[מתוך דברים שאמרתי בערב ההשקה ב"המגדלור" לספרה של סלין אסייג "צעקה הפוכה", בהשתתפות העורכת דנה אולמרט, המו"ל שרי גוטמן, והסופרים סמי ברדוגו, שמעון אדף וסלין אסייג]
חשבתי לשתף אתכם בכמה מחשבות שעלו בדעתי בזמן הקריאה ב"צעקה הפוכה" ובעקבותיה. ראשית, אספר שבמשך זמן רב חיכיתי בסקרנות לספר של סלין. שמעתי מדנה עליו עוד כשהתחילה ללוות את כתיבתו. עשה רושם שדנה מצאה אוצר. ובכל זאת, לאחר שכבר נדפס וראה אור, הספר ישב על שולחן הלילה שלי זמן רב למדי והמתין לתורו לפני שצללתי אל תוך הקריאה. זה קרה, העיכוב הזה, למרות סקרנותי ובגללה. קוראים לזה, אני חושבת: קנאת סופרים. התקנאתי בסלין אפריורי על שהיא זכתה בהתפעלות הגמורה של העורכת שלה, דנה, שהיא בשבילי חברה וגם עורכת מעוררת השראה, שמעמידה סטנדרטים מחמירים, ושאת התפעלותה מהכתיבה שלי אני תמיד מבקשת, ועמלה לקראתה.
ידעתי שלאחר הקריאה אסכים עם דנה, שזו יצירה ספרותית יוצאת מן הכלל. ידעתי שהקריאה ב"צעקה הפוכה" אכן תרבה בי חוכמה. כלומר עוד תגרום לי להתאמץ ולכתוב לאורה. אבל לא אצה דרכי.
מעל "צעקה הפוכה" בערימה המחכה לקריאה הנחתי את ספרה החדש של רבקה סולנית, מסאית אמריקאית אהובה עלי, ושמו "אי שם קרוב לכאן" (The Far Away Nearby). זוהי מסה אישית שבה סולנית מתבוננת באופן שבו החיים שלה, של כולנו, הם סיפור. העיקרון של סולנית די ברור: אין אפשרות להיות מחוץ לסיפור. אין סיפור לחוד ומציאות לחוד. יש רק סיפור. השאלה היא מי מחבר את הסיפור שלנו – אנחנו עצמנו או ההורים שלנו או הבני זוג או הילדים או המדינה או השוק או התאגידים או הטראומות הטבועות בנו או מיני שילובים של כל אלה ושל כל זה. ובעצם, אין סיפור אחד. אף פעם אין הסיפור בהא הידיעה. לעולם יהיו אלה סיפורים, שאנחנו מספרים: פעם כך ופעם אחרת, וכל העת הם בכתובים. החיים – אם אנחנו מצליחים להיות נוכחים בהם – הם כתב יד בעבודה. הסיפורים שלנו אף פעם אינם סגורים, עגולים, מושלמים.
סולנית מתארת בספרה שנה קשה של התמודדות עם אמא שלה, שחלתה באלצהיימר, ונזקקה לה מאוד גם אם לא זיהתה אותה, לא ידעה שהיא בתה. אבל זה עוד מילא. כי גם בכל השנים שקדמו לשנת האלצהיימר, גם כשהיתה בריאה – לא ראתה האם את בתה. ברגע מסוים בטקסט סולנית נזכרת בשורות משלגיה, "מראה, מראה שעל הקיר", ומזדעזעת בינה ובינה כי השורות האלה מבהירות לה עד כמה רצחני היה תמיד הזעם של אמא שלה כלפיה. "במשך עשרות שנים היא היתה אכולת קנאה" כותבת סולנית על אמה. "הקנאה הזאת היתה הסיפור שהיא סיפרה לעצמה, סיפור של השוואה מתמדת". אמא שלה דאגה כל הזמן לוודא שבתה לא תתעלה עליה, בשום הקשר, אפילו לא בגובה הממשי של גופה.
"לא יכולתי לעשות דבר", כותבת סולנית, "כי לא עשיתי דבר; לא היו אלה המעשים שלי שהציתו את זעמה, אלא עצם הקיום שלי, המגדר שלי, המראה שלי, וגם מה שלא הייתי – הכישלון שלי: העובדה שבמקום להשלים אותה גרעתי ממנה".
קראתי את הדברים האלה על אמה של סולנית רגעים אחדים לפני שהתמסרתי ל"צעקה הפוכה" ונכבשתי. רגעים אחדים לפני שקראתי, למשל, את הקטע הזה:
"אולי אהבתי אותה בהתחלה. אהבתי אותה בהתחלה. כמו כל
ילד. בלי אולי. אבל אחרי שרציתי־רציתי ולא קיבלתי שכחתי
את הרגש הזה. אני לא יכולה לחשוב שהוא היה בי אליה אי־פעם.
אבל טבעי שהיה. לא טבעי שהרגשתי שאני לבד מההתחלה.
היו פחדים שרציתי להטביע בחיבוק שלה, בגוף שלה, בבשר
שלה. אולי היא ניסתה להשתיק את הפחדים שלי. בהתחלה.
אולי הצליחה. אם כן, אני לא זוכרת. הם רק גדלו והפחידו אותי
יותר ויותר. והחיבוק שלה לא הצליח להרגיע. אין לי זכר של
חיבוק שספג אותי. אין לי זכר של חיבוק. אין לי זכר של עיניים
מרגיעות. יש לי זכר של חיפוש העיניים המרגיעות שלה, ברגע
של מצוקה, בין אנשים, שהעיניים שלי מתמלאות דמעות, לחפש
אותה ולא למצוא ולשנוא.
היה פחד אחד גדול. רעש צורם מאחת המכונות של אבא שעשה
לפעמים עבודות בבית. לא יכולתי לשאת את הרעש. היא אומרת
שהיא היתה מרימה אותי. מרגיעה אותי. הייתי בת שנתיים.
שנתיים, היא אומרת. אני לא זוכרת שנרגעתי. אני זוכרת את
המקום שבו התחבאתי ממנה. מהמכונה. במטבח. ישבתי בפינה
שמאחורי הדלת. דלת הזזה היתה שם. באותה הפינה עמדו שולחן
וכיסאות שמאחוריהם ישבתי. בפינה מאחורי דלת ההזזה שהיתה
שם. סגרתי אותה כדי להדוף את הרעש, מכוּוצת בפינה, הידיים
על האוזניים, הראש בין הרגליים. היא היתה במטבח. אולי היא
הרימה אותי. היא אומרת שהרימה. היא לא הרימה אותי. כלום לא
חסם את הרעש. הוא פירק לי את הגוף. פחדתי שאני לא אחזור
להיות אני. גם אחרי גיל שנתיים לא נרגעתי מהרעש. אולי היא
היתה במטבח באותו הרגע. אולי רציתי להיות בקרבתה שתגונן
עלי. כי היא לא הרימה אותי. לא יכולתי לרעש.
שאלתי אותה מה הייתי עושה. היא אמרה שהייתי רצה, מטפסת
עליה, בוכה. שאלתי מה היא היתה עושה. היא אמרה שהרימה,
שחיבקה, הרגיעה, ליטפה, ניסתה להכין אותי לפני שהוא הפעיל
את המכונה אבל זה לא עזר. פחדתי. בכיתי, היא אמרה.
אולי כבר אז הרגשתי שאני לא זקוקה לה. שלא כדאי לי
להיות זקוקה לה אם היא לא מצליחה להרגיע אותי. את הפחדים
שלי. גם אם ניסתה לא הצליחה. אולי היא אמרה לי להפסיק
לבכות. איך אפשר לוותר בגיל צעיר כל כך על אמא. אי־אפשר.
אולי לא היתה לה סבלנות לבכי שלי. ביקשה שאפסיק לבכות.
למדה להתעלם. התעלמה ממני. אולי היא כעסה עלי שבכיתי. היא
כעסה עלי שבכיתי.
כשאנשים מדברים על אמא שלהם אני מקנאה. אני לא מצליחה
לחשוב על מישהו שדיבר על אמא שלו באופן שלילי. אני מרגישה
שאני מיעוט. מיעוט שאף אחד לא מעלה על דעתו להתחשב בו.
כשאנשים אומרים על אמא שלהם שהיא הדבר הכי מדהים בעולם
או שהם לא יכולים לחיות בלי אמא שלהם, הם כאילו יושבים
מאחורי כלוב שקוף מזכוכית ואוכלים ארוחת מלכים ואני מהצד
השני רעבה כאילו לא אכלתי שנים. מתנחמת בחופש כוזב.
אני קוראת את הדברים האלה, ומתחשק לי לומר – אוי, חבל שסלין לא קראה את סולנית. היא היתה יודעת שהיא לא לבד בעניין הזה, לכל הפחות. שיש עוד בנות שלא מצליחות לאהוב את האמא שלהן. אבל כמובן זה טפשי. מכל מיני סיבות זה טפשי, ובין השאר, אני אומרת לעצמי, היצירה הזאת של אסייג מוצגת כפרוזה בדיונית, כפיקשן, ולכן אין בכלל מה לדבר על היחסים בין סלין אסייג ובין אמה, אלא רק על הדמות שסלין העמידה בסיפור ועל הדמות של אמה של אותה דמות, וממילא בכלל לא חשוב מה היה במציאות, חשוב מהו הסיפור שהיא מספרת. היכרות עם סולנית – ועם עוד כמה סופרות אמריקאיות שכותבות על אמהות בלתי ניתנות לאהבה – לא היתה משנה את "צעקה הפוכה" כהוא זה.
הנה שורה שאני אוהבת מ"אי שם קרוב לכאן" של רבקה הסולנית, שקראתי בזמן שדחיתי את קריאת ספרה של סלין אסייג: "ספר הוא לב שפועם רק בחזה של אדם אחר". אני חושבת שאני מנסה לתאר כאן עכשיו את האופן שבו פועם הספר של סלין בחזה המסוים שלי.
אני חושבת שאני אוהבת את "צעקה הפוכה" ממגוון רחב של סיבות, אבל בין השאר משום שהוא מצליח ללכוד את המימד הקיומי של הסיפור בחיים שלנו. "צעקה הפוכה" אינו רומן שלם וסדור, אלא אוסף תמונות, וזכרונות, וניסיונות לספר את הסיפור, שלעולם אינו שלם, ולעולם אינו אחד.
"צעקה הפוכה" פועם במקרה שלי בלב של קוראת שאוהבת ממוארים וסיפורים קצרים ונובלות, ולא אוהבת רומנים. יש משהו בצורה הקלאסית של הרומן – בהכללה גסה ושטוחה כמובן – שתמיד נראה לי בעייתי. זו היומרה הזאת לספר סיפור שלם. עם מהלך שלם של עלילה. והתחלה ואמצע וסוף. ודמויות עגולות. ואיזה נושא גדול. ואיכשהו רב הידוע על הנסתר. ואין יותר מדי קצוות פרומים.
כוחם של הממואר והסיפור הקצר והנובלה הוא במאמץ לספר סיפור שלם לאור הידיעה שהסיפור אינו שלם, ואינו יכול להיות שלם. "אני לא זוכרת", אומרת המספרת ב"צעקה הפוכה". אני לא זוכרת אם היה חיבוק. אם הרימה אותי. אם הצליחה להרגיע אותי. הרומן תמיד זוכר הכל. הממואר והסיפור הקצר מנסים אבל לא מצליחים.
מה נשאר ביצירה אם אין סיפור שלם? בעיקר סקרנות, אני חושבת. המרווח של האי-ידיעה, שחסר ברומנים רבים כל כך, סימן שאלה שמרחף מעל הניסיון לספר, זהו הכוח המניע את היצירה.
נדמה לי שהמפגש בין קוראת ומחברת במיטבו הוא מפגש בין סקרנויות. הסקרנות של הכותבת – הניסיון שלה לספר סיפור שאינו מסופר, שאי אפשר לספר, שאינה יודעת איך לספרו – והסקרנות של הקוראת, הניסיון להבין את הסיפור שמספרים לה, ואיך הוא מתחבר עם הסיפור שלה עצמה.
אני מרגישה שהמספרת ואולי גם המחברת של "צעקה הפוכה" סקרנית בקשר לסיפור ילדותה. סקרנית להבין מה היה שם. מה הרגישה. מה רצתה. מה יכולה היתה לבקש לעצמה. על אמה היא כותבת: "מה היא חושבת. אולי גם היא מרגישה כמוני. אם רק יכולתי להסביר את מה שאני מרגישה. אני רק יודעת שיש לי בור גדול בפנים וזה לא עוזב אותי".
רבקה סולנית כותבת: "לכתוב, זה לספר לאף-אחד, אותו אף-אחד שבסופו של דבר עשוי להיות הקורא שלנו, את הדברים שאין לנו אף לא אדם אחד שנוכל לספר לו. דברים שהם מעודנים כל כך, אישיים ומעורפלים כל כך, שבדרך כלל איני יכולה לדמיין בכלל שאספר אותם לאנשים שאליהם אני קרובה ביותר".
מפגש הסקרנויות של הקוראת והכותבת, הוא כמובן מפגש הבדידויות. הבדידות שלי, בילדות שלי ברמת גן, פוגשת את הבדידות של המספרת ב"צעקה הפוכה" בילדותה בבת ים, ומתעוררת לכדי שיחה איתה, כל אחת לעצמה, בתוך הפלא הזה של הכתיבה והקריאה.
ארנה קזין 