אזהרה: הפוסט הזה ארוך ויש בו פאתוס
ביום חמישי האחרון, בחנות הספרים "המגדלור", נאספנו כדי לחגוג את ספרי החדש, שהוא מדריך כתיבה וחיבור על כתיבה, וכדי לדבר על הנחיית כתיבה, עם מנחי הכתיבה האהובים ליאת קפלן, דנה אולמרט, דרור משעני וסמי ברדוגו. שרי גוטמן, המו"ל של אחוזת בית ספרים, פתחה את הערב בדברים שריגשו אותי, על האופן שבו "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" שינה את יחסה להנחיית כתיבה ולסדנאות כתיבה.
אביא כאן בהמשך מקצת מהדברים שנאמרו בערב, לפי הסדר הבא: מה לא הספקנו לדבר עליו, קצת ממה שדיברנו עליו, קטע מתוך דברי הפתיחה שלי, דבריו המלאים של סמי ברדוגו שנקראו מהכתב – ולכן אפשר לשמחתי לשוב ולפרסם כאן – ובסוף את התודות שלי לצוות המגדלור ולשרי גוטמן.
על הרבה לא הספקנו לדבר. לדוגמה: לא הספקנו להעמיק בשאלה אם יש דפוסים מסוימים בכתיבה שהמנחים נתקלים בהם שוב ושוב אצל המונחים.
ליאת קפלן הספיקה לומר רק בקצרה כי שב וחוזר הפער בין מה שהכותבים חושבים שיש בשיר או בחיבור שכתבו ובין מה שאפשר לקרוא בו. הייתי יכולה ורוצה לשמוע ממנה עוד שעות של דיבור על הסוגיה הזאת. על השאלה בדבר המתח המתקיים בהכרח בין האג'נדה הספרותית של המנחה לבין המחויבות לחופש היצירתי של הכותב והכותבת, הספיקה דנה אולמרט לדבר בקצרה על הכימיה, ההתאמה – שלפעמים קיימת בין עורכת וסופרת, בין מנחה וסופרת, ולפעמים לא. העבודה יוצאת ובאה מתוך הקשב לכוונות הכמוסות והגלויות של הכותבים, אבל המנחים גם באים למפגש עם טעם וסטנדרטים מקצועיים. אולי כמו בטיפול פסיכולוגי, לפעמים צריך לעבור בין כמה מטפלים, כמה מנחים, עד שמוצאים את זה שהולם, שטעמיו והשקפת עולמו מתחברים אל אלה של הכותב.
דרור משעני, שמנחה כותבים של ספרי בלשים, דיבר בין השאר על כך שעל ראשו של כותב הבלש עומדים יותר ממאה וחמישים שנות יצירה בז'אנר המובהק הזה. כותבים של בלשים צריכים אפוא לדעת משהו על מה שנכתב לפני שהתיישבו לכתוב [זה כמובן נכון גם לכתיבה בז'אנרים אחרים, במידה רבה] וצריכים לדעת בהתחלת הכתיבה את הסוף של הסיפור שלהם [מה שלא נכון בהכרח לז'אנרים אחרים]. אין הכוונה שאין הפתעות לכותבים בדרך לסוף הידוע להם מראש, ואין הכוונה שאין מקום למקוריות ולחידושים בתוך הסד של הבלש.
גם מדנה ומדרור יכולתי לשמוע עוד הרבה מאוד על הנושאים האלה ועל אחרים.
לא הספקנו בכלל לעסוק בשאלות אחרות שהכנתי, כמו: מהו ההבדל בין הנחיה טובה לבין עריכה טובה. ומהו תהליך הנחיה שנכשל, או כזה שהצליח. אבל אין דבר. אני בטוחה שיהיו עוד הזדמנויות להעמיק ולהרחיב בשיחה.
(פנים אהובות בקהל)
הנה קטע מתוך הדברים שלי, על נקודת המבט שלי ביחס להנחיית כתיבה.
חשוב לי להקדים ולומר – גם בתוך המאמץ להתגבר על ההתרגשות – שבחרתי כאירוע השקה לספר שלי, לעסוק בעיקר שלו, והוא האפשרות לסייע לכותבים וּלכותבות – לסופרים וּלסופרות – למצות את המיטב מכשרונם.
אם ערב השקה הוא אחד מטקסי החניכה – השיווקיים והמהותיים – של ספר חדש, באירוע הזה אני מבקשת לחנוך דבר נוסף: צורה חדשה של שיחה על מלאכת הכתיבה והנחייתה. בראיונות וּבביקורות שהתפרסמו לכבוד ההוצאה לאור של הספר שלי, שהוא מדריך כתיבה וחיבור על כתיבה, ניכר עדיין הדיבור הישן, שאותו הייתי רוצה להחליף. המראיינים והמבקרים חזרו ושאלו אותי, כמעט בלי יוצא מן הכלל, אם בכלל אפשר ללמד לכתוב. שאלו שוב ושוב אם היכולת לכתוב יצירה ספרותית בעלת ערך אינה עניין של כישרון מולד – כביכול מדענים בודדו כבר את הגן הכותב, את ההורמון של הכתיבה. וּבה בעת שאלו בהתרסה אם אנשים לא כותבים אולי קצת יותר מדי, אולי עדיף שיפסיקו לכתוב, ואולי מוטב לא לעודד אותם.
אני רוצה להכריז כאן על מהפך. נדמה לי שהדוברים בערב הזה מייצגים וּמובילים תרבות אחרת, שחיה זה כבר ותוססת – קרובה יותר לתרבויות הכתיבה האנגלוסכסיות, שאליהן אני מחוברת, ושבהן יש למוסד ההנחיה מקום מרכזי וּותיק מאוד בתוך תרבות עשירה של כתיבה, עם לימודים לתואר שני בכתיבה (למשל סדנת הכתיבה באוניברסיטת אייווה בארצות הברית, שנפתחה ב-1936, ועם בוגריה נמנים פלאנרי אוקונור, ריימונד קארבר, פיליפ רות, טי-סי בויל, אן פאצ'ט ורבים וטובים אחרים), וגם עם סדנאות כתיבה פרטיות, וכיתות סופרים, תחרויות כתיבה, וּבמות רבות אחרות לכותבים מתחילים, מתקדמים וּבעלי מוניטין; תרבות שבה השאלה המעניינת אינה האם אפשר ללמוד לכתוב, אלא איך אנחנו לומדים לכתוב. מקריאה של אחרים, לפני ואחרי הכל, וגם מדיאלוג עם עורכים, מסדנאות, ממנחים, מהתכתבות עם עמיתים, מגישות שונות, באופנים שונים.
התשוקה הגדולה שלי – כקוראת וּככותבת – היא לצורה ספרותית מסוימת: פרוזה תיעודית (creative nonfiction – קוראים לזה לפעמים באנגלית). אני מתכוונת לז'אנרים מאתגרים וחיוניים כמו היומן, המסה האישית, הממואר והדיוקן. במידה רבה, מדריך הכתיבה שלי נכתב בתוך המסורת של המסה האישית, לאור מדריכי כתיבה – או חיבורים על כתיבה – רבים וטובים שנכתבו לפני באנגלית ובצרפתית. הפרוזה התיעודית היא צורה ספרותית שאי-אפשר להסתתר מאחוריה. המחבר הוא המספר, המחברת היא המספרת – בדרך כלל נמסרים הדברים בגוף ראשון. לא נעמיד בינינו ובין הקוראים דמות בדיונית או עלילה בדויה. אנחנו לגמרי שם. זו הפרוזה שמפגישה את הסיפור עם העדוּת, את הדמיון עם הזיכרון.
אם מיטב השיר כזבו, מיטב הממואר או המסה האישית – ישירותם, פשטותם וכנותם. או לפחות המאמץ לא לכזב – בדימוי ובמהות. אני חושבת שמשום כך, עיקר העבודה שלי עם כותבים וכותבות – גם בסוגות הבדיוניות האהובות עלי, גם כשאני עובדת עם כותבים על סיפור קצר או נובלה – העיקר הוא הניסיון לנכש זיופים, להבהיר ולדייק.
יותר מכך: נדמה לי שהעבודה שלי כמנחה עם כותבים וכותבות סובבת סביב עיקרון פשוט וּותיק אחד בתרבות הכתיבה האנגלוסכסית: Show, Don't Tell. הראו, אל תגידו; העדיפו את התיאור על פני התיאוריה. או לכל הפחות הקדימו את התיאור לתיאוריה. במידה רבה זו תמצית התורה כולה בשבילי. אני מציעה למונחים שלי לנוע מהקונקרטי אל המופשט, ולא בכיוון ההפוך. מהפרטים אל ההכללות, מהמסוים אל הטיפוסי, ולא בכיוון ההפוך. אני מוצאת שהעיקרון הזה תמיד עושה פלאים.
אל תכתבו, "אני פמיניסטית-לסבית בת מעמד הביניים והנוחות שחיה בחברה גזענית ופטריאכלית". ספרו על רגע מסוים, שבו הוצאתן את הלפ טופ מהתיק בבדיקות הבטחוניות, בדרך לסוף שבוע ברומא, והנחתן אותו בסלסלה, וחלצתן במאמץ רב את הדוק מרטנס, ומישהו בתור הסמוך אמר בקול, יופי, נתקענו מאחורי ערבים, ונפנף בזרועות שלו, והלך שני צעדים קדימה, וחזר למקומו, וניכר בו שקצרה רוחו עד מאוד. זוגתו החרתה החזיקה אחריו ואמרה, יאללה שיעבירו אותם לחדר אחר. למה כולנו צריכים להתעכב. והסתכלתם שוב וראיתם לפניהם בתור זוג, גבר ואשה, שכל המזוודה שלהם פעורה, והבודקים מחטטים בכל קופסא ומזיזים כל רוכסן, ומריחים כל בקבוקון, ומפשפשים בכל חולצה וממשמשים כל מכנס. ורציתם להעיר לזוג מהתור הסמוך, אבל הגבר עשה רושם מתרתח, ואתן עם הבנות שלכן בדרך לחופשה קצרה בחו"ל, והדבר האחרון שמתחשק לכן לעשות הוא לקלקל את החופשה.
גם אם לא צולח לגמרי המאמץ ללכוד את התיאוריה בתוך התיאור, עצם הניסיון תמיד בעל ערך. טיוטות מופשטות ופשטניות, דו-ממדיות, מקבלות באחת חיים, עם רבדים נוספים ותפניות מפתיעות. הפלא מתרחש לא רק ברובד הלשוני, הסגנוני – עד כמה הטקסט קריא ואמין – אלא גם ברובד העמוק, של הסיפור, של החקירה, של גלגל האסוסיאציה. ברובד הנפשי של היצירה. ההזמנה לתאר לפני התיאוריה, מבטיחה קשב, מרכיב חיוני מאין כמותו בהנחיית כתיבה. כשמקשיבים לתיאור אפשר לשאול עליו שאלות. וכששואלים שאלות, ומתחקים אחר התשובות, מתחילה העבודה.
אני משוכנעת שמנחי כתיבה אחרים לא רואים בעניין הזה, הראו, אל תגידו, כלי מרכזי בעבודה. מעניין אותי לשמוע מה עובד אצלם. שמם הטוב של סמי ושל ליאת יצא הרחק לפניהם, כל אחד בתחומו. אני סקרנית לשמוע מהם את הפרטים על האופן שבו הם עובדים.
על חלק ממה שדנה ודרור עושים אני יכולה לשמחתי להעיד בעצמי. לפני כעשר שנים, שלחתי לדנה אסופת סיפורים קצרים, כולי קצרת רוח לשמוע את הערותיה, ובעיקר את התפעלותה. הסיפורים חזרו אלי עם הערכה כללית בת שני חלקים: אחד: יש על מה לדבר. שניים. יש הרבה עבודה. ואחר כך, סיפור אחר סיפור, דנה שאלה אותי בעצם מהו הסיפור. מה בעצם קורה לדמות הזאת. מה היא רוצה. מה השתנה בה. מה השתנה בשבילה. ואני, שחשבתי ששלחתי לה סיפורים גמורים, התיישבתי לעבוד עליהם מהתחלה. כשיצא "פיקניק" לאור, גאוותי עליו היתה שלמה ועודנה. דנה עזרה לי לעשותו לשלי, יותר מכפי שהיה ככתב יד. אני ממליצה לכל מי שרוצה להתפתח בכתיבת פרוזה, שיזכה לשיעור כזה אצלה.
עם דרור זכיתי לעבוד כעיתונאית, כשהיה עורך של מדור ספרים בהארץ. ובאחרונה, כשהסכים לקרוא כתב יד שלי – נובלה בלשית – ולהעיר הערותיו. דרור הציע לי, למשל, לנסות להבין איזו מין בלשית הגיבורה שלי. האם היא מהסוג של ההארד בוילד, כמו סאם ספייד או פיליפ מארלו, עם התגובה הצינית שלהם לפשע ולאימה, מרוב שהורגלו בהם, או שהיא בלשית מסוג רומנטי יותר, שעשויה גם להזדעזע עד עומק הנשמה ממפגש עם הרע. הוא אמר שניכר שעדיין לא הכרעתי בנקודה הזאת. חזרתי לכתב היד וההערה הזאת, אני מאמינה, עזרה לי להרים אותו לכל הפחות לדרגה אחת יותר גבוהה. אני מאמינה, שזו תמצית המחויבויות והיומרה של מנחת הכתיבה. להחזיר את הכותב והכותבת לכתב היד, כדי להעלות אותו לכל הפחות לדרגה אחת יותר גבוהה.
וכעת, סמי ברדוגו: בדבר "מעמד הכתיבה" : דברים שאומרים הכותבים והכותבות למי שרוצים ורוצות להיות כותבות וכותבים
אני מבקש ברשותכם לאמץ את המעמד, שאולי עד לפני זמן לא רב לא חיבבתי אותו, לא ביקשתי להיות בו, כי אולי נדמה היה לי שאני מנצל משהו מתוכו, שאני נסמך על איזה עבר כתיבתי ניסיוני שלי, וממנו אני בא ומדבר ומַציג אדנות או עליונות. הפעם אני מדבר לפניכם ורוצה להשיא עצה, או אם תרצו מחשבה, כיוון לחשיבה. אתם ואתן והאחרים שביקשתם ומבקשות לכתוב וללמוד לכתוב, אתם שרוצים לעשות את מעשה הכתיבה – מה עליכם ועליכן לעשות? איך להביא את עצמכם אל העולם? כיצד למסור את עצמיותכם אל עצמכן ואל העולם? מה אתם בעצם עושים כאשר אתם כותבים, או, מה עליכן לעשות כשתיגשו שוב ושוב אל מלאכת הכתיבה? כי הרי זה מה שבאמת חשוב, כלומר לא מה שנכתב כבר, לא הסיפור שיצא מכם ונגע או לא נגע באחר ובאחרת, לא המלאכה שנסתיימה ועומדת לנגדכם היא העיקר, אלא זו שנכתבת כעת, זו שאולי תיכתב בעתיד.
בשביל לענות על שאלות אלה, לדעתי, עליכם ועליכן לשאול את עצמכם, מבקשי הכתיבה ומתלמדיה, תלמידיה – עליכם לשאול: מה אתם יודעים עד עתה על הכתיבה? כלומר, מה אתם מבינים על הפעולה הכמעט ראשונה במלאכה החשובה, אותה אני מכנה "מעמד הכתיבה". כעת, ראוי לכם לשאול האם מה שאני יודע ויודעת על הכתיבה הוא נכון? האם עלי לפעול כך בהתאם לידע שנצבר אצלי, בהתאם לתבונות ולהבניות שנרכשו בתוכי? האם בתי הספר החיצוניים, הקונקרטיים, והפנימיים המופשטים שלי, עדיין צריכים לשמש לי מילון ומערכת חוקים שעלי להשתמש ולהיעזר בהם? האם אני עובד ועובדת וכותב וכותבת, ולומדת ולומד ברוח של הלימה כלשהי, של תואם בין הקיים לבין מי ומה שאני?
הצעתי אם כן היא זו – בתור תלמידים ותלמידות של כתיבה, בתור מורים ומנחות של כתיבה, בתור כותבים וכותבות, עליכם ועלי לאתר ולהבין את המקורות שמובילים אותנו לכתוב כך או אחרת. כלומר מוטלת עלינו המשימה להתחיל בללכת אל האחורה של הדבר הזה שקוראים לו סיפור או לספר סיפור, ללכת אל הפרה-סיפור, לפסוע אל הכתיבה, ואף יותר מזה, אל הטרום של הכתיבה. איתור מקורות מעשה הכתיבה עשוי להוביל אותנו, באופן מצער, אך בו-בזמן גם משמח ויעיל, לגילוי ולחשיפה של טעויות ועוולות קשות הנוגעות באמנות הכתיבה, הנוגעות בנו למעשה, כי אנו כותבים, אנו לומדות ולומדים לכתוב, לומדים את הכתיבה, תמיד לומדים אותה, והכתיבה קשורה בנו, היא אנחנו.
ובכן, אולי שְמעתם ושמעתן, וגם אם שְמעתם, אין שום דבר נורא, ואדרבה ואדרבה, טוב יהיה שתישמעו את הדבר שוב – אם כן, ישנה טעות חמורה, שייתכן מאוד כי הספרות אשמה בה, וטעות זו נעוצה באופן שבו הספרות תופסת את מעשה הכתיבה, וככזאת היא משליכה אותו, את אופן התפיסה, עלינו הכותבים והכותבות, ועל אלה שמבקשות ומבקשים להיות לומדים של כתיבה. וזה נורא וזה איום, משום שטעות זו כופה עצמה עלינו, מובילה אותנו למלכודת, ומבלי שאנו שמים לב – היא מכשפת אותנו, מעוורת, היא מכהה והופכת אותנו שבויים שלה, של הספרות. ואנו מלמדי הכתיבה והכותבים המתלמדים – חייבים לארוב לה בחזרה, לארוב לספרות.
הנקודה המצערת בעניין הכתיבה נטועה בטעות האיומה שמזהה אותה, את הכתיבה, בתור אקט, בתור פעולה אקסטריטוריאלית לכותב ולכותבת, כך שבאופן שגוי אנו מניחים שהכתיבה חיצונית לנו. ומהו מקור הטעות? בין היתר השפה, המלים, המשפטים, האובייקט החומרי שלהם שמומר לכדי ספר, לדבר מוחשי – כל אלה נתפסים לנו בראש ובראשונה ניידים, מתניידים, הם נראים לנו בעין והם זזים ללא הרף. המלים והספרים יכולים להיות מולנו, מאחורינו, אפשר לאחוז בספר, אפשר לקרוע דף מתוכו, אפשר לראות מלים על לוח מודעות, בעיתון הבוקר, על מסך מחשב, הנה השפה כאן, והנה היא שם, הנה המלים ישנן והנה הן נעלמות, הנה קראתי פסקה אתמול והנחתי על שידת הלילה את הספר שנסגר, והנה אני קורא את המשכה למחרת בבוקר בנסיעתי ברככת.
ככה, על ידי זה שאנו כביכול רואים את השפה ואת חומריה הקונקרטיים לכאורה, אנו עדים לאופייה התנועתי – אנו מזהים אותה כחיצונית לנו. אבל רק למראית עין. ומה קורה לנו בעצם כשככה נתפסת לנו השפה הכתובה? מה שקורה לנו הוא שאנו יוצרים חיץ בינינו לבינה, אנחנו מכריזים על הפרדה בין האני הכותב והכותבת לבין החומר העיקרי שלנו – השפה העברית לצורך העניין. כלומר אנו חושבים שיש אני אל מול המלים, שיש כאילו אני ומלים, ואנו מניחים מכורח ההרגל שמדובר למעשה בשתי ישויות נפרדות.
אני, בין היתר המורה או המנחה שרוצה לדבר על כתיבה ועל טובתה, קורא לכם הכותבים והכותבות, הלומדות והלומדים, להבין שלא כך, או לפחות לנסות ולתרגל את החשיבה שלכם על כך. כתיבה איננה אקט אקסטריטוריאלי לנו. מה פתאום? למה ככה? שכן, יש להבין ולמשמע, ושוב אני מדגיש, לתרגל בתוכנו את הכתיבה כפעולה המשכית, אינטגראלית וּרציפה מתוכנו, היא אנחנו, כתיבה היא גרורה ושלוחה של הגוף, כתיבה היא אקסטנציאלית אם תרצו, היא נמשכת מאיתנו, כך שבבואנו לכתוב נבין שאין דבר כזה אני והמלים, אלא אני עם ובתוך המלים, וזהו הצד המשמח בהליכה אל האחורה של מקורות מעשה הכתיבה. עלינו, נשות ואנשי הכתיבה, לסרב לקבל את מעמד הכתיבה, את הכתיבה-עצמה, כפעולה נפרדת מאיתנו, וכתוצאה מכך, מתפיסה זו, עלינו לדחות את הכתיבה גם כפעולה קבועה, מיסטית, מיתית ורחוקה, טלאולוגית, קמאית ובלתי משתנה, כזו שלצערנו מתורגמת לנו בין היתר כספרות, ולא ככתיבה.
להפך, באפשרותנו וביכולתנו, ואף יותר מככה, מכורח תפקידנו הכותבות והכותבים – צריך שיתעורר בנו הקוד המוסרי שיהיה משותף לכולנו והוא – למשוך את הכתיבה מן המעמד העליון והסטאטי שלה לכאורה, להדביק אותה אלינו, להפר את הרגולטיביות שלה, את קיבעונה כאידיאל, כפי שעושה זאת לא פעם הספרות. האיש והאשה הכותבים, הלומדים לכתוב, אינם מצטרפים אל הכתיבה, כפי שבטעות מסוימת נדמה לנו שאנו בסך הכל ורק מצטרפים אל ציר הזמן, (כך היידיגר הציג בין היתר את מושג "זמן"). אלא, האיש והאשה בעת הכתיבה נמצאים איתה, בה, עם הכתיבה, באלסטיות המוחשית שלה, בהשתנותה ובהכרת תכונותיה אלה, מתוך ידיעה שאין היררכיה ביני לבינה. כתיבה היא איננה ערך, ודאי לא דבר מקודש או עילאי במובנים אומנותיים נשגבים, ועלינו להבין זאת וכך למצוא ולהמציא מהלכים ודפוסים שלעולם אינם עומדים במקומם, לאתֵר דרכים שמשתנות ללא הרף, ואנו כל הזמן חומקים ומתחמקים מרצף ומסדר קיימים.
חברי הכותבים והכותבות, לומדי הכתיבה – אני קורא לכם להטיל ספק בכל הקבועים והתקועים של הלשון והשפה, של הנרטיב והפואטיקה, של ההכרה שלכם ביחס אל עצכם וביחס אל הסובב את עולמכם. הטילו ספק בכל על מנת לייצר את עצמכם, לא בהכרח כדי לגלות את פנים ההוויה וההכרה שלכם, אלא על מנת שתהיו בתהליך, שתהיו בדרך, שתהיו בשלב ובמעבר בין לבין לבין. זכרו: "אמת איננה מתגלה, היא נוצרת", כפי שניסח רודולוף קארנפ איש "המפנה הלשוני". מי שעניינו ועניינה בכתיבה אינם עסוקים בגילוי, בכינון ז'אנרים חדשים, או בהמצאה, אלא ביצירה המתהווה, בין היתר באימוץ הקיים ובסכסוך השפה, כלשונו של רולאן בארת. עלי ועל נשות ואנשי הכתיבה לחשוב באופן אנטי-מהותני מובהק, עלינו להיות יזמים ויוזמים, יצרנים, גנרטיביים בלעדיים והווים את ההוויה של הכאן ושל העכשיו.
ואיך תעשו ונעשה את זה? באמת איך? אריסטו מדבר על יחס המעשה אל הפוטנציה, הוא רואה ביוצר שמנהל את דרך עבודתו האמנותית ביחס אל הדבר המוגמר, אמנם הדבר הבלתי ממשי, אך בכל-זאת הדבר שאליו היוצר צריך להגיע. כלומר, יש כאן דיבור על יצירה מוכתבת במידה, יצירה שגלום בה הסדר מראש והיא סגורה. מחשבה זו הופכת את היוצר לאוּמן בעל מלאכה, שכבר מלכתחילה נקבעו האידיאה והתוצר האמנותיים השלמים של היצירה. אני מסכים באופן לא מבוטל שיש בכתיבה אוּמנות, שאנו הכותבים והכותבות אנשי מלאכה, ארטיזנס, ובידינו כלי עבודה וחשוב להתמקצע בהם, להכיר את האחיזה בהם ואת החציבות, השיופים והאופנים שיש לעשות עם החומר.
אך בצד זה, אני קורא לכם להרהר בדבר הרעיון האריסטוטלי, שנטוע עמוק מזה אלפי שנים בתפיסה ההכרתית שלנו, ובהתאם בפרקטיקה הנכתבת שלנו – המוכתבות וההתקדמות לקראת הדבר השלם והמוגמר. מה שאני אומר לכם הוא שכלל אין צורך שתנסו להניע את כתיבתכם כלפי אותו סיפור או טקסט פוטנציאליים שעומדים לנגד עיניכם. נועו עם הכתיבה באשר היא, היו איתה, בטלו את רעיון הדבר הסופי והמוחלט של הסיפור, ורק כאשר תגיעו אל הסופי והמוחלט תבחנו אותו, אם בכלל תרצו בזה, כי לא בטוח שיש כלל צורך בכך. היו במעשה, לא בפוטנציה שלו. היו בכתיבה הנכתבת, לא בכתיבה המוכתבת.
אני אומר את אלה הדברים כי אני מתעקש, בעת מעמד הכתיבה, על חשיבה בלתי רציפה ובלתי כרונולוגית בעליל, חשיבה שאינה נסמכת על הרצף, כי אם אחת שמבטלת אותו, שלא נעה בציר הישר והליניארי של הסיפורת, של הפרוזה, של תפיסת מהו סיפור, מהי עלילה, מהי דמות, מהו זמן ומהו מרחב או חלל, וכמובן – מהי עבודת השפה. עלינו לנסות וללכוד את המֶשֶך, כפי שברגסון מגדיר אותו, עלינו להיות הגלים שלו, האֶתֶר העליון של הנתון אותו אנו כותבים. אלה נקודות שלא צריכות לתת לנו מנוח.
כן, אין שום דבר רע בכך שתיוותרו במצב של אי-הבנה, של כתיבת התרחשויות ואירועים בלתי ברורים (אני רק יכול לדמיין כמה טוב ונפלא ואיזה רווח היה לספרות הישראלית, ובעיקר לסופרים ולסופרות הישראליים, הוותיקים והחדשים, לוּ הרשו לעצמם להגיע אל אי-ההבנה, כך שהיו כותבים טקסטים שבהם הקריסטליות הסמנטית, או הצורנית, היתה נמוגה ומתפוגגת).
אני פונה אליכם ואליכן ואומר – היו בטוחים באי-הוודאות שלכם, לא בטוחים בסיפור שלכן, או ברעיון, או חס וחלילה במסר שאתם ואתן מבקשים להעביר. תפסו את החומר המילולי, את האני המטריד שבכֶן, את העצמי, ובהם התעסקו – הכירו בייצוג הכפול של האני, כפי שקורה לכל מי שעוסק בכתיבה, ואתגרו אותו, העניקו לו את ביטחון שבריריותו, את ביטחון ערעורו, את הביטחון של נצחיותו הבלתי מתפשרת. עליכם ועלי הכותבות והכותבים לוותר על יומרה מלהציג רעיונות שלמים ואורגנים, ולהתמסר לפעולת הכתיבה הקרדינאלית.
בימינו אנו, במצבנו, ברוח התרבותית והחברתית המנוונת להתרשמותי ולחוויותיי, יותר מכל יש לשאול מהי "כתיבה", ומדוע היא כה גורלית לחיים שלנו? עלינו להתחיל לנסות ולהבין את זה – הכתיבה שנזנחה וננטשה לטובת מפעל הספרות, היא הפעולה הגורלית והדחופה שיש בה כדי להוביל את ה"המצב שלנו" לכדי תנועה, כלומר, לכדי שינוי, לאי-הישארות במקום הטובע.
תמיד הֶיו חושבים כיצד אתם ואתן מפרים את קיפאון העבר ואת דברי הימים של הסיפורים שלו, ובהתאם גם את הטקסטים הנכתבים שלכם ושלכן.
ואלה התודות שהושמעו בערב ההשקה, לצוות המגדלור ולצוות אחוזת בית
תודה לדליה וּלרונה מהמגדלור, שהזמינו אותי לפני חמש שנים להעביר אצלן סדנה בכתיבת יומן, אחרי שקראו את ספרי "אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה". היוזמה הזאת, לחבר בין הספר והמחברת שלו לבין אנשים כותבים או כאלה שרוצים לכתוב, מבאי החנות, היא מסוג הדברים המפתיעים והמעוררים שקורים בחנות הספרים הנהדרת הזאת, יצירתית מאין כמותה, שעושה לי כל הזמן חשק לכתוב ולקרוא ולכתוב ולקרוא, והכל נעשה כאן בנדיבות שלמה. רוחו הטובה והחכמה של המקום הזה ניכרת בכל אחת מחברות הצוות – אפרת וענבר, מרגלית ונוגה. תודה לכולכן על הדלת שפתחתן לפני והשארתן פתוחה.
תודה גם לשרי גוטמן, ולצוות של אחוזת בית, סמי, שערך בתשומת לב את ספרי, ורונית וציפי, הוצאה שגם בה שורה רוח טובה, מקצועית לעילא, ומלאת השראה. אני בת מזל שדנה הפנתה את כתב היד שלי לשרי, וששרי בחרה, כנגד כל הסיכויים וההערכות, להוציא לאור ספר עיון קצר מדי מבחינה מו"לית בנושא איזוטרי מדי מבחינה מו"לית בעיצומו של משבר חמור מדי בשוק הספרים. אני מאחלת לכל סופר וסופרת טיפול מו"לי כמו זה שאני מקבלת עכשיו.
ותודה לכל מי שקרא את הפוסט הזה עד לנקודה הזאת.
ארנה קזין 