומר. היא תשאל את דנדן אם הוא מתכוון להמשיך כך עוד זמן רב. להישאר בשלו. כמו שהוא. יציב, קבוע, נחוץ, נחרץ. היא תשאל אם הוא מוכן לשכב שוב על הבטן. היא צריכה שהוא ישכב שוב על הבטן. היא צריכה מרחק. היא צריכה לרחף מעליו ולחדור לתוכו. כבד לה. הוא שוכב עליה גדול וחם ודביק. זה יותר מדי בשבילה. קשה לנשום. דנדן בטח יחבק אותה. ינשק את עורפה. הוא יגיד, מה אמרת? אני לא שומע. יש פה רעש של גלים. והטרקטור הזה מאחור מטרטר לי במוח. עושה לי כאב ראש. בואי נחזור, מותק. אני מת מרעב.

אנה חושבת: דנדן צודק. צריך לדבר מדויק. אבל הוא טועה: אי-אפשר לחיות מדויק. היא לא יודעת. היא לא יודעת. היא לא יודעת. היא לא יודעת. היא נכנסת למקלחת. מים קרים. המים לא קרים. היא מסובבת את הברז עד הקצה הקר והם לא קרים. היא יוצאת. עומדת כך, מטפטפת, מול המזגן. היא יודעת, בעוד שבעים-ושניים ימים יגיע אוקטובר והכל יתמתן, אבל היא לא יכולה לחכות. כשדנדן בעלה ייכנס היא תעמוד עם האקדח שלו ביד, תכוון אל המצח שלו ותגיד: תעשה לי טובה. שמור מרחק. אל תיגע בי. אני לא יכולה עוד. לא יכולה. שמור מרחק.

דנדן יחלוף על פניה וייכנס לחדר-השינה ויסגור את הדלת. או ייגש אליה וייקח את האקדח. או ילך כלעומת שבא. או יגיד לה: אנה, אני אוהב אותך, אבל קשה לי. את אף-פעם לא מרוצה. את לא יודעת מה את רוצה. את כל הזמן רוצה לשחק. את משנה את החוקים. אנחנו כבר לא ילדים. או ייפול על הברכיים ויבכה. לפעמים הוא בוכה. או יאמר לה: אני עייף. היה לי יום ארוך. מה עשית כל היום? עבדת טוב, מותק? בא לך להזמין משהו לאכול? אני הרוג. או שהוא יאמר: אנה, אנחנו צריכים לדבר. זה לא מתאים לי, מותק. אני בחור רגיל. אני רוצה בית רגיל. ואשה רגילה. וילדים. וטיולים בסופישבוע. וכלב. אני רוצה כלב, אנה. ואני כבר לא יכול עם הסָפֵק שאת מטילה בכל. זה לא מעניין. או שהוא יגיד: את יודעת שאין כדורים. זרקתי את כל הכדורים. מה נראה לך, אני משוגע להחזיק אקדח ותחמושת בבית איתך? או שהוא יעמוד בפתח ויסתכל עליה  ויפרוץ בצחוק. פשוט יתגלגל מצחוק.

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006, בעריכת דנה אולמרט

 

אני חושבת על כתיבה ועל ההשפעה שלה. ההשפעה – הרגשית, הנפשית – המסוימת שיש לבחירה במלים מסוימות, בתחביר מסוים, בסידור מסוים של משפטים בפסקה.

השבוע, בעיצומה של המלחמה בין השלטון הישראלי לבין החמאס, ידידה שלחה אלי את  הסרטון הזה, שהפיקה חברת קופירייטרים סקוטית, בהשראת סרטון יוטיוב אחר, ותיק יותר.

 

אני חושבת שהצליחו להעביר כאן בצורה מקסימה – אם כי שטחית ורומנטיקנית להפליא – לא רק טענה כללית (של פרסומאים במקרה הזה) על כוחן של מלים. אלא גם טענה קלאסית של מדריכי כתיבה:  Show, don’t tell. אם אתם רוצים שהקוראים ירגישו את מה שאתם מספרים, אל תגידו להם איך להרגיש. אל תגידו להם מה אתם מרגישים. הראו להם.

האפקטיביות הרגשית של הטקסט מושפעת מהניסוח שלו, ולא מהתוכן, או המידע, הגלום בתוכו. אפשר לכתוב: "אני עיוור ועני ומסכן". ואפשר לכתוב "איזה יום יפה, ואני לא יכול לראות אותו". התוכן זהה: אני עיוור ומבקש עזרה. אבל בנוסח השני, הדובר אינו אומר לנו מה להרגיש. ולכן יש סיכוי רב יותר שנתרגש.

באופן משונה הדברים האלה מתחברים אצלי לכל העניין של כתיבה על המלחמה.

אני קוראת ב"הארץ" וב"ynet" את הדיווחים ואני רואה איך עיתונות לאומנית יודעת לעבוד היטב עם מלים.

במקום "חיילי צהל הרגו לוחמי חמאס", הם כותבים "צה"ל חיסל מחבלים".

במקום "מטוסי צה"ל הפגיזו שלושים וחמישה בתי מגורים שבהם, לטענת הדובר, הסתתרו אנשי חמאס והרג בהפגזה עשרים ושבעה גברים, נשים וילדים, דיירי הבתים האלה…", הם כותבים "מטוסי צה"ל הפגיזו שלושים וחמש מטרות".

במקום "צה"ל הרג 708 פלסטינים", הם כותבים "708 פלסטינים נהרגו".

במקום "הפגנות" של פלסטינים, הם כותבים "הפרות סדר".

מרשים מאוד בעיני איך העיתונות הלאומנית אינה מפספסת. בכל פעם שנדרש, משתמשים בתחביר הסביל, המתנער מאחריות, ונמנעים מהתחביר הפעיל, הנושא באחריות. בכל פעם שנדרש, משתמשים בשפה מכובסת ומכלילה – "מטרות" במקום אנשים, למשל – שמכשילה את היכולת להתחבר רגשית למה שמתואר. וזה בלי לומר מלה על הדברים שאין כותבים עליהם בכלל. אין שמות להרוגים הפלסטינים. אין פנים. אין תיאור של המצב מנקודת המבט של בני העם הפלסטיני המופגזים, ונצורים, על ידי המנהיגים מכאן ומכאן.

טוב, בינינו, כל זה אינו חדש. השאלה עכשיו היא איך לכתוב על המלחמה באופן שסולד ממנה, בנוסח שמבקש לעצור אותה, לפרק את ההצדקות שלה – כתיבה אפקטיבית שתזיז משהו למישהו.

בסדנאות של כתיבה פוליטית, שאני מנחה באכסניות שונות, הכותבים עוברים תהליך של התפתחות בכתיבה בין שלוש סוגות של כתיבה עיונית-פוליטית: מהמניפסט ההצהרתי, החד ממדי, דרך המאמר הפולמוסי, הדו ממדי, ועד המסה האישית – הרב ממדית, הפואטית. פעם אחר פעם אני רואה איך הצורה של המסה האישית גוברת באפקטיביות שלה על הצורות של המניפסט והמאמר. הרעיון היסודי של המסה האישית הוא שאין טוענים טענה ברורה ומובהקת שיודעים אותה מראש, אלא שואלים שאלות, מתבוננים, מתארים. המסה במיטבה היא תיאור של החקירה, של ההתנסות, של הניסיון לתאר משהו – מכאן שמה "מסה".

אני חושבת כעת שלצד התגובות המיידיות נגד המלחמה – בפייסבוק, בעיתונות, בשלטים שנישאים בהפגנות – יש מקום להתחיל לכתוב בצורת המסה האישית. אני, למשל, אנסה לתאר את הניכור שאני מרגישה ביחס למדינה, לעיתונות. למה אני מנוכרת כל כך? והאם, בעצם, אני באמת מנוכרת? אם כל כך נפגעה ההזדהות שלי מדוע אני גם עצובה ומתביישת? אנסה גם לתאר את הבלבול והמבוכה שלי כהורה. איך להסביר לבנות הקטנות שלנו מה קורה. איך לדבר איתן על הטילים והאזעקות? בתי בת החמש וחצי עדיין חושבת, ככל שאני מצליחה להבין, שאזעקה וטילים באים ביחד מהשמים, ואינה שואלת על ההקשר, על הסיבה; ממילא כל כך הרבה בחיים שלה עם המבוגרים הוא שרירותי עד לזרא. האם לספר לה שישראל דואגת לשמור את העזתים במצור – אין יוצא ואין בא, צפוף שם וקשה שם, ואין להם לאן לצמוח, או לברוח, שאין להם לאן ללכת? ושבגלל זה גם ישראלים שגרים בשכנות, בדרום, חיים בחרדה מתמדת? ושבגלל זה כל מחרחרי המלחמה, כל הגברים שאוהבים להרוג, משתוללים עכשיו ושולטים בחיים של כולם? ולמה אני לא הולכת להפגין כל הזמן? ולמה – אם המצב כל כך מזוויע – למה אני עסוקה גם בעניינים של שגרה תל אביבית, עם הכתיבה, והנחיית הכותבים, וההורות, והזוגיות, והקריאה, והים, והבריכה, ופה ושם קמפינג, ופה ושם פיקניק, והרבה אלכוהול, אבל לא זול מדי, רק יין לבן יבש, רק בירה אייל אדמדמה או בהירה, ממבשלות בוטיק כאלה, ורק קמפרי, ולא התחליפים של הקמפרי, ורק מרגריטות עם טקילה טובה וקוואנטרו?

אני עוד לא יודעת מה ייצא מהכתיבה הזאת. מה אגלה. אבל לפחות אנסה. ואני כמובן רק קול קטן, אחד, של תל אביבית מסוימת שרוצה לכתוב משהו אפקטיבי נגד המלחמה. אבל כל קול חשוב. כל התנסות בכתיבת מסה תוסיף משהו למקהלת הקולות שמרכיבה את "הציבור". כל התנסות כזאת, אני חושבת, יכולה לפרק מעוצמתה את השפה הלאומנית שמתווכת, וגם יוצרת, את המלחמה.

אפשרות נוספת, חיונית עוד יותר, היא להביא בציבור כמה שיותר ממה יש לעזתים – לא למנהיגים, לא לארגוני המלחמה, לא לדוברים, אלא מה שיש לעזתים – לספר. הנה, למשל, קטע מתוך שיחה שערך מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של ארגון "יש דין", עם רג'י סוראני, מנכ"ל המרכז הפלסטיני לזכויות אדם:

רג'י סוראני: הלו

מיכאל ספרד: רג'י? זה מיכאל, אתה יכול לדבר עכשיו?

ר: כן, כן.

מ: אז מה קרה אתמול בלילה?

ר: היה לילה קשה, הכי גרוע בשבועיים האחרונים. זה לא יאומן. אמבולנסים לא מצליחים להגיע לאזורים שהיו נתונים תחת הפצצות כבדות של טנקים ואף 16. ויש פצצות מסוג חדש שלא הכרנו קודם לכן, שיוצרות תחושה של רעידת אדמה בבית. הכל רועד.

מ: אין התראות לפני הירי?

ר: לא, לא, לא. זה פשוט נוחת לאנשים על הראש. זה אזור מלחמה, לא רק הפצצות. זה אזור מלחמה. אתה רואה להבות אדומות כל הזמן. יש 6-8 פצצות בדקה, לא כל עשר דקות או כל שעה. כל מזרח עזה – זייתון, שג'עיה, מזרח ג'באליה, המחנות, מזרח חאן-יונס, מזרח רפיח…

מ: העיתונות הישראלית אומרת שצה"ל נתן הודעות מראש על אזורים שאזרחים יכולים ללכת אליהם. יש מקומות שבטוח להיות בהם?

ר: ממש לא. אין שום מקום בטוח בעזה. אתה יכול להיות ברחוב, במשרד או בבית שלי ואתה תופצץ בכל מקרה. שישים מטר מהבית שלי בית הופצץ ממטוסי אף 16  וזה יכול לקרות בכל מקום… מיכאל, אני אומר לך, עזה, 350 קילומטרים רבועים, שני מיליון אנשים גרים פה. זה אחד האזורים הכי צפופים בעולם. אתה יכול להגיד לאנשים בצפון או במזרח לזוז, אבל אתה נותן הוראות כאלה ל-300 אלף איש. הם אמרו לאנשים במזרח חאן יונס ללכת. לאן הם אמורים ללכת?

עד כה יש 70-80 אלף אנשים שעזבו מאתמול (19.7), אבל לאן הם אמורים ללכת? כל בית ספר של אונר"א יכול לאכלס אלף, אלפיים איש.ויש כבר מחסור [בציוד] שם. זה טירוף. לא ראיתי דבר כזה בכל חיי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלום כותבים וקוראים יקרים,

ההזמנה בעינה עומדת. בכל שבוע אני מעלה כאן סיפור קצר אחד. והפעם לא סיפור מלחמה ממש – יהיה זה מאולץ לקשור את  "שרה" למצב העניינים המייאש היום בישראל – אבל בכל זאת יש בסיפור ניסיון לגעת באתגרים שעומדים לפתחה של אשה במשפחה של גברים – אבא ובן. או משהו כזה. בכל מקרה, הפעם מתוארת כאן זוגיות סטרייטית, לשם שינוי. זה סיפור שאני אוהבת ומתקשה לזכור מאיפה הוא נבע.

הנה, בקובץ הפי-די-אף המקושר כאן:

שרה. סיפור אחד בשבוע7

 

 

קריאה טובה שתהיה,

להתראות כאן בשבוע הבא,

ארנה